בע"ה

קבלת פנים לדוד ושלומציון אריאל

יא אלול סו – ירושלים

סיכום שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג[1]

לחתן קוראים דוד-אריה ולכלה שלומציון-שרה – עולה ביחד (1267 = ז"פ 181) הפסוק הכי עיקרי בתורה של זיווג: "והאדם ידע את חוה אשתו". הפסוק הראשון והעיקרי של זיווג בתורה, המתאר זאת כדעת – וממילא זה גם תיקון לחטא עץ הדעת (שבהקשר שלו כל הופעות הדעת הקודמות בתורה – הקשר של חטא – וכאן זה הופעה ראשונה חיובית). לפי חז"ל זה קרא עוד לפני חטא עץ הדעת, אך כתוב אחר כך לומר שעל פי תורת אמת יש בחינה שקרה אחרי, ואפשר לראות בכך תיקון לכל חטא עץ הדעת.

אמרנו שמספר זה מתחלק בשבע – יש כאן הרבה "כל השביעין חביבין". בביטוי "והאדם ידע את חוה אשתו" – "והאדם" זה ז"פ ח, "ידע" זה ז"פ יב (פד, מספר צומות תיקון הברית), "את-חוה" (שמוקף, היינו שעל פי הטעמים זה כמו מלה אחת) זה ז"פ ס ("שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון" – יעקב רחל עולה "את חוה"), "אשתו" זה ז"פ קא (מאין; שרה = ה"פ קא, רות = ו"פ קא, אשתו = ז"פ קא, קדש = ד"פ קא). בחו"כ – דוד מתחלק ב-ז ושלומציון מתחלק ב-ז (שלומציון = בת עין), אך בשביל שהכל יתחלק ב-ז צריך לצרף אריה-שרה ביחד = ז"פ קו.

לגבי הגימטריא של "והאדם ידע את חוה אשתו" יש גימטריא שהיא 'פנינה': אמרנו שתיקון הנישואין זה תיקון של דעת – לתקן את הדעת של החתן והכלה. תיקון הדעת מתחיל כמובן מהחתן – "והאדם ידע" (לא כתוב וחוה ידעה). עיקר תיקון הדעת זה אצל האיש – לאיש יש דעת שלמה והאשה "עולימתא שפירתא דלית לה עינין" אלא רק ה"ג שבדעת בתחלה. בדעת גם החסדים וגם הגבורות הכל שמות הוי' – הכל רחמים (צורות שונות של מדת הרחמים). בשערי אהבה ורצון מבואר שמקור האהבה זה בספירת הדעת (אף שמופיעה בספירת החסד), וזה כנגד שם הוי'. ברור שבנין בית בישראל זה מתחיל מאהבה – דעת זה היכולת בנפש לחוש אהבה וכל שכן לשדר ולהביע אהבה. זה הקשר הפשוט בין דעת לבין האהבה. בעצם הדעת באה לשמש את האהבה – זה כח ריכוז ושידור של אהבה. זה ה-ה חסדים שבדעת. הרמז המופלא – איך "והאדם ידע את חוה אשתו" עולה אהבה? אהבה כשמעלים כל אות בחזקת ארבע (1, 625 ,18, 625). מה אומרת העלאת כל אות בחזקת 4? לפי תורת היחסות יש ארבעה ממדים למציאות (וגם לפי התיאוריות החדישות שמציעות עוד ממדים, מוסכם שיש ארבעה גלויים ועיקריים), ולפי זה העלאת כל אות בחזקת ארבע זה אומר שיש אהבה בכל מקום ובכל זמן. כמו שאצל הבעל שם טוב יסוד החסידות זה שכל דבר בתורה נוהג בכל אחד, בכל זמן ובכל מקום. לעניננו, העלאת כל אות של אהבה בחזקת ארבע אומרת שיש אהבה פרטית – כשארבע אותיות כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה, וכל דרגה של האהבה – תלויה ופועלת בכל מקום ובכל זמן (כאשר ממד הנפש זה עצם נפשות החתן והכלה, "והאדם ידע את חוה אשתו"), שבין החתן והכלה משודרת אנרגיה (אור) של אהבה בכל מקום ובכל עת.

נגיע יותר עמוק: אמרנו שיש שני שמות מוכרים לחו"כ (דוד ושלומציון) ולכל אחד עוד שם (אריה ושרה). כשהתבוננתי בשמות בא לימוד מאד יפה מה זה הקשר הפנימי ביניכם ומה כולנו יכולים ללמוד מכך. אמרנו שדעת זה איזון של חסד וגבורה. גם באהבה, יש "אהבה כמים" שזה חסד ו"אהבה כאש" שזה גבורה, והשרש של הכל זה בדעת. בכלל, כתוב שחתונה זה "Nתקלא" – איזון. לפני שאדם מתחתן הוא לא מאוזן, ויתכן שבכלל חסר לו מרכיב בנפש – שרק חסדים או רק גבורות – ובחתונה זה איזון, של חסדים וגבורות אצל כל אחד, וגם איזון של האיש והאשה ביחד בחסדים וגבורות. זה "כתפארת אדם לשבת בית" – שהאדם יהיה בבחינת תפארת, באיזון נכון בין מים ואש, בין "אחֹתי" (אהבה טבעית, כמים) ו"רעיתי" (אהבה רגשית, כאש). דווקא האהבה הטבעית זה הימין והאהבה הרגשית זה השמאל.

בהשגחה פרטית אנו נכנסים מ-יא ל-יב אלול – לפי האריז"ל הבריאה ב-כה אלול זה עולם הברודים, עולם התיקון, ושבעה ימים קודם (מ-חי אלול) זה עולם התהו. עד כאן כתוב באר"י וברש"ש, אך לפי אותו שכל שבעה ימים קודם זה ז"ת דעקודים, ועוד עשרה ימים קודם זה י"ס דא"ק. עצם בריאת האדם בר"ה, אך כל אלול זה זרימת אנרגיה של בריאה – לברוא עולם חדש. יוצא ש-יא ו-יב אלול זה חו"ג דעולם העקודים. בדרך כלל מבארים ש"בלע בן בעור" זה דעת, אך לענין ימי אלול הרש"ש כותב שלכוון את כולם לפי הפשט מחסד עד מלכות, ואז שני ימים ראשונים של כל שבוע זה חו"ג ששרשם בדעת (הכוללת חו"ג). בא"ק אין כלים, בעקודים כל הספירות עקודות בכלי אחד, בנקודים יש לכל אור כלי קטן שלא יכול להכילו, בברודים יש כלים רחבים, מפותחים ומבוגרים שמכילים את האורות. בעולם העקודים – שכעת אנו עומדים בו – כל האורות עקודים בכלי אחד, כך שהקשר מאד הדוק וצפוף וכמעט אי אפשר להכיר בין האורות, שכל הזמן בבחינת "מטי ולא מטי". הרמ"ז כותב בפירושו לאוצ"ח שעקודים-נקודים-ברודים זה כנגד האבות – עקודים כנגד אברהם אבינו, נקודים כנגד יצחק אבינו וברודים כנגד יעקב אבינו (שנקרא הבעל הבית של רשות היחיד של הקב"ה, עולם האצילות המתוקן). השבוע הזה, החל מהיום, זה עולם של אברהם אבינו – הכל "חסד לאברהם" ובפרט כולל כל הקצוות. יא אלול זה חסד שבעקודים, אברהם שבאברהם, אך יב אלול זה כבר שרה שבאברהם – שרה היא הגבורה של עולם העקודים. שרה זה השם השני של הכלה. שניהם בתור זוג הם זוג של חסד, אך בנשמות עם ישראל בכלל אפשר לומר ששרה אמנו היא השרש האמיתי של גבורות דקדושה. חוץ מזה שכל בנין הנוקבא-המלכות הוא מהגבורה, הרי אצל שרה בפרט רואים שאברהם אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" ושרה אומרת "גרש את האמה הזאת ואת בנה". וכן, זה ששרה מזוהה עם יצחק אבינו – שלא סובלת שמישהו יתחלק עם "כי ביצחק יקרא לך זרע" – אומר שהיא שרש של גבורה. אם כן, שני הימים האלה זה קצת כמו שהאדם נברא בערב שבת – ביום ששי – ונכנס לשבת. תיקון חטא עץ הדעת – אם אדם היה ממתין שלש שעות לזיווג. היום זה אברהם, אך לחכות לערב זה לחכות לשרה (ששי-שבת זה יסוד-מלכות, אך גם חסד וגבורה שייך לכך – כל החסדים מתרכזים ליסוד וכל הגבורות למלכות).

דוד הוא המלכות – "דוד מלך ישראל חי וקים" – ובתור שכזה אפשר בהחלט לומר שהוא גבורות, כי "בנין המלכות מן הגבורות". אך דוד, כמה שהוא גיבור, הוא חסיד (כפי שמעיד על עצמו בספר תהלים), אוהב ישראל ומתמסר לעם ישראל, וזוכה בסוף שכל החסדים זורמים דרכו, ומלכותו מתייחדת בכך – "חסדי דוד הנאמנים". בהחלט אפשר לומר שזה מתחדש בחתונה – שעד החתונה דוד באמת מלכות מצד הגבורות, אך ברגע שמתחתן נעשה כולו חסד. דוד זה דוֹד – דודי אהובי, שמו אומר אהבה – ותכליתו להזרים חסד לעם ישראל. כשדוד הולך להתחתן הוא חסד, וצריך איזון – אריה, מלך החיות והגבור שבחיות, העולה בגימטריא גבורה (ואם כי במרכבה פניו אל הימין, הרי כתוב שיש לו אהבה עזה – אהבה כאש, שמצד הגבורה – גם כשהוא חסד הוא גבורה שבחסד). דוד הוא חסד כעת, וצריך איזון על ידי אריה. וכך בכלה, שלומציון כולו אומר אהבה וחסד – שלום זה אהבה, וציון עולה יב פעמים אהבה (יב צרופי אהבה), וגעגועי ישראל לציון במשך הדורות זה מעוצמת האהבה. שלומציון היא מלכה, כפי שדוד הוא מלך, אך כמו שתכליתו להיות "חסדי דוד הנאמנים" כך גם השם שלומציון מעיד שהיא מלכה שכל ענינה חסד ואהבה. וכמו שדוד מושלם על ידי השם אריה, כך שלומציון מושלמת על ידי שרה – אשה שעומדת על עקרונותיה הברורים והחזקים. "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" (ר"ת של "והאדם ידע את חוה אשתו" עולה הוי' וס"ת עולה תקכא, ובסה"כ עולה "שמע בקֹלה") – יש לה עקרונות הכי ברורים מה זה יהודי ואיך צריך להתנהג יהודי.

אחרי כל זה נגיע לעיקר ה'ווארט': יש כלל ויש יוצא מן הכלל. אמרנו ש"והאדם ידע את חוה אשתו" עולה ז"פ 181 – מספר ראשוני (שהוא גם י בהשראה). לעניננו – מספר זה הוא הערך הממוצע בין "כלל" לבין "יוצא מן הכלל". ידוע שדוד הוא "פלג קיסר" – הוא חצי "יוצא מן הכלל" – ודוד שלעתיד הוא קיסר שלם, "יוצא מן הכלל" לגמרי (כשיחה המפורסמת של הרבי). הערך הממוצע זה האיזון הנכון – 181 הוא האיזון הנכון בין "כלל" לבין "יוצא מן הכלל" (וכפול שבע זה הגימטריא כאן של הזוג – "והאדם ידע את חוה אשתו"). יש שני קצוות – חסד וגבורה – מה הכלל ומה היוצא מן הכלל? אפשר לומר שתלוי באיזה עולם אתה נמצא – אם אתה בעולם התיקון הכלל הוא חסד והגבורה יוצאת מן הכלל, ולכן "אמת אמרה לא יברא [האדם]... וחסד אמר יברא שכולו חסדים". כמה שזה נשמע חידוש, הכלל של החברה בעולם התיקון זה חסד – גם אצל גוים "לא תהו בראה לשבת יצרה", והעולם לא מתקיים רגע אחד בלי חסד. אפילו בתפיסה גויית, "גיבור" זה תמיד היוצא מן הכלל – כולם רוצים זאת ושואפים אליו, אך כולם נעבעכים ויש אחד גיבור. נעבעכים – חסדים – יש הרבה, זה הכלל. גיבור זה היוצא מן הכלל. יש שיטה שמזדהים עם הכלל, והכלל הוא קדש. זה קודם כל להיות נורמלי. לפני אדם הראשון היו חיות – בג'ונגל הכלל הוא גבורה, וחסד יוצא מן הכלל לגמרי (כמו חסידה או משהו כזה). בג'ונגל הגיבור שורד, זה הכלל, וחסד לגמרי יוצא מן הכלל. מי שחושב שהעולם הזה ג'ונגל (וידוע שהרבי עשה מבצע "רגע של שתיקה" אצל הגוים, וכששאלו מה לחשוב אז אמר שיחשבו "שהעולם הוא לא ג'ונגל", זה "לא תהו בראה לשבת יצרה") – העיקר זה גבורה. אם הרווק לפני החתונה הוא 'גבור' – כל מי שנדמה לו שהוא משהו מיוחד, יוצא מן הכלל, זה גיבור בעיני עצמו – אחרי החתונה צריך להתיישב. מה זה אדם מן הישוב? חסד – להזרים, לתת, להעניק. זה שגברים זה חסד ונשים זה גבורה לא מצלצל באוזן המודרנית – מקובל שגבר הוא גבור ונשים רק רחמניות וכו'. באמת לפני החתונה קרוב להיות נכון שהאיש גבור, כי תופס את ה"יוצא דופן" שלו, והאשה יותר מיושבת. דווקא כשמתחתנים זה צריך להתהפך – האיש צריך להתיישב ולהפוך לנורמלי, והאשה צריכה גבורה (הרבה יותר מקודם). קודם היתה ילדה בבית, וכעת אחראית על הבית שלה – היא צריכה להתעקש על "ככה ולא אחרת". כתוב שחנה רצתה ילד נורמלי – "זרע אנשים" – אך האמת שנשים שואפות לבנים חסידים ות"ח. הרבי כותב על מבצע נש"ק – שגם בנות תדלקנה נרות – שפעם ההורים עשו את השידוכים, וכתוב שהזהיר בנר שבת זה סגולה לבנים וחתנים תלמידי חכמים, אך זה טוב כשההורים עושים שידוכים, אך כאשר הילדים מחליטים (גם אם האב הציע) צריך שהבת מקטנותה תדליק נר שתזכה בזכות עצמה לחתן ת"ח. היא שואפת לזה ודואגת לזה – ולכן מהלידה מברכין שיגדלו אותה "לתורה לחופה ולמעשים טובים", בדיוק כמו בן. היא צריכה לבנות את הגבורה בנפש. ה'ווארט' שיש כלל ויוצא מן הכלל, להיות נורמלי ולא נורמלי, והחתונה זה הזמן שצריך להגיע לאיזון הנכון בין השניים. בחו"כ דנן לכל אחד יש שני שמות – צריך "לאכללא שמאלא בימינא", כשבעולם התיקון השמאל יוצא מן הכלל וימין זה הכלל. מי שרק ימין – לא טוב, מי שאצלו רק הכלל זה קדש – לא יוצא מזה שום דבר, רק התדרדרות. אם אין יוצא מן הכלל – אין משיח. לפעמים היוצא מן הכלל נלחם עם הכלל – "עזר כנגדו". צריך גם כלל וגם יוצא מן הכלל. אני חש שבשידוך הזה יש את המרכיבים הנכונים לאיזון הזה, שהיוצא מן הכלל צריך להכנס קצת לכלל ולאכללא שמאלא בימינא – שהחתן לא ישכח שגם דוד וגם אריה והכלה גם שלומציון וגם שרה. גם לאהוב את הכלל ולהזדהות עמו, ולגם לחוש שלכל אחד יש את המצוינות שלו. בחתונה כח פלאי שיוכל לשכון ביחד, גם אצל כח בפני עצמו וגם באינטראקציה. זה השעשוע והשמחה של החתונה – האיזון בין זה שעכשיו אנחנו הולכים להיות "אנשים מן הישוב" ועם זה ח"ו, ואף פעם לא נהיה נורמלים ר"ל, ולא נשלים עם זה שיש כל כך הרבה אנשים נורמלים בעולם. צריך להיות עם גבורה ועם חסד.

יש סיפור שכולם מכירים על גור אריה ששלחו אותו לטייל ולהכיר את העולם. הוריו הסבירו לו – דע שאתה מלך החיות. הגיע לשער עיר וראה תמונת שמשון הגבור קורע את הארי. נאחז פחד אימים וחזר להוריו לשאול אותם מה זה – ראיתי שיש אדם שקורע אותנו. אמרו לו שאדרבה – זה שמציירים על השער אדם קורע ארי זה סימן שקרה פעם אחת בעולם, ואף פעם לא יקרה עוד הפעם. זה להסביר מה זה כלל ויוצא מן הכלל – הכלל שאנו מלך החיות וכולם מפחדים ממנו, והיוצא מן הכלל זה מה שמדגישים. בכתר שם טוב מביא מקור לכך מכך ש"אשה עינה צרה באורחים" לומדים מהיוצא מהכלל של שרה אמנו – שרה אמנו היא היוצא מן הכלל, שמשון הגיבור. היוצא מן הכלל זה מי שלוקחת את האריה – החתן דנן – וקורעת אותו, מחליפה לו צורה (גם האריה יוצא מן הכלל – הגיבור שבחיות). לכל עם ישראל יש את הגנים של שרה אמנו – יורשים ממנה להיות יוצא מן הכלל. יש כל מיני כללים בעולם, וליהודי יש את הכח להיות יוצא מן הכלל למעליותא. אם היהודי שוכח להיות יוצא מן הכלל זה כבר אויס-יידישקייט. כמה שחשוב "בתוך עמי אנכי יושבת" ולהיות מיושב, אוהב את הכלל, עיקר היהודי זה "כמעלת הזהב על הכסף" – מעלת היוצא מן הכלל על הכלל. בשביל שיהיה בית מקדש צריך זהב, ו"אין כסף לא נחשב מאומה" בימי שלמה המלך.

ווארט בסוף מהזכרון: חתן מתברך "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". מתחילים מפריצה לים – זה כבר יוצא מן הכלל, מי פורץ לים? זה להתחיל בפריצה יוצאת מהכלל. לפרוץ לים – לעלמא דאתכסייא, ללמוד חסידות בריבוי. ימה = כלה.

תוספת טלפונית: הנקודה, שהיא עיקר ה'ווארט', שעולם העקודים זה אברהם אבינו – איש חסד – ובתיקון חסד הוא הכלל. זה מתחיל מאדם הראשון, מאז שיש חברה (קשור למבואר בתניא שגוים גם אוהבים משפחתם וכו', ושיהודים לא יהיו כגוים שעושים רק מצד האהבה הטבעית למשפחה – גם אצל גוים זה הכלל של החברה לאהוב, ויש יוצאים מהכלל לגריעותא, אך זה חריג ולשם כך יש מצות דינים, לדון את היוצאים מהכלל לגריעותא). והנה בא אברהם האב הראשון, יסוד עולם התיקון (שעד אז ה' היה "ארך אפים" – תהו), אוהב ומקרב את כולם – ופעולתו הראשונה שבירת הפסלים ומרידה בחברה עד שנידון למות (קשור ל"ראשית דרכו של גואל ישראל 'ויך את המצרי'"). במשך כל חייו הוא מעבר אחד והעולם מעבר אחר, ולכן הרמב"ם כל כך אהב אותו. איך מסתדר שהוא איש חסד ועם זאת שובר וחורג ויוצא מהכלל? כל זה חו"ג של עולם העקודים – הכל זה אברהם אבינו. הכל זה חסד מצד אחד, אך הגבורה כאן יותר מכל גבורה אחרת שתבוא להלן בסדר השתלשלות. לא יתכן החסד שלו בלי הגבורה שלו. אחר כך יותר עדין שמכריח אורחיו לברך, אך בתחלה יש בזה יותר תהו – עקודים זה עדיין תהו. צריך לומר שה"יוצא דופן" שלו זה בזכות שרש אשתו – שרה. לכן יש אפילו לחקור מתי שבר צלמי אביו – האם כשהיה ילד קטן (כפי שמשמע קצת בסדר הדורות) או אחר כך בהשראת שרה. על כל פנים זו הדוגמה ב-ה הידיעה איך מישהו שכל כולו חסד ואהבה, ומתקבל הרושם שבגלל זה חושב שצריך להיות סופר-מעורב עם הבריות (על דרך האמירה של מישהו שהיה הולך עם עשרת המרגלים כי הם כלל ישראל, ולא עם יהושע וכלב, אך זה הפועל יוצא מכל ההשקפה שהכלל קובע), ובכל זאת הוא הגיבור הכי גדול, שלא היה כמותו בעולם. זה ליל הכלולות – חיבור חו"ג דעקודים. נשיאת הפכים גמורה, שאיני זוכר שמישהו מדגיש אותו – את אהבת הבריות השלמה שלו עם הפרישה מהציבור שלו. הוא החב"דניק האידיאלי – מסור ואוהב את הבריות, אבל "מקרבן לתורה" ולא את התורה אליהן. "מקרבן לתורה" כתוב על אהרן הכהן, אך כנראה לא מספיק גיבור בשביל אברהם, שצריך להיות עם גבורה כמשה השובר לוחות ומעניש עם ישראל. אהרן לא מוכיח עצמו כיוצא דופן מוחלט – לכן משתתף בעשית העגל. זה השילוב האמיתי בין חסד לאמת, כשאמת כאן זה היוצא דופן – יוצא מן הכלל.

הסיום היה שהעיקר שקוראים לכלה שרה, ואז צריך שהחתן יהיה אברהם, אבל קוראים לו דוד-אריה – כדי שהוא יהיה אברהם צריך לעשות נסירה קטנה, בסוד "גורעין ומוסיפין ודורשין", ומה"שלום" של שלומציון לקחת חי שישלים אותו לאברהם. כשלוקחים משלום חי נשאר משיח – התיקון השלם שהשלום יתן חי לדוד-אריה וישאר בעצמו משיח. אז יהיה זיווג אברהם עם משיח-ציון שרה – אברהם מזדווג עם שרה ונשאר משיח-ציון, ושלום על ישראל. ה"פני אריה אל הימין" זה בעצם אברהם – עליו כתוב שהוא "לב אריה". דוד-חי = לב. זה שצריך לתת חי לדוד זה פשוט – אז "דוד מלך ישראל חי [כש"וקים" = ציון נשאר אצלה]".