מקטנות לגדלות בזמן ובמודעות

שביעי של פסח תשפ"ה – כפ"ח

סעודת משיח (ח"ז)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. התפתחות המודעות בסדר הזמנים

קטנות וגדלות בימי הספירה

הכוונות העיקריות של ספירת העמר בכתבי האריז"ל מתייחסות להתפתחות של המודעות בארבעה שלבים – קטנות א', גדלות א', קטנות ב', גדלות ב'[ב] (שכתהליך אחד הן בעצם שתי מדרגות בקטנות ושתי מדרגות בגדלות, קטנות וגדלות א' הן קטנות שבקטנות וגדלות שבקטנות ושתי מדרגות ב' הן קטנות שבגדלות וגדלות שבגדלות, ודוק). דברנו על המדרגות הללו לא מעט בתקופה האחרונה[ג], גם בהתוועדות פורים[ד], וכעת בעצם נשלים את מה שהתחלנו לדבר אז. אצל המקובלים לא מכוונים בספירת העמר שום כוונות אחרות[ה] – רק מכוונים את הכוונות של הספירה, בונים את המוחין בארבעת השלבים הללו. כל מה שעושים בספירת העמר הוא בעצם להגיע לכל מה שהיה בליל הסדר. בליל הסדר נכנסים בבת אחת כל המוחין ("נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם"[ו], כאשר גילוי עצמותו יתברך הוא הוא הגאולה), אבל אחר כך – בהיות שה' רחם עלינו והוציא אותנו לפני הזמן, "כי ברח העם"[ז] – הם מסתלקים וצריכים לשחזר אותם שלב אחרי שלב בימי הספירה, עד שזוכים להפנים הכל ב"זמן מתן תורתנו", זמן של "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות"[ח].

ימי ספירת העמר, מהקרבת קרבן העמר "ממחרת השבת"[ט], הם ימים של תיקון העמר – עמר שעורים, שהוא מאכל בהמה[י] (ובפרט "מאכל חמור"[יא], סוד "חמר שעורים"[יב]). הפסוק אומר "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה"[יג] ומבואר[יד] שיש נשמות מעטות שהן בבחינת "זרע אדם", נשמות ד-מה (נשמות דאצילות), להן שייכת עבודת הצדיקים, ונשמות שהן בבחינת "זרע בהמה", נשמות ד-בן (נשמות דבי"ע), להן שייכת עבודת הבינונים (והן רוב ככל הנשמות). בספירת העמר 'סופרים' את הבהמיות – כמו שאומרים היום שאני 'סופר מישהו', מחשיב אותו – דהיינו מתייחסים גם לבהמיות ונותנים לה את המקום שלה. המקום של הבהמיות הוא המקום הכי תחתון בסדר ההשתלשלות, אך הוא-הוא המקום בו חפץ השי"ת להיות לו דירה בתחתונים[טו] – שגם ה'חמור' יכיר במלכותו יתברך ויתבטל אליו באמת. בימי ספירת העמר נותנים לחמור-חמר את כל הכבוד הראוי לו, שדווקא בו מתקיים "וימלא כבודו את כל הארץ"[טז], את כל הארציות, "והארץ האירה מכבֹדו"[יז]. לכן מלך המשיח – שימי הספירה הם הימים הכי מסוגלים לביאתו (כפי שמסר רבי אברהם המלאך לאדמו"ר הזקן)[יח] – רוכב על חמור דווקא[יט]. דווקא בעבודה שמתחילה מהמקום הכי נמוך בונים את הדרגות של המוחין דגדלות, עד שמגיעים למתן תורה ועד לתורתו של משיח, "תורה חדשה מאתי תצא"[כ].

קטנות א' – אמונה פשוטה

למדנו[כא] שיש כח אחד בנפש שלא נפגם בשבירה – כח האמונה. גם אחרי נפילה ושבירה, כאשר מגיעים לתכלית הקטנות, האמונה עדיין קיימת בנפש, ויש בה את הכח להקים לתחיה את כל מה שנשבר ומת. במושגים שאנחנו מדברים עליהם כעת, קטנות א' היא האמונה (כמו שכתוב בחסידות[כב] ולמדנו הרבה פעמים[כג]).

בברסלב נוהגים בזמן הזה, סיום אחרון של פסח, לעשות סעודת הודיה על נס ההצלה של מורנו הבעל שם טוב[כד] – שהוא גם הסבא-רבא של רבי נחמן[כה] – בדרך לארץ ישראל. בתוך הסיפור הזה הבעל שם טוב הגיע לתכלית הקטנות. הוא מצא את עצמו על אי בודד, עם תלמידו ר' צבי, כאשר הם כפותים והשובים שלהם מתכננים להרוג אותם. ר' צבי שאל את הבעל שם טוב – 'למה הרבי לא עושה שום דבר? שהרבי ייחד איזה יחוד וננצל מכאן!'. הבעל שם טוב ענה לו שהוא שכח כל מה שהוא יודע, ושאל את ר' צבי אם הוא זוכר משהו. ר' צבי אמר שגם הוא לא זוכר כלום, חוץ מאותיות האלף-בית, והבעל שם טוב אמר לו – 'אתה זוכר את האלף-בית?! אז תזכיר לי...'. ר' צבי התחיל לומר אלף-בית עם הבעל שם טוב, ואז חזרו לבעל שם טוב המוחין והם נצלו. אחרי שהאניה אליה עלו כשנצלו טעתה בדרכה ובמקום להגיע לארץ ישראל הגיע חזרה לאיסטנבול הבין הבעל שם טוב שההשגחה אומרת לו לא לנסוע לארץ ישראל, והוא חזר על עקבותיו[כו].

בחב"ד בזמן הזה אנחנו עושים את סעודת משיח – לא רק מודים על נס ההצלה שהיה בעבר, אלא מגמת פנינו קדימה, לחשוב על העתיד, על המשיח ועל תחית המתים. המחשבה על העתיד היא כבר שלב יותר מתקדם – קטנות ב', כמו שנסביר – אבל כאשר הולכים לרצוח את הבעל שם טוב הוא נמצא בקטנות א'. הוא שכח את כל התורה[כז], שנותנת כח לעשות מעשים ולשנות את המציאות, הוא לא זוכר כלום מהעבר וגם לא חושב על העתיד, אבל בודאי הוא לא שכח אפילו לרגע אחד את האמונה בה', שכוללת גם את האמונה שהכל לטובה[כח].

גדלות א' – להבין את המסרים

שוב, בקטנות א', המצב הכי נמוך ובסיסי – שהוא יסוד הכל ("יסוד היסודות ועמוד החכמות", בלשון הרמב"ם[כט]) – אני לא מבין מה קורה איתי ברגע הזה, לא מבין מה ה' רוצה לומר לי בכל מה שקורה, אלא רק מאמין בה' ומאמין שכל מה שהוא עושה הוא לטובה. מהו המעבר לגדלות א'? בגדלות א' יש כבר יכולת מסוימת להבין את המסרים שה' משדר לי במה שקורה איתי. בדרך כלל כתוב שגדלות א' היא השגת המציאות – יש כבר השגה והבנה במה שקורה (גם אם רק בדרך של היקש שכלי, בלי ראיה ברורה שבאה רק בגדלות ב', כדלקמן).

כשהבעל שם טוב נפל לתכלית הקטנות הוא לא זכר שום דבר – וכשאין שום מטען של זכרון גם אין שום פשר למה שקורה לי ברגע הזה. אבל כשאדם עם קצת מוחין, עם קצת פקחות, מה שקורה לו מזכיר לו דברים שהוא כבר מכיר ויודע עליהם. הרבה פעמים אני רואה או חווה משהו, ויש לי מחשבה שכבר ראיתי או חוויתי זאת (מה שנקרא חווית דז'ה-וו), או שהוא מזכיר לי משהו שכבר קרה לי בעבר. הזכרון של העבר ומהות החוויה של ההוה תלויים זה בזה, ומכיון שהזכרון גם טעון במשמעות – אני משליך את המשמעות הזו על החוויה בהוה, והוא נותן לה איזה פשר. כלומר, הזכרון של העבר מקרב אותי לגדלות א' – להבנה של ההשגחה העליונה. כנראה אפילו אצל בעלי חיים יש לימוד מהעבר, זכרון נרכש שעוזר להבין סיטואציות, אבל ברור שאצל האדם הזכרון, החוויה וההבנה הרבה יותר מפותחים – וממילא מייצרים הבנה אחרת. התחלנו לדבר על הזכרון בפורים, החג בו נאמר "נזכרים ונעשים"[ל], אבל כבר אז אמרנו שכל ענין הזכרון מתחיל מפסח, שהרי כל הזמנים המקודשים של התורה – השבתות והחגים – הם "זכר ליציאת מצרים"[לא] (וכך גם מצוות רבות בתורה[לב]), וכעת אנחנו חוזרים להשלים את מה שהתחלנו אז.

ניתן דוגמה מסיפור מפורסם על אדמו"ר הצמח-צדק[לג]: פעם פנה אליו יהודי שהפריץ שהוא חוכר אצלו חושד בו בטעות בגנבה ופוגע בו. הוא שלח אותו ליהודי לא-חסיד במקום רחוק כדי שהוא יעיד עליו בפני הפריץ שאינו רמאי ויבקש ממנו חנינה. אותו יהודי כלל לא הבין מדוע הרבי הפנה אליו, אבל בסוף שכנעו אותו לבוא אל הפריץ. היהודי הגיע באמצע מסיבת יום ההולדת של הפריץ, שהתפעל מאד ושאל האם הגיע במיוחד לכבודו. היהודי לא ידע במה מדובר, והפריץ הזכיר לו – 'אינך זוכר אותי? אתה הצלת את החיים שלי!'. באחת הנסיעות של הפריץ הוא תעה בדרכו בשלג, והיהודי הכניס אותו לביתו ונתן לו להתחמם ולאכול וכו'. היהודי נזכר, נצל את ההזדמנות לפעול לטובת החוכר – ופעל את ישועתו. כשהגיעו אל הצמח-צדק לבשר את הבשורה הטובה, והתפעלו מהמופת הגלוי, הוא אמר שלא מדובר במופת. הוא הסביר שמאז ילדותו הוא 'רושם' במוחו כל דבר שהוא שומע ורואה, מתוך ידיעה שהכל בא לידיעתו בהשגחה פרטית. לפני כך וכך שנים הוא שמע שאותו פריץ תעה בדרכו וניצל על ידי יהודי מאותה עיר מרוחקת. כעת, כאשר הזכירו את הצרה שאותה פריץ עושה הוא שלף ממאגר הזכרון את אותה עובדה, והבין שהוא נתקל בה וזוכר אותה כדי להציל את אותו יהודי. זהו סיפור מובהק של חוויה יחד עם זכרון. כמובן, מדובר בצדיק[לד], ויש כעת משהו הרבה יותר מדויק ועמוק מגדלות א' רגילה, אבל יש כאן את אותו עקרון – שהזכרון של העבר עוזר להבין את המסר בהוה[לה].

מודעות לסנכרון

אפשר להעמיק עוד קצת בענין: יש פסיכולוג גוי – שלא נזכיר את שמו כעת – שטבע את המושג 'סנכרון'. הוא התכוון לכך שיש שני דברים שקורים יחד, למרות שאין שום סבה לכך, ויש בכך (ב'סנכרון') מסר מסוים. הוא השיג נכון – עד כמה שאינו יהודי מסוגל להשיג[לו] – שאין מקרה, שהכל מתואם, הכל בהשגחה פרטית.

אותו פסיכולוג גם הוסיף שההבנה של הסנכרון קשורה לא רק לזכרונות המודעים שלי, אלא גם למה שנמצא אצלי בלא-מודע, ושהלא-מודע עצמו מתחלק לשתי רמות – לא-מודע אישי ולא-מודע כללי (קולקטיבי), דברים ששייכים לכל העם (או לכל האנושות, או אף לכל הבריאה כולה), ובאים לידי ביטוי בעיקר בחלומות. זה בהחלט נשמע הגיוני. הדוגמה הכי מובהקת לזכרון קולקטיבי אצל העם היהודי – העם הנבחר על ידי ה' לפרסם את אלקותו יתברך לכל העמים, והעם בשבילו נברא העולם, "'בראשית' – בשביל ישראל"[לז] – היא "זכר ליציאת מצרים", יסוד הזכרון של כל מי שבשם ישראל יכונה. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים [היום[לח], ובכל רגע תמיד]"[לט], כשהוא בעצם צריך לגלות זאת מתוך עומק הלא-מודע של הכלל (הקיים בלא-מודע של עצמו).

שוב, יש שלב ראשון של אמונה בהשגחה פרטית, שקיים בקטנות א', בו אני רואה שהעלה מתגלגל ומאמין שכל תנועה שלו וגם המקום שבו הוא נעצר הם בהשגחה פרטית מאת הבורא יתברך. אצל יהודי האמונה הזו היא בפשטות ובטבעיות, כעין מודעות טבעית, כפי שגלה מורנו הבעל שם טוב. אבל יש שלב שני, שאני מבין שקורים בו זמנית הרבה דברים והכל קשור – חתיכת הקש שמתגלגלת גם יצאה מהגג והשאירה בו חור, וגם זה חלק מהתכנית האלקית, ויש עוד המון משתנים שקשורים למה שקורה כעת והכל מתוכנן ומתוזמן יחד בהשגחה פרטית. בתפיסה הזו של ההשגחה יש הרבה יותר מוחין, והרבה יותר סיכוי להבין את המסר.

לדוגמה, אם אני מאמין בהשגחה פרטית ונופלת לי כוס מהשלחן, אני מבין שכך היה צריך להיות, ולכן לא כועס על הילד שהפיל אותה.... אבל אם נופלת לי חתיכת פת מהשלחן ומגיע עכבר ואוכל אותה – אני מבין שה' רצה שהוא יאכל את הפת, יש כאן מסר בנוגע לצער בעלי חיים. בכלל, אני לא שונא עכברים, גם אותם (כמוני) ה' ברא לכבודו (במסכת פסחים מדברים על תינוקות ועכברים...). מי שחווה רק את ההוה, המקרה החולף – גם כאשר בלבו פנימה הוא מאמין בהשגחה פרטית – יכול לבוא לידי כעס. אבל מי שחי מתוך מודעות לעבר ולסנכרון של הרבה דברים יחד מבין שלכל דבר יש רקע ו'חשבון' ואין אצלו שום מקום לכעס. זהו כלל גדול: כעס יתכן רק במי שנמצא בקטנות מוחין, לא במי שלו גדלות מוחין, זה כמעט הגדרה של קטנות וגדלות[מ] – ילד קטן כועס, מה שאין כן איש מבוגר באמת. בכל אופן, תשומת הלב לסנכרון בין שני אירועים שייכת לגדלות א', בה יש הרבה יותר הבנה מה קורה כאן.

קטנות ב' – מבט לעתיד

בעצם, מה שאמרנו כרגע הוא שבקטנות א' יש רק חוויה של רגע ההוה, בלי שום רקע ובלי שום הקשר – בלי שום זכרון קודם – אבל עם אמונה בה', בטוב שלו ובכך שכל מה שקורה הוא בהשגחה פרטית. בגדלות א' כבר נוספת גם המודעות לעבר, הזכרון שמאפשר לקשר דברים יחד ולהבין קצת את המסרים שטמונים בהשגחה הפרטית. הסדר הזה תואם את סדר הזמנים שמזכירים כל יום בתפלה – השלב הראשון הוא "הוי' מֶלֶך", בהוה, והשלב השני מוסיף את ה"הוי' מָלָך" בעבר. מה השלב הבא? התייחסות לעתיד – "הוי' ימלֹך"[מא].

בדרך כלל אנחנו מסבירים שקטנות א' היא אמונה וקטנות ב' היא בטחון. הבטחון הוא לעתיד – בטחון שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה לנו (כלומר טוב לפי ה"דעת תחתון" שלנו, לא רק לפי ה"דעת עליון" של ה', שהרי "אל דעות הוי' ולו [כתיב ולא] נתכנו עלילות"[מב] כולל את שתי הדעות, ומצד ה' נושא ההפכים גם "דעת תחתון" היא דעת אמתית לגמרי, וד"ל). בכל זאת, יש בבטחון ממד של קטנות ביחס לגדלות של הזכרון של העבר וההבנה של המציאות לפיו. בעבר יש ודאות[מג] – הוא כבר היה, הוא נמצא אצלי בזכרון ונסקר בתור עובדה ידועה ומסודרת[מד]. לעומת זאת, ביחס לעתיד יש אי-ודאות – אני בכלל לא יודע אם יהיה עתיד (אם יתהווה מאת הבורא עוד רגע לקיום היקום) ובודאי לא מה יהיה בו. איך אני יודע שמחר תזרח השמש? רק לאור נסיון העבר. בגדלות א' מרגישים שהעבר מלמד-מסביר את ההוה[מה]. כשחושבים על העתיד יש אי-ודאות – חוויה של קטנות (של 'איני יודע'[מו]) – אבל הקטנות הזו היא קטנות ב', קטנות שבאה על רקע העבר שמלמד את ההוה וחדורה אופטימיות ביחס לעתיד[מז] (וזו מעלה גדולה).

גדלות ב' – ראיה של נצח

אם הסברנו כעת שקטנות א' היא חוויה של ההוה בלבד, גדלות א' מוסיפה את הרקע של זכרון העבר וקטנות ב' היא המבט אל העתיד – מהי גדלות ב' (התכלית של כל התהליך)? מעל שלשת חלקי הזמן יש מבט של נצח – מקום שבו בכלל אין זמן (אחרי "הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלך" עולים ל"לעולם ועד", לא רק במשמעות של נצחיות הזמן, אלא במשמעות של נצח מוחלט, מציאות של 'אין זמן' כלל). בשפה המדוברת, 'אין זמן' היינו שאין מספיק זמן להספיק כל מה שרציתי. אך במצב כזה העצה היא להתקשר ל'אין זמן' האמיתי, לנצח האמיתי של ה' (ממצב של קטנות א' לדלג ישר לגדלות ב' – כמו שקורה בליל הסדר), ואז ממילא יהיה זמן להכל...

בהסבר הרגיל – לפיו קטנות א' היא אמונה, גדלות א' היא השגת המציאות וקטנות ב' היא בטחון (כנ"ל) – מסבירים שגדלות ב' היא ראית המהות. בעולם הזה הפסגה של הגדלות היא השגה שכלית, אבל לעתיד לבוא נראה את המהות האלקית – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[מח], "וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר"[מט] (ואז גם יורגש כמה הגדלות הראשונה היתה 'עניה' וחסרה[נ]).

ב. דוגמאות של התפתחות

בשביל להבין את ההתפתחות מקטנות א' עד גדלות ב' צריך לתת לו דוגמאות. זהו נושא רחב, שצריך עוד להסביר ואפשר לתת לו דוגמאות רבות[נא]. כעת נתמקד רק בדוגמאות שממחישות ו'מיישמות' את החידוש בהסבר הפעם, שיש כאן התפתחות של הוה-עבר-עתיד-נצח:

"ללמוד וללמד"

נמחיש את ההתפתחות הזו בצורה פשוטה בסדר לימוד התורה:

תלמיד חדש בא לישיבה בפעם הראשונה, ומישהו יושב איתו ומלמד אותו משהו. התלמיד נמצא בתחלת הדרך, בקטנות א', וכל דבר שהוא לומד חדש עבורו – זהו מפגש ראשוני, בהוה, עם הלימוד. יש כאן חוויה של תורה, תפיסה של שכל, אבל בתוך ההוה. זה נכון לתלמיד חדש, וזה נכון לכל דבר חדש שאני לומד, מבין ותופס את הפשט שלו על אתר – זו תפיסה של קטנות א', מה שקטן משיג.

יש מצוה גדולה לחזור על הלימוד, והיא דורשת אתכפיא. פעם היו חוזרים מאה פעמים על כל דבר, ובשביל הפעם ה-101 היה צריך אתכפיא מיוחדת, כמו שחז"ל אומרים[נב] ואדמו"ר הזקן מסביר בתניא[נג]. בדור שלנו, שלא רגילים לחזור כל כך, כל החזרות הן קשות – צריך הרבה 'עבודה' בשביל לחזור, וכל חזרה היא חזרה בתשובה... למה התורה רוצה שנחזור? כדי שלא נשכח: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו, שנאמר 'רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'. יכול אפילו תקפה עליו משנתו? תלמוד לומר 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך', הא אינו מתחיב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו"[נד]. אדמו"ר הזקן מסביר בהלכות תלמוד תורה[נה] שהכוונה לאדם שלא חוזר כראוי, ובכך מסיר את הדברים מלבו – שה' יסלח לנו על חוסר החזרה... החזרה היא בשביל לחרוט את הלימוד במח הזכרון ועל לוח הלב – אני זוכר מה שלמדתי בפעם הראשונה ורוצה לא לשכוח אותו. גדלות א' היא ההתמדה, שאני מתמיד לחזור על העבר כדי לא לשכוח, והיא בונה את מח הזכרון שלי.

גם בקטנות א' וגם בגדלות א' אני עדיין תלמיד – בהתחלה תלמיד טרי (שלומד דבר חדש בהוה) ואחר כך תלמיד ותיק (שהלימוד שלו הוא חזרה על העבר, שינון והעמקה – חזרה בתשובה גם במובן של תשובה על שאלה בלימוד). שני השלבים הבאים הם כשעוברים מלהיות תלמיד בלבד להיות גם מורה. הלימוד בשני השלבים הראשונים הוא לימוד על מנת לדעת, אבל עיקר מצות תלמוד תורה הוא ללמד תורה[נו], ולכך שייכות קטנות ב' וגדלות ב'.

קטנות ב' היא כאשר אני לומד על מנת ללמד – יושב ומכין שיעור, וכך המחשבה שלי מכוונת בעיקר לעתיד, לאופן בו אסביר את הדברים, איך הם ישמעו ואיך יקלטו אצל התלמידים. למה זו קטנות? בגדלות א' נבנה אצלי מאגר של זכרון, הרבה ידע תורני, אבל כשאני מכין שיעור אני מסיח את הדעת מרוב מאגר הידע שלי ומתמקד רק בדבר המסוים שאני הולך ללמד (פעולה של צמצום, כמו שמתואר בחסידות בשם הרב המגיד נ"ע[נז]). יש כאן איזו נפילה מגדלות א', בה חקוק בזכרון כל מה שלמדתי בעבר.

אחרי כל ההכנות, אם אני זוכה ומוסר את השיעור מתוך גדלות דעת, אני כבר בגדלות ב'. עיקר גדלות ב' הוא דבקות, כמו שאפשר לראות בעוד דוגמאותנד. דוגמה לאמירת תורה מתוך דבקות היא הרבי ר' אלימלך מליז'נסק, שכאשר כתבו את התורות שאמר והראו לו הוא לא האמין שהדברים יצאו מפיו[נח], או בעל המאור עינים שמחק מספרו כל תורה שהוא זכר שהוא אמר, משום שהיא לא נאמרה בדבקות הראויה[נט]. כשמוסרים שיעור, העיקר הוא לא לזכור את ההכנה – צריכים להכין, כפי שלומדים[ס] מהקב"ה עצמו, בו נאמר "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ורק אז "ויאמר לאדם הן יראת אדנ-י היא חכמה וסור מרע בינה"[סא]. האמירה היא בזכות קטנות ב', הכנת השיעור ארבע פעמים בינו לבין עצמו כדי שיצא רהוט וטוב ובהתאם ליכולת הקליטה של התלמיד, אבל גדלות ב' היא כבר סוג של השראת רוח הקדש (עיקר הדעת[סב]). גם מי שלא זוכה לדבקות כמו הצדיקים הנ"ל יודע שכאשר מוסרים שיעור יש השראה ומתחדשים דברים שלא תוכננו (תופעה שהרבי הרש"ב מסביר[סג] כ"בינה יתרה נתנה באשה [הדבור בפועל] יותר מבאיש [המחשבה מראש]"[סד]) – בשעת מסירת השיעור מתקיים "הרחב פיך ואמלאהו"[סה], "פתח פיך ויאירו דבריך"[סו]. התופעה הזו, שהשלמות שלה היתה ב"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", היא עצם התורה. בגדלות ב' יוצאת מפיו של האדם, שזוכה להיות בטל ודבוק בה', התורה הנצחית עצמה – יוצא מהפה שלו הנצח.

זו דוגמה טובה ומוחשית של הוה-עבר-עתיד-נצח כנגד ארבע הדרגות של קטנות וגדלות.

מחשבות זרות

ניתן המחשה טובה נוספת דרך נושא עיקרי בחסידות – המחשבות הזרות של האדם בתפלה. מחשבות זרות הן אפיון מובהק של קטנות מוחין, אך כפי שנראה, גם גדלות א' לקטנות תחשב ביחס לדבקות האמתית של גדלות ב', שרק בהגיע האדם אליה לא יכולות להיות לו מחשבות זרות. לפי סוג המחשבות הזרות שטורדות את האדם הוא יכול ללמוד היכן הוא נמצא:

יש מחשבות זרות שקשורות להוה – טרדות במציאות שמפריעות לאדם להתרכז בתפלה. בתניא אדמו"ר הזקן מתאר כדוגמה גוי שעומד ומבלבל את האדם בתפלתו[סז], אבל יכולים להיות כל מיני דברים שמפריעים, והרבה מהלכות תפלה הן הכנות שאמורות להסיר את ההפרעות הללו[סח]. ההפרעות נובעות מכך שהאדם חושב על ההפרעות – אם הוא לא חושב על הסביבה היא לא תפריע לו. סימן מובהק של קטנות א' הוא שהאדם לא מצליח להסיח את דעתו מהסביבה, ממה שמתרחש מסביבו כעת. המחשבות הזרות שלו הן פשוט ההפרעות של ההוה.

בגדלות א' האדם מצליח להתנתק מהסביבה בהוה ולהתכנס אל המודעות הפנימית שלו – אבל גם יכולות להיות מחשבות זרות – כל מיני דברים שעולים בדעתו מהעבר, טראומות משמעותיות, בדיקת החשבון של עסקה שהוא עשה היום או שחזור של אירועי היום או השבוע. על אף שהמחשבות הללו זרות לתפלה, יש בהן גדלות מסוימת – מעין חשבון נפש (אלא שלא כעת הזמן המתאים לו).

בקטנות ב' האדם מצליח להשתחרר מטרדות ההוה וגם להסיח דעתו מהעבר, אבל עדיין יתכן שהוא יהיה מוטרד ממחשבות על העתיד – דאגות על מה שיהיה או תכנונים עתידיים. רב שמכין שיעור, אליו התייחסנו בדוגמה הקודמת, מוטרד מהשיעור ויתכן מאד שלא יפסיק לחשוב עליו גם כאשר הוא מתפלל. דוגמה לכך היא חתן הטרוד בטרדה של מצוה – מחשבותיו נתונות לעתיד – ולכן הוא פטור מקריאת שמע ומתפלה[סט]. כמובן, לא תמיד הטרדות העתידיות בתפלה הן הכנת שיעור או טרדה של מצוה – יש גם טרדות חומריות יותר... בכל אופן, יש כאן ירידה לקטנות, אחרי גדלות א', כי בעוד העבר ידוע וברור כל מחשבה על העתיד הלא-ודאי היא יחסית בגדר הרהורי כח המדמה, התייחסות לדברים שלא קרו והם בגדר "כולי האי ואולי".

אבל מי שזוכה לגדלות ב' מגיע לדבקות אמתית, בה אין מחשבה על ההוה, על העבר או על העתיד – אלא רק דבקות בנצח.

מדרגות של יראה

דוגמה אחרונה, עמוקה יותר, עולה מהתבוננות בפרק מג בתניא, בו אדמו"ר הזקן מדבר על מדרגות של יראה. יש בפרק חלוקה כללית לשני סוגי יראה, יראה תתאה ויראה עילאה. על הראשונה נאמר "אם אין יראה אין חכמה"[ע], כאשר יראת שמים בסיסית מובילה לקיום מצוות התורה, ועל השניה נאמר "אם אין חכמה אין יראה", כאשר התורה והמצוות הן הכנה להגיע אליה.

אדמו"ר הזקן מסביר שביראה תתאה גופא יש קטנות וגדלות. הקטנות תוארה בפרקים הקודמים, והיא עצם החוויה של האדם שה' מסתכל עליו – "והנה ה' נצב עליו... ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי"[עא] (כפי שהאדם שמתעורר משנתו צריך לחוש שהמלך עומד עליו ורואה במעשיו[עב], או, אפילו כחוויה פשוטה יותר, ש'מסתכלים עלי', והרי אדם חושש ואומר "אל יראני אדם"[עג]).  לעומת זאת, הגדלות של יראה תתאה היא יראה שנובעת מהתבוננות בגדלות ה', בכל סדר השתלשלות העולמות, ולמרות שיש בה הרבה גדלות מוחין היא נקראת "יראה חיצונית ותתאה, מאחר שנמשכת מהעולמות שהם לבושים של המלך הקב"ה אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין כו'".

מתבקש לומר ששתי המדרגות הללו הן בגדר קטנות א' וגדלות א' (שהרי שתיהן במצב הנמוך, של יראה תתאה), ומתוך כך למצוא גם ביראה עילאה קטנות וגדלות, קטנות ב' וגדלות ב'. אדמו"ר הזקן לא מחלק בפירוש את יראה עילאה לשתי מדרגות, אבל כשמדייקים בדבריו כן ניתן לזהות שתי מדרגות. הוא אומר "אך היראה עילאה ירא בשת ויראה פנימית". בהתאמה לביטוי הקודם, "יראה חיצונית ותתאה", היה צריך לומר 'יראה פנימית ועילאה', אבל יש כאן הבחנה דקה בין "יראה עילאה" שהיא "ירא בשת", ל"יראה פנימית" ("שהיא נמשכת מפנימית האלהות שבתוך העולמות עליה אמרו אם אין חכמה אין יראה דחכמה היא כ"ח מ"ה והחכמה מאין תמצא ואיזהו חכם הרואה את הנולד פי' שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו ית'... ואי לזאת הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו וכלא ממש חשיבי ואין ואפס ממש כביטול אור וזיו השמש בגוף השמש עצמה ואל יוציא אדם עצמו מהכלל שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה'"). קטנות ב' היא המעבר מההתבוננות בחיצוניות העולמות, הלבושים של ה', להארה מהפנימיות של העולמות, האין האלקי שמהווה את היש (וכאן אדמו"ר הזקן לא משתמש בביטוי התבוננות, כי מדובר בסוג של חכמה-ראיה, הסתכלות, שכולה "רצוא" להכלל באלקות[עד]). בחיצוניות אפשר לתפוס ולהשיג, ויש כאן גדלות מוחין, אבל את הפנימיות לא ניתן לתפוס בהתבוננות, ולכן זו ירידה למצב של קטנות (המתאפיינת, ככלל, ב"רצוא" בלבדעז). גדלות ב', לעומת זאת, היא כבר חוויה קיומית של ירא-בשת, בה האדם מרגיש את עצמו כנקודה שחורה על יריעת אור-אין-סוף הלבנה[עה] ומתבטל לחלוטין מתוך תחושת הבושה העמוקה שלו בפני ה'[עו] (פנימיות האלקות כאן היינו אור ה' הפנימי שבתוך הלבושים החיצוניים של סדר השתלשלות העולמות, אך ירא בשת הוא בפני עצמות אוא"ס, וד"ל).

ושוב במושגים שהתחדשו לנו כעת: הקטנות של יראה תתאה, קטנות א', היא חווית ההוה – המבט של המלך עלי ברגע הזה. בגדלות של יראה תתאה, גדלות א', אפשר להתבונן בעבר, דהיינו הרקע של המקום בו אני נמצא – סדר ההשתלשלות כולו. בקטנות של יראה עילאה, קטנות ב', מצליחים להסתכל על הפנימיות של המציאות שהיא בעצם הסתכלות על העתיד – "איזהו חכם? הרואה את הנולד". היחס בין החיצוניות והפנימיות הוא יחס של אחור ופנים, "אחור וקדם"[עז] – הפנים מופנות אל העתיד והאחור מופנה אל העבר ממנו אנו באים (ואפשר לנסח כך: העתיד הוא נשמת העבר – אדם שאין לו 'עתיד' איננו חי, החיות-נשמה שלו היא העתיד שלו, ודוק). הגדלות של יראה עילאה, גדלות ב', היא כבר בטול של כל ממד הזמן – חווית בושה קיומית של יצור המשועבד לחווית הזמן בעמידה מול הנצח שמעל לזמן לגמרי.

ג. יב פרצופי המודעות

ארבע מדרגות במודעות

בפורים השנה הסברנו-חדשנו ארבע מדרגות של מודעות, שהן בעצמן כנגד ארבע המדרגות של הקטנות והגדלות, בהתאם להסבר של מושגי הזמן:

מודע, שהוא המודעות להוה (והוא כולל גם את הטרום-מודע – דברים שנמצאים על סף המודעות ויחסית זמינים אליה).

תת-מודע, שהוא בעיקר הזכרון של העבר, התשתית לכל ההבנה שלנו את המציאות (התת-מודע, הן של הפרט והן של הכלל, מתייחס לזכרונות וחוויות של העבר, כלומר שיש תת-מודע של הפרט ויש תת-מודע של הכלל).

על-מודע, שמוסיף את הזיקה לעתיד הטוב שיצמח מכל משברי העבר (וכנ"ל הוא כולל שתי רמות של על-מודע, העתיד של הפרט והעתיד של הכלל).

לא-מודע, שהוא בטול כל המודעות האנושית לגילוי האלקי, ראית המהות, בטול לנצח שלגמרי למעלה מהזמן.

יב פרצופי האצילות

באותו שיעור אמרנו, בקיצור נמרץ, שכל ארבע המדרגות מתקיימות בשלש דרגות – בתוך המודע, בלא-מודע האישי (personal unconscious) ובלא-מודע הכללי (collective unconscious) – כך שבסך הכל יש שתים עשרה מדרגות, המקבילות לשנים עשר פרצופי האצילות. אחרי השיעור שאלו איך אפשר לדבר על כל ארבע המדרגות בכל הקומות – איך אפשר לדבר בתוך המודע (חוץ מהטרום-מודע, הקרוב למודעות) גם על תת-מודע, על-מודע ולא-מודע? איך אפשר לומר שבתוך הלא-מודע האישי או הכללי יש מדרגה של מודע? התשובה היא ההסבר שקושר את ארבע המדרגות למושגי הזמן – בכל אחת מהקומות אפשר לדבר על חוויה של ההוה, על זכרון של העבר, על זיקה לעתיד וגם על נגיעה בנצח שמעל הזמן.

מהם יב פרצופי האצילות? מלמעלה למטה, ישנם ארבעה פרצופים של הכתר, עתיק ונוקביה ואריך ונוקביה, שהם ארבע הדרגות בלא-מודע הכללי. למטה מהם יש ארבעה פרצופים של המוחין, אבא ואמא עילאין וישראל סבא ותבונה, שהם ארבע הדרגות בלא-מודע האישי. למטה מהם יש ארבעה פרצופים של המדות, ישראל ולאה ויעקב ורחל, שהם ארבע הדרגות בתוך המודע[עח].

ארבעת פרצופי המודע

נתחיל מהסבר ארבע הדרגות שכנגד ארבעת הפרצופים התחתונים, הכל בתוך "והנגלֹת לנו ולבנינו"[עט] (תחום המודע-הגלוי):

פרצוף רחל הוא חווית ההוה, קטנות א' ("ושם הקטנה רחל"[פ]), מדרגת "בתי" הראשונה והחביבה[פא]. רחל היא "יפת תאר ויפת מראה"[פב], יש משהו הכי יפה בחווית ההוה ה'נקיה', בלי רשמים והסברים, רק מתוך אמונה טהורה בה', בטובו ובהשגחתו הפרטית.

פרצוף יעקב הוא גדלות א', שכוללת את הזכרון של העבר. יעקב אבינו הוא מי שזוכר את כל העבר (החל מהאבות שקדמו לו, אברהם ויצחק), ומכח הזכרון הזה "העבר מלמד את ההוה"מו להבין את המסרים של ההשגחה העליונה בתוך המציאות. כאשר יעקב רואה את רחל יוצאת עם הצאן אל הבאר הוא מבין מיד – מתוך זכרון העבר, שידוכו של אביו על הבאר כאשר "רבקה יוצאת"[פג] – את המסר של ההשגחה העליונה, שהיא בת זוגו ועליו לשאת אותה לאשה, ועל כן הוא נגש אליה, השקה את צאנה ונשק לה[פד] (נמצא שה'אהבה ממבט ראשון' שמופיעה אצל יעקב[פה] איננה רגש פתאומי אלא מוחין דגדלות תוך כדי חווית ההשגחה של ה'). רחל עצמה, שחיה בהוה, לא הבינה לגמרי את המסר – רק רצה לאביה לספר לו על מה שהתרחש – אבל יעקב שהבין מתנה את המשך שהותו אצל לבן בנישואיו לרחל[פו].

פרצוף לאה הוא כבר קטנות ב' (שהיא קטנות עם רשימו של הגדלות שקדמה לה, ובעצם היא הקטנות שבגדלות – כנ"ל – בסוד "שם הגדֹלה לאה"פג) – הזיקה לעתיד לבוא. לאה אמנו חווה קושי בהוה, היא מרגישה שנואה, אבל היא כל הזמן עם המבט לעתיד – הבטחון, שוב ושוב, שבעלה יאהב אותה. לאה מאמינה בביאת המשיח, כשהמשיח הפרטי שלה הוא בעלה שיבוא ויאהב אותה. יש בקטנות ב' מעלה על גדלות א', וגם חוסר ודאות, ועל כך כתוב[פז] שיעקב אבינו לא הבין את לאה – משום שהיא למעלה ממדרגתו – ולכן היה לו קשה יותר לאהוב אותו (ורק בהגיעו לגדלות ב', למדרגת ישראל, הוא מתייחד עם לאה, בעוד יעקב הוא המתייחד עם רחל).

פרצוף ישראל – הקומה העליונה של עם ישראל, עבודת הצדיקים[פח] המחוברים אל "נצח ישראל"[פט] – היא גדלות ב', גדלות מוחין של לי-ראש עם ראיה של הנצח כולו.

ארבעת פרצופי הלא-מודע האישי

ארבעת פרצופי המוחין, מלמטה למעלה – תבונה, ישראל-סבא, אמא עילאה ואבא עילאה – הם קטנות א', גדלות א', קטנות ב' וגדלות ב' של הלא-מודע האישי:

בארבע הדרגות הראשונות, ארבע הדרגות שבתוך המודע עצמו, המדרגה הכי נמוכה (קטנות א') היתה בעיקר המודע, שכלל גם את הטרום-מודע הקרוב אליו (כפי שהוסבר). בדרגות הגבוהות יותר, הלא-מודע האישי והלא-מודע הכללי, עיקר הדרגה הנמוכה הוא הטרום-מודע, שמשמש מעבר אל המדרגה הנמוכה יותר. כך, באופן מובהק, מתפקד פרצוף התבונה, עליו נאמר "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[צ] – התבונה היא הכח לדלות מהלא-מודע אל המודע (ובמושגי הקבלה: כל המוחין של הז"א הם מהתלבשות הנה"י של הפרצופים העליונים בנה"י דתבונה המתלבשים במוחין של ז"א[צא]). התבונה, שמשמשת טרום-מודע ביחס למדרגות המודע שמתחתיה, היא חווית ההוה של הלא-מודע האישי.

הכינוי סבא, של ישראל-סבא, הוא קשר מפורש לעבר.

אמא עילאה קרויה בפירוש "לעתיד לבוא"[צב], על שם העתיד (לעומת התבונה, שנקראת "עולם הבא", הנמשך ובא בהוה[צג], כהמשכת מוחין לז"א).

פרצוף אבא עילאה, האין האמתי, האין-זמן שלמעלה מהזמן – תודעת הנצח.

אברהם, שרה, יצחק, רבקה

כמו שארבעת הפרצופים הנמוכים מזוהים עם ישראל, לאה, יעקב ורחל, גם לארבעת הפרצופים של המוחין יש דמויות מובהקות בתנ"ך – אברהם, שרה, יצחק ורבקה[צד]:

רבקה אמנו, כנגד התבונה, היא תחושת ההוה (הטרום-מודע, קטנות א') של הלא-מודע האישי. כאשר עבד אברהם בוחר ברבקה ככלה ליצחק הוא חווה את ההתגלות האלקית שלה ברגע ההוה, "והוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יֹצאת [מכל ההקשר שלה, כתופעה ברגע זה]" (שכמו היפי של רחל, החן של רגע ההוה, גם ברבקה נאמר אז "והנערה טֹבת מראה עד מאד"[צה]), עד שכאשר היא משקה את גמליו הוא נותן לה את הנזם והצמידים לפני שברר את יחוסה (העבר) ולפני שבדק אם יוכל להתארח אצל משפחתה והאם יסכימו לשידוך (העתיד). העובדה שאצל רבקה ההוה-המודע הוא הקובע גם גורמת לה לאהוב את יעקב, כשהיא רואה לנגד עיניה את התנהגותו שלו לעומת ההתנהגות של עשו.

יצחק אבינו, כנגד ישראל-סבא, הוא תחושת העבר של הלא-מודע האישי. הוא זוכר את עולם הנקודים שלפני השבירה, שרשו של עשו[צו], אותו הוא רוצה לגאול ולהקים לתחיה (גם בעשו יש 'נקודה טובה', נקודה בעלת עוצמה רבה, בחינת 'מקודש' ביחס ל'תדיר' של יעקב, וד"ל), ואוהב את עשו "כי ציד בפיו"[צז], ניצוצות עליונים קדושים שנפלו ונטמעו למטה בשבירת הכלים[צח].

שרה אמנו היא, כנגד אמא עילאה, חיה במודעות לעתיד – היא אומרת "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"[צט]. ה' אומר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[ק] משום שהיא גדולה ממנו בנביאות[קא]. שרה אמנו היא הראשונה משבע הנביאות[קב], ובכלל שרש הנבואה – שהיא הזיקה המובהקת לעתיד – הוא באמא עילאה.

אברהם אבינו, כנגד אבא עילאה, חי בממד הנצח – של הלא-מודע האישי. באין-זמן בו הוא חי כולם שוים, כל התהליכים ההיסטוריים הם חסרי משמעות והכל נכלל בקריאתו הנצחית – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[קג], עולם במובן של נצח (וידוע הדיוק בחסידות[קד], "אל עולם" ולא 'אל העולם' – אין כאן שני דברים, הא-ל והעולם, אלא כולא חד ממש, א-ל הוא עולם ועולם הוא א-ל – "ה' הוא הכל והכל הוא ה'"[קה]).

ארבעת פרצופי הלא-מודע הכללי

ארבעת פרצופי הכתר – עתיק ונוקביה (שהם בעצם הפנים והאחור של עתיק יומין) ואריך ונוקביה (שהם בעצם הימין והשמאל של אריך אנפין)[קו] – הם ארבע המדרגות של הלא-מודע הכללי:

עתיק ואריך הם תענוג ורצון[קז], והיחס בין זכר ונקבה הוא בין הכח הפשוט לבין הכח כפי שהוא בא במורגש (הבחנה שקיימת בפירוש בחסידות[קח] בעיקר ביחס לתענוג בכלל – ובפרטי פרטיות ביחס לתענוג הפשוט של רדל"א – אבל נכונה גם ביחס לרצון).

הרצון המורגש הוא תחושת ההוה של הלא-מודע הכללי – רצון עצמי של יהודי לעשות את רצון ה' כפי שצוה לכלל ישראל בתורה. כשרצון זה מורגש הוא כבר טרום-מודע ביחס לשכל – פרצופי המוחין שתחתיו – לכן סתם כתר הוא רצון (בלשון הקבלה, זהו הכתר כעליון שבתחתון[קט], הכתר של האצילות).

כאשר רצון זה אינו מורגש, ואף מוסתר לגמרי מהרצון המודע של היהודי, זהו הרצון שהרמב"ם מתאר[קי] שיש לכל יהודי לעשות את רצון ה' – רצון שאינו קרוב למודע ואף מתנגד לרצון המודע ודורש כפיה על מנת לגלותו (כמו אש בצור החלמיש שמתגלה רק על ידי הכאה בכח, משום שבעודה בתוך הצור היא בבחינת "העלם שאינו במציאות"[קיא]). רצון זה, שבבחינת גדלות א', מתבסס על העבר (שהרי "העתיד עדיין"[קיב]) – על איזו החלטה פנימית של הנשמה בעבר (הרחוק) של הנפש (כגון זכרון השבועה שנשבעה הנשמה לפני ירידתה לעולם[קיג], ועוד קודם לכן, זכרון השבועה במעמד הר סיני של כל עם ישראל יחד, כ'קולקטיב', לקיים את התורה).

לעומת זאת, התענוג הוא תחושה של העתיד, כדוגמת ענג-שבת מתוך התקשרות ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[קיד] (גם התענוג בהוה הוא מתוך הרגשת טעם של העתיד – כל טעם היא 'טעימה' של העתיד). תענוג שבא במורגש – תענוג מורכב (ז"ת דעתיק המתלבשים ב-ז תקוני גלגלתא דאריך), או אפילו תענוג פשוט שבא במורגש (בינה דרדל"א) – הוא הנוקבא-האחור של פרצוף עתיק, כשיש טוב-טעם בעתיד.

תענוג פשוט שלא בא במורגש הוא הנצח של האמונה הפשוטה (למעלה אפילו מתפיסת האמונה כתענוג-עתידי[קטו]) – הלא-מודע המוחלט של הכלל.

שני המשיחים ובנות זוגם

כל הפרצופים הקודמים מקבילים לדמויות האבות והאמהות. את פרצופי הכתר מתאים לקשר למשיח (שהוא הכתר הכללי של נשמות ישראל, כידוע[קטז]) – את עתיק יומין ונוקביה למשיח בן דוד ובת זוגו ואת אריך אנפין ונוקביה למשיח בן יוסף ובת זוגו (הכל מתוך זכרון שבכתר פרצוף הזכר ופרצוף הנקבה אינם שני פרצופים נפרדים אלא הכל פרצוף אחד, "והיו לבשר אחד"[קיז] ממש, וד"ל). בכללות, משיח בן יוסף הוא המשיח של העבר (וההוה), מנהיג בדוגמת המוכר לנו בעולם הזה, ומשיח בן דוד הוא המשיח של העתיד והנצח, מנהיג מטיפוס שעוד לא היה (כפי שעוד יורחב). כדי לקבל 'חוש' בדמויות הללו אפשר לחזור לאבי-הטיפוס של שני המשיחים – יוסף הצדיק ודוד המלך – ולהתבונן בהם ובבנות זוגם. גם כאן, כמו בפרצופים הקודמים, נסביר מלמטה למעלה:

אשתו של יוסף הצדיק היא אסנת, והיא כנגד נוקבא דאריך אנפין (צד השמאל-הנקבה שלו), תחושת ההוה של כלל ישראל – היא ה"יפת תאר" שמוצא יוסף במצרים, המולידה לו ילדים בתוך ההוה בו הוא נמצא (מתוך שכחת העבר, "כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי"[קיח], ומתוך חיים בהוה, "כי הפרני אלהים בארץ עניי"[קיט]). כידוע[קכ], אסנת עולה אלף נשים – יוסף ושלמה דומים בחשק שלהם לברר את העולם החיצוני וחוכמותיו[קכא], את מציאות ההוה הגלויה לעינים, אך בעוד שלמה נכשל באלף נשים, תחושת ההוה החולף בו "הכל הבל"[קכב], אסנת היא התיקון של הוה קדוש, עבודת "בכל דרכיך דעהו"[קכג] כאן ועכשיו.

משיח בן יוסף מכוון כנגד אריך אנפין (צד הימין-הזכר שלו), תחושת (זכרון) העבר של כלל ישראל. יוסף בעצמו הוא "צפנת פענח"[קכד], מתוך תחושת העבר הוא מבין את סימני ההשגחה העליונה ומפענח את חלומותיו שלו ואת חלומותיהם של האחרים. החלומות מכוונים אמנם לעתיד, אבל כל התנהלות יוסף מבוססת על חלומות שהוא חלם בעבר והוא זוכר אותם היטב (ו"אלה תֹלדות יעקב יוסף"[קכה], כשם שיעקב הוא תודעת-העבר בפרצופי המוחין – כולל זכרון חלומותיו של יוסף, "ואביו שמר את הדבר"[קכו] – כך יוסף הוא תודעת-העבר בפרצופי הכתר). גם בעם ישראל כולו יוסף הוא 'מנהיג העבר' שמלווה את העם, כבר מיציאת מצרים בה "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"[קכז] (ואפילו תודעת "יֹסף הוי' לי בן אחר"[קכח], שנשמעת מכוונת לעתיד, מתפרשת בחסידות[קכט] על לקיחת ה"אחר", העבריין בעברו, ולהפכו ל"בן"). כנראה, באותו אופן, משיח בן יוסף פותר את מצוקות העבר של עם ישראל, את כל טראומות הגלות שהצטברו בכלל ישראל.

פרצוף הנוקבא דעתיק יומין (צד האחור-הנקבה שלו), תודעת העתיד של הכלל, מכוון כנגד אשתו של דוד המלך, אך מי מנשותיו של דוד היא הדוגמה לבת זוגו של מלך המשיח? לפעמים אומרים שהאשה העיקרית-המשיחית של דוד היא בת שבע (הראויה לו מששת ימי בראשית[קל], אם שלמה, שממשיך אותו), הרבה פעמים אנחנו מסבירים שהיא מיכל בת שאול[קלא], אבל כעת נאמר שהיא אביגיל – האשה האידיאלית למלך[קלב] (כפי שדובר קודם, בשיעור הנשים[קלג]). אביגיל, כמו שרה אמנו, היא אחת משבע הנביאות – המודעות שלה מכוונת לעתיד, כנ"ל[קלד] (ודווקא בהקשר אליה מציינים חז"ל לא רק את נבואת העתיד אלא גם את התכנון של העתיד בכל פעולה[קלה]).

משיח בן דוד הוא בסוד פרצוף עתיק יומין (צד הפנים-הזכר שלו), תודעת הנצח של הכלל. דוד המלך חי בזיקה לנצח – על מלכותו נאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"[קלו] והוא "חי וקים"[קלז] למעלה מתודעת הזמן (כאשר לנשמתו אין-זמן משלה, ובשביל להופיע מה'אין' הנצחי שלה בתוך הזמן היא זקוקה למתנות-זמן מאחרים[קלח]). כמותו, משיח בן דוד מביא את עם ישראל לנצח שמעל הזמן (כשהרמב"ם מדבר על המשיח, שהוא "כדוד אביו"[קלט], הוא כלל לא מזכיר את משיח בן יוסף – הוא לא עוסק ב'מנהיג העבר', אלא רק בדמות הנצחית של המשיח).

ולסיכום[קמ]:

עד כאן תשלום-חוב שהיה לנו עוד מפורים – "מסמך גאולה לגאולה"[קמא]...