ש"ק פרשת ראה ע"א – כפר חב"ד

שלום זכר וברית לוי נחשון

א. אגרת הקדש ח ("זורע צדקות")

מנין פרקי התניא קדישא

[ליל שבת – שלום זכר:]

הלידה היתה בכ' מנחם אב (שבת פרשת עקב, הפרשה ה-לוי בתורה), יום ההילולא של רבי לוי'ק, אבא של הרבי, ולכן נקדיש לו את השבת, שבת הברית מילה, שבת פרשת ראה (עקב-ראה = חשמל, סוד לידה [חש] מילה [מל], וד"ל). נלמד את הביאורים שלו על התניא בחת"ת של היום – אגרת הקדש ח. בהקדים, באגרת הקדש יש לב אגרות (שלא אדמו"ר הזקן סדר, אך בניו סדרו אותן). בכלל, אם רוצים לדעת כמה פרקים יש בכל ספר התניא – בלקוטי אמרים יש גן פרקים, כנגד "גן סדרים דאורייתא", וגם ההקדמה נחשבת כפרק (וזה התירוץ הכי פשוט לשאלה כיצד יש להקביל את פרקי התניא כאשר פרשת נצבים ופרשת וילך נחשבות לשתי פרשיות נפרדות ויש אם כן נד פרשות בתורה[א]); בשער היחוד והאמונה יש את ההקדמה, "חינוך קטן", ועוד יב פרקים; באגרת התשובה יש יב פרקים; באגרת הקדש יש לב אגרות; ובקונטרס אחרון, על פי הטבלה המופיעה בסוף ספר התניא (ומענין באיזו מהדורה היא הופיעה לראשונה), יש ט קטעים – יש סך הכל 120 פרקים, מספר מסוים, חיי משה רבינו (המשולש של יה, מוחין בעצם; משה = משולש יה, קכ, על גבי יה ברבוע, רכה, צורת ה'בית' של יה [סוד "יהיה הוי' אחד ושמו אחד"], כמבואר במ"א, ודוק), "תורה צוה לנו משה" (אפשר לכוון לכך כשמברכים מישהו "עד מאה ועשרים", שיהיה בקי בכל פרקי התניא, ואז יזכה לחיים נצחיים כפי שהרבי רוצה).

מבין לב אגרות הקדש יש חמש שמתחילות באותה פתיחה (ט, טז, כב, כד, כז) – "אהוביי אחיי" (4 מתוכן פותחות "אהוביי אחיי ורעיי" ובחמישית – אגרת כד – הפתיחה היא "אהוביי אחיי" אך מיד בהמשך מופיעה המלה "ריעים"). מאד משמעותי שזו הפתיחה הכי רווחת אצל אדמו"ר הזקן (שכתב את כל ספרו עבור "יודעיי ומכיריי... אשר היה הדבור של חבה מצוי בינינו").

זריעה מלמטה וזריעה מלמעלה

גם האגרת שלנו, "זורע צדקות מצמיח ישועות", פותחת באותה מלה בה פותחת אגרת ו, "זורע צדקה שכר אמת". אם יש שתי אגרות של "זורע" יש להקביל אותן כנגד שתי התופעות של "אשה מזרעת תחלה" ו"איש מזריע תחלה":

אכן, על פי פשט, הבטוי "זורע צדקה" מתייחס לאדם התחתון, ואזי התגובה מלמעלה היא "שכר אמת" (בהיפוך לתחלת הפסוק: "רשע עֹשה פעֻלת שקר – וזֹרע צדקה שֶכֶר אמת"). זה מבנה מובהק של "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר", "איהו אמת" (לעומת "איהי אמונה"). ואכן מבואר בחסידות ש"יולדת זכר" היינו לידה שקיימת לעד – דבר אמיתי שאינו מכזב. כאשר האדם "זורע צדקה" מצדו ה' 'חותם' על מעשיו-מדותיו באמת (כמבואר שם באגרת ו)[ב].

לעומת זאת, הפשט של "זורע צדקות, מצמיח ישועות" הוא בטוי שנאמר על ה' בברכת "יוצר אור" (באחד המבנים החשובים של הספירות שיש לכוון בתפלה: "כי הוא לבדו [כתר] מרום וקדוש [חכמה] פועל גבורות [בינה] עושה חדשות [חסד] בעל מלחמות [גבורה] זורע צדקות [תפארת] מצמיח ישועות [נצח] בורא רפואות [הוד] נורא תהלות [יסוד] אדון הנפלאות [מלכות]"). אכן, אדמו"ר הזקן מבאר גם כאן כי "זורע צדקות" מתייחס לאדם ו"מצמיח ישועות" לה', אך על פי פשט ההתחלה כאן היא "זורע צדקות" מלמעלה, "איש מזריע תחלה", ואזי יש "מצמיח ישועות" מלמטה למעלה, בבחינת "יולדת נקבה"[ג] (וכן הישועה כאן היא נקבה, גילוי של תשובה עילאה בתפלה, כמבואר באגרת).

התמצית של האגרת כולה הוא שבחסד ה' זוכה מי שנותן צדקה לצמיחת ישועות בנפשו בגילוי אלקות בעת התפלה. על פי שורת הדין היה ראוי שמי שמשפיע גשמיות בעולם הזה יזכה לשפע רוחניות בעולם הבא, אך בחסד ה' ישנה הארה של עצמות ה' להאיר לו בתפלה, בהתעוררות של "תשובה עילאה", ו"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

ביאור ר' לוי'ק – עשר לשונות כנגד עשר הספירות

נלמד הערב את הקטע הראשון של ביאורי רבי לוי'ק על הפרק, בו הוא מבאר את הלשון שבתחלת הפרק:

שאור ה' א"ס ב"ה המאיר למעלה בעולמות עליונים בהארה רבה בבחי' גילוי רב ועצום עד שבאמת הן בטלין במציאות וכלא ממש חשיבי קמיה ונכללין באורו ית' והן הן ההיכלות עם המלאכים והנשמות שבהן...

הביאור כאן מיוחד בכך שרבי לוי'ק עושה בו מבנה של עשר ספירות בתניא (בעוד בדרך כלל בביאוריו הוא מסתפק במבנים מצומצמים יותר, שאינם כוללים את כל הספירות):

"אור ה' א"ס ב"ה" – הוא כתר (אור ה'. פנימית הכתר. א"ס ב"ה חיצוניות הכתר [כפי שהרבי מציין הרבה פעמים ביחס לדברי אביו, רבי לוי'ק מביא את המושגים בקבלה ומסתמך על כך שהלומד מכיר את הסברי החסידות בענין. כאן רבי לוי'ק לא מסביר טעם ההקבלה. בדרך כלל מבינים במושג "אור אין סוף" שה"אין סוף" הוא למעלה מה"אור", אך כאן כתוב "אור ה'" ושה' הוא "אין סוף ברוך הוא". חיצוניות הכתר היא פרצוף אריך אנפין, שהתפשטותו היא ארוכה ואין סופית, "אין סוף ברוך הוא". במושגי הנפש חיצוניות הכתר היינו כח הרצון, עליו כתוב "אין תקיף כרצון" ו"אין לך דבר העומד בפני הרצון", היינו שאין סוף להתפשטותו משום שאין מה שיעצור אותו וישים לו סוף. פנימיות הכתר, פרצוף עתיק יומין, היינו כח התענוג שלו מתאים לקרוא "אור ה'" – "וירא אלהים את האור כי טוב" ו"אין בטובה למעלה מענג". וכן נאמר "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", ומבואר בדא"ח ש"מקור חיים" היינו מקור כל התענוגים, ו"מקור חיים" = אור אור – "באורך נראה אור"]).

"המאיר" – חכ' [החכמה נקראת "ראשית הגילוי" והיינו הגילוי שבבחינת "הנסתרות להוי' אלהינו", וכמו שיתבאר. כל "מאיר" הוא בסוד רבי מאיר שמאיר עיני חכמים בהלכה ושלא עמדו חכמים על סוף דעתו, שהוא מאיר בחכמה הגלויה מאור החכמה סתימאה שבכתר עליון, כלומר ש"מאיר" היינו המשכה מכח המשכיל שלמעלה מחב"ד לספירת החכמה הגלויה, וד"ל].

"בהארה רבה" – בינה (כי בבינה הוא אתוון רברבן [אותיות היינו "גרמוהי", כלים, ששרשם בבינה, ושם הן "רברבן" (בז"א הן בינונים ובמלכות הן זעירין) היינו בהתפשטות רבה, וכנודע ש-ה עילאה שבשם הוא ענין ההתפשטות בעלמין סתימין [לאחר הצמצום של הארת עצם נקודת ההשכלה מכח המשכיל לחכמה הגלויה כנ"ל, סוד ה-י שבשם], בחינת "הנסתרות להוי' אלהינו" כנ"ל]). וכל זה הוא נסתרות [על אף שהכל כאן הוא "אור... המאיר בהארה רבה", עדיין אין כאן את המושג גילוי שמתחיל לקמן, וזו הארה שבנסתרות ("אור המאיר לעצמו").].

אח"כ "בבחי' גילוי" – הוא מחסד ולמטה שהם נגלות רב חסד [כבבטוי "רב חסד" (כשכתוב בתניא[ד] "גדול עצום ורב" רבי לוי'ק מסביר[ה] שהם כנגד חג"ת לפי הסדר, ואז "רב" בתפארת, בחינת "רחמים רבים", אך כאן "רב" שייך לספירת החסד, וכמבואר אצלנו בענין רב ושמואל, ודוק).] "ועצום" – שפירושו תוקף גבורה. והיינו המוחין עליונים חו"ב חו"ג (וכמו הד' פרשיות דתש"ר [שהן חכמה-בינה וחסד וגבורה שבדעת.]. וכללותם הוא כתר [בחינת "אור ה' א"ס ב"ה", וזה פועל את הגילוי של "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"]. כי תפילין הם כמו כתר על הראש. ונקראים טוטפות שהוא כלילא. כתר. כי התגלות הד' מוחין דתפילין הוא ע"י המשכה מכתר [ובפרט, מ"אור ה'", פנימיות הכתר, עתיק-תענוג, נמשכים המוחין חכמה ועיטרא דחסדים, חסד, "המאיר... בבחי' גילוי רב", ומ"א"ס ב"ה", חיצוניות הכתר, אריך-רצון, נמשכים המוחין בינה ועיטרא דגבורות, גבורה, "בהארה רבה... ועצום"]. ועיין בפע"ח שער התפילין פ"ד).

"עד שבאמת" – ת"ת, כי ת"ת נק' אמת [מדת האמת של התפארת היא ה'חתימה' האלקית על מה שקורה בנפש האדם, כמו באגרת "זורע צדקה שכר אמת". כאן בכל מה ששייך לתפילין של ראש היה מדובר בגילוי אלקי, מצד האורות העליונים המאירים, ומכאן ואילך – וזה עיקר החידוש כאן – בהופעה של הדברים בתוך האדם התחתון ותחושותיו, ואת זה צריך לאמת. הרי מדובר כאן על "עד שבאמת הן...", אותם "הן" שיבאר את מהותם בהמשך והם שייכים למלכות, דהיינו העולמות בהם מאיר האור.].

"בטילין במציאות" – מצד נצח [בדרך כלל מוסבר שבטול במציאות שייך לחכמה, אך הנצח הוא ענף החכמה, וממנו נתקנה החכמה של הנוק', מציאות העולמות.].

"וכלא ממש כו'" – מצד הוד [בהוד יש כבר את חוית המציאות איך שהיא "כלא ממש", כלומר שהעולמות מודים שעל אף תחושת המציאות שלהם הרי הם נחשבים כלא. זוהי הדרגה הגבוהה ביותר של ביטול היש.].

"ונכללין באורו" – מצד יסוד כי יסוד נקרא כל מלשון התכללות. וכן כלל גי' יסוד [יש כאן חזרה מהיסוד אל הכתר – התכללות ב"אור ה'", התענוג האלקי, המתגלה באבר התענוג – היסוד. חזרת היסוד לכתר היא בסוד "מכתם", "מכתו תם" האמור ביסוד והחוזר ל"כתם פז" העליון.].

והוא כמו הד' פרשיות דתש"י שהם תנה"י כמ"ש בזוה"ק פ' ואתחנן דרס"ג ע"א [היינו מה שמהתפארת-נצח-הוד-יסוד דז"א נתקנו המוחין דנוק', סוד תפילין דיד דז"א שהוא תפילין דראש דנוק'[ו]]. [רבי לוי'ק לא מסיים את המבנה, אבל את המשך לשון התניא – "והן הן ההיכלות עם המלאכים" – יש לכוון כנגד ספירת המלכות, המציאות עצמה לה מאירים האורות העליונים (שבבחינת תפילין של ראש) ושחויות הבטול כו' (שבבחינת תפילין של יד) שייכות לה.]

ב. ביאורים בשם "לוי"

הבן השלישי, שלשה "לוי"; מנחם ולוי

[צפרא דשבתא – סעודת הברית:]

לוי הוא הבן ה'עצמי' ביותר של לאה אמנו[ז]. היא קראה לשני הבנים הראשונים שלה על שם הרגשת הצער שלה, "ראה הוי' בעניי" ו"שמע הוי' כי שנואה אנכי", ואילו הבן השלישי נקרא (על ידי יעקב או על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ראה רש"י, בחינת "חותם אמת" – אימות תחושתה הפנימית והעצמית של לאה אמנו) על הענין החיובי של "עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים"[ח]. האות העיקרית של לאה וגם של לוי היא האות ל. מבין בני לאה לא חוזרת האות ל עד לבן הששי, זבלון, שגם נקרא על שם "הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים"[ט] (הקשר בין הבן השלישי לששי הוא על דרך כפילת "כי טוב" ביום השלישי והששי למעשה בראשית, והוא בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד" – חיבור התפארת והיסוד; ביחס לכהן לוי הוא בגבורה, אך בין השבטים לוי הוא התפארת – השלישי – והרי בו עצמו כלולים גם הכהנים מצד החסד וגם הלוים מצד הגבורה).

המעבר מצערה של לאה לשמחתה מלמד כי ללוי שייכת עבודת האתהפכא. כך יש לומר כי במעשה שכם שמעון פעל בעיקר מתוך שנאת הרע המולידה "אתכפיא" ואילו לוי פעל בעיקר מתוך הדאגה לאחותם, הנסמכת אליו בפסוק "שמעון ולוי[י] אחי דינה" (אלא שכדי לאזן ולתקן את עצמו לקח בסופו של דבר שמעון את דינה ודאג לה, לאחר שנשבע לה שכך יעשה כדי שתסכים לצאת מהעיר).

אמרנו את כל זה בשביל להדגיש את הקשר בין האבא, מנחם, לבין הבן, לוי. המספר הראשוני ממנו מורכב לוי הוא 23, כאשר לוי עולה ב פעמים 23, ואילו מנחם ("צמח שמו", שמו של משיח) עולה ו פעמים 23, כלומר – מנחם עולה ג פעמים לוי. והנה, בפסוק קריאת שמו של לוי נאמר "הפעם ילוה אישי אלי... על כן קרא שמו לוי". חוץ מהמלה "ילוה", על שמה נקרא (מלמעלה כנ"ל) "לוי", גם המלה "אלי" כוללת את שתי האותיות העיקריות של לוי – לי (הראש והסוף של לוי, ו"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא"). ב"ילוה" מופיעות כל אותיות לוי, ועוד ה, וב"אלי" מופיעות אותיות לי מלוי ועוד א, וכאשר "גורעין ומוסיפין ודורשין" ומצרפים את ה-ה מ"ילוה" למלה "אלי" שתיהן עולות לוי, כך שבפסוק יש ג פעמים לוי ("והחוט המשֻלש לא במהרה ינתק", כאשר חוט עולה 23 כנ"ל) העולה מנחם[יא].

להתחיל ב-ל ולסיים ב-י

אותיות לי, הראש והסוף של לוי, הן האות הגדולה ביותר והאות הקטנה ביותר באותיות הא-ב. ל היא האות הגדולה ביותר, הנקראת "אריך" בלשון בעלי המסורה, ו-י היא האות הקטנה ביותר, הנקראת "זעיר" בלשון המסורה (שני בטויי קבלה מובהקים, אך במסורה משמעותם לכאורה אחרת). האות י מסמלת "נקודה" חסרת ממדים והאות ל מסמלת את השטח הגדול (ובמ"א מבואר כי ה-ל בעלת שלשת הקוים מסמלת שטח בעל שלשה ממדים), ובשם לוי יש קו של ו ביניהם. נמצא שהשם לוי מבטא סדר מהופך של נקודה-קו-שטח – מהשטח דרך הקו אל הנקודה, חזרה אל הנקודה האלקית שבבסיס הבריאה.

נסביר: בין ה-ל וה-י יש גם דמיון, עד שלהלכה אם כתבו י גדולה יש לבדוק אצל תינוק אם היא עדיין נקראת כ-י או שמא היא נדמית כבר ל-ל[יב]. ה-ל מסמלת את המַקרוקוסמוס ואילו ה-י את המיקרוקוסמוס, כאשר הקו שביניהן מסמל את הפסיכולוגיה – נפש האדם.

בתחלת דרכו האדם מתבונן אל העולם הגדול, "כי אראה שמיך מעשה אצבעֹתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה", כשם שאברהם אבינו שוטט בדעתו מגיל שלש בהסתכלו בשמים. זו התבוננות של ה-ל הגדולה, "מגדל הפורח באויר", העמקה באסטרונומיה וכיוצא בזה ונסיון להבין את העולם הגדול הסובב; כאשר הנער מתחיל להתבגר הוא תוהה 'מי אני? מי זה שחוקר ומתבונן בכל מה שמסביב?' (גם בתוך המחקר המדעי עצמו יש ענפים מתפתחים כאלה, כדוגמת אפיסטימולוגיה ועוד). האדם מסב את פניו מהמציאות כולה אל מה שמתרחש בתוך עצמו, עוסק בפסיכולוגיה האנושית (אצל אברהם אבינו, גם אז נותרה הסתכלות על עצמו כפי שהוא בתוך העולם הגדול, כפוף לגרמי ומזלות השמים, עד שה' קיים בו "ויוצא אותו החוצה" להביט אל הכוכבים מלמעלה למטה); בסופו של התהליך צריך להתקדם לעיסוק בנקודות הקטנות, במציאות הגרעינית ביותר, בפיזיקה הקוואנטית, בתאורית המיתרים וכיוצא בזה – למצוא את הנקודה האלקית המסתתרת בתוך כל דבר קטן שה' ברא לכבודו (ודווקא בקטן ביותר אפשר להוודע לבריאה התמידית יש מאין ואפס המוחלט, ועל כן "מאן דאיהו זעיר איהו רב", כלומר שככל שהאדם [ה-ו של לוי] מזדהה עם הזעיר [ה-י של לוי] כך נודע לו מהשי"ת דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין ["גדול הוי' ומהלל מאד"; יש בלשון זה ג למדין, והוא חוזר ד פעמים בתנ"ך[יג]. ד פעמים "גדול הוי' ומהלל מאד" = 900 = ל ברבוע, סוד הלב היהודי כנודע, סוד ה-ל של לוי], ודוק).

קדושת הלוי

השם לוי שייך בכתבי האריז"ל לשם הקדוש "אלהי" (חושבנא דדין כחושבנא דדין), שהוא עולה חלק המילוי של שם עב (בתפלה שנדפסת אחרי קריאת שמע על המטה – שבדרך כלל לא אומרים אותה – חוזר כמה פעמים הצירוף "הוי' אלהי", השורש והמילוי של שם עב, והתפלה מבוססת על כוונה זו), אך הענין הכי חשוב השייך לעניננו הוא רמז בשם לוי במילוי המילוי. האריז"ל אומר שלכל מלה צריכים לעשות חישוב של הפשוט, של המילוי ושל מילוי המילוי (וזה בעצמו בסוד נקודה-קו-שטח, הרמוז בשם לוי כנ"ל, ובספירות העליונות כנגד ג ראשונות – כתר חכמה בינה). לוי במילוי המילוי – למד מם דלת וו וו יוד וו דלת – עולה בטוי החוזר פעמיים בפרשתנו[יד]: "כי עם קדוש אתה להוי' אלהיך"[טו]. אחרי הפסוק "בנים אתם להוי' אלהיכם" (ממנו לומדים כי דווקא עם ישראל הם בנים לה', ואומות העולם הם לכל היותר עבדים, אף כי מהפסוק "בני בכֹרי ישראל" ניתן היה לחשוב כי כל אומות העולם הם בגדר בנים) בא הפסוק "כי עם קדוש אתה להוי' אלהיך וגו'" ופותח את פרשת "זאת הבהמה אשר תאכלו וגו'" (הפסוק הבא) הכוללת את דיני איסורי האכילה מן החי, ובסוף חותם שוב בבטוי "כי עם קדוש אתה להוי' אלהיך [לא תבשל גדי בחלב אמו]", בדרך של "כלל ופרט וכלל". הכלל החוזר בתחלה ובסוף הוא "כי עם קדוש אתה להוי' אלהיך" ובאמצע כל הלכות כשרות הן הפירוש של קדושה זו.

הקדושה שייכת גם לרמז הכללי של לוי, פשוט מילוי ומילוי המילוי – לוי למד וו יוד למד מם דלת וו וו יוד וו דלת – העולה "קדוש קדוש קדוש" (כלומר שהערך הממוצע של שלש בחינות ההשתלשלות של השם לוי עולה קדוש)[טז]. בין שלש הקדושות יש "פסיק טעמא", ועל כך נדרש שמשלש העטרות שעשו ישראל למלך מלכי המלכים הקב"ה עטרה אחת לקח הקב"ה ושם בראשו ושתים נתן בראש בניו, וכמבואר במאמרים הראשונים בהמשך בשעה שהקדימו (אחד מזקני החסידים אמר לי שבליובאוויטש נהגו שהחזן חוזר בקול רק "קדוש קדוש", ולא את ה"קדוש" הראשון, בהתאם לענין זה – צריך לבדוק איך הרבי נהג).

בחסידות מבואר כי "קדוש" היינו המשכת קדושה, בניגוד ל"קדש" שהוא העצם של הקדושה. לפי פירוש אחד המובא בדא"ח, ה"קדש" הוא בעולם האצילות (בחינת אור אבא, "קדש מלה בגרמיה", המקנן בעל עולם האצילות) ו"קדוש קדוש קדוש" היינו המשכת הקדושה בעולמות בי"ע (בסוד "אצילות איז אויך דא"). בעבודת האדם עולמות בי"ע מכוונים כנגד שלשת הלבושים – המשכת קדושה במחשבה דבור ומעשה.

כאן רואים דבר חשוב, שככל שיורדים מטה כך הקדושה מקבלת יותר מובן של פרישות. קדושת המחשבה היא מילוי של המחשבה בדברים קדושים ונעלים (ובקידוש המחשבה של ההורים בעת הזיווג תלוי הלבוש הפנימי שבו יקיים הילד את כל המצוות במחשבה דבור ומעשה במשך כל ימי חייו). יש כמובן שיש גם מחשבות שאסור לחשוב, אך מי שעסוק רוב הזמן בדחיית מחשבות כאלה מראשו כלל לא נמצא בדרגה של קדושת המחשבה, כמובן. לקדושת המחשבה כמעט ואין הלכות (אולי מעט בהלכות דעות ברמב"ם וכיוצא בזה). קדושת המחשבה לעומת קדושת הדבור והמעשה היא בגדר של "מודעות טבעית" (ואותה לוקח הקב"ה לעצמו ושם על ראשו), ועל כן בא פסיק טעמא בינה לבין שתי הקדושות הבאות. בקדושת הדבור כבר יש הרבה יותר תשומת לב לזהירות מדבורים אסורים, ככל הלכות לשון הרע וכו' (כל ה"חפץ חיים"), ועדיין העיקר הוא להרבות לדבר דבורים קדושים, ואילו קדושת המעשה (השייכת לעולם העשיה המלא קליפות כו') היא הקיום של כל השולחן ערוך בזהירות ופרישות מכל סרך איסור.

ג. המשך ביאורי ר' לוי'ק לאגרת הקדש ח

כנסת ישראל, אמא תתאה, שכינה

כעת נלמד את המשך ביאורי רבי לוי'ק לאגרת הקדש ח. הקטע הבא שלו מתייחס ללשון המתארת את המקום בו 'נזרעת' הצדקה – שרשן של נשמות ישראל:

כל מעשה הצדקה שעושין ישראל עולה למעלה בבחינת העלאת מ"נ לשורש נשמותיהן למעלה הנקרא בשם כנ"י ואימא תתאה בלשון הזהר ושכינה בלשון הגמרא [במקום אחר בתניא אדמו"ר הזקן אומר שהיא נקראת גם "מלכות" – "בלשון הקבלה", אך כאן אין התייחסות לכך.].

על כך מבאר רבי לוי'ק:

כנ"י [בדרך כלל מבואר בחסידות ש"כנסת ישראל" היינו שכונסת לתוך עצמה את האורות דישראל, אך כאן לא מתייחס בפירוש לכך כלל ומסביר:] הוא פרצוף הפנימי שבפנימיות ז"א [ענין שמופיע פעמים מעטות בלבד בכתבי האריז"ל. לא ברור אם הכוונה כאן למה שנקרא גם "כלת משה" – זה משמעותי בעיקר לביאור השני שלו, כדלקמן.]

כמ"ש במ"ח [משנת חסידים. במאמר מוסגר יש לציין כי פעמים רבות רבי לוי'ק מביא את הדברים ממקורם בכתבי מהרח"ו, אך כשרוצים להביא משהו בקיצור ובבהירות מציינים הרבה פעמים למשנת חסידים. אצל המקובלים הספרדים לא לומדים משנת חסידים (וגם לא עמק המלך, זה ענין אחר), אבל בחסידות הרבה פעמים הסתמכו על האופן בו הוא תופס את כתבי האריז"ל (כפי שעשינו קיצור על חסדי דוד בתור התמצית הטובה של כתבי האריז"ל כך היה אפשר לעשות על משנת חסידים – יותר ארוך, אבל מאד בהיר ומסודר – אלא שלא היה מתקבל אצל מי שלא לומד משנת חסידים...). זה דבר מענין בפני עצמו, כי המשנת חסידים תפס את דברי האריז"ל בענין הצמצום כפשוטם, שלא כהכרעת מורנו הבעל שם טוב שהצמצום לא כפשוטו.]

מס' אורות ז"א סופ"ג [כשם שיש פרצוף יעקב בפנימיות ז"א ופרצוף יעקב כפי שהוא מאיר החוצה מז"א, כך מבואר שם שיש פרצוף של המלכות בפנימיות ז"א והארה של פרצוף זה מחוץ לז"א (שהוא פרצוף רחל). לקמן כותב רבי לוי'ק שהפרצוף הפנימי שוה בקומתו לפרצוף ז"א, אך מי שמסתכל שם במקור רואה שכתוב שהוא שוה לתפארת – בחינה בתוך פרצוף הז"א (שהיא עיקרו, לאחר סיום יסוד אמא בתפארת ז"א. נמצא לפי זה ששרש נשמות ישראל לפי הביאור הראשון של רבי לוי'ק מגיע עד לפנימיות התפארת דז"א, ואילו לפי הביאור השני השרש מגיע עד לדעת דז"א כדלקמן, ודוק).].

ואימא תתאה הוא פרצוף רחל שמחוץ לז"א המבואר במ"ח ריש מס' קטנות רחל. והפרצוף דכנס"י מעט את עצמו [וזו הפעולה הראשונה שבמיעוט הירח] ונתלבש בגוף רחל זאת שחוץ לז"א כמש"ש זהו כנס"י ואימא תתאה. ואימא בו' החיבור לכנס"י הוא מה שכנס"י נתלבש באימא תתאה ברחל [כפי שהיא עדיין "זנב לאריות" באצילות, על אף שנתמעטה משויון הקומה לז"א ונהיתה "נקודה תחת היסוד".].

ושכינה הוא בחי' פרצוף רחל שנתמעט אורה (מיעוט הלבנה [העיקרי]) וירדה בבריאה להיות ראש לשועלים. המבואר במ"ח ריש מס' הבריאה ע"ש. (והיינו ואמונה כל זאת הוא פרצוף דכנס"י ופרצוף רחל. באצי'. כל פרצוף דכנס"י [שנכללת בפנימיות ז"א, ו"כל" קאי בפרט על יסוד הנוקבא, נקודת ציון, שבו כונסת הנוקבא את האורות של ישראל בעלה, כלומר שהיא נכללת בו וגם הוא נכלל בה בבחינת ה"כל" שבה, והיינו מה שהיא שוה אליו, וד"ל]. זאת רחל ["זאת" היא בחינת הנוקבא בעצם, בסוד "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת" – ה"זאת" כבר לוקחה ונפרדת מז"א בעלה. אשה = ג פעמים אמונה, זאת = ד פעמים אמונה ("ואמונה כל זאת"), ודוק]. וקיים עלינו [בלשון זכר, משפיע לתחתונים] הוא כמו שירדה לבריאה. ועיין בלקו"ת בד"ה ואכלת ושבעת כו'). ועיין בהביאור דשחורה אני ונאוה.

הזהר והגמרא – אצילות ובריאה

וזהר שהוא סודות התורה הוא באצי' כי סוד הוא באצי'. (בהד' בחינות שבתורה, פרד"ס [וכן בסדר של קבלה באצילות, גמרא בבריאה, משנה ביצירה ומקרא בעשיה.]) זהו שבלשון הזה דאצי' נק' כנ"י ואימא תתאה [יש להעיר כי בלשון התניא ניתן היה להבין כי "כנסת ישראל" הוא השם הכללי, ו"אימא תתאה" הוא "בלשון הזהר" (ו"שכינה" – "בלשון הגמרא"), אך רבי לוי'ק מדגיש לכל אורך הביאור כי "בלשון הזהר" מתייחס גם לכינוי "כנסת ישראל" וגם לכינוי "אימא תתאה". לכאורה, גם הגמרא והמדרשים מלאים בכינוי "כנסת ישראל", ומדוע כינוי זה שייך ל"לשון הזהר"? יש לומר כי בגמרא ובמדרשים המשמעות של "כנסת ישראל" אינה שרש נשמות ישראל בעולם העליון, בו מדובר כאן בתניא, אלא הכינוס והקיבוץ של כל בני ישראל כפי שהם בעולם התחתון.] שזהו באצי'.

וגמרא, תלמוד הוא בבריאה. זהו שבלשון הגמרא דבריאה (ר"ת גבריאל מיכאל רפאל אוריאל, הד' מחנות שכינה שבבריאה [לכך יש לכוון בלימוד גמרא]) נק' שכינה שזהו בבריאה. כי פירוש שכינה הוא ע"ש ששוכנת בתחתונים דהיינו ששוכנת בבריאה. (שכינ"ה גי' א"ך ר"ק די"ן, כי אכין ורקין הם מיעוטין. מיעוט הוא בחי' דינים. ש"ך דינים [אך רק עולה שך עם הכולל, והיינו בסוד אותיות שכ דשכינה (אותיות ינה דשכינה היינו דין ע"ה. נמצא שעיקר כח המיעוט שבסוד שכינה הוא מה שגורעין את אות ה-א מ-אך ונשאר שכ דשכינה, ומוסיפין את אות ה-א ל-דין, ונעשה שם אדנ-י העולה ינה דשכינה, ודוק)].

והיינו מה שמיעטה את עצמה וירדה בבריאה. וזהו שגמרא מתחיל בג' ר"ת גבריאל המלאך דדין, ולא מתחיל במיכאל חסד [מיכאל בא לאחר גבריאל ברמז של גמרא, היינו שנכלל בו, חסד בגבורה, אהבה ביראה, והם ראשי תבות גם, לשון ריבוי, ודווקא כאשר גבריאל, בחינת צמצום ומיעוט בראש, וד"ל]. וכן גמרא הוא מספר אחוריים דאהי' [העולה מד – גמרא] ואחוריים דאלקים [העולה ר – גמרא] שכ"ז [היינו בחינת אחוריים וכן שם אלהים ואף שם אהיה דבינה, הרי "מינה דינין מתערין", מבחינת האחוריים שלה] הוא בחי' דינין [ובהסבר הבא כמה ביאורים נוספים שגמרא שייכת לגבורות].

שלש בחינות בזריעה

אמנם לאיזה צורך הביא השמות הללו [כנס"י, אימא תתאה, שכינה] הכא. לענין מעשה הצדקה (כי לכאורה הול"ל למלכות). הנמשל לזריעה [כאן דוגמה שדברי הרבי שהזכרנו אמש, שאביו כותב את הקבלה וסומך על כך שהקורא בקי בחסידות, אינם כלל ברזל – כאן דוגמה יפהפיה לכך שרבי לוי'ק מבאר את הדברים על דרך החסידות.]. י"ל כי הנה לפי מה שאמור מקודם. יש בזריעה ב' בחי' בכלל. א' זרע. ב' אילן. ובזריעה גופא יש ב' בחי'. א' זרע, שהצמיחה הוא ג"כ זרעים כמו הזרע, אלא ברבוי הרבה מאד כו'. ב' כמו קשואים וכה"ג שזורעין גרעין והצמיחה הוא למעלה מעלה ממהות הגרעין [יושם לב שבלשון התניא מובאים בפירוש כל שלש הבחינות שמבאר רבי לוי'ק כאן, ובסוג השני של זריעה מביא הדוגמה מקשואים דווקא, נמצא שהם האב-טיפוס לסוג זה של ירקות]. ובנטיעת גרעין לאילן, בודאי פירות האילן מעולה בעילוי כמו למעלה מעלה ממהות הגרעין הנטוע. ונמצא יש ג' בחי'. זרע. קשואין [סוד "בוצין בוצין מקטפיה ידיע" – אביי ורבא[יז], ששרש נשמתם באימא תתאה, פרצוף רחל, ושרש שרשם בבוצינא דקרדוניתא, נר חזק, גבורה דעתיק המתלבש במוחא סתימאה דאריך, ששם שרש השקלא וטריא (בחינת קשיא-קשוא) שבגמרא (המתגלה בעולם הבריאה בסוד שכינה, ראש לשועלים כנ"ל), הוייות דאביי ורבא (ובסוד "אין קישוי [קשיא-קשוא] אלא לדעת"[יח], שלכל אחד מהם דעת חזקה).]. אילן [שרשו הראשון בחסד דעתיק המתלבש בגלגלתא דאריך, מקור הרצון, "כי חפץ חסד הוא", גילוי האור כי טוב של נשמתא דאורייתא (נמצא שאף על פי שאימא תתאה עדיין באצילות טרם ירידתה לעולם הבריאה, עולם השכליים הנפרדים, בכל זאת בה דווקא מקור מדת הדין הבאה לידי בטוי בלימוד הנגלה דאורייתא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, הרי היא עלמא דאתגליא ו"דינא דמלכותא דינא", והוא ענין מה שהמקובלים פוסקים את ההלכה כדעת הזהר [נגד משמעות הגמרא], שהרי אימא תתאה היא שרש חכמת הגמרא שבלשון הזהר, וד"ל).]. והם זה למעלה מזה.

שלש מדרגות בצדקה והשפעתן למעלה

וכמו"כ בצדקה הנמשל לזריעה, הנה יש ב' בחי' בצדקה. א' מעשה הצדקה, שנותן כפי טבע רחמנותו ורצונו. ב' עבודת הצדקה שנותן הרבה יותר מטבע רחמנותו ורצונו. וכמ"ש לקמן בפי"ב בד"ה והי' מעשה הצדקה שלום ע"ש. ובמעשה הצדקה יש ג"כ ב' בחי'. א' שנותן רק מעשר. שזהו מדה בינונית [רואים שטבע הרחמנות של יהודי הוא לתת מעשר]. ב' חומש למצוה מן המובחר [עדיין בלי לפרוץ את ה"אל יבזבז יותר מחומש" (שהבעל שם טוב[יט] אומר שמי שיש לו הנאה בכך מותר לו לבזבז יותר מחומש ובאגרת התשובה[כ] מסביר אדמו"ר הזקן שלשם רפואת הנפש מותר לבזבז יותר מחומש, וכמבואר במ"א).]. ועיין ג"כ לקמן בפ"י בד"ה חסדי ה' כי לא תמנו.

הנה הצדקה דבחי' מעשה הצדקה נמשל לזריעת זרעים. והצדקה דעבודת הצדקה נמשל לנטיעת גרעין, שנצמח מזה אילן ופירות. כי יש עוד הפרש בין זריעה לנטיעה. והוא מזריעה נצמח רק פעם אחת. וכרוצין שיצמח עוד צריך לזרוע מחדש. משא"כ בנטיעה כשנוטעין גרעין ונצמח אילן. הוא קיים לעולם. והיינו ההפרש בין מעשה הצדקה לעבודת הצדקה. בצמיחה דמעשה הצדקה לא כתיב עד עולם. משא"כ בעבודת הצדקה כתיב השקט כו' עד עולם [שהאדם הופך מבינוני לצדיק, אם לא שהוא ממשיך על עצמו את היצר הרע כמבואר באגה"ק שם. רואים שגם צדיק גמור יכול להמשיך על עצמו את היצר הרע.]. ובמעשה הצדקה יש ג"כ ב' בחי'. א' כשנותן רק מעשר ע"ז כתיב עשר תעשר ודרז"ל עשר בשביל שתתעשר. והיינו עשר שנותן מעשר, חלק עשירי, והצמיחה והשכר מזה הוא בשביל שתתעשר, שנמשך לו שפע מרובה. שהוא כמו זרעים הרבה בשבולת אחת. אבל זהו רק כעין הזרע הנזרע, אלא שהוא ברבוי הרבה. ב' כשנותן חומש. הרי זה כמו שזורע קשואים שמהותן ועצמותן הוא מעולה כו' מהגרעין הנזרע.

והנה כשנותן צדקה בבחי' מעשה הצדקה, ורק מעשר, חלק עשירי בלבד זה עולה בבחי' העלאת מ"ן לבחי' דמל' הנק' בשם שכינה שזהו בחי' מל' כמו שנתמעטה וירדה בבריאה שרק חלק עשירי ירד ממנה לבריאה כמ"ש במ"ח ריש מס' הבריאה שם. והיינו י' דאד' דמל'. והיינו עַשֵר, בשביל שתתעשר. שנצמח מזה השפעה ברבוי עצום, אבל כעין הזרע הנזרע. כי בחי' זו דמל' היא ג"כ בבריאה [ויש בה תחושה של בריאה יש מאין, שהרי הזרע נרקב בארץ כו' כמבואר בלשון התניא], שהוא בסוג אחד עם מעשה הצדקה שזרע. וכשנותן צדקה דבחי' מעשה הצדקה. ונותן חומש חלק ה'. זה עולה לבחי' מל' רחל. כמו שהיא באצי' בפרצוף שלם שהיא בחי' ה' תתאה דשם הוי'. והיינו שעולה זה לבחי' דמל' הנקראת אימא תתאה (ועיין בזוה"ק פ' בלק דקצ"א ע"א בענין שחורה שהיא נקודה אחת אות י'. ואח"כ אתעבידת ה' [בדרך כלל מבינים ש-יה הם שלם וחצי, ה-י שלם וה-ה חצי, אבל כאן יש דוגמה שה-ה היא שלם ביחס ל-י שהוא חצי, זה כאשר מבינים שמדובר בשברים – אחד על... ו-א על י (מעשר) הוא חצי מ-א על ה (חומש), והוא סוד קדימת ה ל-י בשם אלהים דמלכות, וד"ל]. ועיין בלקו"ת בהביאור דשחורה הנ"ל מובן משם שבחי' שחורה הוא כמו שהיא בבריאה. וד"ל).

וזהו שהצמיחה הנצמח מזה. הוא מעולה בעילוי רב כו' ממהות הגרעין הנזרע. כי הגרעין הוא מה שזרעו למטה בעוה"ז. והצמיחה הוא מבחי' מל' רחל, כמו שהיא באצי'. שבי"ע אינם בערך אצי' כלל. ושני אלו הזריעות דמעשר וחומש עכ"פ, הם בכלל א' דמעשה הצדקה. כי שניהם הם בבחי' מל' רחל. רק זה ברחל כמו שנתמעטה וירדה לבריאה. וזה ברחל כמו שהיא באצי'.

וכשהצדקה שנותן הוא בבחי' עבודת הצדקה שנותן בלי גבול זה עולה לבחי' מל' הנקרא כנס"י שהיא שוה לז"א זהו שהמגרעין שנטע שהוא מה שנתן צדקה בבחי' עבודת הצדקה נצמח מזה אילן ופירות. שאילן הוא בז"א כידוע במ"ש ועץ השדה יתן פריו [ועיקר האילן הוא בתפארת דז"א, עמודא דאמצעיתא, שכנס"י שוה אליו כנ"ל]. והצמיחה הזאת פשיטא ובודאי שהיא מעולה בעילוי רב כו' מהגרעין הניטע, כי הגרעין שנטע הוא בעוה"ז. והאילן הנצמח הוא באצי' בבחי' מל' הנק' כנס"י שבפנימיות ז"א שוה אליו. ועכ"ז הזריעה דמעשה הצדקה דחומש, והנטיעה דעבודת הצדקה כו' שניהם הם ג"כ בכלל א'. כי בשניהם הצמיחה הוא מעולה בעילוי רב כו' ממהות ועצמות הגרעין הניטע והנזרע. כי בשניהם הצמיחה הוא מבחי' מל' כמו שהיא באצי'. רק זה מכנס"י וזה מרחל. בשגם שהפרצוף דכנס"י נתלבש ברחל. א"כ שניהם הם בכלל א'. וכמובן. וי"ל לנגד אלו הג' בחי' דצדקה הוא הג' תארים שבפסוק [שמביא אדמו"ר הזקן בהמשך האגרת – "זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק"] חנון רחום צדיק [כאן רבי לוי'ק אינו מסביר את ההקבלה בפרט, משא"כ בפירוש השני, דשם ההקבלה פשוטה וברורה יותר, ודוק].

שרשי המלכות

עויל"פ שהג' שמות הללו. הוא לנגד מה שהמל' מושרשת בג' מקומות דהיינו בקו האמצעי דז"א בדת"י [דעת תפארת יסוד (וראשית אצילות המלכות כנקודה תחת היסוד בסוף הקו האמצעי), ומלמטה למעלה – יתד, "ותקעתיו יתד במקום נאמן"[כא].]. כמ"ש בע"ח שער תיקון הנוקבא פ"ג ובשער הירח פ"א וע"ש בסוף הפרק. כנס"י לנגד שרשה בדעת [בהקבלה לפירוש הקודם, כאן יהיה יותר משמעותי להגיד ש"כנסת ישראל" היא כלת משה, שהרי משה הוא-הוא הדעת דז"א.]. אימא תתאה לנגד שרשה בת"ת [מקום סיום היסוד דאמא עילאה]. והוא כמו ה' תתאה שבשם. שהוא לנגד בחי' המל' המושרשת בת"ת. כמש"ש ובשער תיקון הנוקבא פ"ד בבחי' ג'. ושכינה לנגד שרשה ביסוד. שיסוד נק' שכן [בסוד "טוב שכן קרוב מאח רחוק"[כב], וכמו שכתוב בלקוטי תורה לאריז"ל: "... אך דע כי בחי' יסוד לעולם אינו נפרד [מהמלכות] שהוא הקוץ של הד' שעליו נאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק שכ"ן קרוב הוא היסוד המקבל ש"ע נהורין כמנין שכן והוא קרוב אליה ואינו נפרד ממנה מאח רחוק הוא תפארת שלפעמים רחוק ממנה והשכן הוא קרוב אצלה תמיד..."]. והיא שכינה ["איהו שכן ואיהי שכינה"].

והב' ראשונות כנס"י ואימא תתאה הם בלשון הזהר. שחיברו רשב"י שהוא בחי' דעת [ביחס לתלמידיו, המכוונים כנגד שאר הספירות] כמ"ש בנצוצי אורות שעל הזהר בריש האד"ר. ות"ת הוא חיצוניות הדעת. (משה דעת מלגאו. ויעקב ת"ת מלבר). זה"ר הוא ר"ז ה". כי זהר הוא רזין דאורייתא. היינו רז. ה' הוא בחי' דמל' הנק' אימא תתאה שזהו אות ה' כנ"ל. לנגד שרשה בת"ת. ור"ז הוא דעת שהוא פנימיות הת"ת. ושכינה הוא בלשון הגמרא. שגמרא הוא בחי' גבורות. כידוע. ועיין באגה"ק פ"א. וחיברה רב אשי מלשון אש בה' גבורות. הוא לנגד מה שהיא מושרשת ביסוד. שמיסוד נמשכים הגבורות למל'. בחי' מאורי אש. אש נרפפת [צ"ל נכפפת[כג], וכמו שכתוב בעץ חיים: "אורות המלכות הם גבורות הנקרא אש והם יוצאין מבחי' אש נכפפת". והנה, השכינה משולה לאש לרוב בחז"ל (האש העליונה של "שש אשות הן" ביומא היא אש השכינה, אש אוכלת אש). אש שכינה (ראשי תבות אש) = "ובחרת בחיים" = ב פעמים גשם, ז פעמים ז פעמים ז]. ועיין בע"ח שער הירח פ"ב ובמ"ח מס' קטנות רחל רפ"ג. (וי"ל גמרא הוא מלשון גומרי שהוא גחלים בוערות. דהיינו אש). ונקט בשניהם בלשון. כי כל קו האמצעי נק' לשון כמ"ש במאו"א מע' לשון ע"ש [בלשון, הדעת היא מקום דבקות הלשון בגרון, התפארת היא אורך הלשון והיסוד הוא קצה הלשון שבין השפתים].

שלש מדרגות הצדקה בספירות הנ"ל

והוא ג"כ לנגד הג' מיני צדקה הנ"ל. צדקה דמעשה שנותן חלק י' הוא בבחי' המל' שהיא אות י' נקודה תחת היסוד. אות י' והוא מה שהיא מושרשת ביסוד. צדקה דמעשה שנותן חומש הוא בחי' דמל' ה' תתאה מה שמושרשת בת"ת. (וזהו שיעקב בחי' ת"ת נתן חומש כמ"ש עשר אעשרנו ב"פ חלק י'. ועיין בכתובות דנ"ה [צ"ל נ, א] והובא בילקוט פ' ויצא בפסוק עשר כו'). ושניהם הם בכלל א' מעשה הצדקה. כי ת"ת ויסוד שניהם במקום המגולה למטה מהחזה. וצדקה דעבודת הצדקה י"ל הוא בבחי' דמל' שלנגד דעת שלמעלה מהחזה. בחי' כנס"י [עבודת המוחין שמעל להגבלת ימות עולם]. ות"ת ודעת ג"כ יתכן לחושבם בכלל א'. כי זה מלגאו וזה מלבר. והיינו מה שבשני תלוי הצמיחה היא מעולה בעילוי רב כי ממהות הגרעין הנזרע והניטע.

וי"ל לפירוש זה ג"כ הוא הג' תארים חנון רחום צדיק. חנון דעת, כמו חונן הדעת, שתתחונן דעתו [ובביאור הבא יסביר גם את השייכות לחסד (ששרשו בעיטרא דחסדים שבדעת)]. וכדומה. רחום ת"ת מדתו של יעקב ת"ת מדת הרחמים. צדיק יסוד, כמ"ש וצדיק יסוד עולם [חנון רחום צדיק = כב פעמים הוי' ב"ה = "והיו לבשר אחד". מבואר בתניא ששרש כב אתוון דאורייתא הוא ברקיע הדעת ומשם נמשכות דרך הקו האמצעי, עמודא דאמצעיתא, להאיר בתפארת (שבו שם הוי' ב"ה, שם הרחמים, גם בכלי שלו) ויסוד (בסוד "וישכב במקום ההוא" – יש כב)].

"חנון ורחום וצדיק"

בהמשך יש לרבי לוי'ק ביאור נוסף, על ביאור התניא דלקמן, שהוא העיקר בעבודה – להיות "רחום וחנון וצדיק":

ז"ש זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק דע"י שהאדם חנון ורחום וצדיק צדקות אהב גורם לאור ה' שיזרח לנשמתו המלובשת בגופו העומד בחשך שהוא משכא דחויא [יש להעיר כשם שבתחלת האגרת אדמו"ר הזקן מפרש שהאדם הוא "זורע צדקות" וה' בתגובה "מצמיח ישועות", שלא כפשט הבטוי שמתייחס כולו לה', גם כאן הוא לוקח פסוק שמתאר את ה' (על אף שהוא מופיע בפרק שמתאר את הצדיק בתהלים, פרק קיב, פסוק זה מתפרש על ה' על ידי רוב המפרשים), ואומר כי חלקו הראשון הוא תגובת ה' לכך שהאדם הוא "חנון ורחום וצדיק".] וזה נקרא בשם ישועה כד אתהפכא חשוכא לנהורא [הישועה נמשכת למלכות, בחינת נוקבא, להפוך את החשך שלה לאור, בסוד "כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך הוי' אור לי", ראה ביאורו של רבי הלל מפאריטש לפסוק זה המצוטט בביאורים לפרק בעבודת ה'. והיינו בזכות מעשה ועבודת הצדקה המעלה מיין נוקבין עד שרש נשמות ישראל כנ"ל, בסוד "זורע צדקות מצמיח ישועות". אך "זורע צדקה שכר אמת" היינו מה שה' מאמת את ה"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" של האדם העובדו בדחילו ורחימו למטה, והוא בחינת דכורא, כפי שהוסבר אמש (הגם שיחסית האהבה הראשונה של האדם לחשך יחשב לעומת האהבה האמתית שבאה מלמעלה, בסוד "נר הוי' נשמת אדם" שבו נהורא אוכמא ונהורא חיוורא, אך הכל בבחינת נר המאיר ולא חשך ממש, ודוק).]

וכך מבאר רבי לוי'ק:

חנון ורחום וצדיק. הג' דברים חנון ורחום וצדיק. חנון הוא מדת החסד [בחינת "חן וחסד" – חן הוא הפנים של שם הוי' (יהו-ה הוה וה ה) ואילו חסד הוא אחורי שם הוי' (י יה יהו יהו-ה). נמצא שמדת חנון הוא פנימיות החסד, הארה משרש החסד בעיטרא דחסדים שבדעת כנ"ל] רחום מדת הת"ת צדיק מדת היסוד. והוא המדות דאברהם, חסד, דיעקב ת"ת, דיוסף הצדיק יסוד. שהם השפיעו צדקה דהיינו חיים, לעני דוד מל'. שלא הי' לו חיים כלל. אברהם נתן לו ה' שנה. יעקב כ"ח. יוסף ל"ז כמ"ש בזוה"ק פ' וישלח דקס"ח ע"ש.

הנה אם האדם מתנהג במדותיהן של אלו שהוא חנון ורחום וצדיק אז זרח בחשך שגורם לאור ה' כו'. ופי' בחשך, לישרים, יתפרש למעלה כך. זרח אור החסד בחי' אברהם שכתוב עליו מי העיר ממזרח [ככלל, רוח המזרח היא רוח התפארת, בחינת יעקב, אך שרש ונשמת התפארת הוא הדעת שבה עיטרא דחסדים כנ"ל, והוא סוד "יעקב אשר פדה את אברהם", וד"ל]. בחשך דיצחק [מדת הצמצום שבו מסתתר "חביון עז העצמות", סוד "ישת חשך סתרו"]. כי יצחק הוא בחי' חשך כמ"ש בזהר שם (והוא ע"י מדת חנון דאברהם, והיינו מה שתיבת חנו"ן גי' ע"ב מ"ב, והוא שחסד שמספרו ע"ב ממתיק הגבורה שם מ"ב. וכמו שהעקדה שהמתיקו החסדים דאברהם את הגבורות דיצחק). ויתפרש ג"כ זרח בחשך על ברק אור דיוסף שהוא זורח בחשך דדוד כמ"ש בזהר שם שדוד מצ"ע הוא בחי' חשך שמסט' דחשך קא אתא [והוא החשך שעל פני תהום דמעשה בראשית – "וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – דא רוחו של מלך המשיח, משיח בן דוד, שנקרא "בר נפלא", וד"ל].

והיינו בחשך ב' חשך חשך דיצחק וחשך דדוד. אור לישרים הוא אור דת"ת. שמש הוי' לישרים דנו"ה [שהם "תמכין דאורייתא", התומכים של התפארת, "תומכי תמימים"]. כי נו"ה הם בחי' גבורות בדי ערבות שאין בהם לא טעם ולא ריח. והם ישרי"ם כמ"ש ורגליהם רגל ישרה. הרי שרגליים נו"ה הם ישרים. ישרי"ם גי' ב"פ מנצפ"ך הוא קסת הסופר שבמתנים דנו"ה [קסת עולה ב פעמים מנצפ"ך = ישרים. קסת סוד אחד (למפרע) באתב"ש – "הוי' אחד" מאיר בתפארת בהדיא אך בנצח והוד מתחלף באתב"ש, סוד ישרים, וכך תומך את היושר לבב דתפארת, וד"ל]. שמנצפ"ך הם גבורות. (כי בתהו אור הגבורה ירד למקום נו"ה ואור דנו"ה עלה למקום הגבורה. כידוע) כי הם כלי המדידה. מאזנים. מאזני צדק. שמדידה הוא מצד הגבורות. ואור דת"ת רחום ממתיקן. והיינו רחום ת"ת. ממתיק נו"ה שהם רחום [צריך לומר רחים, סוד רקיע שחקים שבו רחים הטוחנים מן לצדיקים כו']. לשון נופל על לשון. והוא מה שנו"ה הם למודי הוי' דת"ת כמ"ש במאו"א מע' למודי הוי' ע"ש. זה לישרים בל' [לשון לימוד].

(וי"ל עוד מה שנו"ה הם בחי' ל'. כי נו"ה הם שני העמודים. יכין ובעז. הנה ח"י אמה קומת העמוד האחד. וי"ב אמה היקף העמוד השני כמ"ש במלכים א' ס"ז [פסוק טו: "ויצר את שני העמודים נחשת שמנה עשרה אמה קומת העמוד האחד וחוט שתים עשרה אמה יסֹב את העמוד השני". בסוף ספר ירמיהו נאמר פסוק מקביל, בצורה לא כל כך תמוהה (הפסוק במלכים משמע שהגובה שייך דווקא לעמוד האחד וההיקף לעמוד השני): "והעמודים שמנה עשרה אמה קומת העמד האחד וחוט שתים עשרה אמה יסבנו ועביו ארבע אצבעות נבוב", שם ברור ששני הדברים (הגובה וההיקף) מתייחסים לכל אחד משני העמודים. ההסבר הכי 'מתבקש' לסגנון התמוה של הפסוק במלכים הוא ההסבר של רבי לוי'ק, לפי הקבלה:]. ח"י י"ב הוא ל'. והקומה מייחס להעמוד האחד, נצח. כי נצח הוא מעלה [בחינת עמק רום] והוא ח"י אמות. כי איהו הדכורא ח"י הוא בנצח [שם חיים נצחיים]. והסיבוב מייחס להעמוד השני הוד כי סיבוב הוא מצד הנוקבא כמ"ש נקבה תסובב גבר. ועיין במאו"א מע' עיגולא ורבועא ע"ש. ואיהי בהוד [סיבוב שייך גם למסחר – סחור-סחור – ובמכללה התורנית הכלכלה היא בהוד (ואילו החינוך הוא בנצח, שעל ידי החינוך הטוב הבן קם תחת אביו ברוחניות – החינוך מגדל ומגביה את הבן).]. זהו וחוט שתים עשרה אמה יסב את העמוד השני. י"ב הוא במל'. י"ב חדשים י"ב שבטים. י"ב אותיות דשם אד' במלוי. [כאן רבי לוי'ק מראה עוד קשר בחז"ל בין יב ל-יח. וקשר מתמטי: יח ברבוע ועוד יב ברבוע עולה יח פעמים הוי' שהם יב פעמים הוי' אחד!] ולהעיר מהלבושים דכה"ג ביום הכפורים של שחרית הי' מחירם ח"י מנה ושל בין הערביים י"ב מנה. והלבושים הם מנו"ה כמ"ש הוד והדר לבשת [ו"הוד והדר" הם נצח והוד]. וביוהכ"פ הוא מנו"ה דאימא. כי ביוהכ"פ מאיר בחי' בינה. והם בגדי לבן. לבנונית דאימא. וד"ל).