פלח הרימון – ד"ה מאי חנוכה פרק ב (ח"ד)

יג טבת תשמ"ג – שיעור נשים

ענין המצוות ופועלן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    הנפעל מקיום מצוה

הקב"ה מקיים מצוות – תוספת אורות באצילות

נקרא עוד פעם את הסוגריים של רבי הלל (בסוף הטור הראשון בעמוד קא) בעניין פעולת המצוות. חז"ל אומרים ש"מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל"[ב] היינו, שאת הדבר שאנחנו עושים למטה – ה' בעצמו כביכול עושה למעלה. כל מצוה שאנחנו מקיימים גם ה' מקיים. הסברנו זאת קצת בפעם הקודמת, נקרא זאת עוד פעם עכשיו.

(אך ביאור עניין עשיית המצות למע' מהו כללות ענינו [מה זאת אומרת שה' מקיים מצוות למעלה?] הוא המשכת המשכות תוס' אורות בכלים דאצי'

הסברנו בפעם הקודמת שכשאומרים שהקב"ה מניח תפלין אין הכוונה לעצמותו יתברך, אלא לספירות שבעולם האצילות שנקראות 'אדם העליון' ו'אלקות'. לא 'אלוה' אלא אלקות. והן – הספירות – הפרצוף העליון שנקרא 'אדם העליון' במראה יחזקאל[ג] – מניחות תפילין כביכול. פירוש, שנמשכים מוחין – חיות ואור – לפרצוף זעיר אנפין בעולם האצילות. זוהי משמעות הנחת תפילין למעלה.

כמו הנחת תפילין למעלה הוא המשכות המוחין דאו"א עילאין בבחי' ז"א וזהו ענין הקב"ה שהוא בחי' ז"א מניח תפילין [זה לגבי הנחת תפילין. לגבי עטיפת טלית:] ועטיפת הטלית הוא המשכות מקיף העליון מלבנונית הפשוטה שבכתר

הטלית היא בגד לבן פשוט שמרמז לכתר העליון. התפילין מרמזים למוחין, לשכל. כמו שיש אדם למטה, כך כביכול יש אדם למעלה בספירות האצילות הנקראות 'זעיר אנפין'. התפילין מרמזות להמשכת מוחין, אור של שכל וחיות, חיות פנימית. יש אור מקיף ויש חיות פנימית, חיות פנימית נקראת 'מוחין'; ואור מקיף, היינו הלבנונית כאן, הוא הרמז של הטלית. לכן הוא בוחר דוקא בשתי המצוות הללו בתור דוגמאות. כל מצוה קשורה עם פרט אחד מסויים של פרצוף זעיר אנפין כמו שהוא ירמז בהמשך. שתי המצוות הללו הן עניינים כלליים – תפילין היינו המשכת מוחין, חיות פנימית; וטלית היינו אור מקיף, לבנונית.

שלמע' מן החכ' הנק' אריך לז"א. [גם כן לזעיר אנפין. אדם העליון שמקיים כביכול את המצוות נקרא 'זעיר אנפין'; והטלית, הלבנונית, נמשכת מאריך אנפין – הכתר. המוחין הם מאבא ואמא – חכמה ובינה בקבלה]

וכן עוד נעשה ע"י המצות למע' תיקון הכלים די"ס דז"א והיינו שיתרחבו לקבל תוס' האור הנמשך על ידם)

אם כן, יש פעולה אחת של המצוות – המשכת אורות, כל מצוה ממשיכה אורות לתוך הזעיר אנפין מפרצוף עליון יותר. אך חוץ ממנה יש את מה שהמצוות פועלות, שהכלים, שהם כמו האיברים של גוף אדם העליון – זעיר אנפין, יתרחבו ויתפשטו על מנת שיוכלו להכיל את האור הנמשך בהם. זה מה שהוא אומר כאן, שישנה פעולה שניה של המצוות. אם כן, המצוות מגדילות ומרחיבות את הכלים וגם ממשיכות את האור לתוכם.

המשכת אורות מרחיבה את הכלים

שאלנו בפעם הקודמת מה כל הצורות הללו מלמדות אותנו. הסברנו שענינן של כל הצורות הללו – הפרצופים בעולם האצילות – בא ללמד אותנו למטה מה צריכה להיות פעולת המצוה. בדרך כלל כתוב שלמטה אדם קודם כל מפתח את הכלים, מרחיב ומגדיל אותם, ואחר כך הוא ממשיך את האור. כאן משמע, שלמעלה, על ידי המשכת האור, נעשית ממילא הפעולה השניה – הרחבת הכלי על מנת שיוכל לקבל את האור.

זה מלמד אותנו דרך בעבודת ה', שלפעמים האדם לא ראוי לאור, אין לו כלים להכיל אותו, ולכן האור יכול אפילו להזיק לו. זאת אומרת, האור לא יכנס אליו כי אין לאדם מקום לקלוט אותו, ולכן כשיש ריבוי אור ואין מקום לאור להקלט ולהכנס – האור יכול לעשות פעולה הפכית, של נזק חס ושלום. אבל כאן אנחנו לומדים שאם אדם עושה מצוה, יתכן מאד – וכך היא באמת הפעולה הפנימית של כל המצוות – שעל ידי האור עצמו שנמשך, הכלי יתרחב ממילא ויוכל לקבל את האור.

לכן יש דרך בעבודת ה' ש"מעט אור דוחה הרבה מן החושך"[ד], וכל שכן – כתוב בחסידות[ה] – שהרבה אור, כשלומדים חסידות יש הרבה אור, חוץ מזה שהאור דוחה הרבה מן החושך הוא גם פועל בדרך ממילא הרחבת הכלים. אפילו שקודם לכן לא היו לאדם כלים בכלל לכך, וכיוון שאין לו כלים לאור הוא יכול לטעון ולחשוב ש'אם אין לי כלים, אם לא פיתחתי את הכלים לקבל את האורות, מה לי להמשיך אורות?'. על כך מסבירים לו את הסגולה הנפלאה של אורות בתור מצוה, מצות ה', שהמצוה הזאת ממשיכה אור כמו שהיא – בדרך ממילא היא מגדילה ומרחיבה את הכלי שיוכל לקבל את האור. אם לא היתה פה מצוה, רק המשכת אור, איזה מן עסק רוחני, שאדם מתעסק ברוחניות וממשיך אורות – באמת אם אין לו כלים האור יכול להזיק. אבל אם הוא עושה זאת בתור מצות ה', רצון ה' יתברך, האור שנמשך, אפילו שהוא אור נפלא מאד, פועל באופן ממילא פעולה הדדית עם המשכתו – הרחבת הכלי על מנת שיוכל לקבל את האור.

אם כן, זה לימוד חשוב שלומדים מההסבר כאן לגבי פעולת המצוות למעלה. כך המצוה פועלת למעלה: קודם כל היא ממשיכה אורות, ובדרך ממילא היא גם מרחיבה את כלי זעיר אנפין עצמו, שיוכל לקלוט ולקבל את האורות בפנימיות.

"נר מצוה" – המשכת האורות לגן עדן

כעת נמשיך:

ולכן נמשך על ידם תוס' אור בגעה"ע והתחתון [אחרי שתוספת האורות נמשכו באצילות – שזהו הסוד של האדם העליון, הקב"ה, שמניח תפילין ומתעטף בטלית וכו' – מזה נמשכת הארה גם לגן עדן העליון והתחתון] להיות הנשמות נהנין מזיו השכינה כו' ומחמת זה נקר' איברים דמלכא. [בגלל שפעולת המצוות מוסיפה אורות באצילות וממילא גם נמשכת על ידה הארה של האור [ו]הזה בגן עדן לנשמות – לכן המצוות נקראו "אברים דמלכא"[ז]. 'מלכא' היינו זעיר אנפין בקבלה. האיברים הם הכלים שקולטים את האור, כמו שהסברנו עכשיו] (וכנ"ל בהג"ה שע"י המצות נמשך תוס' אורות באצי' וממילא נמשך תוס' אור למטה כו' וד"ל)

אם כן, האיברים הם ממוצע. הוא מסביר שהמצוות נקראות 'איברים', "איברים דמלכא", איברים של הזעיר-אנפין באצילות – ממוצעים לקליטת תוספת האור שמתרבה באצילות והארתה למטה בעולמות. אבל לא בעולמות עצמם בכלל, אלא בנקודה הפנימית הנקראת 'גן עדן' שבכל עולם, שם נשמות הצדיקים "יושבים וכו'"[ח]. אם כן, יש הארה מתוספת האור שמאירה באצילות לגן עדן העליון והתחתון.

וזה"ע נר מצוה

כל זה פירוש אחד ל"נר מצוה"[ט]. אכן, זהו לא הפירוש המוחלט והאמתי של "נר מצוה", כי הפירוש האמתי של "נר מצוה" הוא האור כמו שהוא מאיר בשרש, אמנם ההארה מהאור הזה המאירה אחר כך בגן עדן גם כן נקראת "נר מצוה", אבל אין היא אמיתת ענין "נר מצוה" כמו שיסביר. כאן הוא מסביר שבכל זאת גם זה פירוש ל"נר מצוה". כמו שהסברנו בפעם הקודמת באריכות, גן עדן הוא ממוצע בין עולמות לאלקות – נשמות; ומה שהממוצע הוא פנימיות העולמות – פירושו החלק הממוצע שמתחבר עם העולמות. מה שהממוצע מקבל הארה מאצילות על ידי המצוות – מה שהוא מסביר כאן – זהו שהממוצע – גן עדן – מתחבר עם העולמות. לכן, כיוון שאלקות הינה "נר מצוה" בעצמה – גם ההארה שנמשכה בתוך גן עדן נקראת "נר מצוה". היא חציו העליון של הממוצע – גן עדן – בין עולמות לבין אלקות.

זאת אומרת, מצד אחד גן עדן נקרא מוחין או פנימיות העולמות. בכל העולם נעלם האור האלקי, לכן הוא נקרא עולם, מלשון העלם, ובגן עדן האור שמהווה את העולם גלוי, כמו האור שמתגלה במח אך מסתתר באיברים החיצוניים של הגוף. אך כל זה הוא רק חציו של גן עדן הקשור עם העולמות. מאידך גיסא יש את פנימיות גן עדן שמקבלת את ההארה מאצילות, מאלקות ממש, והיא שנקרא "נר מצוה", ההארה שמאירה מאור המצוה עצמו כמו שהוא מתרבה בשרשו בעולם האצילות. משם ההארה מאירה בגן עדן.

צדיק כממוצע וכמרכבה

זהו מה ש"צדיקים נהנים מזיו השכינה"[י], הצדיקים הם עצמם הממוצע, הגשר. הצדיק נקרא 'גשר' בספר הזהר[יא]. הוא הכל, הוא המגשר ומחבר את האלקות לעולמות. מצד אחד הצדיק מגלה את ההתהוות התמידית – זה נקרא "צדיק יסוד עולם"[יב], שמגלה את היסוד של בעולם – שה' מהווה את העולם בכל רגע. מאידך גיסא, הצדיק הוא מרכבה לאלקות, כמו שכתוב "האבות הן הן המרכבה"[יג]. עוד פעם, מצד אחד הצדיק הוא היסוד של העולם, ומצד שני הוא מרכבה לה'. היותו מרכבה לה' נעשית על ידי המצוות – בטול הרצון המוחלט לרצון ה'. אחר כך, בגן עדן, הוא גם מקבל הארה מהאור שהוא פעל, שעליה כתוב "פעֻלת צדיק לחיים"[יד]. "חיים" היינו אור – כמו שהסברנו קודם – שנמשך באצילות, ואחר כך הוא מקבל בגן עדן חלק ממנה.

כאן למטה – הוא יסביר בהמשך – באמת הוא מקבל את הכל. נחזור על הרעיון העיקרי שהוא מסביר לנו כאן: כל ההסבר הובא בשביל להסביר מהי שמחה של מצוה שצריך לשמוח כאן, למטה, במצוה, כשמקיימים את רצון ה', יותר "מרב כל"[טו] – כל המדרגות של גן עדן. לכן הוא התחיל להסביר את הגילוי של גן עדן, והגילוי הכי גדול של גן עדן הוא ההארה מהמצוות העליונות. אבל זהו רק חלק מהממוצע של הנשמות שמתחבר עם האלקות או מקבל את המאור של האלקות. זה נעשה על ידי שהצדיק בעולם הזה – "ועמך כלם צדיקים"[טז], כל יהודי בעולם הזה – מקיים את מצוות ה' בבטול רצונו העצמי לרצונו יתברך, ובזה הוא נעשה מרכבה לה'. גילוי התהוות העולמות נקרא "יסוד עולם".

עוד פעם, כתוב "ועמך כֻלם צדיקים", דורשים זאת בחסידות שכיוון ש"כלם צדיקים" מלשון רבים ו"מיעוט רבים שנים"[יז], יוצא שכל אחד הוא שני צדיקים – "ועמך כלם [כל אחד] צדיקים [שני צדיקים]". כל צדיק הוא שני צדיקים בעצם[יח]. בקבלה הדבר הזה נקרא יוסף ובנימין – 'צדיק עליון' ו'צדיק תחתון'[יט] – לכל אחד יש ניצוץ משניהם ולכן "ועמך [כל אחד ואחד מעם ישראל] כלם צדיקים [שני צדיקים]". עכשיו אנחנו מסבירים שענין הצדיק הוא ממוצע המחבר, שגם נקרא 'גשר'. יש עב גשרים, כך כתוב בזהר. עב גשרים היינו לו צדיקים נסתרים ו-לו צדיקים נגלים[כ], יחד הם מהווים עב. כל נשמה היא צדיק שמחבר בין העולמות לאלקות. עכשיו הוא אומר שגילוי הצדיק הוא בגן עדן של הנשמות ויש בכך שתי בחינות: בצד העולמות – פנימיות העולמות – מתגלה האור האלקי שמהווה את העולמות תמיד (עוד פעם, כל דבר צריך לתרגם למטה, מה זאת אומרת לנו. עבודת היהודי היא לראות השגחה פרטית בעולם, לראות איך ה' מהווה אותו). זהו הצד של הצדיק בו הוא מתחבר עם העולם ומגלה את הפנימיות שלו וזה נקרא "צדיק יסוד עולם". לכל יהודי יש את המדרגה, הניצוץ, של "צדיק יסוד עולם". בטול היהודי לרצון ה' נקרא מרכבה – הוא נעשה מרכבה לרוכב. רצון העליון נקרא 'הרוכב העליון' והיהודי הוא המרכבה, כמו שמרכבה בטלה לרוכב. כל יהודי ברגע שעושה מצוה הוא נעשה מרכבה לה', "האבות הן הן המרכבה".

כיצד ניתן להגיע למעשי האבות?

על כך כתוב שכל אחד חייב לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם, יצחק ויעקב"[כא]. כלומר, 'מתי אזכה להיות מרכבה כמו שהם היו מרכבה'. ובאמת מתי יגיעו מעשי? בכל פעם שאני מקיים מצוה. שואלים על כך: איך יהודי יכול להתיימר ולחשוב שמעשיו יגיעו למעשי אבותיו אברהם, יצחק ויעקב? מה זאת אומרת? הרי הוא לא יכול להיות צדיק כאברהם אבינו! אבל האמת היא שברגע שהוא עושה מצוה – באותו רגע הגיעו מעשיו למעשה אבותיו. ההסבר הוא שהאבות היו לפני מתן-תורה, ובשבילם כדי להיות מרכבה צריך להיות בטל לה' בתמידיות, ללא הפסק, כל החיים שלהם, אפילו כהרף-עין לא הסיחו את דעת מהבטול האלקי. אבל לנו, הבנים, שנתנה לנו התורה, בכל פעם שמקיימים מצוה – באותו רגע מגיעים מעשינו למעשי אבותינו. זהו הסוד של כל המצוות. המצוות הן הסגולה של לבנים להגיע לאבות. מצוה מלשון צוותא[כב], יש הרבה פירושים מהו ה'צוותא', החיבור של המצוה. הפירוש הפשוט הוא שמצוה מחברת אותנו לה'. אבל יש עוד פירוש ל'צוותא' של המצוה, שהמצוה מחברת את הבנים לאבות. כלומר, כל מצוה מסוגלת לגלות בבנים את מדרגת האבות – היותם מרכבה, "האבות הן הן המרכבה". זהו הצד של הממוצע שמתחבר עם האלקות באמת, לכן הוא גם מחבר אותנו לה'.

אם כן, "ועמך כלם צדיקים", הצדיק הוא הממוצע, ויש שני צדיקים: יש מה שהצדיק מגלה את פנימיות העולמות, גילוי ההשגחה הפרטית והתהוות התמידית. זהו ה"צדיק יסוד עולם" אצל כל אחד. ברגע שאדם רואה השגחה פרטית או מרגיש את ההתהוות התמידית של העולמות – זה נקרא "צדיק יסוד עולם". וברגע שהוא מקיים מצוה, מצות ה', שאז מגיעים מעשיו למעשה אבותיו, הוא נעשה מרכבה וממשיך הארה מהאצילות למטה. באמת, כאן למטה, בעולם הזה, ישנה המשכה גדולה יותר מגן עדן כמו שהוא יסביר בהמשך, שכל עצם האור כמו שהוא באצילות נמשך ומאיר כאן למטה, בעולם הזה. בגן עדן מאירה רק הארה ובעולם הזה מאיר כל האור.

געגועים למצוה

אומרים שבכל פעם שכתוב בתורה "יגיע" – כמו כאן – "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" – זה מלשון געגועים. גע בעברית היינו געגועים. אם כן, כשהוא אומר "מתי יגיעו" הוא בעצם מתגעגע מתי יגיעו מעשיו למעשי אבותיו. הסוד של המצוות כולן נקרא 'געגועים' בחסידות. על מצוות כתוב "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[כג], וזה הדבר הראשון שהבעל שם טוב מפרש בספר כתר שם טוב[כד], ש"שומר מצוה" פירושו שאדם מתגעגע ומצפה – " מתי יבא לידי ואקיימנו"[כה], מלשון "ואביו שמר את הדבר"[כו].

זאת אומרת, כיוון שיעקב אבינו כולל את כל האבות, הפסוק לא אומר 'ויעקב שמר את הדבר', אלא "ואביו שמר את הדבר". לכן מובן שהפסוק הזה הוא דבר כללי אצל כל האבות. דורשים ש"שמר" הוא מלשון צפיה, געגועים, מתי הדבר יבוא. היסוד של עבודת ה' הוא למשל – כך הבעל שם טוב אומר – כשיהודי קם בבוקר ומחכה להזדמנות לגמול חסד לחברו וכדומה. אז הוא שומר את המצוה. עיקר השמירה הוא במחשבה – געגוע, צפיה, תכנון והכנה עצמית. "הכון לקראת אלהיך ישראל"[כז], הכנה עצמית בפנימיות נפשו "לקראת אלהיך". מה הכוונה שהוא מכין את עצמו לקראת "אלהיך"? שהוא מחכה לקיים מצוה. מצוה הינה מרכבה לה' – "לקראת אלהיך". כשאדם מקיים מצוה הוא נעשה מרכבה לה' והוא צריך לשמור אותה – להתגעגע – "הכון לקראת אלהיך ישראל". את העבודה הזאת לומדים מהאבות וזה נקרא ש"האבות הן הן המרכבה". על זה כתוב "ואביו שמר את הדבר", שהוא שומר ומצפה מתי הדבר יתגלה ויבוא. מכאן הבעל שם טוב דורש את הפסוק "שומר מצוה לא ידע דבר רע", שמי ששומר, מחכה ומכין את עצמו לקראת המצוה – "לא ידע דבר רע". אם הוא שומר הוא גם שמור, אם הוא שומר את המצוה – שומרים אותו בכלל גם כן. לכן כתוב "מתי יגיעו מעשי", כי כל הסוד של "מעשי אבותי" הוא גם כן בסוד 'מתי הדבר היגיע' – הכנה לקראת המצוה, 'מתי תגיע לי הזדמנות לקיים את מצות ה'?'.

אם כן, זהו סוד המרכבה, נקודת הצדיק שישנה בכל אחד. הצדיק שקשור עם העולם הוא נקודת ההווה ואילו הגעגוע הוא לעתיד. בכל רגע יש את ההווה כמות שהוא, יש את הגעגוע לעתיד ושניהם קיימים בתוך נקודת ורגע ההווה. החלק הממוצע שמתחבר עם העולם ומגלה את פנימיות ההתהוות הוא ההווה ממש – השגחה פרטית והתהוות תמידית, שה' הוא "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[כח]. מה שיהודי הוא מרכבה לה' – הצדיק העליון – היינו הגעגוע להיות בטל לרצון ה' – "הכון לקראת אלהיך ישראל"; "אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"; "ואביו שמר את הדבר".

קודם הסברנו שבקבלה שני הצדיקים הם יוסף ובנימין, אבל גם כתוב שהם יוסף ויהודה: יהודה מסמל את התחזקות ההכרה בהשגחת הבורא – השגחה פרטית והתהוות תמידית – ואילו כל המהות של יוסף היא סוד הציפיה לעתיד, לכן יוסף ראה כל הזמן את העתיד של המצוה ואת הגאולה העתידה. "ואביו שמר את הדבר" – הפסוק של יעקב שנאמר לגבי החלום של יוסף – פירושו 'מתי החלום של יוסף יתקיים?'. מי שמגלה את ההשגחה בתוך ההווה הוא יהודה ודוד. יהודי צריך לחבר את שתי העבודות האלה – העבודה של יהודה והעבודה של יוסף, שני המשיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. זהו גם הממוצע שיש אצל כל אחד – "ועמך כלם צדיקים", שני צדיקים, לחבר את העולמות לאלקות. זהו גם הסוד של גן עדן, הממוצע בין העולמות בכלל – עולמות בי"ע התחתונים – לבין האלקות. החלק העליון הוא מה שמאיר מאלקות האצילות אל תוך גן עדן והוא הנקרא "נר מצוה".

ברכה – גילוי ההמשכה

כי גוף עשיית מצוה הוא למע' באצי' והאור המאיר מן המצוה הוא התענוג האלקי שבג"ע שנק' אור לגבי העולמות שנק' בחי' חושך [כיוון שהכח, האין האלקי שמהווה את היש, לא מתגלה בעולמות – העולמות נקראו חושך] מצד שמוסתר בהם האור אלקי כנ"ל

לפי זה הוא מפרש לנו קטע מתפילת שחרית. כשלומדים חסידות, אחת מהדרכים הטובות היא שבכל פעם שמופיע פסוק בכלל, ובפרט פסוק שאומרים בתפלה, לציין אותו באופן מיוחד כדי שיהיה אפשר אחר כך לכוון, לחשוב ולהתבונן בו בשעת התפלה שהיא עיקר העבודה. כל פעם שהוא מסביר איזה ענין ומקשר אותו עם פסוק – בדרך כלל הוא מקשר אותו עם חלק מהתפלה, כי כל ענין החסידות הוא ללמוד ולהתבונן בשעת התפלה.

אם כן, יש בתפלת שחרית את המלים הללו:

וזה"ע תתברך ה' אלקינו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת [על כל שבח מעשה ידיך]

הוא רוצה להסביר לנו את הקטע הזה לפי הענין שכעת הסברנו. בפעם הקודמת למדנו ששמים וארץ בקבלה נקראים גם גן עדן עליון ותחתון. אנחנו יודעים את הכלל בחסידות ש'ברכה' היא לשון המשכה וגילוי אור[כט]. "ברוך אתה ה'" היינו גילוי אור והמשכה, מלשון 'בֶּרֶךְ', כמו הברך שהיא החלק בגוף שמוריד את הגוף. לכן כורעים ב'ברוך'[ל], כשאומרים 'ברוך' כורעים בברכיים כי זוהי המשכה והורדה. לכן 'ברכה' היא גם מלשון 'להבריך' את האילן, שפירושו לקיחת ענף מהאילן, כיפופו ושתילתו שוב באדמה. גם 'בריכה', קיבוץ המים למטה, היא מלשון המשכה, שהרי המים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך ומתקבצים ונקבים יחד – "למקוה המים"[לא] – לבריכה שלמטה. לכן, כל ענינו של שרש ב.ר.ך הוא המשכה וגילוי מלמעלה למטה.

אם כן, כשאומרים "תתברך ה' אלהינו" מתכוונים שהאור של ה' אלהינו יתברֵך ויתמשך למטה – בשמים ובארץ – בשתי המדרגות של גן עדן לפי ההסבר כאן:

(שזהו בחי' געה"ע והתחתון שנק' שמים וארץ כנ"ל) ועל מה מברכים אותו על כל שבח מעשה ידיך

על פי פשט, ברכה היא כמו הודאה והודיה. לדוגמא, כשמברכים "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא פרי הגפן", מברכים את ה' על שברא את היין וכדומה. באמת, שני הפירושים הללו קשורים יחד, שכן הברכה שמברכים אותו היא עצמה זו שמגלה וממשיכה את גילוי האור בתוך הדבר שעליו מברכים. כל זה על פי פשט, כי אי אפשר להפריד בין הפשט לבין הדרוש כאן. על ידי שמברכים את ה', ממשיכים את גילוי האור המקיף על גבי הדבר שמברכים, אם זה לחם או מים או כל דבר בעולם. כאמור, על פי פשט הברכה היא לברך, להודות ולהלל את ה', הלל הוא גם מלשון אור – "יהל אור"[לב]. הברכה על פי פשט היא זו שממשיכה את האור. זאת אומרת, הברכה היא על ההמשכה עצמה והיא שפועלת את גילוי ההמשכה. בלי הברכה ישנה המשכה, רק שהיא נעלמת מאתנו, ועל ידי הברכה מגלים את ההמשכה הזאת לנו.

לכן רוב הברכות הן מדרבנן, מדאורייתא לא חייבים לברך, בגלל שמי ש"רואה את הנולד"[לג], החכם, לא צריך את הברכה. ההמשכה נמשכת ממילא והוא גם רואה אותה, אבל כדי שגם אנחנו נראה אותה צריך לברך, להכיר טובה, להודות ולברך, ועל ידי כך ההמשכה מתגלה גם לנו. הברכה הפנימית נקראת המשכת האור, על ידי ברכת ה' ההמשכה מתגלה לנו.

"תתברך ה' אלהינו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", על מה מברכים אותו על פי פשט כאן? על "שבח מעשה ידיך", על כך שישנו שבח של מעשה ידיך שה' ממשיך ומגלה בשמים ובארץ. על זה מברכים את ה' ועל ידי שמברכים את ה' הדבר גם מתגלה יותר.

"שבח מעשה ידיך" – הקב"ה מקיים מצוות – גילוי האור בג"ע

מה פירוש "שבח מעשה ידיך"?

שזהו האור הנמשך בג"ע ע"י עשיית המצות שנק' מעשה ידיו של הקב"ה שהוא בעצמו עושה אותם כנ"ל

זהו הרעיון שכעת הסברנו: על ידי שיהודי מקיים מצוה – גם ה' מקיים כביכול את המצוה. המצוות כולן נקראו "מעשה ידיך" של ה'. כל המצוות הן מצוות מעשיות הנעשות בידיים, על ידי שאנחנו עושים מצוות בידיים שלנו – כביכול נפעל שיהיה גם מעשה ידיו של ה'. תיכף הוא יסביר שהאור שמתגלה ממעשה ידיו למטה, בגן עדן, נקרא 'שבח'. לְשבח פירושו לשפר ושיפור הוא אור. שפע הוא אור ויֹפי בלשון הקודש. אם כן, שיבוח של משהו הוא גילוי אור. לכן, ב"על כל שבח מעשה ידיך" הכוונה לשבח שמתגלה בגן עדן ממעשה ידיך. "מעשה ידיך" הם המצוות שה' מקיים כביכול על ידי שאנחנו מקיימים אותן. על זה מברכים את ה' בשמים ובארץ, כי זהו מה שממשיך את גילוי האלקות בגן עדן העליון והתחתון שנקראים שמים וארץ. על ידי שמודים ומברכים את ה' מתגלה האלקות גם לנו קצת.

כתוב שה' ברא את העולם רק ביד אחת[לד], אם כן, "ידיך" לשון רבים מהווה סימן שהמדובר פה הוא על יותר מבריאת העולם. זאת אומרת, היה אפשר לפרש שהשמים והארץ הם של העולם, ו"מעשה ידיך" היינו בריאת העולם. אבל לא ניתן לפרש כך, שהרי כתוב שבריאת העולם היתה רק על ידי יד אחת, לכן, כשכתוב "ידיך" בלשון רבים, צריך להיות גילוי אלקות גדול מזה, צריך להיות גילוי של התורה והמצוות. לפי זה, הגילוי עכשיו הוא לא בשמים ובארץ הגשמיים. אם כן, חייבים לפרש שהשמים והארץ האמורים כאן אמורים על גן עדן העליון והתחתון שבהם מתגלה "מעשה ידיך" – קיום המצוות למעלה – שנעשה על ידי קיום המצוות למטה.

[בריאת העולם היתה על ידי עשרה מאמרות, לא בידיים!] יש כמה בחינות לגבי בריאת העולם, יש שבריאת העולם היתה על ידי חפץ, "כל אשר חפץ הוי' עשה"[לה], וגם על ידי חכמה, "כלם בחכמה עשית"[לו], יש הרבה בחינות. [מה ההבדל בין מאמר למעשה בידיים?] מאמר היינו אותיות של דיבור. אומרים שהדיבור של ה' הוא מעשה, אך בכל זאת יש את בחינת היד שפועלת את פעולת החומר. זאת אומרת, כמו שאמרנו, יש את בחינות החפץ, החכמה, המאמר, ויש גם את פעולת הידיים כביכול, ככל שהמדרגה יותר נמוכה היא יותר משתייכת לחומר ההתהוות של מעשה בראשית. החומר של הדיבור – כמו שלמדנו במאמר הקודם[לז] – עושה את הרגשת הפירוד, שהחומר הוא דבר-יש בפני עצמו. אם ההתהוות היתה במחשבה בלבד לא היתה הרגשת פירוד בכלל, הדברים היו נכללים בשרש. על ידי הדיבור הדבר נעשה מציאות בפני עצמו. בתוך המציאות הזאת יש צירופי אותיות – החיות הפנימית. אך הסברנו במאמר הקודם שבעצם התהוות החומר ממש נעשתה מהחסד, חסד שבחסד – מי שזוכר את המאמר הקודם. החסד שבחסד הוא היד, יד ימין. יש יד ימין ויד שמאל, אבל התהוות החומר ממש נעשתה בסוד היד כביכול. האותיות שמהוות ומחיות ודרכן זורם האור והשפע כל הזמן אל תוך החומר הן אותיות הדיבור. יש דיבור ויש כביכול את מעשה ידיו. כאן, כיוון שהלשון היא "מעשה ידיך" לשון רבים, דורשים זאת על מעשה המצוות.

ב.    סוד האצבע

משל הספירות לאצבעות

עכשיו רבי הלל אומר עוד דבר בסוגריים שיסביר את האמור באופן עמוק יותר:

(וגם עשר אצבעות שבידים מורה על י"ס דאצי' כמבו' בס"י וע' בפרד"ס ש"א פ"א)

הדימוי הראשון של הספירות בספר יצירה אומר "עשר ספירות... עשר אצבעות חמש כנגד חמש"[לח]. המשל הראשון לספירות הוא משל האצבעות. כל הלימוד שלנו הוא על פי כתבי האריז"ל. הוא מסביר שכל ספירה היא פרצוף שלם. לדוגמה: בחכמה, אבא, יש את כל הפרצוף, כל הרמ"ח ושס"ה. אך בכל זאת, במקור הראשון של הקבלה, ספר יצירה, כתוב שהספירות עצמן הן כמו עשר אצבעות. כביכול שיש משהו הרבה יותר פנימי ועליון, העצמות, שעליה לא מדברים כלל, וכל הספירות כולן הן כמו עשר אצבעות דרכן פועלת עצמותו יתברך את ההתהוות. טוב, זה פירוש יותר עמוק. הפירוש הראשון ל"מעשה ידיך" הוא שהמצוות למעלה נקראו מעשה ידיו, ועל ידי שאנחנו מקיימים את המצוות למטה אנו גורמים ופועלים שגם ה' כביכול מניח תפילין ומתעטף בטלית למעלה. בגלל שכל המצוות הן מעשיות, מכנים את כל המצוות בשם מעשה ידיו של הקב"ה. עכשיו הוא אומר עוד יותר מזה, שעולם האצילות כולו נקרא אצבעות, ידיים – "עשר אצבעות חמש כנגד חמש". זהו המשל הראשון בקבלה לספירות.

למה הספירות נקראות אצבעות? יש בכך שני פירושים: פירוש ראשון אומר שזה בגלל שאצבע היא דבר שפועל, הידיים פועלות. על ידי כל הספירות ה' בורא את העולם ולכן הן נקראו אצבעות כביכול. הפירוש היותר פנימי הוא שאצבע היא מלשון הצבעה על משהו. כמו שאומרים בשירת הים – ההתגלות הכי גדולה שלנו שהיתה בקריאת ים סוף – על הפסוק "זה אלי ואנוהו"[לט], ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים"[מ]. כל פעם שכתוב בתנ"ך "זה" חז"ל מפרשים[מא] זאת כמצביע באצבע, כמו מי שמצביע באצבע ואומר 'זהו זה'. גילוי בהדיא, גילוי של אספקלריא המאירה. זהו גילוי של נבואת משה רבינו, אספקלריא המאירה. שאר הנביאים התנבאו ב"כה" – אספקלריא שאינה מאירה, אבל 'זה', הצבעה, נקראת "אספקלריא המאירה", נבואת משה[מב]. כתוב שבקריאת ים סוף כולם היו במדרגת משה רבינו, לכן ראתה שפחה על הים מה שלא ראו שאר הנביאים. שאר הנביאים מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה שנקראת 'כה', "כה אמר ה'"[מג]; מה שאין כן "זה אלי ואנוהו" – זוהי מעלת משה בעצמו שמתנבא באספקלריא המאירה.

מה לומדים מכך? שפנימיות הספירות, כמו שהן פועלות את ההתהוות, מהווה הצבעה על אחדות ה'. את הספירות ה' נתן לנו בשביל שנוכל על ידן להצביע – כמו הצבעה באצבעות שלנו – על אחדותו הפשוטה, שהוא יחיד, אחד ומיוחד. הספירות הן אצבעות כביכול לברוא את העולם, אך בפנימיות הן כדי להצביע על מה שלמעלה מהן – האחדות הפשוטה. בשבילנו האצבעות נועדו להצביע על ה', כמו "זה אלי ואנוהו", ובשביל ה' כביכול הן בשביל לברוא את העולם. אבל כאן הן לא רק אצבעות לברוא את העולם אלא גם לקיים את המצוות, שה' עצמו מקיים את המצוות שאנחנו מקיימים.

אצבע – התכללות הגוונים אל האור הפשוט

אצבע היא גם מלשון צבע, אלא שיש את האות א בתחילתה. האות א היא אור פשוט, ואילו צבע הוא בגוונים שונים. כל שש הגוונים היו כלולים באור פשוט. כמו שבגשמיות ישנה קרן אורה, ואותה קרן, אותו אור פשוט, מתחלק לגווני צבע. קרן האור הפשוט הכוללת את כל הצבעים-הגוונים יחד היא סוד האצבע, להצביע על האלקות. לכן גם הספירות הן כמו גוונים – "שלהבת הקשורה בגחלת"[מד], גוונים הכלולים בתוך אור אחד פשוט. ממילא קרן האור מטביעה בתוך כל הגוונים – רב הגווניות של הבריאה – שיש אחדות פשוטה. זהי קריעת ים סוף. מהי קריעת ים סוף? הפתיחה של העולם. אומרים שכל החוויה האנושית שלנו פתאום נפתחה והתגלה ממד חדש לגמרי – אלקות, ואז מצביעים על האלקות הפשוטה שבתוך העולם כאשר הממד הזה נקרע ונפתח. זהו סוד האצבע – ההתכללות של כל הצבעים וכל הגוונים אל תוך האור הפשוט.

נסביר קצת יותר[מה]: מי שמכיר את תורת הצבע או מי שלמד קצת אמנות, דברנו על כך פעם בשיעור אחר. את תורת הצבע מסבירים ממש עם מודל של שלשה ממדים שונים, אחרת אי אפשר לתפוס את סוד הצבעים: יש את הגוון, יש את הבהירות ויש את העָצמה של הצבע. אלה הם שלשת ממדי הצבע. אלו ממדים שונים, אחד לא נוגע לשני בכלל. לדוגמא, אם יש לי צבע ירוק, בדיוק אותו צבע ירוק, אותו גוון במעגל הגוונים, יכול להיות יותר בהיר או יותר חשוך, כי זה אותו גוון. אם אני אכניס יותר לבן בתוך הירוק לא ישתנה הגוון, רק תשתנה הבהירות של אותו גוון – הוא יכול להיות יותר בהיר או פחות בהיר. כמו כן, אם אני אוסיף מים, בגשמיות, יעשה הצבע יותר דליל, פחות מרוכז, אך גם פה המים לא ישנו לא את הגוון ולא את הבהירות. בלי מים יהיה הצבע מאוד מרוכז, רב-עצמה, ובלי מים הצבע יהיה דליל מאוד ואז תהיה פחות עצמה והבהירות והגוון לא ישתנו בכלל.

אלו הם שלשת הממדים של צבע: יש את הגוון – מעגל הצבעים, כל נקודה על העיגול הזה היא גוון; בגוון יש ממד נוסף, אחר לגמרי, של בהירות, יותר בהיר או פחות בהיר עד לבן. כל גוון אם הוא יהיה מאד-מאד בהיר הוא יתקרב ללבן, ובדיוק אותו גוון, אם הוא יהיה מאד-מאד כהה, הוא יתקרב לשחור. חוץ משני הדברים האלה ישנו ממד שלישי שמהווה גם כן ממד נפרד – עוצמת הגוון, כמה ריכוז יש בגוון, האם הגוון מאד מרוכז או קצת מרוכז ודליל בעצמה. הסימן למודל הזה הוא ראשי התיבות של צבע – צבע בהירות עצמה – שלשה ממדים בתוך הצבע עצמו.

כעת נחזור לאצבע: ה-א של אצבע היא האור. אם כן זהו סוד האצבע – אור-צבע-בהירות-עצמה. כל אלו כלולים בתוך האצבע. צבע-בהירות-עצמה הם כנגד חב"ד. צבע הוא החכמה; הבהירות, לעומת החושך, היא כמו הבינה; והעצמה, הריכוז, היא דעת:

חלוקת הספירות לפי משל האצבעות

אם אצל האריז"ל יש פרצופים, בספר יצירה יש אצבעות, חמש כנגד חמש. למה חמש כנגד חמש? בגלל שכתוב[מו] שיש חמש אצבעות שיותר נוטות לצד ימין – כמו חמש האצבעות ביד ימין – חסדים; ויש חמש ספירות שיותר נוטות לצד שמאל. הספירות כתר-חכמה-חסד-תפארת-נצח נוטות לימין. בדרך כלל מחלקים את הספירות בשלשה קוים – ימין, שמאל ואמצע; אבל בתוך הקו האמצעי, כתר-תפארת נוטות לימין ואילו יסוד-מלכות נוטות לשמאל. חמש הספירות שנוטות לצד שמאל הן בינה-גבורה-הוד-יסוד-מלכות. אלה הן החמש כנגד חמש.

יש שתי שיטות בקבלה בזה: יש שיטה יותר פשוטה שמחלקת את הספירות לחמש ראשונות וחמש אחרונות לפי הסדר: כתר-חכמה-בינה-חסד-גבורה – ימין; תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות – שמאל. זו שיטה אחת, אבל בשיטה הזאת לא מוסבר למה אלו ימין ואלו שמאל, שכן היה מתאים יותר לחלק כך בין עליון ותחתון. לכן ישנה עוד שיטה, כמו שהסברתי עכשיו, שצד ימין כולל את הספירות שנוטות לימין, לאו דוקא את החמש הראשונות. שתי הבחינות אמת, אלו שני פירושים.

היד החזקה היא תמיד יד ימין. הענין הזה קשור לפרשת השבוע, שיעקב " שִׂכל את ידיו"[מז], התהפך אצלו משום מה. על פי קבלה ישנה סבה למה הידים מתהפכות לפעמים, אבל אם השמאל הוא הימין, משמע שהוא מניח תפילין ביד ימין כי היא השמאל שלו. הכל אצלו הפוך. הימין הוא המקרב והשמאל הוא הדוחה, מה שנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת"[מח]. כך הוא בהתייחסות לזולת, בה צריכה להיות מזיגה ומיזוג נכון בין "שמאל דוחה" ל"ימין מקרבת". התכלית היא ימין מקרבת, אבל בשביל זה צריכה להיות המדה הנכונה של שמאל דוחה, בשביל ש"ימין מקרבת" באמת תקרב. זה לגבי המזיגה הנכונה בין שמאל דוחה לימין מקרבת.

עוד פעם, המשל העיקרי והראשון בקבלה שמופיע בספר יצירה – הספר הראשון של הקבלה – לעשר הספירות, הוא עשר אצבעות. העובדה שישנן עשר אצבעות בידיים ועוד עשר אצבעות למטה, ברגלים מרמזת גם שיש "מבשרי אחזה אלוה"[מט] – הרמז לקשר בין כחות הנפש לבין הספירות העליונות, שאדם יכול מתוך הספירות שלו להתבונן, להבין ולהתקשר קצת לספירות העליונות. הקשר הזה מרומז גופא בכך שיש שתי מערכות שלמות של עשר ספירות, בידים וברגלים. עשר הספירות שבאדם הן כמו אצבעות הרגלים ומתוכן הוא יכול לשחזר קצת – מה שנקרא "מבשרי אחזה אלוה" – את עשר אצבעות הידיים של הספירות שלמעלה.

שני מצבים בידים – פעולה ותפלה

לגבי מה שאמרנו קודם, שבאצבעות למעלה יש שני פירושים – מה שהן פועלות את הבריאה או ההצבעה על האחדות – הדבר קשור גם לשני מצבים שיש לידיים: הורדת הידים, כמו בשעת פעולה, והרמתן, כמו בשעת תחינה או תפלה לה'. הרמת הידים היא כמו נשיאת הכפיים של הכהנים כשהם מברכים אותנו. כתוב שיש ענין בידים שגבוה יותר מהכל, אפילו מהראש, הכתר. רואים את המעלה הזאת בגשמיות בכך שכאשר מרימים את הידים הן מגיעות גבוה יותר מהכל. זה הסימן הפשוט לכך ששרש האצבעות יותר גבוה מהכל, ששרש הידים יותר גבוה מהראש. המצב הזה בידים מסמל את הכח להצביע על האמונה הפשוטה. בתוך הכתר גופא ישנן שלש מדרגות שהסברנו – רצון-תענוג-אמונה, ג' רישין של הכתר – רישא דאריך, רישא דאין ורישא דלא אתידע. אצבעות הידים מגיעות לחלק הכי עליון של הכתר. בהרמת הידיים מגיעים למה שנקרא 'רישא דלא אתידע'. הראש הבלתי ידוע הוא האמונה הפשוטה.

מי הוא האדם העיקרי שהרים ידיו בשעת התפיה? משה, כשהתפלל במלחמת עמלק. גם מחית עמלק קשורה לגילוי האמונה הפשוטה, לכן משה היה צריך להרים את ידיו – "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל"[נ], וגם כתוב שם "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"[נא]. כשהוא הרים הידים שלו הן הגיעו לסוד האמונה – רישא דלא אתידע. זהו סוד הרמת ידים. האצבעות מגיעות לסוד האמונה.

מלחמת עמלק כתובה בסוף פרשת בשלח. בסוף כל פרשה יש סימן של המסורה כמה פסוקים יש בפרשה. בפרשת בשלח הסימן הוא יד-אמונה, 116 פסוקים שעולים גם חן-חן. אם כן, בודאי שהסימן הזה מרמז לפסוק שכתוב לפני כן – "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" – התפלה של משה רבינו והרמת הידים. זו גם האספקלריא הראשונה של משה רבינו שמצביעה על גילוי העצמות. מה אירע לפני מלחמת עמלק בפרשת בשלח? קריעת ים סוף ושירת הים שאמרו בה "זה אלי ואנוהו". זאת אומרת, כמו שהסברנו קודם, באותה פרשה שכתוב בה הפסוק "זה אלי ואנוהו", שכל אחד הצביע באצבע על האלקות – בסופה כתוב לגבי משה רבינו, במדרגה הכי גבוהה – "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". בכך הוא הכניע את קליפת עמלק.

מהו עמלק? כתוב שעמלק הוא הספק, עמלק בגימטריא ספק[נב]. עמלק הוא כנגד האמונה. כמו המן ומרדכי. הכנעת הספק נעשית רק על ידי משה רבינו, ולא על ידי השכל שלו אלא על ידי הידים של משה רבינו, שמרים את ידיו עד האמונה. כאשר משה מרים את ידיו עד האמונה הוא יכול להכניע את עמלק – את הספק באמונה.

כל זה היה בהקשר למה שרבי הלל כותב כאן, שהאצבעות הן הרמז העיקרי לספירות, שהשרש הראשון של ספירות בקבלה הוא עשר אצבעות. דבר נוסף, אם תחשבו את המלה אצבעות תראו שהגימטריא שלה עם הכולל שוה בדיוק עשר. עשר עצמו שוה אצבעות. האצבעות הן עשר בעצם. כלומר, מהות המושג 'עשר' יותר מכל דבר אחר היא אצבעות.

ג.     מקור הברכה

הפלאת האור הנמשך בגן עדן ע"י מעשה המצוות

כעת נמשיך:

ולכן עשיית המצות שהוא תיקון הכלי' די"ס כנ"ל נק' מעשה ידיו כו'. [על ידי המצוות אנחנו מתקנים את הכלים של כל עשר הספירות, האצבעות, וזה נקרא מעשה ידיו של ה'] והגם שהוא רק מעשה והארה בעלמא מבחי' ידיך שהם גוף המצות [מה פירוש 'מעשה ידיו'? כמו פֹּעַל. לדוגמא, אם שען עושה שעון, הוא משאיר הארה או רשימו מעצמו בתוך הפעולה שפעל. זה נקרא "כח הפועל בנפעל". אם כן, מעשה ידיו הם כמו כח הפועל שבנפעל – הארה מהידים עצמן. המצוות עצמן הן האיברים והאצבעות, מעשה ידיו, הן הארה מהידים, הארה מהמצוות], מ"מ ההארה הזאת הוא מבחי' ידיך בעצמו כו' [מסביר רבי הלל מה הכוונה] (וכנ"ל בהג"ה שאור העולמות הוא ע"י פרסא [זאת אומרת, הפירוש של 'מעשה ידיך' הוא שאפילו שזו רק הארה היאמגיעה ישר מ'ידיך', בלי מחיצת הפרסא שבין אצילות לבריאה (כמו שהוסבר בשיעורים הקודמים). לכן זה ממש "מעשה ידיך", בלי הפסק באמצע, אפילו שזהו רק מעשה] משא"כ בג"ע נמשך הארה עצמי' כמ"ש למעלה מן הפרסא כו') [זה נקרא "מעשה ידיך"] ולכן הוא נבדל בערך מבחי' הארה הנמשך בעולמות כנ"ל [כי אור העולמות מאיר על ידי הפרסא] ולכן מברכין אותך [לכן על פי פשט אנחנו מברכים ומודים לה'] בגן עדן העליון והתחתון [זאת אומרת, אנחנו נמצאים בתוך העולמות, וגן עדן גם כן נמצא בעולמות, ובכל זאת, גן עדן מקבל את גילוי אור האלקות כמו שהוא למעלה מעולמות לגמרי. לכן מברכים את ה'] על גודל החסד הזה שהמשכת אור מופלא ונבדל מבחי' [היינו יותר מבחינת] האור המחיה העולמות [למה זהו אור נפלא מהאור שמחיה את העולמות?] להיותו מעשה והארה מבחי' ידיך בעצמו [מהעצם שלו שהוא אצילות ממש] כנ"ל.

(ומה שנקרא שבח מעשה ידיך [מה פירוש המלה 'שבח'?] להיות שהאור הזה משביח את הג"ע [כמו שאמרנו קודם, 'שבח' פירושו שיפור ותיקון, לעשות משהו טוב יותר] וממשיך בו תוס' אורות מרובה על העיקר

זאת אומרת, כמו שאמרנו קודם, עיקר גן עדן הוא רק גילוי אור העולמות, שזהו החלק של הממוצע המתחבר עם העולם. כמו שהסברנו קודם בסוד "וצדיק יסוד עולם", שזהו עיקר האור של גן עדן, המח שבו מתגלה פנימיות האור של העולמות. האור הזה הוא אור שיורד דרך הפרסא. אור העולמות שבגן עדן הוא בגילוי הוא רק אור תולדה, לא אור האצילות. האור שמחיה את העולמות נמשך דרך הפרסא. אם כן, זהו אור אחר לגמרי, אור של תולדה, ובכל זאת, בגן עדן מתגלה האור לגמרי ובכל העולמות כולם הוא מסתתר – "אכן אתה כן מסתתר"[נג]. כאשר נמשכת הארה מאור האצילות ממש, לא דרך הפרסא – כל עיקר האור שהיה קודם בגן עדן משביח. גם לפני כן היה גן עדן נעלה לגמרי מכל העולמות כולם, בגלל שבו מתגלה האור שמהווה ומחיה את העולמות, אבל עכשיו כשהוא נמשך על ידי המצוות "מעשה ידיך"., שהוא הארה מהידים ממש, בלי פרסא ובלי הפסק – מושפע גן עדן עצמו, עיקר גן עדן, באין-ערוך יותר, כי זוהי המשכת חלק הממוצע שמתחבר עם העליון, עם האלקות. עוד פעם, ה'עיקר' הוא מה שבתחלה היתה מתגלית פנימיות האור שמחיה את העולמות. עכשיו נמשכת הארה מ"נר מצוה" – גילוי האצילות בתוך גן עדן.

וההמשכה הוא בכל עת ורגע בעילוי אחר עילוי כו' וד"ל) [לכן זהו שבח תמידי].

ברכה – הסרת עיכוב או המשכה חדשה

מכאן אפשר ללמוד דבר נוסף: הוא אומר שמברכים את ה' על גודל החסד – המשכת אור באופן של אין-ערוך. הפירוש הזה עמוק ואפשר ללמוד ממנו בפשטות שפירוש המלה 'ברכה' אינו רק על גילוי פנימיות הענין, אלא גם על המשכת אור אחר לגמרי. כמו שהוא מסביר כאן, הברכה היא לא רק על עצם גילוי גן עדן, שגם אותו אין להשוות עם מה שמתגלה בעולמות, כי בעולמות הכל בהסתר פנים ובגן עדן האור מתגלה. אם הגילוי היה למטה ודאי היינו מודים על כך, צריך להודות על כל דבר, אבל כאן הוא מסביר שברכה היא יותר מזה – מברכים על דבר שהוא חסד נפלא לגמרי, גילוי דבר אחר לגמרי שלא שייך למציאות הזו בכלל.

יש מושג שנקרא 'מקור', מקור הוא פנימיות הדבר. אמנם לפעמים כתוב ששייכת לשון 'ברכה' בגילוי מהמקור, שברכה היא המשכה מהמקור לבריכה. כמו שאמרנו קודם שאחד הפירושים של 'ברוך' הוא בריכה, וגם 'מקור' הוא מושג של מים בלשון הוקדש – "מקור מים חיים"[נד], המים מתחילים לנבוע ממקור המים והסוף של המים נקרא בריכה. אם כן, כשממשיכים התגלות מהמקור – זה גם כן נקרא ברכה. למשל, אם יש ילד מחונן אבל סיבה כלשהי מעכבת ומונעת ממנו את התפתחות החוש שלו, הכשרון שלו, אם יברכו אותו – בכח הברכה להסיר את המונע ולהמשיך את התגלות הכישרון הסמוי והטמון בו. זוהי התגלות הפוטנציאל, שגם בו שייכת ברכה. אבל בכל זאת, כתוב שעיקר הברכה בתורה – כמו ברכת כהנים, כמו שאמרנו קודם בסוד נשיאת כפים – הוא לא רק המשכה וגילוי הפוטנציאל שכבר ישנו, אלא המשכה של דבר חדש לגמרי. ברכה היא המשכת גילוי אלקות ממש.

אם כן, יש שתי מדרגות של ברכה. מה שהסברתי לפני רגע על ברכה והודאה – בעצם אלו שתי מדרגות בברכה עצמה: יש ברכה שהיא רק המשכה ממקור הדבר, כמו גילוי הפוטנציאל, הסרת מניעות ועיכובים; ויש ברכה אחרת של המשכת העצמות, כמו ברכת כהנים – המשכת גילוי אלקות ממש שאינו לפי ערך העולמות כלל.

יש מאמר חז"ל "לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך"[נה], שלכל יהודי, אפילו הדיוט, יש כח לברך. לכן חשוב לקבל ברכה איש מרעהו, ואם אחד מברך את השני, יהיה מי שלא יהיה – אסור חס ושלום לזלזל בזה. צריך לומר 'אמן' באמונה שלימה שבכח הברכה של כל יהודי לפעול פעולה. אפילו ברכת היהודי הכי נמוך, מי שלא יהיה. הענין הוא שכיוון שכולנו קשורים יחד, הברכה – הפתיחות של אחד לחברו, שאחד מברך את השני – היא עצמה הכח לפתוח מחיצות, מניעות ועיכובים שבנפש, הסבך של נפש האדם בעצמו, שהם המונעים ממנו את גילוי הפוטנציאל שלו.

זה דומה למה שרבי נחמן מברסלב מסביר[נו] שאם אדם לא מצליח בלימוד (וכל יהודי צריך להצליח ללמוד, שהרי אנחנו "עם חכם ונבון"[נז], כל יהודי הוא חכם ונבון וצריך להצליח בלימוד התורה) סימן שחסר אצלו באהבת ישראל. למה? בגלל שכל יהודי הוא אות בתורה – כמו מבצע כתיבת אותיות בספר תורה שיש עכשיו – ואם לאחד יש משהו בלב נגד יהודי אחר חסר לו באתיות התורה.

הרעיון הזה נאמר תמיד לגבי תפלה, לכן האריז"ל כתב[נח] ובחסידות חב"ד מסבירים באריכות[נט] למה צריך לחשוב ולקבל את מצות אהבת ישראל לפני התפלה. כי אם יש טינה בלב נגד יהודי – נוצר מום בנפש שלי, כי אותו יהודי הוא חלק שלי ואם אני לא אוהב אותו – או יותר גרוע מזה, היפך האהבה – אני יוצר בעצמי מום ופגם. כתוב "תמים יהיה לרצון"[ס], רק דבר תמים ושלם יכול להיות קרבן לה'. קרבן צריך להיות בלי מום. התפלה נקראת הקרבה – להקריב את עצמי כקרבן לה'. זה לגבי תפילה.

רבי נחמן אומר את אותו רעיון גם לגבי תורה, לגבי הצלחה בלימוד (אני מסביר זאת כי ההסבר הזה קשור לברכה). הוא מסביר שכיוון שכל הנשמות הן אותיות, אם אחד איננו שלם עם כל הנשמות בפשטות – יוצא שיש הרבה אותיות בתורה שחשוכות אצלו, שלא מאירות אצלו, כי הוא לא שלם איתן. כיוון שיש כל כך הרבה אותיות שחשוכות אצלו – הוא לא מצליח ללמוד. בשרש, האותיות הללו, כל התורה כולה, היא אהבה ואור, אבל בשבילו אותיות התורה הן חושך – זה מה שמונע ומפריע לו ללמוד. הוא לא יכול לזכור מה שהוא לומד ובכלל הוא לא מצליח להבין. ברגע שהוא יתקן את זה – כל התורה תפָּתח לו והוא יוכל להבין בשופי, בקלות, את כל התורה כולה.

אם כן, זהו גם ענין הברכה. ברכה היא פתיחה מאיש לרעהו. לכן רבי נחמן מסביר שברכת הדיוט לפעמים יותר חשובה מברכת צדיק, כי ודאי שאני רוצה להיות שלם עם הצדיק, אבל לקבל ברכה מיהודי פשוט, שנפתח אלי ואני נפתח אליו לקבל את הברכה, עצם הדו-שיח הזה, הקשר ביני לבינו פותח את המחסום והמכשול שבי לקראת חלק הנשמה שלי, שכולנו "ערבים זה בזה"[סא], כולנו קשורים זה עם זה. ככל שנפתחים החלקים – ממילא כל המניעות שמונעות ממני את התגלות הפוטנציאל שלי, העכבות שלי, מתבטלות, וממילא המקור יכול להמשך כעת – גילוי הברכה.

שוב, ה' נותן לכל יהודי חכמה ללמוד תורה ונותן לכל אחד כל-טוב בגשמיות – בריאות, בנים ובנות, ושהכל יהיה על הצד הטוב ביותר. מה שמונע הוא מחסום, אי-שלימות, בין איש לרעהו. לכן, הברכה – עכשיו אנחנו מתחילים להסביר את הברכה רק מהמדרגה הראשונה, הנמוכה – פועלת את הסרת כל המניעות והעיכובים הללו וממילא מתאפשרת המשכה של התגלות הפוטנציאל. ישנה ברכה נוספת – כמו ברכת כהנים, או כמו מה שהוא מסביר כאן – של המשכת האור העליון והיא אינה לפי ערך המציאות הקודמת כלל. זה מה שנקרא "תוספת מרובה על העיקר"[סב]. לא רק התגלות הפוטנציאל, אלא המשכה של משהו חדש לגמרי, "אור חדש על ציון תאיר"[סג].

סיכום קצר

בכל זה הוא הסביר לנו את פירוש מלות התפילה "תתברך ה' אלהינו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת על כל שבח מעשה ידיך". הפירוש הוא שהברכה הזאת היא המשכת "נר מצוה" מאצילות להאיר בגן עדן. בהמשך הוא יסביר שבכל זאת עיקר ענין "נר מצוה" כמו שהוא למעלה, באצילות והוא זה שמאיר למטה בעולם הזה כשמקיימים מצוות. זאת אומרת, בעולם הזה יש יותר מאשר בגן עדן. לכן השמחה של מצוה למטה צריכה להיות רבה יותר מכל מה שלמדנו לגבי גן עדן.

קראנו את פרק ב. כל פרק ב במאמר היוה הסבר על הפלגת הגילוי העצום של גן עדן ובעיקר הסבר להבנת המושג 'גן עדן'. אחרי כל זה, נבין בהמשך שנר המצוה של העולם הזה הוא באין-ערוך גבוה מהמדרגה הכי גבוהה של גן עדן – "נר מצוה", הארת המצוות בגן עדן. נבין שבעצם הידים הן לא מעשה ידיו, לא "שבח מעשה ידיך", אלא הן עצמן אלו שמתגלות למטה; ולכן השמחה של המצוה למטה צריכה להיות יותר "מרב כל" – רוב המדרגות שבגן עדן. כל זה הוא "נר מצוה", ו"נר מצוה" פועל אחר כך את "נר הנשמה". כל זה מתבצע על ידי אהרן. אחרי כל זה יש גם את משה שהוא שושבין המלך. כל המאמר עוסק במשה ואהרן – הדלקת הנרות היא העלאת הכלה לקראת החתן; ואחר כך קירוב החתן לכלה על ידי משה רבינו.