פלח הרימון – ד"ה מאי חנוכה פרק ג (ח"ז)

ה שבט תשמ"ג – שיעור נשים

סוד עריכת הנרות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    סוד העריכה

עריכת הנרות – העמדתם בסדר נכון

והנה עם כל הנ"ל יובן ענין ג' לשונות הנזכרים בענין הדלקת הנרות. הא' לשון הערכה כמ"ש (שמות כ"ז) יערוך אותו אהרן מערב עד בקר כו'. הב' [הלשון השניה בתורה היא] לשון העלאה כמ"ש (שם ל) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים. וב' הבחי' דעריכה והעלאה נזכרות אצלם ענין ערב ובין הערבים [הוא עושה אותן בערב]. והג' [הלשון השלישית בתורה היא] ענין הטבה שהוא בזמן הבוקר כמ"ש (שם) בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות. [הטבת הנרות – שימת השמן והפתילה – היתה דוקא בבוקר, לא בערב] והנה בגשמיות ההערכה הוא סידור העמדת הנרות בסדר נכון [הוא אומר שהפירוש הפשוט של הערכה בכל מקום הוא לסדר משהו במערכת נכונה, מתאימה.]

"ערוך מאתמול תפתה"

מסביר רבי הלל בסוגריים:

(כי בלה"ק הערכה הוא לשון סידור [לערוך פירושו לסדר] כמ"ש (ישעיה ל') ערוך מאתמול תפתה

זאת הפעם היחידה שכתוב במקום 'אתמוֹל' "אתמוּל" – "עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה"[ב]. מהפסוק הזה חז"ל לומדים[ג] שאחד משבעת הדברים שנבראו לפני בריאת העולם הוא גיהנֹם, הם אומרים שהמלה "תפתה" היא השם של גיהנֹם. למה גיהנֹם נקרא "תפתה"? מלשון פיתוי, הוא מפתה את האדם לפול בו כמו בור שמפתה את האדם לפול לתוכו. "ערוך" פירושו מסודר ו"אתמוּל" לומדים שהכוונה לפני בריאת העולם, שכבר מאז הוא מוכן. כמובן שיש עוד דבר שנברא עוד לפני כן – גן עדן, שהרי יש כלל גדול בתורה ש"מרובה מדה טובה ממדת פורענות"[ד] – אם הגיהנֹם מוכן לפני בריאת העולם כל שכן וקל וחומר שגן עדן ועולם הבא היו מוכנים לפני בריאת העולם. יש שבעה דברים, כל ששת הדברים חוץ מהגיהנֹם הם דברים חיוביים – התורה, ישראל, גן עדן, שמו של משיח וכו', אבל יש רק דבר אחד שנראה לנו שלילי – גיהנֹם. אותו לומדים מהפסוק "ערוך מאתמול תפתה". מכאן רואים שפירוש המלה "ערוך" הוא 'מסודר'.

הגיהנֹם "ערוך" לענוש לפי ערך התענוג שקיבל מהעבירה

ע"ש שהוא מסודר בסדר לענוש לכל אחד ואחד כפי החטא שעשה והיינו שיקבל צער לפי ערך העונג שקיבל כו'.

מהו עונש בתורה? תקון, שהוא ניקיון. צריך לנקות את הפגם, לטהר את הטומאה. טהרה של משהו היא השכחה – להעביר את הכתם, הפגם, שנעשה בנפש. הפגם הוא שאדם מקבל איזשהו ענג או סיפוק מדבר אסור שנגד ה', כאילו שבזה הוא מתקשר לדבר שנגד ה'. כמו שאדם מתמכר למשהו, מכור למשהו, ברגע שאדם מקבל ענג ממשהו – באופן אוטומטי הוא מכור אליו. או שהוא מכור קצת או שהוא מכור יותר – יש אדם מכור לגמרי שלא יכול לחיות בלי הדבר, אבל אפילו אם הוא לא מכור לגמרי – ברגע שהוא מקבל ענג מדבר כלשהו בעולם – הוא מתקשר אליו קצת. [גם סיגריות?] ודאי, כל דבר בעולם. [לחיוב ולשלילה.] כן, כמובן. כל הענין של עונש הוא שצריך לנתק אותו (תקון אותיות נתוק) מהקשר שהוא עצמו קשר לדבר שנגד ה'. למה הדבר הלא-טוב שהאדם נקשר ומתמכר אליו הוא לא-טוב? בגלל שהוא מפריד אותו מה' אחד. יש דברים שמקשרים את האדם לאחדות ה' – תורה ומצוות, אהבת ישראל, אהבת הארץ וכל הדברים שמקשרים אותנו לה' – ויש דברים שמרחיקים אותנו, מפרידים אותנו. אם אדם מתמכר לדבר שמפריד אותו – זה נקרא חטא, עכשיו הוא חסר קצת התקשרות למקור הקדושה.

העונש בתורה הוא תקון. אי אפשר לתקן את ההתקשרות הזאת, את ההתמכרות הזאת, אם הוא לא יקבל צער, כי הצער מבטל הענג. אם אדם עושה תשובה על דבר כזה – זה מה שנקרא בספרי המוסר[ה] 'תשובת המשקל'. יש מושג בספרי המוסר שאם אדם רוצה לתקן משהו הוא צריך לקבל על עצמו צער שוה למדת הענג או הסיפוק שהוא קיבל מהדבר האסור ועל ידי כך הוא מתנתק מהקשר שהוא קשר לדבר. הוא מבין שהצער הוא לא צער חיצוני, אלא שדבר-האיסור עצמו מצער אותו. זאת אומרת, הצער כאן לא נגרם מכך שמישהו אחר נותן לו צער, אלא העבירה עצמה נותנת לא את הצער ואז הוא לא מתקשר אליה יותר. אם הוא חושב שהעבירה היא מקור של טוב, של אור, של ענג – הוא מכור אליה וקשור אליה. הצער צריך לבא אצלו מהדבר האסור עצמו, שאותו דבר שחשבתי קודם שהוא 'חבר טוב שלי' כמו שאומרים, שנותן לי טוב – עכשיו אני מבין שהוא מצער אותי. אם הוא יצער אותי במדה שוה לטוב שהוא נתן לי קודם – על ידי זה אהיה משוחרר מההתמכרות אליו.

אם כן, זהו הפשט בתורה לענין של עונש וגיהנֹם. זה מה שהוא כותב כאן, שהעונש והגיהנֹם – "ערוך מאתמול תפתה" – בבירור נותנים לו את הצער מהחטא עצמו. גיהנֹם נקרא גם "עלמא דקשוט"[ו], העולם הזה הוא עולם השקר, לכן לא יודעים מאַין באים הדברים, אבל אחרי מאה ועשרים שנה זהו עולם האמת ואפילו הגיהנֹם הוא עולם האמת, כי הכוונה בעולם האמת היא שרואים ומכירים באמת מהיכן הדברים באים. אם כן, בגיהנֹם – עולם האמת – הוא מכיר באמת שהצער בא מהדבר שהוא עשה לא בסדר. עכשיו, כשהוא מקבל את הצער במדה השוה לענג, הוא נקי ומכופר, ואז הוא זוכה בחיי העולם הבא.

באמת העולם הזה יכול להוות גם כן תקון, אבל הוא לא יכיר בתקון. אם אדם עושה תשובה, מקבל צער ויודע שהצער הזה מהחטא בעצמו – הוא יכול לחסוך לו גיהנֹם. כתוב[ז] שקצת צער בעולם הזה שוה להרבה-הרבה צער בגיהנֹם. באמת אפשר לעשות את התקון גם בעולם הזה, ה' מרחם על האדם כשהוא נותן לו צער בעולם הזה. תמיד אדם יודע בעולם הזה מאיפה בא הצער, אז אם הוא אחר כך יראה אפילו לרגע שכל הצער הזה בא מפגם על מנת לנקות – מה שהוא קיבל בעולם הזה באמת יחסוך וינקה אותו לגמרי. שוב, כדאי יותר לקבל את הצער בעולם הזה, כי קצת כאן שוה להרבה בגיהנֹם. [אבל אם אנחנו מרגישים שהצער הוא דבר טוב – הצער חולף כבר והאדם נתון בשמחה!] לכן העולם הזה הוא כל כך טוב, בגלל שאם תכירי – ברגע שתכירי זה יהיה מספיק. לכן אפילו קצת צער בעולם הזה – אם רק תכירי שהוא בגלל החטא והוא בעצם טוב, הוא מה' – כבר מספיק.

"תערוך לפני שלחן"

[מה הקשר בין ענין העונש לבין הנושא המרכזי – "נר מצוה"[ח] ונר נשמה?] עכשיו הוא מתחיל להסביר מהי המלה 'הערכה', הוא התחיל להעמיק בנושא. בנרות כתובה הלשון 'הערכה', לכן הוא התחיל להסביר מהו פירוש המלה 'הערכה'. הוא אומר ש'הערכה' פירושה 'סידור' והוא מביא פסוק שאומר "ערוך מאתמול תפתה", על פי פשט אין לו שום קשר, הוא הובא רק בשביל המלה "ערוך", הוא רוצה להסביר לנו את פירוש המלה. כמו שכתוב "ערוך" לגבי הגיהנֹם – "ערוך מאתמול תפתה" – יש גם פסוק מקביל שאומר "תערֹך"[ט] לגבי התענוג של העולם הבא. זה מה שהוא מביא כעת:

וכן אצל שולחן נזכר לשון הערכה [באמת המדרש אומר שהשולחן כאן הוא שולחן סעודת הצדיקים שלעתיד לבא. על זה כתוב[י] הפסוק המפורסם] כמ"ש (תהלים כ"ג) תערוך לפני שולחן דוקא כו' על שם שהוא מסודר לפי ערך האוכלים והמאכלים כו').

"תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה", חז"ל דורשים את הפסוק הזה על העולם הבא[יא]. אם כן, כל המושג 'שלחן ערוך' – ספר ההלכה נקרא 'שלחן ערוך' – הוא הלעומת-זה של הגיהנֹם הערוך. הגיהנֹם הערוך נקרא "ערוך מאתמול תפתה" וכנגדו יש את המושג 'שלחן ערוך' – זה גם כן דבר יפה וחשוב לדעת. ובכלל, המושג 'שלחן ערוך' מגיע מהפסוק בתהלים "תערוך לפני שולחן וכו' דשנת בשמן ראשי כוסי רויה".

ב.      "עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה"

"אתמוּל" – העבר הקרוב

שוב, כל הסוגריים כאן מובאים רק בדרך אגב להסביר את המלה 'עריכה', אבל אם כבר הגענו לזה, צריך אולי עוד קצת להעמיק בפסוק "ערוך מאתמול תפתה". כמו שאמרנו לפני כן, הפסוק הזה הוא הפעם היחידה שכתוב "אתמוּל" עם שורו"ק במקום חול"ם, "אתמוּל" במקום 'אתמוֹל', מכאן אפשר בכלל להבין מה פירוש המלה "אתמול". מאיזו לשון באה המלה 'מחר'? מחר קשור עם אחר-זמן. אם כן, פחות או יותר מובן מה פירוש המלה 'מחר', אבל מה פירוש המלה "אתמוּל"? כנראה מכאן משמע שהיא מלשון 'מוּל', כמו את-מוּל – דבר שעדיין קרוב לזכרון, העבר הקרוב. יש עבר יותר רחוק שנקרא 'שלשום' מלשון משולש – שלש מדרגות אחורנית – או לפני כן – שפחות מורגשות. אבל ה'אתמול' עדיין מורגש בגלל שהוא עדיין כאילו נצב מול הזכרון. משמע מ"אתמוּל" שזהו פירוש המלה 'אתמוֹל'.

מקומם של שכר ועונש על פי חסידות

ישנו המושג 'יראת חטא' ובאמת המושג 'יראת העונש' על פי חסידות הוא לא דבר חיובי (אולי דברנו על כך פעם). היראה הזאת נקראת 'קליפת נֹגה' שיש בה טוב ורע. הטוב הוא שהיא יכולה למנוע חטא, אבל הרע הוא שהיא לא התבוננות בגדולת ה', זאת אומרת שהיא עדיין קשורה עם ישות האדם שמפחד מעונש – זו אינה קדושה, קדושה היא רק מה שנמצא כלפי ה', תודעה של ה'. אם אדם מפחד מעונש – באותו רגע הוא לא חושב על ה' בכלל, הוא לא "נֹכח פני ה'"[יב] ולכן זו לא קדושה. מצב של קדושה הוא רק כאשר האדם נמצא "נֹכח פני ה'". יש הרבה מדרגות של יראת ה' של קדושה, אבל יראת העונש היא לא קדושה בגלל שהוא לא רואה את ה' כביכול. אבל, בכל זאת היא דבר שיכול למנוע חטא ולכן מעורב בה קצת טוב. זאת אומרת, אם היא יכולה לפעול או להועיל למשהו – התועלת היא דבר טוב, אבל עצם המציאות והמהות שלה הוא רע – כך מוסבר בחסידות[יג]. לכן יראת העונש נקראת 'קליפת נגה', קליפת נגה היא שהדבר בעצם אינו טוב אבל מעורב בו עדיין קצת טוב, זאת אומרת שהוא יכול להועיל למשהו, יש קצת תועלת בדבר. זו יראת העונש שבעצם המהות שלה אינה טובה. למה? כי היא לא קדושה, היא לא חדורת תודעה של ה'. כל דבר שאינו חדור תודעה מלאה-שלמה של ה' אינו שייך לסטרא דקדושה, לצד הקדושה.

כנגד יראת העונש ישנה אהבת השכר וגם היא אותו דבר, זו אינה קדושה וזו אינה קדושה, כי אין בהן תודעה של ה'. [אבל בכל זאת יראת העונש נובעת מהכרת הבורא!] בעקיפין, לכן יש תועלת בה. בעקיפין – מה שנקרא בלשון החסידות 'ירידת אחוריים' – היא מקבלת משרש אמת כלשהו ולכן היא יכולה להואיל, אחרת היא לא היתה יכולה להועיל שום דבר. לכן באמת יראת העונש והרצון לקבל שכר נמצאים על אותו המשקל, הם אותו דבר בדיוק, שעצם מהות הדבר אינו בסדר, איננו תודעה שלמה – ובכל זאת משתלשל מאמת ולכן יכול להועיל למשהו עד שאדם מתעלה לדרגה האמתית יותר, גבוהה יותר.

לכן כתוב[יד] לגבי חינוך שעיקר הענין של עונש ושכר הוא לצורך חינוך של קטן. כמו שהסברנו הרבה פעמים, קטן הוא מי שנמצא בקטנות מוחין. כל זמן שאדם נמצא במצב של קטנות ישנה תועלת בענינים שנקראים שכר ועונש. אבל התכלית של החינוך היא להכין את הדרך שהוא יוכל בעצמו להגיע מקטנות לגדלות. ברגע שהוא מגיע לגדלות – כל המושגים והתודעה של שכר ועונש אינם אלה שעומדים לנגד עיניו, כלומר הם לא העיקר אצלו.

[שכר ועונש הם הרי אחד מ-יג עקרי אמונה!] צריך להאמין בשכר ועונש, הכונה עכשיו היא האם אני צריך לקיים את המצוות ולהמנע מעברות בגללם או לא. על השאלה הזו הרמב"ם בעצמו עונה. מי כתב את יג העיקרים? הרמב"ם. הוא בעצמו אומר[טו] שהכח המניע לא צריך להיות שכר ועונש, רק אצל קטנים – אלו שבקטנות המוחין – זהו הכח המניע. צריך להאמין שיש שכר ועונש, אבל המצב של גדלות הוא שלא הם אלה שמניעים את האדם לעשות את הטוב ולהמנע מהרע.

"ערוך מאתמול" – הטוב והרע ערוכים תמיד ממול

אם כן, עוד פעם, רואים מכאן ש"אתמול" הוא בכל זאת דבר שנמצא ממול, נזכר. יש מושג בתניא[טז] שאדמו"ר הזקן מביא מספר קבלה שנקרא 'עשרה מאמרות'[יז] שגם אויר הגיהנֹם וגם אויר הגן-עדן – שכמו שאמרנו קודם "מרובה מדה טובה" – מקיפים את האדם כל הזמן, גם בעולם הזה. כשאדם הולך ברחוב הוא הולך כל החיים שלו בתוך אויר גן עדן ואויר הגיהנֹם, אם הוא עושה דבר טוב – הדבר הזה מיד עושה רושם באויר של גן עדן. אם כן, הכל כבר ערוך לו. כמו שכתוב כאן, הכל ערוך ומוכן כי הדבר הטוב עושה מיד רושם באויר של גן עדן. ואם הוא עושה דבר לא טוב – מיד הדבר עושה רושם באויר של גיהנֹם שגם כן מקיף אותו כל הזמן, הוא הולך בו. מכאן אפשר להבין קצת יותר טוב מה פירוש "ערוך" – אין הכונה רק לעריכה מאתמול לפני בריאת העולם, כמו שפירשו חז"ל, אלא גם "ערוך מאתמול" במשמעות שהדבר מולו ממש כל הזמן. זאת אומרת, הגיהנֹם נמצא ממש מול האדם כל רגע והוא הדין לגן עדן שנמצא עוד יותר 'מול'. לכן כתוב "הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב [ואת ההיפך] ובחרת בחיים"[יח], זאת אומרת שהכל ממש מולו – גם הטוב וגם הרע.

"תפתה" – הפיתוי לפול והפיתוי ביתר-שאת לעשות טוב

יש כאן עוד כמה דברים שצריך להתבונן בהם. הביטוי לגיהנֹם – כמו שאמרנו קודם – "תפתה" – הוא מלשון פיתוי, זאת אומרת שהגיהנֹם מפתה את האדם. זאת אומרת, הגיהנֹם הוא היצר הרע בעצמו שמפתה את האדם לעשות לא-טוב ולפול. הגיהנֹם הוא כמו בור ריק, כל היצרים הם דבר ריקני לגמרי. כמו שחז"ל דורשים על הפסוק "והבור רֵק אין בו מים"[יט] ש"מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו"[כ] – הבור הריק כביכול מפתה את האדם לפול לתוכו. כיון שיש כלל שהזכרנו קודם ש"מרובה מדה טובה" – לא יתכן שיש איזשהו כח בעולם של פיתוי לרע, כמו בור שמפתה את האדם לעשות דברים לא טובים, ואין לעומתו גם איזשהו כח שמפתה את האדם לעשות דברים טובים. כמו שאנחנו יודעים יש שני יצרים ויש מאמר חז"ל שאומר "בא לִטמא פותחין לו בא לִטהר מסייעין אותו"[כא], ממנו גם רואים שהמדה הטובה טובה יותר בכך שעוזרים לו. אם הוא רוצה להטהר נותנים לו יד ממש, ואם הוא רוצה להטמא רק פותחים לו את הדלת אבל לא מסייעים אותו. אם כן, אם יש את פתיחת הדרך הזאת, שפותחים לו לפול לתוך הבור – איזשהו פיתוי מצד הבור לפול בתוכו – כל שכן וקל וחומר שהסיוע מלמעלה גם כן מסייע לאדם כל הזמן לעשות טוב.

הדברים מתחברים לתקופה בשנה בה אנו עומדים. השבועות האלה, מפרשת שמות עד משפטים, נקראים שובבי"ם – ראשי תבות הפרשיות שמות-וארא-בא-בשלח-יתרו-משפטים. כתוב בקבלה[כב] שזהו הזמן המסוגל ביותר לשוב בבחינת "שובו בנים שובבים"[כג]. כתוב שהתשובה הזאת קשורה במיוחד עם התקופה הזאת, הזמן הזה. הבעל שם טוב מסביר[כד] ש"שובו בנים שובבים" היינו בת-קול שיוצאת משמים. הבעל שם טוב שואל מי שומע אותה ולְמה הבת קול של "שובו בנים שובבים" מועילה? הוא עונה שאמנם אנחנו בתודעה לא שומעים אותה, אבל שרש הנשמה של כל אחד, של כל יהודי, כן שומע אותה. כל מי שבאופן ספונטני מקבל הרהורים של תשובה ומעשים טובים – זו תוצאה של השמיעה הזאת בשרש, שהוא שומע את הבת-קול שיוצאת ומכריזה "שובו בנים שובבים". אם כן, הזמן הזה הוא הזמן בו לפחות שרש הנשמה שומע כל הזמן "שובו בנים שובבים" ומפתה אותו לטוב. כמו שיש ענין של פיתוי לרע – כך יש גם ענין של פיתוי לטוב. עד כדי כך שיש פסוק בנביא שעם ישראל מכונה בשם "יונה פוֹתָה"[כה], זאת אומרת שאנחנו הכי מתפתים לה' כביכול. כמו שני יונים אוהבים, "עיניך יונים"[כו], האהבה הכי גבוהה נקראת 'אהבת יונים'. רואים שהיונים גם כן נקראות 'פיתוי' – "יונה פותה", שהיונה הנקבה מתפתה כל הזמן לזכר, כמו כן אנחנו בתור עם ישראל ה"יונה פותה". כך כתוב, שהיהודי צריך להיות "יונה פותה" לגבי ה'.

התפתות היהודי והתפתות הקב"ה

על הענין הזה דברנו[כז] לפני כמה שבועות בענין "פתי יאמין לכל דבר"[כח] ואמרנו שיש שתי מדרגות: יש ענין של "ניכרין דברי אמת"[כט], שיהודי קודם צריך להיות חכם – לא חכם בשכל, לא במובן של פקחות, אלא שיהיה לו איזשהו חוש פנימי להכיר את האמת – "ניכרין דברי אמת". ברגע שהוא מכיר את האמת הוא נותן את עצמו. זוהי התכונה של היהודי, שהוא ניתן לפיתוי לאחר שהוא מתקשר בתחושה לאמת. זאת אומרת, קודם יש לו איזושהי התאהבות מתוך הכרה-תחושה שהדבר נכון, ואחרי זה הוא נותן את עצמו לגמרי. הנתינה המוחלטת הינה בטול לדבר. אחר כך הוא בבחינת "פתי יאמין לכל דבר". כתוב[ל] שהענין של "פתי יאמין לכל דבר" ממשיך אצלו את האיתן שבנשמה, את התוקף. אמונת הפתי הרבה יותר תקיפה וחזקה מאמונה מובנת או שכלית, לכן צריך גם אותה וגם אותה – צריך קודם כל את ה"ניכרין דברי אמת" שלא לנטות מהדרך, לכן הגוי שאין בו את הענין הזה תועה לגמרי (ובאמת המזל הוא שאין לו כל כך את כח הפיתוי כי לכן הוא לא כל כך מסור לאמונות התפלות), אבל ליהודי יש קודם כל את החוש להכיר את האמת, ואחר כך – יותר אפילו מהגוי – יש לו את ההתמסרות לאמת שהיא הפיתוי שהוא מתפתה.

עד כדי כך שחז"ל מתבטאים שכל מי שמתפתה לדבר טוב "יש לו מדעת קונו"[לא]. כמו שאנחנו מתפתים כביכול לה' כך ה' מתפתה לנו – עד כדי כך. לכן ישנה תפלה בימים נוראים, במחזור, שהנוסח המקובל שלה הוא "בשופר אפתנו"[לב], יש פעם אחת שמתפללים שאנחנו כאילו מפתים את ה' בקול השופר. כשתוקעים בשופר יש פיתוי לה'. כיון שזה ביטוי מאד חריג ונועז, ישנו נוסח אחר שמשנה את תפלה ל"בשופר ארצנו". מי ששינה את הנוסח הזה היה מתנגד, אבל אנחנו, החסידים, לא משנים את הנוסח הזה. שוב, הנוסח הוא "לפתותך בשופר" – כך אומרים בראש השנה, בא מתנגד וכמובן הבין שהנוסח הזה לא נראה לו והציע שצריך לשנות את הנוסח ל"לרצותך בשופר". במחזור כתובות שתי הנוסחאות, אבל מה שאנחנו אומרים הוא לשון פיתוי. אם כן, כמו שאנחנו מתפתים כביכול לה' – כך ה' מתפתה כביכול על ידינו, על ידי המעשים הטובים שלנו ובעיקר על ידי קול השופר. מהו קול השופר? צעקה פשוטה מהלב. כשיהודי צועק לה' צעקה אמתית מהלב, מעומק הלב, הצעקה הזאת כביכול מפתה את ה'. הצעקה הזאת היא קול השופר, קול פשוט.

"בינה יתרה נתנה באשה" ו"נשים דעתן קלה"

זאת אומרת שגם בקדושה יש את המושג פיתוי ועל שמו כל עם ישראל נקראים הכלה של ה', בגלל שהבחינה הזאת שייכת לאשה יותר מלאיש. כל הנשים שואלות תמיד מה פירוש מאמר חז"ל ש"נשים דעתן קלה"[לג]. לעומת מאמר חז"ל זה ישנו מאמר חז"ל שני שאומר "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"[לד]. כתוב ששתי המימרות תלויות זו בזו, יש שתי תכונות לגבי אשה: מצד אחד "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש" ומצד שני "נשים דעתן קלה". מאיפה לומדים ש"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"? מהפסוק "ויבן... את הצלע"[לה]. כאשר חוה נבראת כתוב לשון "ויבן", על פי פשט זו לשון בנין, אבל חז"ל דורשים שזו גם לשון בינה. כך כתוב כאשר היא נבראת על מנת להביא אותה לאדם וגם מעצם הסגנון של חז"ל שאומר "יותר מבאיש" משמע שיש איזושהי בינה באשה שמבינה את הדבר יותר משהאיש מבין את הדבר. זהו רמז עמוק שתיכף נבין מה הפשט שלו, אבל משמע שיש איזשהו דבר שאשה מבינה אותו יותר מאיש.

חיוב אשה בפריה ורביה

ישנו ענין נוסף שדורש ביאור. בתחלת התורה כתובה מצות נישואין "פרו ורבו"[לו] וחז"ל אומרים[לז] שהמצוה הזאת מוטלת רק על הגבר ולא על האשה. זו גם כן פליאה – איך יתכן דבר כזה? יש באמת ראשונים[לח] שאומרים שישנו פסוק אחר בתנ"ך שמחייב אותה – "לא תהו בראה לשבת יצרה"[לט], זאת אומרת שה' לא ברא את העולם לתהו – תהו היינו לא-לשם-ישוב – כי אם "לשבת יצרה" – הוא ברא את העולם לשם ישוב. ראשונים אלה אומרים שהמצוה הזאת היא מצוה כללית ששייכת גם לנשים. שוב, ישנה דעה בראשונים ובאחרונים[מ] שאשה כן מצווה במצות "לשבת", אם כן, היא חייבת להתחתן לא מכח "פרו ורבו", אלא מכח "לשבת יצרה", היא חייבת להתעסק בישוב העולם, שאם היא לא תתעסק בישוב העולם – היא משאירה את העולם בבחינת "תהו". אם כן, יש הרבה שאומרים שהמצוה היא במצות "לשבת", אך בכל זאת, המצוה שכתובה בתורה בפירוש ונִתנה לאדם הראשון ולנח ואחר כך התייחדה לעם ישראל – מצות "פרו ורבו" – כתוב בחז"ל שהאשה לא מצֻוית בה.

"בינה יתרה נתנה באשה" – בינה בבניית הבית

ישנו מאמר חז"ל נוסף שנוגע לדין בהלכה, בתורה, ש"יותר ממה שהאיש רוצה לישא – אשה רוצה להנשא"[מא]. המאמר הזה נוגע להלכות, זאת אומרת, יש הרבה הלכות שנוגעות לכלל הזה – כתובה ודברים רבים נוספים. אם כן, רואים שאפילו שהיא לא מצווה – היא רוצה להתחתן יותר מאיש. קודם כל, על פי פשט אפשר להסביר שכיון שלאשה יש איזשהו רצון עצמי להנשא היא בבחינת אינה מצווה ועושה. זאת אומרת, היא תקיים את מצות הנישואין אפילו בלי ציווי, לא צריך ציווי. למה באמת היא רוצה יותר? בגלל ש"בינה יתרה נתנה באשה", היא מבינה את הענין בלהתחתן יותר מאיש. זו הבינה היתירה שנתנה באשה.

זאת אומרת, בענין הזה גופא של בנית בית, איש ואשה – האשה מבינה יותר מאיש. לכן איש לא נותן את דעתו מצד עצמו לזה בעוד שאשה מבינה זאת בעצם. או שהיא מבינה את זה בתודעה או שהיא מבינה את זה בתת-מודע שלה. כל הבינה של האשה – בינה מלשון בנין כמו שחז"ל דורשים – היא הבנת הצורך בבנין. לכן כל העצם שלה הוא בנין – היא בונה את הולד, היא בונה את הבית. זאת אומרת, הבינה שלה היא הבינה לתכלית וצורך הבנין והבית. הבינה הזאת נתנה לה יותר משהיא נתנה לאיש.

"נשים דעתן קלה" – נוחות להתפתות

ענין הבינה שנתנה לה יותר מלאיש הוא גם הענין של "ניכרין דברי אמת" – היא מכירה בהכרתה את האמת של תכלית הבריאה – בנין בית – יותר מאיש. כיון שהיא יותר מבינה את הענין הזה מאיש – דעתה קלה. מה פירוש 'דעת קלה'? חז"ל מפרשים שדעת קלה היא נוחות להתפתות. יש בכך זה לעומת זה – "את זה לעמת זה עשה האלהים" – אם האשה, בת הזוג, מכירה באמת את בן זוגה, היא מתמסרת אפילו יותר ממנו ואז היא מתפתה לקדושה – כך צריך להיות. כמו שאמרנו קודם, זו התכונה של עם ישראל. אנחנו, בתור כלה ואשה ביחס לקב"ה, מכירים בה' בתור האיש שלנו ועל ידי כך מתפתים לגמרי. לכן כל הדברים שאשה מכירה בהם – האמונה שלה בהם יותר חזקה משל איש. יש המון סיפורים, גם בחז"ל וגם בחסידות, שמראים שאשה הרבה יותר מסורה ונתונה מאיש, כי ברגע שהיא מתקשרת למשהו היא מתפתה אליו לגמרי. זאת אומרת, היא מגיעה לאמונה שלמה שלמעלה מטעם ודעת. זה גופא נקרא "דעתן קלה".

אם כן, במושג "דעתן קלה" יש חיוב ושלילה ולא יכול להיות אחד בלי השני. השלילה שיש בו הוא כשהיא לא מתפתה לדבר הטוב; אבל "זה לעומת זה עשה האלהים" – יש לה יותר כח מאיש להתפתות לדבר הטוב. לכן כל הדברים החשובים – חיבת ארץ ישראל וכל הדברים הטובים ביותר – מתייחסים לנשים, עד כדי כך שכל הגאולה מגיעה בזכות "נשים צדקניות"[מב] – גם גאולת מצרים וגם הגאולה העתידה[מג], כי אם היא כן מכירה את האמת – היינו שיש לה יותר בינה מאיש להכיר את תכלית הכונה –דעתה קלה להתפתות ולהתמסר אליה לגמרי למעלה מטעם ודעת. לכן כולנו צריכים להיות בבחינת "נשים דעתן קלה", כל אחד, כל יהודי.

"גדול המצווה ועושה"

בנמשל הקב"ה האיש וכולנו האשה, כמו שאנחנו לומדים כאן שכל הסוד של נר נשמה הוא בחינת כלות הנפש של הכלה לחתן. על פי הלכה היא לא מצֻווה, אבל היא מבינה שזו התכלית ומתמסרת אליה. ישנה הוא-אמינא בגמרא[מד] ש"אינו מצווה ועושה" חשוב יותר, גם על פי שכל פשוט אינו מצווה ועושה חשוב יותר ממצווה ועושה. אחר כך הגמרא מגיעה למסקנה הפוכה – ברגע שהוא מצווה ועושה יש לו קשיים – בגלל שהוא מצווה יש לו מניעות, עיכובים ויצר הרע. לכן, כיוון שמצווה צריך להתגבר כנגד כל המניעות, הוא חשוב יותר. אבל המחשבה הראשונה של הגמרא היא לא ככה, המחשבה הראשונה, ההוא-אמינא, השכל הפשוט של כל אחד אומר שאינו מצווה ועושה עושה את המעשה בעצם, יש לו זיקה עצמית לדבר ולכן הוא יותר גדול ממי שמצווה ועושה. אבל מכיון שהעולם הזה הוא של מלחמה נגד מניעות ועיכובים והיצר, הגמרא מגיעה למסקנה שלמצווה ועושה יש יותר מלחמה ולכן "דרכו לכבוש"[מה] – הוא צריך לכבוש את היצרים שמונעים ממנו את קיום המצוה[מו]. לכן הדרך לקיים את המצוה היא על ידי כיבוש, כי המשמעות של "דרכו לכבוש" היא שעל ידי שהוא נעשה "מצווה ועושה" נוצרת מלחמה, ואז הוא צריך לקבל כחות גבריים של כיבוש. אבל אשה מבינה את הדבר הזה בעצם בגלל הבינה היתרה שנתנה בה.

'עמת' ו'אמת' – הכח המקשר והכח המקשר הפנימי

אם כבר אנחנו מלמדים את הפסוק הזה, פעם למדנו שבכל פעם שישנה האות ע במלה בלשון הקדש – הפנימיות של המלה הזאת מתגלית כאשר מחליפים אותה ב-א. א מבטאת תמיד את הפנימיות לגבי האות ע. נסתכל עוד פעם על הפסוק בו אנחנו עוסקים: ראשי התבות של "ערוך מאתמול תפתה" הן עמ"ת, כמו הפסוק "זה לעֻמת זה עשה אלהים". למדנו פעם גם שיש הרבה שמות לקבלה, חכמת הנסתר שנקראת 'קבלה'. למשל, הרמב"ן והראשונים קוראים לחכמת הנסתר 'חכמת האמת', זה הביטוי. יש 'חכמת האמת', 'חכמת החן', 'חכמת הקבלה' – יש הרבה שמות לקבלה.

הסברנו[מז] שכל השמות לקבלה הם מלשון הקְבלה, החוש של הנסתר הוא לראות את ההקבלה בין דברים. לכן הסברנו גם שבתורה, בחומש, הפעם היחידה שכתוב השרש קב"ל הוא רק ב"מקבִּילֹת הַלֻּלָאֹת"[מח]. זאת אומרת, אין בתורה את המובן 'לקבל'. עוד כמה שבועות קוראים את הפסוק הזה בפרשת המשכן, פרשת תרומה. אין בכל התורה את המושג 'קבלה', רק במגלת אסתר כתוב בפעם ראשונה השרש הזה במשמעות של קבלה – "וקבל היהודים"[מט]. קבלה היא לשון חז"ל יותר, אבל היא כן כתובה במגלת אסתר. הרבה פעמים מגלת אסתר היא השרש של לשון חז"ל. בחומש השרש קב"ל מופיע רק במובן של מקביל. גם בארמית המובן הוא של הקבלה – "דא לקבל דא"[נ], זה כנגד זה. עיקר המשמעות של השרש קב"ל בלשון הקדש היא הקבלה. 'אמת' היא הפנימיות של 'עֻמת', כמו שהסברנו. כאשר מחליפים את ע ב-א, מ'עֻמת' מקבלים 'אמת'. מהי המשמעות של 'עמת'? כמו שני עמיתים, רעים, חברים. אם כן, אמת היא הקבלה עוד יותר פנימית וקשר עוד יותר פנימי בין דברים. לכן אמת בקבלה היא ברית, הכח המקשר, וגם בשכל אמת היא הקשר האמתי והנכון בין מושגים.

'סיום' – הכח המקשר בלשון חז"ל

בלשון חז"ל הכח המקשר נקרא 'סיום', 'לסיים' את הענין. כשיש שני מאמרים ושני צדיקים ולא יודעים מי מהם אמר איזה מאמר, ההחלטה מי הוא בעל המאמר, עשיית הקוים הנכונים, ההקבלה הנכונה, נקראת 'סיום' בלשון חז"ל. 'סיום' היינו הקבלה נכונה בין המאמר לבין המאן-דאמר. כלומר, בקבלה הסיום הוא הברית והאמת. המשמעות של המלה 'סיום' בלשון ארמית היא גם נעילת נעליים, כי גם בנעילת נעליים צריך להחליט איזו מתאימה לרגל ימין ואיזו לרגל שמאל. זוהי תחילת החינוך לאמת לילד. לכן מאד כדאי לתת לילד קטן נעליים, שכמה שיותר ישחק איתן ויחליט איזו שיכת לרגל ימין ואיזו לרגל שמאל, כי זו התחלת פיתוח חוש האמת שלו. חוש האמת היינו 'סיום' דבר נכון. לכן בלשון ארמית סיום הוא גם לבישת נעליים וגם החלטה מי אמר מה, להחליט בין המאן-דאמר למאמר. כל זה היה בשביל להסביר שחוש האמת הוא חוש הקישור הנכון.

ישנו עוד מאמר חז"ל שאומר ש"זכה נעשית לו סם חיים [לסיים גם מלשון סם] לא זכה נעשית לו סם [היפך החיים]"[נא]. פירוש המלה 'סם' ב"סם חיים" היא שאדם זוכה לדעת לסיים ולקשר באמת, ממילא אף פעם לא משתבש בדעתו וממילא הסם נעשה לו דרך של חיים. אם הוא לא זוכה הוא לא מסיים את הענין נכון הוא מתבלבל. הוא לא יודע לקשר טוב ונכון – כמו כאן – בין שתי מערכות, אין לו את החוש של האמת.

מ"ערוך מאתמול תפתה" ל"יום שכולו ארוך"

כל זה היה בשביל לרמז כאן על הפסוק "ערוך מאתמול תפתה" שראשי התיבות שלו הן עמ"ת. אבל אם מחליפים את ה-ע של "ערוך" ב-א מתקבלת המלה "ארוך" וזו בפירוש מרמזת לעולם הבא שנקרא "יום שכולו ארוך"[נב]. אם כן, ודאי שחז"ל מתכוונים גם לפסוק זה, שהפנימיות של "ערוך מאתמול תפתה" הוא 'ארוך מאתמול תפתה' ואז ה'ארוך' מרמז ל"יום שכולו ארוך" – העולם הבא, והעולם הבא הוא גם "מאתמול" – מול האדם, הוא גם כן נברא קודם בריאת העולם וגם נקרא "תפתה", כמו שהסברנו. רק ש"מרובה מדה טובה", וכמו שיש פיתוי של הגיהנֹם יש גם פיתוי עוד יותר פנימי של גן עדן. כל האריכות עכשיו נועדה רק להמתיק את הפסוק ולהחליף אותו מ"ערוך" ל'ארוך'.

[חסר הסיום]

וההעלאה הוא הדלקת הנרות. וההטבה היא נתינת שמן ופתילה בתוך הנר בשביל ההדלקה כו'. והנה להבין ג' בחי' הנ"ל איך שישנם גם עתה ברוחני' (כי התו' הוא נצחי' וגם עתה יש בחי' הדלקת המנורה ברוחני' כידוע בשם הבעש"ט נבג"מ)