קול שמחה פרשת בא – מכה כבחירתך

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה... וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם... וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים... כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ.[א]

רבי שמחה בונים מצביע על כמה דיוקים חשובים: מדוע נאמר "בא אל פרעה" ולא "לך אל פרעה" (כמו שנאמר במכת דם)? מדוע בציווי ה' למשה לא נאמר מהי המכה כמו בכל שאר המכות שהיתה בהן התראה, ורק בדברי משה לפרעה נאמרה המכה (כמו שעמדו המפרשים[ב])? מהו "אשר התעללתי במצרים"? מה פירוש הלשון המיוחדת בהמשך "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה"? למה דווקא במכה זו אמר פרעה לבסוף "חטאתי לה' אלהיכם ולכם"?

לכן אומר רבי שמחה בונים פירוש מפתיע: מכת ארבה לא אמר הקב"ה למשה[ג], רק השם ציוה שיבחר משה בעצמו איזה מכה שירצה! לכן נאמר "בא" – "כי מלת 'לך' תורה על שליחות בדבר מפורש. אבל מלת 'בא' יורה, אתה תבא אל פרעה ובחר לך איזה מכה שתרצה". ולכן נאמר "התעללתי במצרים" – "שזה כמו צחוק, שהשי"ת צוה למשה שיבחר לו איזה מכה שירצה". ומה שמשה בחר במכת הארבה היה זה בחכמתו, "כי כל המכות היו מדה כנגד מדה, ופרעה אמר 'פן ירבה', לזה בחר מכת הארבה. פירוש שיפרו וירבו, כמאמר 'הרבה ארבה את זרעך'". ואלו דברי ה' למשה "נטה ידך... בארבה", כלומר באותה מכה שאתה המצאת, והודיע ה' למשה שיפה כיוון. ולכן אמר פרעה "חטאתי לה' אלהיכם ולכם", לכם ממציאי המכה...

משה זכה לבינה

עשר המכות הן כנגד עשר הספירות[ד], החל ממכת דם כנגד המלכות ועד מכת בכורות כנגד הכתר, וכך מכת ארבה היא כנגד הבינה. "משה זכה לבינה" והוא עצמו 'ממציא' את המכה בבינתו. דווקא במכה זו נתן ה' למשה 'בחירה חפשית', סוד הבחירה שייך לבינה ("הכל צפוי [בחכמה] והרשות נתונה [בבינה]"). בינה היא להבין דבר מתוך דבר – וכך משה מבין את העיקרון של המכות (כמו מדה כנגד מדה) מהמכות הקודמות. הניקוד של הבינה הוא צֵירֶה, לשון ציור – בכל המכות ה' 'מצייר' למשה את המכה ומשה רק נותן ומחיל את המכה בפועל, אך כאן יש למשה עצמו 'חוש ציור' לצייר את המכה.

בינה ו"חמשים שערי בינה" רמוזים באופן מופלא בפסוק בפרשת הארבה "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג הוי' לָנוּ" – פסוק עם 14 נוני"ן, נ היא האות ה-14 באלף-בית ובפסוק יש 14 תבות ו-בינה אותיות! ועוד, האות ה-14 מתחילת הפסוק והאות ה-14 מסופו הן נ.

סיפור מכת הארבה הוא הארוך ביותר מכל המכות, עשרים פסוקים, תכונת הבינה המתפשטת ("רחובות הנהר"). במכת ברד הקודמת לה יש 19 פסוקים (מהפסוק "עודך מסתולל בעמי") – ריבוי פסוקים דומה בשתיהן, וכן אותיות רב משותפות ב-ברד ארבה (ברד בחסד, העליון במדות, וארבה בבינה, התחתון במוחין. "חכים ולא בחכמה ידיע" נמשך מכתר עד חסד, ואחר כך בגבורה מתחיל 'ידיע', במדידה). למעשה, במכת ברד יש 23 פסוקים, אך ארבעת הפסוקים הראשונים הם התראה כללית המכוונת למכת בכורות ("כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך" ופירש רש"י "למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות"), כיון שמברד מתחיל הענין של מכת בכורות, כמו בחלוקת "דצ"ך עד"ש באח"ב" (ארבע מכות באח"ב הן כנגד חסד בינה חכמה כתר, ארבע מילים שהממוצע שלהן הוא ארבה! לומר שכולן נכללות בארבה).

באמת, הלשון "בא אל פרעה" כתובה במכת צפרדע, השניה, כנגד היסוד; במכת דבר, החמשית, כנגד התפארת; ובמכת ארבה השמינית כנגד הבינה. כל "בא" הוא 3: בא בצפרדע כולל צפרדע-כנים-ערוב (לאחר שבדם נאמר "לֵך"), היסוד כולל נה"י; בא בדבר כולל דבר-שחין-ברד, תפארת כוללת חג"ת; בא בארבה כולל ארבה-חשך-בכורות, בינה כוללת ג"ר (בסוד "היכל קדש קדשים"). בא רומז גם לשלש מכות אלו בהן נאמר "בא", כאשר בשתים הראשונות, ב (צפרדע ודבר) המכה נאמרה למשה, ובאחרונה, א, הוא מוזמן לבוא ולנסות בעצמו. שני ה"בא" הראשונים הם הכנה ואימון ל"בא" העיקרי, על שמו נקראת הפרשה.

אם הבנים שמחה

משה בחר בארבה בגלל עניין הריבוי והלידה, לקיים "הרבה ארבה את זרעך" (שנאמר לאברהם על יצחק = ארבה), מה שפרעה חשב לבטל. אכן הבינה היא "אם הבנים שמחה", האמא היולדת את הבנים (המדות), וכן מכת ארבה 'מולידה' את שאר המכות, והרמז: אם הבנים שמחה = דצך עדש באחב. עניין זה שייך לעצם הגאולה ויציאת מצרים, שהיא לידת העם, לעומת הגלות בה היו נשמות ישראל בעיבור בתוך הרחם, אצל מצרים בחינת בינה-אמא של הקליפה. מכל זה עולה שמכת ארבה היא כללית ביותר, היא עיקר המכה למצרים והיא הפועלת את הלידה ויציאת מצרים. לכן היא פותחת את פרשת בא, שעניינה יציאת מצרים בפועל המתחילה במכת ארבה.

שמחת הבינה מתקשרת לצחוק, "הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" ופירש רש"י "שחקתי", העליון משחק בתחתון, "התעללתי" (משער על, עליון). בפנימיות, דווקא הצחוק-שחוק (השייך ליצחק אבינו) יוצר קשר בין העליון לתחתון. כאן משה היה צריך להתחבר לפרעה, כלשון "בא אל פרעה" (כמבואר שמשה בחכמה היה צריך לגשת לפרעה הנמצא בכתר), ובכך שה' נתן למשה 'לשחק' בפרעה נעשה החיבור הפנימי ביניהם. משה מברר את פרעה ומצרים, והמברר צריך 'להתלבש בלבוש המתברר' ולהתחבר אליו, וכאן נעשה הדבר בדרך צחוק ו'ביטוש'. אמנם בזה עצמו משה נבדל מפרעה ועולה מעלה-מעלה, "התעללתי" – בו-זמנית העליון מתרומם מעל התחתון וגם מתלבש בו לתקנו (והוא סוד ההבדלה, הנבדל מתרומם ממה שהוא נבדל ממנו ובזה גופא הוא יכול לפעול בו ולתקנו).

בצחוק גופא יש "שמאל דוחה וימין מקרבת" – צחוק בו העליון דוחה ומבטש את התחתון הזקוק לשבירה וצחוק בו העליון דווקא משתעשע מעבודת התחתון (כמשל הרב המגיד על "צפור מדברת"). כך האדם צריך להרגיש כאשר 'צוחקים ממנו' למעלה: כעת 'מבטשים' את הישות שלי, ומביאים אותי לידי בטול שהוא הכלי ההכרחי לכל גילוי אלוקות – אם אקבל את הבטוש נכון אצא מהנוקשות שלי ואושפע מ'המוחין דגדלות' של העליון ואתקרב אליו. אכן, העליון אוהב אותי ונהנה ממעשי למרות קטנותי. אז הימין והשמאל מקרבות שתיהן – "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני".