פלח הרימון - שלש קומות של אתהפכא (8)

ה. כח משה רבינו

הפרק הבא מסביר את כח ההמתקה המיוחד של משה רבינו – אופן ההמתקה השני – הבא לידי ביטוי בסוד יג מדות הרחמים (ההמשך לתפלת "ויחל משה" על חטא העגל) ובסוד קריאת שמע (בה מנחיל משה את הכח הזה לכל ישראל). הוא פותח בשאלה על נוסח הפסוק "שמע ישראל", בו משתמש משה בביטוי החריג-יחסית "הוי' אלהינו" (ולא "הוי' אלהיך", כמו בפסוק הבא – "ואהבת את הוי' אלהיך"):

ולהבין הטעם לזה מאין הי' כחו גדול כ"כ להמתיק הדינים כמו שהם למטה בחיצוני' ולעשותם חסדים טובים ומתוקים יובן בהקדם מה שבפ' ק"ש אמר משה לישראל הוי' אלקינו ובכמה מקומות א' הוי' אלקיך כו',

"הוי' אחד ושמו אחד"

כדי להסביר זאת מקדים הצמח-צדק התבוננות במאמר חז"ל המתאר את עולם הבא – עולם של התגלות אלקות, בו אין מציאות של יסורים ורואים שהכל חסדים גלויים:

אך יובן בהקדם מה שארז"ל (זכרי' י"ד) ע"פ והי' ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד והקשו (פ"ג דפסחים ד"נ ע"א) אטו האידנא לאו אחד ותירצו לא כהעוה"ז העוה"ב בעוה"ז על שמועות טובות אומר הטוב והמטיב כו' בעוה"ב כולו הטוב והמטיב כו'וזהו תירוץ על הוי' אחד ועל שמו אחד תירצו (שם שם) שעכשיו לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב בהוי' ונק' באדנ-י ולעוה"ב נכתב בהוי' ונקרא בהוי'.

בעולם הזה מברכים על בשורות רעות – שגם אותן צריך "לקבולינהו בשמחה"[קלג] – "ברוך דין האמת" ועל בשורות טובות "ברוך הטוב והמיטיב" ולעתיד לבוא יברכו על הכל "הטוב והמיטיב" (וזהו ענין "הוי' אחד", טוב בגימטריא אהוה, שם הוי' במ"ק). "הטוב והמטיב" היינו הטוב לי והמטיב לאחרים (כשעל טוב לי בלבד מברכים "שהחינו")[קלד] – גם תופעה זו הולכת וגוברת בעולם הבא, בו מתגלה שכל דבר טוב לכולם ממש באופן פרטי. כל דבר שקורה בהשגחה פרטית שייך לשרש נשמה מיוחדת, אך עולם הבא הוא גם שרש הערבות והקשר, שכל ישראל הם בעצם דבר אחד – ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"[קלה], הכל תורה אחת וכל אות היא עצמית, ספר תורה צריך את כל האותיות ועם ישראל את כל הנשמות – וממילא כל מה שטוב לי טוב לכולם, לא יתכן אחד בלי השני. ועוד, בעולם הבא בית המקדש יתפשט לכל ירושלים[קלו], ירושלים לכל ארץ ישראל[קלז] וארץ ישראל לכל העולם[קלח] עד שכל העולם יהיה "כל המקום אשר אזכיר את שמי"[קלט], עם רשות להזכיר את השם המפורש, "כשם שאני נכתב".

סוד השמות "הוי' הוי'"

כדי להסביר זאת פונה הצמח-צדק להעמיק בגילוי השמות "הוי' הוי'" לפני יג מדות הרחמים:

וביאור הדברים יובן בהקדם ענין (שמות ל"ד) הוי' הוי' פסיק טעמא בגווייהו (זח"ג דקל"ח ע"א) כו' כי הנה הוי' שאחר הפסיק טעמא הוא הוי' דז"א המהווה מאין ליש כל הנבראים דבי"ע (*ע"י אמצעות מדת המלוכה*) והנה בבחי' המדות דז"א יש שתי מדות חו"ג שהם עקריים במקור ההמשכה ושארי המדות וגם ענפיהם לפעול ההמשכה בפו"מ במדת המלוכה. וע"י אמצעי' מדת המלוכה נבראו הנבראים בפועל כו' לכן נמשך מבחי' החסד שמועות טובות מהמשכת חסדים למטה בעשי' גשמיי' ומבחי' הגבורה נמשך כו' משא"כ הוי' שקודם הפסיק טעמא הוא בחי' הוי' דעתיקא (ונק' בשם י"ס הגנוזות בא"ס עצמו כו') וידוע (זח"ג דקכ"ט ודרפ"ט ב) דלית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא ומש"א כולא ולא אמר אלא ימינא מורה שיש שם גבורות רק הגבו' שבו אינם דינים ח"ו רק תגבורת החסדים כו' וכמ"ש (שמות ט"ו) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב ב"פ ימין כי הגבו' שבו הם ג"כ תכלית החסדים כו' (*רק לחיצונים נמשך מהם ביטול והעברה כעין (זכרי' י"ג) ואת רוח הטומאה אעביר כו' וזהו ענין תרעץ אויב כו'*)

מה ההבדל בין שני שמות הוי' הסמוכים? הפשטן הכי קרוב לסוד כאן הוא האבן עזרא, שאומר שהוי' הראשון הוא שם העצם של ה', שאין לו פירוש, ואילו הוי' השני הוא שם התואר, על שם שהוא מהווה (כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה בתניא, שמהווה תמיד את כל המציאות יש מאין ואפס המוחלט).

שם הוי' השני, שם התואר, הוא שם הוי' דז"א המהווה את העולמות (בסוד "ששת ימים עשה הוי'"[קמ]) על ידי התלבשותו בנוקבא-המלכות (התלבשות שם הרחמים דז"א ב"דינא דמלכותא" בה מאיר שם אלהים או שם א-דני). בז"א יש התחלקות המדות לחסד וגבורה (וענפיהן), "שמאל דוחה וימין מקרבת"[קמא], מה שבא לידי ביטוי (על ידי המלכות) בשכר ועונש – בשורות טובות ובשורות רעות.

אכן, שם הוי' הראשון, שם העצם, הוא שם הוי' דעתיקא (היחס בין עתיקא לז"א הוא כמו בין האורות לכלים, ושרש האורות הוא בעשר ספירות הגנוזות במאצילן, כפי שמסביר הרבי הרש"ב בהמשך ע"ב[קמב], מתאים לאמור כאן ששם הוי' דעתיקא הוא סוד ע"ס הגנוזות[קמג]). בעתיקא אין חלוקה לימין ושמאל, אלא "כולא ימינא" – גם הגבורות אינן אלא התגברות החסדים והכל בשורות טובות. על מדרגה זו נאמר "ימינך הוי' נאדרי בכח ימינך הוי' תרעץ אויב", הכל "ימינך הוי'"[קמד]. שם הוי' הוא שם העצם, ואין ענינו פעולה, אך גם ממנו נמשכת פעולה בדרך ממילא (בלבד) וכך "ימינך הוי'" שהיא תגבורת החסדים פועלת "תרעץ אויב", לא באופן כוחני (בפועל יוצא) אלא ממילא, בבטול החיצונים במציאות על ידי הוצאת הכח האלקי המחיה אותם והחזרתם לאין ואפס כמו קודם ששת ימי בראשית.

חבור שני שמות הוי'

למרבית הפלא, בין שני שמות הוי' יש "פסיק טעמיה" (כמו ברוב השמות הכפולים בתנ"ך, חוץ מ"משה משה", כדלקמן). אכן, "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[קמה] – שם הוי' דז"א קשור ונמשך משם הוי' דעתיקא, אך הן שתי בחינות שונות שיש ביניהן הפסק בעולם הזה, כאשר רק הארה מגיעה משם הוי' הראשון לשני. העבודה שלנו לחבר אותם (עד שיהיה "ז"א ועתיקא כולא חד") – להפוך את "פסיק טעמיה" (הדומה ל-ו) מרקיע מבדיל ל-ו החבור – ובכך תלוי הגילוי לעתיד לבוא, גילוי "הוי' דעתיקא"[קמו] לא רק במקומו אלא גם למטה:

והנה לע"ל יתגלה הוי' דעתיקא בהוי' דז"א ולא יפסוק הפסיק טעמא ביניהם רק אדרבה יחבר אותם בתכלית האחדות (*כי ההפסק מורה על צמצום שאינו מאיר הוי' הא' בהוי' הב' רק ע"י צמצום והעלם משא"כ החיבור מורה שמאיר הוי' הא' בהוי' הב' בהתגלות כו'*) וכאשר יתאחדו ב' הויות הנ"ל ויתגלה עתיקא בז"א ממילא יומתקו הגבו' דז"א ג"כ ויתהפכו לחסדים (כמו בעתיקא שהגבו' שבו הם ג"כ תגבורת החסד כנ"ל) וממילא לא יהי' מקום להשפעת דינים למטה בעולמות הנבראים מאין ליש וממילא לא יהי' שום השפעת דינים גם בעוה"ז הגשמי רק הכל חסד וטוב ולכן לא יהי' רק ברכות הטוב והמטיב וזהו דלע"ל יהי' הוי' אחד היינו שיתאחד הוי' הב' עם הוי' הא' משא"כ עכשיו מפסיק הפסיק טעמא ביניהם כו'

כשהוי' דעתיקא יתגלה במלואו בהוי' דז"א – שם העצם, שפעולותיו הן בדרך ממילא, יתגלה בשם התואר – גם בעולם הזה לא תהיינה יותר בשורות רעות, ו"הכל חסד וטוב"[קמז]. יחוד שני שמות הוי' הוא פירוש מאד קבלי ל"הוי' אחד" – חוץ מיחוד שם הוי' ושם אדנות ("שמו אחד") גם שם הוי' עצמו לא יתחלק לשתי בחינות, שני שמות הוי', אלא "הוי' אחד". מתוך כך יתקיים גם "ושמו אחד", כי שם א-דני יתבטל בשם הוי' ולא יסתיר עליו כמציאות עצמאית (כפי שהוא היום, על דרך שם אלקים, "שמש ומגן הוי' אלהים"[קמח]) אלא יהפוך ללבוש שקוף-מגלה (שכל דיניו ממותקים, כפי שהתמתקו הדינים בשם הוי' דז"א עצמו, ולא רק במיתוק המועט שיש בו היום, כהארה מהכתר, "כתר עליון איהו כתר מלכות"[קמט]):

והנה ממילא יהי' ג"כ ושמו אחד דהיינו שיהי' נקרא כמו שנכתב בהוי' ולא באדנ-י כו' והיינו מצד שיתאחד אדנ-י בהוי' בתכלית ולא יעלה בשם כלל כו' כי הנה עכשיו אדנ-י הוא מסתיר על הוי' ולכן שם אדנ-י הוא א' דין ודין הוא דינא דמלכותא כי המל' מליאה גבורות אך הוא [ה-אלף של שם א-דני] אותיות פלא (שהוא בכתר והוא רחמים פשוטים) לכן הוא ממתיק הגבו' קצת אך לא מיתוק גמור אך לע"ל יתאחד אדנ-י עם הוי' בתכלית וממילא יתהפך לחסדים לגמרי וממילא יהי' נקרא כמו שנכתב כו' (*כי הלבוש דאדנ-י לא יסתיר כלל רק יגלה בחי' שם הוי' כמ"ש, ולכן לא יעלה בשם בפ"ע רק יהי' נק' הוי' כו'*) וזהו ושמו אחד

אם כן, "הוי' אחד" (יחוד שני שמות הוי') ו"שמו אחד" תלויים זה בזה – "הוי' אחד" היינו הגילוי באצילות של המדרגה שלמעלה מאצילות ו"שמו אחד" היינו הגילוי בבי"ע (המתהווים על ידי שם א-דני, מלכות דאצילות) של מדרגת האצילות:

(*ונמצא שהוי' אחד הכוונה שיהי' גילוי אא"ס למטה באצי' שהוא בחי' ז"א כמו למעלה באוא"ס הנק' עתיקא כו' ושמו אחד היינו שיהי' הגילוי למטה בבי"ע כמו למעלה באצי' כו' וממילא לא יהי' שמועות רעות גם בעוה"ז הגשמי כו' וד"ל*) ונמצא ששמו אחד שמורה על הגילוי למטה בבי"ע כמו למעלה באצילות תלוי בהוי' אחד שהוא הגילוי באצי' דז"א כמו עתיקא

בטול הפרסאות

כדי להסביר מדוע גילוי שם הוי' שלמעלה מאצילות באצילות גורם לגילוי האצילות בבי"ע מסביר הצמח-צדק שישנן שתי פרסאות, האחת מבדילה בין מה שלמעלה מאצילות והשניה בין אצילות לבי"ע. הפרסה הראשונה היא סוד "קרומא דאוירא" – התיקון השלישי בתיקוני גלגלתא, ג"ט קע"ר פ"ח[קנ], התלבשות תפארת דעתיק בקרומא דאוירא דאריך – המבדיל בין התיקון הראשון, גלגלתא, לתיקון השני, טלא דבדולחא, דהיינו בין כתר שבכתר ("קדש") לחכמה שבכתר ("קדש הקדשים"). מתברר, אם כן, ששרש שם הוי' דז"א מגיע עד למו"ס, המהווה את כל עולם האצילות ונמצא בכולו כ"נקודה דנעיץ"[קנא], בסוד "כֻלם בחכמה [סתימאה] עשית"[קנב]. הפרסה השניה מפרידה בין עצם האצילות (ז"א) למלכות היורדת לבי"ע:

והטעם לזה להיות ידוע שיש ב' פרסאות הנק' רקיע המבדיל בין מים למים כו' הא' ההוא בחי' קרומא דאוירא המפסיק בין חכ' שבכתר לכתר שבכתר שעל זה אמר (שמות כ"ו) והבדילה הפרוכת בין הקדש ובין קדה"ק והוא הפסיק טעמא שבין ב' הויות והב' הוא הפרסא המפסקת בין ז"א למל' דאצי' היורדת ומתלבשת בבי"ע והוא כדוגמת חצר הכבד באדם המבדיל בין אברי הנשימה לאברי המזון (*שיש בהם תערובות פסולת משא"כ אברי הנשימה אין בהם פסולת כלל כן למעלה באצי' לא יגורך רע משא"כ בבי"ע יש בחי' נוגה בכל עולם המעורב טו"ר ואפי' נוגה דאצי' מקומו בבריאה כידוע וד"ל*) ופרסא זאת הוא בחי' ההסתר דשם אדנ-י המסתיר על שם הוי'

בגוף האדם, באברי הנשימה – שמעל הפרסה התחתונה – אין בירור אלא רק הוספת אור בנשימה מתוקנת[קנג], בסוד "כל הנשמה תהלל יה"[קנד], "יהל אור"[קנה] במדרגת "הנסתרֹת"[קנו], י-ה. לעומת זאת, באברי המזון יש תערובת פסולת שתהליך העיכול נועד להפרישה. כך, באצילות אין רע כלל, בניגוד לעולמות התחתונים בי"ע המעורבים טוב ורע (בבריאה רובו טוב ומיעוטו רע, ביצירה חציו טוב וחציו רע ובעשיה רובו רע ומיעוטו טוב). רבי הלל מדגיש שאפילו הקליפה דאצילות לא יכולה לעמוד בעולם האצילות "לא יגֻרך רע"[קנז], אלא נדחית לראש עולם הבריאה. מהי בעבודה הקליפה דאצילות? קליפת ראומה, ראו את ה'מה' שלי – הרגשת ישות הנובעת מתוך הבטול (כמו שפירשו בסלונים[קנח] את הפסוק "ויעל לוט מצוער"[קנט] – שבקליפה, לוט, יש עליה-גאוה מתוך ההצערה-ההקטנה העצמית, צוער).

זכוך-בטול הפרסה התחתונה תלוי – בדרך ממילא, כאופי הפעילות של שם הוי' דעתיקא – בזכוך-בטול הפרסה העליונה:

אך לע"ל כאשר יזדכך פרסא העליונה ממילא יאיר הגילוי דכשב"כ בחכ' שבכ' כו' ולכן יהיה הוי' אחד הגילוי בהוי' דז"א כמו בהוי' דעתיקא כנ"ל וממילא יזדכך פרסא התחתונה שבין ז"א למל' ויתאחד אדנ-י בהוי' להיות הגילוי בבי"ע כמו באצילות ממילא יהי' ושמו אחד כנ"ל וד"ל.

שרש משה בהוי' עילאה

אחרי ההסבר על חיבור שני שמות הוי' שיתחולל לעתיד לבוא – "יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – מסביר הצמח-צדק שזהו כחו של משה גם בעולם הזה, משום ששרשו בשם הוי' העליון:

אך זה יהי' לע"ל, אך מרע"ה הי' בכחו אז ג"כ לחבר ב' הויות הנ"ל כמו לע"ל והיינו ששרשו הי' מבחי' הוי' הא' כמ"ש בו (שם ב') כי מן המים משיתיהו מבחי' מים עליונים שמעל לרקיע המבדיל כו' (*והיינו למעלה מבחי' פרסא העליונה הנק' קרומא דאוירא כי שרש נשמתו הי' מבחי' כתר שבכתר שלמעלה מבחי' חכ' שבכתר *)

היה אפשר לחשוב ששרש משה – המזוהה עם החכמה – הוא בחכמה הכי גבוהה, אך באמת שרשו בפנימיות האמתית, כתר שבכתר[קס] (הגלגלתא, מעליה שורה רדל"א, "ריש גלי"). זהו סוד המים העליונים מהם נמשה משה (בעוד שרש המים התחתונים בחכמה שבכתר) – מדרגה שכולה ימין, "מוליך לימין משה"[קסא]. לכן בכח משה (שרק אצלו "'משה משה' לא פסיק טעמיה בגוויהו"[קסב]) להתגבר על ה"פסיק טעמיה" ולקרוא "הוי' הוי'" (בפשט "ויקרא הוי' הוי'" נאמר על ה', אבל יש גם פירוש שהכוונה למשה[קסג], כפירוש כאן), להמשיך משם הוי' הראשון לשני ("ויקרא" היינו המשכה, כאדם הקורא את חברו אליו, כמוסבר בתניא[קסד] על קורא בתורה):

ולכן נאמר בו ויקרא הוי' הוי' שקרא והמשיך הוי' הא' בהוי' הב'

המשכה זו מגלה את יג מדות הרחמים[קסה] הנזכרות מיד, ומאפשרות סליחה על החטא. יש כאן חידוש גדול: השכר והעונש (מ-יג עיקרי האמונה של הרמב"ם) הם "ימין מקרבת" ו"שמאל דוחה" של הוי' דז"א ("אני הוי'" הנאמן לשלם שכר ולהפרע), הנובעים ממשפט התורה, ששרשו הנעלם בחכמה סתימאה (בה מלובשת גבורה דעתיק, כח מדידה ודין, כנ"ל) – ה"אין מים אלא תורה"[קסו] כאן הם המים התחתונים! – אך משה ממשיך מהמים העליונים בהם הכל טוב וחסד, ורושם החטא נמחק ברחמים ללא עונש (וממילא הגאולה האמתית והשלמה יכולה לבוא בחסד וברחמים):

ועי"ז נמשך י"ג מדה"ר להיות נושא עון כו' (*והיינו ג"כ מחמת שמשפט התורה הוא בחכ' שבכתר שהוא ג"כ שייך להוי' הב' דז"א רק שהוא שרשו בהעלם כו' לכן ע"פ משפט התורה (יחזקאל י"ח) הנפש החוטאת [היא תמות.] כו' משא"כ מבחי' הוי' הא' שהוא בחי' עתיקא כתר שבכתר נמשך להיות נושא עון והוא ענין מחוק ברחמים הרבים אבל לא ע"י יסורין וחלים רעים כו'*)

סימן הכפולים: "מי האיש"

נעשה כאן הפסקה להבהיר משהו:

קצת חידוש שהוא לא מביא כאן את הפסוק "משה משה" ש"לא פסיק טעמיה בגווייהו". אצל "אברהם אברהם"[קסז], "יעקב יעקב"[קסח] ו"שמואל שמואל"[קסט] (שסימנם איש, אברהם-יעקב-שמואל) כשה' פונה אליהם בלשון חבה יש פסיק טעמא בין השמות, יש הבדל בין ה"אברהם" הראשון, שרש נשמתו למעלה, ל"אברהם" השני, נשמתו כפי שהיא מתגלה למטה. יש צמצום – הנשמה לא מתגלה למטה כפי שהיא בשרשה למעלה. כך אצל אברהם, יעקב ושמואל. בספירות אברהם הוא חסד, יעקב הוא תפארת ושמואל הוא נצח – הוא תיקן את ספירת הנצח, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[קע]. החידוש שגם אצל ה' ככה – "הוי' הוי'", עם פסיק טעמיה. רק אצל משה יש "'משה משה' לא פסיק טעמיה בגווייהו". כפי שכבר ציינו בקיצור, זהו לכאורה הסבה והרמז המובהק שבכחו של משה לעבור מהשרש להתגלות למטה בלי צמצום באמצע – להמשיך מ"הוי'" העליון ולגלותו ממש בתוך "הוי'" התחתון, שהפסיק טעמיה יהפוך להיות ו החבור.

כנראה שמשה עושה זאת גם אצל אברהם, גם אצל יעקב וגם אצל שמואל. קודם כל משה פועל זאת אצל הוי' ואחר כך גם אצלם, שסימנם איש. הסימן שניתן לכך הוא "מי האיש" – "מי האיש החפץ חיים אֹהב ימים לראות טוב"[קעא], "מי האיש הלזה ההֹלך בשדה"[קעב].

יש ו פעמים "מי האיש" בתנ"ך, והראשון – "הכל הולך אחר הפתיחה"[קעג] – הוא שאלת רבקה "מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו" על יצחק אבינו, מדת הגבורה ("מפי הגבורה") שלעתיד לבוא נאמר עליו "אתה אבינו"[קעד]. גם "הכל הולך אחר החיתום"[קעה], הפסוק המפורסם בתהלים – "מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב". "מי" רומז ל-משה ו-הוי' – קודם הוא פועל זאת ב"הוי' הוי'", להמשיך מהעליון לתחתון – ואחר כך אצל "האיש". "מי" היינו סוד הבינה, "מי דקיימא לשאלה". "משה זכה לבינה". אצל משה אין פסיק טעמיה בין העליון לתחתון, ולכן יכול להמשיך גם בכל אלה שיש להם פסיק טעמיה – שהעליון יתגלה בתחתון.

קריאת שמע – המשכת כח משה לכל ישראל

אחרי כל ההקדמות חוזר הצמח-צדק לפסוק "שמע ישראל", בה התכוון משה להנחיל את כחו לכל עם ישראל. כתוב שלכתחילה רצה משה לומר 'ראה ישראל', ולהמשיך את בחינתו ממש לכולם, אך הוא הבין שהדור עוד לא ראוי ו'התפשר' על "שמע ישראל"[קעו], עד שנזכה לראיה בגאולה, כאשר "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[קעז], "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר"[קעח]. לכן אמר משה "הוי' אלהינו" – הרומז להוי' דעתיקא (בניגוד ל"הוי' אלהיך" הרומז להוי' דז"א) – כשהוא מתכוון לכלול את כל עם ישראל עמו במדרגתו:

לכן כאשר אמר מצות ק"ש לישראל שהי' כוונתו להמשיך ע"י מצוה זאת הוי' בכללות ישראל ובכל או"א בפרט (*בבחי' שמיעה בלבד ועי"ז יהי' הכנה לבוא לבחי' ראי' לע"ל*) לכן א' הוי' אלקינו כו' (*והיינו בחי' הוי' הא' שהוא ג"כ שרשו וזהו פי' המלות שמע ישראל לשון קיבוץ שהוא הפשטת כל כחות הנשמה להיות כלי לקבל בחי' הוי' אלקינו כו' שהוא הוי' הא' אשר שם ג"כ שרש נשמת משה כו'

קיבוץ הנשמות דורש הפשטה של כל אחד מתדמיתו האישית (כמו שכתוב בפרק לב בתניא, וכפי שמסביר הרבי[קעט] שהגוף המפריד, אותו יש לבטל, כולל גם את התדמית האישית), הפשטה המאפשרת לקבל משם הוי' דלעילא, שרש משה רבינו.

בעצם, שם הוי' דלעילא הוא בעצם שרש של כל נשמה בישראל (בה יש ניצוץ ממשה רבינו[קפ]), אלא שאצל משה השרש גלוי גם בהופעתו המודעת והמפורטת בעולם (בסוד "'משה משה' לא פסיק טעמיה בגוויהו", בלי הפסק בין שרשו העליון להתגלותו למטה) ואילו בכל ישראל השרש הוא 'מזל' נסתר ("אַיִן מזל לישראל"[קפא], לא רק המזל של הדיקנא אלא שם הוי' דלעילא) והגילוי הוא רק משם הוי' דלתתא ("הוי' אלהיכם") ומשה רוצה לעורר זאת בכולם:

אך באמת ג"כ כל נשמות ישראל שרשם שם ולכן צירפם עמו ביחד ואמר אלקינו כו' אך כולם הם רק בבחי' שרש בלבד אבל התגלותם בבחי' פרצוף הוא ע"י יחוד זו"נ שהוא הוי' הב' כו' וזהו (דברים י"ד) בנים אתם להוי' אלקיכם אבל שרש נשמת משה התגלותו בבחי' פרצוף הגם שהי' ג"כ ע"י יחוד זו"נ אבל ביחוד זה שהי' לצורך נשמתו האיר הוי' הא' בגילוי שלא ע"י צמצום דפסיק טעמא הנ"ל ולכן גם אח"כ כאשר נתלבשה נשמתו בגופו הי' ג"כ שהאיר הוי' הא' בגילוי בכל כחות נפשו שכל ומדות שנולדו מיחוד זו"נ כנ"ל משא"כ בכללות ישראל אינו מאיר הוי' הא' רק בבחי' מזלא שבו שהוא בהעלם משא"כ בנר"ן שהוא בחי' שכל ומדות אינו מאיר רק מבחי' הוי' הב' ולכן אמר משה לישראל שמע ל' קיבוץ שהוא הפשטת כל כחות הנשמה ועי"ז יעשו כלים לקבל הוי' אלקינו שהוא הוי' הא' ג"כ בכל כחות נפשם כו' כנלע"ד בדרך אפשר*) משא"כ כשאומר הוי' אלקיך הכוונה על הוי' דז"א שרש מקור נשמ"י כו' וד"ל.

יחוד ישראל-תורה-הוי' בשמות הכפולים

נחזור לרמז שלנו – "מי האיש החפץ חיים": כמה שוים כולם יחד? משה הוי' אברהם יעקב שמואל עולים 1178. מה משמעות המספר הזה? היחוד של "תלת קשרין מתקשראן דא בדא"[קפב], ובעומק יותר "כולא חד" – ישראל תורה הוי'. כבר רמז מאד מיוחד, ששלשת הדברים שמתקשרים ובעצם "כולא חד" ממש עולים כנ"ל. שם הוי' משותף, אז יוצא שארבעת אלה שיש כפל בשם שלהם – משה אברהם יעקב שמואל – עולים ישראל תורה (ב"משה משה" אין פסיק טעמא ואצל ה-איש יש – גם משה נקרא "האיש משה"[קפג], עוד רמז שהוא מעלה את ה"איש" שיש בהם פסיק טעמא למדרגה בה יש התגלות השרש בגוף בלי צמצום, רק עם חיבור).

יש עוד רמז למספר 1178, כל ה"מי האיש" יחד – שבת במילוי, שין בית תו, שוה הוי' ישראל תורה. גימטריא מאד חשובה. ההתגלות של שלשת הקשרים יחד, עד ש"כולא חד" ממש, היא הגילוי של שבת. אפשר לכוון את שלשת הקשרים כנגד שלש הסעודות של שבת, שלש פעמים "היום" – "ויאמר משה אכלֻהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאֻהו בשדה"[קפד].

כמה עולה רק חלק המילוי של שבת? 476 – רחל-רחל. אין פסוק 'רחל רחל', אבל בקבלה יש שתי בחינות של רחל. בעולם הזה רחל היא קטנה, אבל לעתיד לבוא רחל תגדל ותכלול בעצמה את כל פרצוף לאה – הגדולה ביניהן – ואז היא תהיה 'רחל הגדולה'. כלומר, רחל ולאה הן דבור ומחשבה, ולעתיד לבוא הדבור יכלול את כל המחשבה עד ש"לבא לפומא גליא" – זהו גדר הגאולה, שהמחשבה הכי פנימית ונסתרת תתגלה לגמרי בפומא, עלמא דאתגליא. זהו המילוי – הפוטנציאל, מה שנמצא בכח ובעיבור – של שבת. ביחד עולה ישראל-תורה-הוי' שכעת שוה לנו כל ה"מי האיש" ברמז שלנו. כלומר, הכוונה של "הוי' אלהינו" היא הכוונה של שבת קדש. כשאומרים "שמע ישראל" גם ביום חול זו בחינת שבת – כך כל התפלה, אבל בפרט "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". ידוע שהמלים הקודמות בתורה הן "ארץ זבת חלב ודבש[. שמע ישראל...]", סופי תבות שבת, וכאשר מחברים שבת לפסוק "שמע ישראל... אחד" (1118) כבר מקבלים 1820 – סוד פעמים הוי', מספר האזכרות שם הוי' בכל התורה כולה.

רק הנשמות – משה אברהם יעקב שמואל – ראשי תבות שמאי (כתוב שמשה רבינו יותר משרש שמאי מאשר משרש הלל[קפה]), משולש שם הוי' (הר"ת עם שם הוי' עולה 19 ברבוע), כבר רמז שצריך לצרף כאן את שם הוי' להרכב.

שוב, רק הנשמות עולות ישראל-תורה – משה רבינו הוא התורה, "תורה צוה לנו משה"[קפו], וכנראה כל ה'איש' בחינת ישראל. בפרט ישראל הוא יעקב, שזהו שמו, והוא כולל גם את אברהם לפניו וגם את שמואל אחריו (שמואל הוא "נצח ישראל"). כתוב במדרש[קפז] שכל האבות – החל מאברהם, הראשון שנקרא כך – נקראו בשם ישראל. אם כן, כל הארבעה האלה נקראים תורה-ישראל ובנוסף להם יש גם שם הוי'. אם כן, יש 'האיש הישראלי' ויש התורה של משה, וארבעתם שוים תורה-ישראל, "ישראל ואוריתא כולא חד" ממש, ובנוסף להם יש גם שם הוי'.

ישראל-תורה שוה 1152, הרבוע הכפול של כד. אם נחלק ב-4 – הערך הממוצע של משה-אברהם-יעקב-שמואל – נקבל רפח, הרבוע הכפול של 12 (זה, נבואת משה רבינו), פעמיים קדם, שהוא עתיקא, סוד הגלגלתא. איפה מופיע בלמוד שלנו? בכתבי האריז"ל כל כוונות יג מדות – עליהן למדנו כעת, מ"הוי' הוי'" עד "ונקה" – הן "ויעבר" שעולה רפח, הערך הממוצע כנ"ל. זהו בירור שלם של כל רפח ניצוצין, פעמיים קדם, רבוע כפול של זה, "וקרא זה אל זה"[קפח].

הפעלים ב-יג מדות הרחמים הם "ויעבר... ויקרא... נֹצר [עד אליו אין פועל בתוך המדות]... נֹשא [בגימטריא שמאי, ראשי התבות הנ"ל]" (חוץ מ"ונקה") שוה 36 ברבוע, 6 בחזקת 4, מספר שיש לו הרבה רמזים[קפט]. בעצם, אלה ד"פ רפח ועוד רפח. כלומר, רק ויקרא-נצר-נשא עולה 1008, ז"פ קדם, ועם "ויעבר" עולה ט"פ קדם. כלומר, מוסיף לשמות הארבעה, שהיו ד"פ רפח, ח"פ קדם, עוד קדם. זהו מבנה משוכלל והכל קשור יחד.

אלה קצת פרפראות על מדות הרחמים וכל מה שכתוב כאן. שוב, כל יג מדות הרחמים הן המשכה מ"הוי'" הראשון – הכח של משה ל"ויקרא הוי' הוי'", להמשיך מהוי' הראשון להוי' השני, כשהפסיק טעמא הופך ל-ו החבור, ואז כל יג מדות הרחמים הן גילוי שם הוי' הראשון.

כח משה – המשכת פנים בפנים

אחרי כל ההקדמות האלה חוזר הצמח צדק להסביר את כח ההמתקה ב"ויחל משה את פני הוי' אלהיו":

והנה עם כל הנ"ל יובן ענין ויחל משה שהמתיק פני הוי' פנים דזעם שנמשך מבחי' הגבו' דז"א ומתגלים בפנים כו' והוא המתיק אותם מצד שהמשיך פנים דעתיקא שהוא בחי' הוי' הא' להסתכל בפנים דז"א כו' (וכנ"ל שמשה בלבד הי' בכחו לחבר ב' הויות הנ"ל דעתיקא וז"א שיאירו זה בזה שלא ע"י צמצום כו') וזהו (תהלים י"א) ישר יחזו פנימו היינו כאשר נעשה הסתכלות פנים דעתיקא בפנים דז"א שאז מאירים חסדים טובים למטה ביושר בלי שום הסתר כלל ולכן נובע השפע במהירות בלי שום עיכוב (משא"כ כשיש עדיין בחי' גבורות שלא נמתקו אז הם מונעים ומעכבים השפע ולא נק' ישר כו') מצד שנמתקו הגבורות מכל וכל ואין מי שיעכב כו' וזהו (דברים ל"ד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים היינו ג"כ שהמשיך פנים העליונים דעתיקא בפנים דז"א ומבחי' זאת ידעו ה' (פי' שהמשיך לו מבחי' זאת שפע נבואתו כו' וד"ל).

בפנים יש גם משמעות דין וזעם – פנים מלשון מקום פנוי, דין וצמצום. יש בפנים איזה כח של סילוק – דין הוא סילוק השפע, פינוי החסד – הגורם שהאדם יקבל דין. כמו שתי הדעות לגבי חשך – שהוא העדר אור או מציאות בפני עצמו – כך "פנים של זעם" יכולים להיות רק תוצאה של פינוי הפנים הטובות או מציאות של זעם שיש להמתיקה. איך ממתיקים את הכעס שיש למישהו בפניו? צריך שמישהו שהפנים שלו כולן טוב – מישהו שכולו חסד, בפנים מאירות ושוחקות – יסתכל בפני האדם הכועס. בהסתכלות פנים בפנים הוא מעביר את הטוב הפנימי – פנים גם לשון פנימיות[קצ] – ומשקף אותו בפני השני. זו בדיוק ההתרחשות כאשר הפנים דעתיקא מסתכלים בפנים דז"א בכחו של משה, בו נאמר "פנים אל פנים"[קצא] ומכחו דבר עמנו ה' "פנים בפנים"[קצב]. הסתכלות הפנים דעתיקא בפנים דז"א פועלת יושר – "ישר יחזו פנימו" – המשכת השפע ללא מניעות ועיכובים, בלי 'מחסומים' של שוטרים-גבורות הבודקים ומעכבים את השפע. יושר צריך להתבטא גם בראש ישר (גלייכער-קאפ) – בלימוד ישר ולענין, ללא קושיות מעכבות (קושיא היא כמו שוטר שמבקש תעודות), כמבואר[קצג] שבפנימיות התורה אין קושיות. ממקור זה באה נבואת משה באספקלריא המאירה – בגילוי העליון כפי שהוא, בלי עיכובים, "זה הדבר" – משם "ידעו הוי' פנים אל פנים".

נחום איש גם זו

והנה זהו פי' הב' בטעמין מרירו למיתקא היינו שממתיק הדינים למטה כמו שהם בחיצונית (*וא"צ להעלותם למעלה כלל בשרשם רק שהחסדים יורדים למטה וממתיקים אותם כמו שהם למטה ומתהפכים לחסדים כו'*) וזה הי' כחו של משה דוקא מטעם הנ"ל מצד שרש נשמתו בהוי' הא' כנ"ל וד"ל.

עד כאן היה משמע שרק בכח משה רבינו להמשיך מעתיקא למטה, להמתיק את הדינים והגבורות במקומם, בלי צורך להעלותם למעלה ולהמתיקם בשרשם. עכשיו מוסיף הצמח-צדק שזו גם בחינתו של נחום איש גם זו (שהזכרנו גם בלימוד "להשכילך בינה") – רבו של רבי עקיבא, שאמר על כל דבר שאירע "גם זו לטובה":

וזה הי' ג"כ בחי' נחום איש גם זו שהאיר בו מהארת משה דכתיב בי' בשגם כו' לכן נק' בשם איש גם זו מצד שהאיר בו בחי' גם דמשה כו' ולכן הי' ג"כ בכחו להמתיק הדינים כמו שהם למטה עד שהעפר נעשה יקר יותר מאבנים טובות כו' (פ"ג דתענית דכ"א ע"א) וד"ל

משה רבינו הוא מהשמיטה הקודמת, והרמז הראשון-המקורי שלו בתורה הוא לפני המבול, בפסוק "בשגם [הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה]"[קצד] בגימטריא משה[קצה] (שחי מאה ועשרים שנה). מה"גם" של משה נמשך שרש נשמת נחום איש גם זו[קצו]. איני יודע אם זו כוונת הרבי כאן, אך עצם המלה "גם" רומזת ש"גם" הוא כמו משה – יש אחד עם זכויות בלעדיות להמתיק את הפנים דז"א עם הפנים העליונות דעתיקא, אבל בתוכו גופא יש בחינה של "גם", נתינת כח לעוד מישהו שגם יוכל לעשות אותו דבר, לנחום איש גם זו (בסופו של דבר, כפי שמבואר כאן, משה רבינו רוצה להנחיל כח זה לכל עם ישראל בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", העולה גם פעמים הוי' – או זו פעמים אלהים, גם-גם – כנודע). לנחום איש גם זו יש כח להמתיק את הדינים למטה – כשהחליפו לו את אבנים טובות בעפר הוא לא היה צריך להעלות אותו ולהמתיקו בשרש אלא חסד מלמעלה למקומו שלמטה. החסד דעתיק הוא שרשו של אברהם אבינו, כדלקמן, ולכן הוא אמר שזהו העפר של אברהם אבינו (שאמר "ואנכי עפר ואפר"[קצז]). הזכרנו בפורים שבכחו של נחום איש גם זו (בגימטריא קורונה) לעצור את המגפה – מתאים למוסבר כאן, שיש לו יכולת להגיע מטה-מטה, למקום הדינים, ולפעול "והמגפה נעצרה"[קצח].

ו. סיכום וסיום המאמר

בסוגריים הבאות נמצא הביאור הכי חשוב של רבי הלל כאן, בו הוא מסכם ונותן סדר פנימי לשלש המדרגות שבמאמר (שכנראה יש בהן גם איזה סדר של חש-מל-מל) – הפיכת החשך לאור, הפיכת המר למתוק בדרך העלאת הגבורות לשרשן (כמו באגרת הקדש יא) והפיכת המר למתוק בדרך המשכת חסדים מהכתר (מדרגת משה רבינו ונחום איש גם זו). רבי הלל חוזר עליהן, ומסביר – בהשכלה הכי עמוקה – שהן המשכות וגילויים של שלש בחינות ב"יחיד", של פרצוף עתיק במושגים המוכרים יותר (כאשר הביטוי "עתיק יומין"[קצט] הוא תיאור של דניאל לה' עצמו, כפי שראה אותו):

(*נמצא מובן מכל הנ"ל שיש ג' בחי',

הא' היפוך החשך לאור שהוא ענין היש של הנבראים שנמשך מצד [כאן חסרה מלה, ולפי ההמשך אולי צ"ל 'הקדושה' (כדלקמן).] הנק' חשך וכאשר ממשיכים בו בחינת ביטול ואז נתהפך לאין והיינו שיהי' בו בחי' ביטול כמו למעלה בנאצלים כו' אז ממילא נמשך יתרון אור ויתרון אור הוא התגלות עצמותו שהוא גילוי בחי' יחיד שזהו ענין שעשועי' העצמיי' כמו שהם מאירים בחו"ב שזהו בחי' שעשועים יום יום כנ"ל בהג"ה וד"ל.

ישות הנבראים – בשל בריאתם יש מאין, בהעלם והסתר הבורא – היא החשך ובה יש להמשיך בטול, בתחלה בטול היש אז שזוכים לבטול אמתי, מעין האין של עולם האצילות. פעולה פלאית זו ממשיכה – בכח החידוש, פלא של 'צפור מדברת'[ר] – "יתרון האור" ומגלה את חכמה ובינה דעתיק, השעשועים העצמיים, כפי שהם מאירים בחכמה ובינה דאצילות, "אאלפך חכמה"[רא] ו"אאלפך בינה"[רב] (שלמעלה מהז"א דאצילות)

אכן, הישות ה'טבעית' של השתלשלות העולמות, המודעות העצמית של הנבראים הנפרדים, היא חשך, העלם אלקות, אך עדיין אינה עדיין קליפה – היא "יש דקדושה", ביטוי מחודש שרבי הלל ישתמש בו כאן. לעומת זאת, המרירות היא כבר יש דלעומת-זה, יש של רשע (כמו המן הרשע, בו עוסק המאמר), הגורם ליסורים בעולם הזה:

הב' בחי' טעמין מרירו למיתקא כו' מרירו הוא בחי' היש דלעו"ז שמזה נמשך יסורין למטה ה' ישמרנו כו' (משא"כ היש דקדושה נק' חשוכא כו' ואינו נק' מרירו כו') והתהפכות זאת באה מכח יותר נעלה שהוא עצם המאור שלמעלה מגילוי אור (והיינו רצון הנעלם בעצמו שהוא בחי' יחיד לבא לכלל שעשועים כו') ולכן גם אח"כ כשמהפכין היש דלעו"ז שהוא בחי' גבורות קשות לרחמים והיינו ע"י הסתכלות בפנימי' הדבר כמו שהוא בשרשו והוא ענין המתקת הדינים בשרשם כנ"ל עי"ז מתגלה עצם המאור בבחי' גילוי אור כו'

במדרגה השניה, ההסתכלות החודרת בשרש הטוב של הענין הלא-טוב מגלה את הרצון הנעלם שבבחינת יחיד – חיצוניות הכתר דעתיק, למעלה מחו"ב דעתיק שהתגלו במדרגה הראשונה – ומאירה-ממתיקה את המציאות. אך המדרגה השלישית, באה מכח נעלה עוד יותר, פנימיות הכתר דעתיק, הענג הנעלם שקודם גם לרצון הנעלם, שהרי הרצון הוא לפי הענג הצפוי (ענג נעלם ורצון נעלם – בתוך בחינת יחיד – הם ביטויים בהם משתמש רבי הלל גם מאמרים נוספים). רבי הלל מדגיש כאן שהמדרגה העליונה הזו היא-היא סוד "במי נמלך" – השרש הקדום לנשמות ישראל, ממנו הן פועלות המתקה זו (כנ"ל בארוכה):

משא"כ בחי' הג' הוא בחי' טעמין מרירו למיתקא כפי פי' הב' שמהפכין הדינים כמ"ש למטה בחיצוני' וא"צ להעלותם לשרשם כו' זה בא מכח יותר נעלה בחי' עונג הנעלם שקדם לרצון הנעלם שהוא בחי' במי נמלך בנשמתן של צדיקים כו' (ב"ר פ' ח'). ולכן כאשר נתהפך מרירו למיתקא למטה נתגלה בחי' עונג הנעלם שלמעלה מבחינת רצון הנעלם שבעצמות בבחינת גילוי למטה כו' ובחי' עונג הנעלם נק' עתיקא כו' וד"ל*).

עד כאן הסיכום החשוב של רבי הלל לכל המאמר.

זכות אבות בתפלת משה

ממשיך הרבי, מעין פרק בפני עצמו:

והנה להבין ענין הנ"ל שבכח נשמת משה הוא לחבר עתיקא בז"א כו' וממילא המתיק את הגבו' כמ"ש למטה עד אשר נתהפכו לחסדים שלכאורה אינו מובן שא"כ למה הי' צריך להזכיר זכות אבות כמש"א (שמות ל"ב) זכור לעבדיך לאברהם כו' ואם הי' צריך זכות אבות א"כ אין זה כח מרע"ה כו',

מדוע נזקק משה, עם כל כח ההמתקה שלו, להזכיר זכות אבות?

אך הענין יובן בהקדים בשרש נשמת האבות שהם בחג"ת דז"א אברהם שרש נשמתו מבחינת החסד דז"א יצחק מבחי' הגבו' יעקב מבחי' הת"ת דז"א אך שרש שרשם יותר נעלה בבחי' חג"ת דעתיקא (*כמ"ש (יהושע כ"ד) בעבר הנהר ישבו אבותיכם*) והנה זה הי' עבודתם בקדש במסירת נפשם בכל עת ורגע לפעול העלאת חג"ת דז"א בחג"ת דעתיקא כמו עבודת אברהם הי' בחי' הלוך ונסוע בעא"ע עד שנעשה נפשו מרכבה לחסד דעתיקא שזהו ענין הנגבה המבואר בפסוק זה וממילא נתעלה ג"כ חסד דז"א שרש נשמת אברהם לחסד דעתיקא כו' וכן עד"ז הי' בחי' יצחק ויעקב נמצא שבכלל העלו חג"ת דז"א בחג"ת דעתיקא כו'

שרש האבות ב'פשט' הוא בחג"ת דז"א, המדות דאצילות, אבל שרש-שרשם "בעבר הנהר", בכתר-בעתיקא, מעבר לעשר ספירות הגלויות דאצילות, ועבודתם התמידית – בהיותם מרכבה, ללא הסח דעת לרגע מהעבודה – היא להעלות את שרשם אל שרש שרשם. זו עבודת אברהם "הלוך ונסוע הנגבה"[רג] – נגב הוא דרום, חסד, אבל "הנגבה" ב-ה הידיעה היינו החסד הכי עליון, שרש כל החסד, חסד דעתיקא, שאליו נסע אברהם ממקומו שלו בחסד דאצילות (וממילא פעל אותה פעולה בעולמות).

כל אחד יכול ללמוד מכך: לכל אחד יש שרש ושרש השרש, והעבודה בעולם הזה היא להעלות את השרש שלך לשרש השרש שלך. גם בהתקשרות לצדיק, יש אחד שזוכה להיות מקושר לצדיק שמתאים לשרש נשמתו, אבל צריך למצוא את אותו צדיק ששייך לשרש השרש של נשמתו – כלומר, אותו צדיק שנותן השראה לשרש נשמתו, כך שיוכל להעלות את השרש לשרש השרש. אצל האבות, החל מדוגמת אברהם אבינו, הוא גופא הצדיק שהוא שרש-שרשו – בנעם אלימלך[רד] מוסבר שכאשר הנביאים ראו את ה', כביכול, הם ראו את שרש נשמתם, ונוסיף שכאשר הם ראו אותו בבחינת עתיקא הם ראו בעצם את שרש-שרש נשמתם.

אך כ"ז הי' בבחי' העלאה מלמטה למעלה כו' אך כדי שיומשך חג"ת דעתיקא בחג"ת דז"א מלמעלה למטה וממילא נמשכים החסדים למטה גם בחיצונית להפוך הגבו' קשות כמו שהם למטה לחסדים כו' זה לא הי' ע"י העבודה דאבות רק זה מוכרח להיות ע"י משה כנ"ל ונמצא שצריך לשניהם ביחד היינו לפעול היחוד בדרך העלאה ע"י זכות אבות וההמשכה למטה כו' ע"י בחי' משה כו' וד"ל. ולכן אמר זכור לעבדיך לעורר ההעלאה דאבות מחדש ואח"כ המשיך ההמשכה למטה בכח עצמו כו' וד"ל.

אם כן, היחס בין האבות למשה רבינו הוא פשוט "רצוא ושוב"[רה] – האבות הם ההעלאה ומשה רבינו מזכיר את ההעלאה שלהם (בבחינת "נזכרים ונעשים"[רו], בכח הזכרי של הזכרון הפועל מחדש את הדבר במציאות) ואז לוקח וממשיך אותה למטה-מטה. עיקר ענין משה רבינו הוא המשכה (כנ"ל), "שוב" – "אם רץ לבך [האבות] שוב לאחד [משה]"[רז] (בחינת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", גילוי "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" למטה, "והיה הוי' למלך על כל הארץ".

סוד ה"לולי"

כעת הצמח-צדק חוזר למדרש בו פתח, ומעמיק בסוד הפסוק "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו"[רח], תוך הדגשת סוד המלה "לולי" הקשורה לכל מה שנתבאר עד כה:

וזהו (תהלים ק"ו) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ כו', לולי ביו"ד הוא כמו לולא באל"ף כי לולא באל"ף מורה על חיבור עתיקא בז"א כי לולא הוא צירוף תיבות לו בוי"ו עם תיבות לא בא' וידוע בענין (ש"א ב) ולו נתכנו עלילות ובענין (תהלים ק') הוא עשנו ולא אנחנו כו' ובענין (ישעי' ס"ג) צרתם לו צר כו' שבכולם הקרי בוי"ו והכתיב בא' שהקרי מורה על ז"א והכתיב בא' מורה על עתיקא כו' וזהו ג"כ ענין (זח"ב דקל"ד ע"א) ועד בחילופי אתוון אחד כו' שהא' דאחד מורה על עתיקא ומה שנתחלף בוי"ו בתיבות ועד מורה על התלבשות הא' דעתיקא בוי"ו דז"א כו' ולכן לולא שיש בזה תיבות לו ותיבת לא באלף כו' מורה על חיבור עתיקא בז"א וכ"ה תיבות לולי ביו"ד מורה על חיבור עתיקא בז"א כו' וד"ל

הרבי משוה בין "לולי" ל"לולא", בלי להסביר כיצד תופעת חיבור עתיקא (לא) בז"א (לו) שיש ב"לולא" מופיעה גם ב"לולי", ורבי הלל מסביר זאת לפי הבנתו:

(*והטעם לזה נלע"ד בדרך אפשר כי לו בוי"ו הוי"ו מורה על מדות דז"א והל' הוא ג' המוחין דז"א אבל תיבת לי ביו"ד היו"ד מורה על מד[ו]ת דאבא ולמ"ד מורה על המוחין דאבא ותיבת לא באלף הא' מורה על חג"ת דעתיקא יו"ד העליון חסד דעתיקא ויו"ד התחתון גבור' דעתיקא וקו האלכסוניתת"ת דעתיקא והל' מורה על מוחין דעתיקא

לסיכום: לו היינו מדות (ו) ומוחין (ל) דז"א (לו הוא גם התכללות המדות, ו פעמים ו), לי מדות (י) ומוחין (ל) דאבא ו-לא מדות (א) ומוחין דעתיקא. בכל המדרגות ה-ל, "מגדל הפורח באויר"[רט], היא המוחין – התוספת על יסוד הפרצוף, המדות שלו (שלכן י, פרצוף אבא בכלל, הוא בפרט מדותיו). אך למרות ההבדל בין "לי" (באבא) ו"לא" (בעתיק), הרבי משווה כאן ביניהם, כי חיבור עתיקא ("לא") וז"א ("לו") הוא דווקא על ידי החכמה ("לי"):

ולכן לולי ביו"ד הוא כמו לולא בא' כי חיבור עתיקא בז"א צ"ל ע"י חכ"ע שהוא לי ביו"ד כו' וזהו שהורהו עץ במרה שעי"ז וימתקו המים כי עץ זה הוא בחי' עץ החיים שהוא בחי' יסוד אבא שממשיך עתיקא בז"א ועי"ז נמתקו מים המרים שהם גבו' הקשות ומתהפכים לחסדים כו' וד"ל.*)

ההתגברות על המן במסירות נפש

אחרי כל האריכות, כמו בכל מאמר חסידות, חוזרים להסביר את "דבור המתחיל", פסוק הפתיחה:

ובזה יובן ענין ויבז כו' שכוונתו הי' להשמיד כו' וטענתו הי' להיות מצינו שיעקב השתחווה לעשו כו' והיינו מצד שעשו נק' בן הבכור מצד ששרשו בעולם התוהו שקדם לתיקון ויעקב הוא בעולם התיקון ולכן השתחווה אליו לכן רצה שגם מרדכי ישתחווה לו כי הוא מעמלק הנמשך מעשו שהוא גם כן מעולם התוהו ולהיות שמרדכי לא השתחווה אליו (והדין עמו כי הוא מבני בנימין שלא הי' אז בעת השתחוואה כו') לזאת הפיל פור שהוא הגורל שהוא למעלה מן הדעת ששרשו בבחי' סוכ"ע אשר שם חשך ואור שוין ואינו תופס מקום כלל הביטול דישראל הנק' אור כמ"ש (משלי כ') נר הוי' כו' וממילא יומשך משם להשמיד את כל היהודים כו'

המן רצה שההיסטוריה תחזור על עצמה, וכשם שיעקב הצעיר השתחווה לעשו הגדול – בשל שרש עשו בתהו שקדם לעולם התיקון של יעקב ("ברישא חשוכא והדר נהורא") – כך מרדכי ישתחוה לו. כאשר מרדכי – מזרע בנימין, שלא היה בין יא השבטים שהשתחוו לעשו (כי טרם נולד) – לא השתחווה לו הוא הרגיז אותו, הוציא אותו מכליו (הכלים המועטים דתהו שנשברו), והמן רצה לנקום על ידי שיעלה למדרגה בה חשך ואור (ישות ובטול, כפי שהוסבר לעיל) שוים ואין יתרון לבטול ישראל על ישותו של המן ולקבל משם כח לנקום בישראל, ר"ל.

הקב"ה – הרומז לז"א – ענה להמן שמשה רבינו בכח ההמשכה מעתיקא מנע ממנו להשמיד את ישראל ('אני רק הוי' דז"א, שלא יכול כאשר יש בשטח את משה רבינו שממשיך מעתיקא'), וק"ו שהמן לא יוכל לעשות זאת:

ולזה אמר לו הקב"ה אני לא יכולתי להשמידם והגם שאין נמנע ממנו כו' אך ידוע דהקב"ה הוא בחי' הב' דז"א ולכן נק' קדוש בוי"ו וזהו לא יכולתי מצד שמשה המשיך מעתיקא ולכן נמתקו הגבו' שבהוי' הב' שהוא ענין פנים של זעם כו' ק"ו אתה.

אך כיצד יפרו ישראל (פורים גם לשון הפרה) את עצת המן, לעלות למקום בו אין להם יתרון?

והגם שכחך ושרשך הוא מבחי' התוהו שקדם לתיקון וכוונתך להגביה את עצמך לשרשך בכדי שעי"ז תוכל להשמיד אותם אך ע"י מסירת נפשם המשיכו מבחי' עצמות אא"ס שלמעלה מבחי' תוהו ותיקון שזהו בחי' עתיקא ומשם מובדלים ישראל מאוה"ע כי נש"י שרשם שם ואוה"ע אין להם מקום כלל בבחי' הנ"ל, ומשם נמשך הבדלה בין ישראל לעמים וכמא' (שמות ל"ג) ונפלינו אני ועמך כו'

זהו דבר חשוב ועיקרי מאד: למטה ההבדל בין יהודי ללהבדיל גוי הוא שהיהודי בבטול והגוי בישות, אבל יש מקום שההבדלה הזו לא תופסת, אור וחשך שוין מצד הסובב. קליפות העולם הזה – שמלא קליפות ורובו רע – מנסות לעורר את גילוי הסובב ולטעון מכחו שאין הבדל והכל אותו דבר. להגיע למקום בו יש הבדל אמתי ונצחי – גם לשון נצחון, לנצח את הסט"א – אפשר רק בכח מסירות נפש על קדושת ה'. הרבה פרקים בתניא[רי] מוקדשים להסבר שלישראל יש מסירות נפש, שהיא למעלה מתהו ותיקון. בתוקף מסירות נפשם – "ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף"[ריא] – ממשיכים היהודים מהמדרגה שלמעלה מתהו ותיקון (בה אין שום שרש לעשו-עמלק-המן), שבכחה לחבר את התהו והתיקון, וכש"יד ישראל תקיפה" להמשיך את התהו של עשו לכלים דתיקון המן ועמלק עצמם נכרתים בדרך ממילא:

וא"כ משם יומשך כח לפעול שגם המקיפים דתוהו יתלבשו בבחי' כלים דתיקון וא"כ יהי' נכרת שרש המן גם בחי' עולם התוהו (*כי הכלים מגבילים האור שלא יומשך רק בסט' דקדושה כו'*) וממילא יהי' אנת לצליבא ואינון לשיזבא כו'

הצמח-צדק מסיים ומוסיף שבשל מעלת התהו על התיקון בדרך כלל הצדיק אינו יכול להשפיל את הרשע כאשר הוא בתוקפו (עם התקשורת והבג"ץ בידיו...), אלא רק לאחר שנתבררו ממנו הניצוצות והוא נשאר 'חלל' ללא כח. כאשר מודים-מכירים בנקודות הטובות שברשע – הניצוצות שבתוכו (דוגמת "חכמה בגוים תאמין"[ריב]) – ניתן לברר-לאמץ אותן לעצמנו וכך להחלישו (שהרי הטוב שלו נכלל בתוכנו, ואינו יתרון שלו עלינו). אכן, ההמשכה מעתיקא, במסירות נפש, נותנת תוקף אלקי להשפיל ולכלות את הרשעים גם כשהם בתוקפם ולקיים ולקיים את מצות מחית עמלק, "מחה אמחה"[ריג] ו"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים"[ריד]:

וזהו מש"א הקב"ה לאיוב (איוב מ') ואם זרוע כא-ל לך כו' עדה נא גאון וגובה [והוד והדר תלבש] כו' היינו הרשעים שהגאות שבהם הוא מצד שרשם שמעולם התוהו לכן לא יוכל להצדיק להשפילם (ומה שלפעמים יוכל הצדיק להשפילם היינו כאשר כבר נתבררו הניצוצות דתוהו מהם כו') מצד שהוא מעולם התיקון שלמטה מבחי' עולם התוהו אך כחו של א-ל שהוא למעלה מבחי' עולם התוהו ועולם התיקון לכן יוכל אפי' בעוד שלא נתבררו הניצוצות וכן הי' אצל המן שנתעורר כחו של א-ל היינו כמ"ש בבחי' עתיקא על ידי מס"נ של ישראל ולכן נמשך משם בחי' כח להשפיל את המן ולהציל את ישראל כו' וד"ל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• המתקת הגבורות פועלת התגברות החסדים, שעושה את הגבורות הקודמות מוצדקות וכדאיות.
• כשקורה נס פלאי לא די להודות לה' עליו אלא יש ללמוד ממנו כיצד לפעול בעתיד.
• משה זוכה לראית יתרון המרירות והכח להמתיקה ממרים אחותו.
• החשך הוא ישות הנבראים ותודעתם הנפרדת, ויש להאירו בבטול – בטול היש ובטול במציאות.
• האמונה היא מקיף של בטול המאיר בלילה, עד להפנמת האור-הבטול לעתיד לבוא.
• הנשמה היא "נר הוי'" – היא ממשיכה את אור הוי' (באמצעות "נר מצוה ותורה אור") לבטול המציאות – אך בשרשה העליון היא נר המאיר לשם הוי' עצמו.
• נשיאת הפכים והתכללות תלויות בכח מהשרש בו אינם הפכים כלל – זהו המפתח להתמודדות עם כל ההפכים בחיינו.
• עבודת ה"אתהפכא" מגלה – לאחר מעשה – את הכח העליון ממנו נמשכה, "כיתרון האור מן החשך".
• המדות נמצאות בשרשן באמא בהתכללות – זו כוונת ספירת העומר, להמשיך מוחין למדות.
• הטוב שביסורים הוא מקורם באין האלקי, שכולו "הטוב והחיים והעונג", והאהבה האלקית המניעה אותם, כאב המייסר את בנו.
• המתקה אמתית ושלמה אינה דורשת מהחולה המתייסר לשוב בתשובה אל שרשו, אלא ממשיכה את החסדים למקומו שלו.
• את עבודת ה"אתהפכא" – עבודת הצדיקים – יכול לעשות כל יהודי מכח אמונתו ומכח התקשרותו למשה המגלה את שרשו העליון.
• עבודת האדם בעולם היא להעלות את שרש נשמתו אל שרש-שרשו, על ידי התקשרות לצדיק השייך לשרש-שרשו שיכול לתת השראה לשרש נשמתו.
• במסירות נפש ניתן לגלות את מעלת ישראל גם במקום בו אין יתרון לבטול ישראל על ישות האומות, ובכך לרשת את האורות דתהו, להכניסם לכלים דתיקון ולבטל בדרך ממילא את הרשעים שיונקים מהם.