"טוב וסלח"

מוצש"ק כי-תבוא, כ"א אלול תשפ"ב – כפ"ח

התוועדות הכנה לסליחות ראשונות (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בחלק נוסף של התוועדות ההכנה לסליחות דובר על כמה היבטים חשובים של הסליחה: פרק א מסביר כי היראה היא הכלי לאהבה ונוצרת ממנה, וכאשר נעלם אור האהבה יש בכח כלי היראה להחזיר אותו. פרק ב הוא התבוננות בשלשה ביטויי "טוב" – "טוב וחסד", "טוב וישר" ו"טוב וסלח". פרק ג 'משחק' לשונית עם שרש סלח, והופך את הסליחות להכנה עיקרית לשליחות מוצלחת ושמחה.

א. "כי עמך הסליחה למען תורא"

מהתעבות האהבה נתהוותה היראה

כתוב[ב] שמהתעבות האורות התהוו הכלים – האור עצמו הופך להיות כלי על ידי התעבות. איך הדבר מתבטא בעבודת ה' של כל אחד ואחד? האור הוא האהבה. כמו שאנחנו אוהבים לרמוז ש-אהבה ר"ת אור הקדוש ברוך הוא[ג]. בלב כל ישראל מסותרת אהבה – אהבה לה' ואהבת ישראל, שהיא עצם הנקודה הפנימית של כל יהודי[ד]. האהבה שבלב היהודי היא האור הפנימי שלו. היום הראשון של מעשה בראשית הוא יום של אור, "יהי אור"[ה], יום של אברהם אבינו[ו] – "אברהם אֹהבי"[ז].

האור הוא האהבה, אך מהי התעבות האור? מהו הכלי? כתוב שהכלי להכיל את האהבה הוא היראה[ח], המשלימה את האהבה. להכיל פירושו גם להגביל את האור, שלא יצא מהתחום המיועד לו. כמו שחז"ל דורשים[ט] את הפסוק "ויקרא אלהים לאור יום"[י], שיאיר את העולם מתי שה' רוצה שיהיה מואר. אהבה היא חסד ויראה היא גבורה – החסד-הימין הוא אורות והגבורה-השמאל היא כלים[יא]. מאיפה יש לנו יראה? כתוב באמת בתניא[יב] שהיראה כלולה בתוך האהבה – בתוך האהבה המסותרת יש התכללות של יראה. היראה היא כלי, היא גבורה, וזה גופא נעשה מהתעבות האור – התעבות האהבה.

אהבה-יראה-שמחה

סוד ההתעבות[יג] מתחולל עם ירידת הנשמה ממקור חוצבה להתלבש בגוף. הרבי הקודם מסביר[יד] שהמלה "אחד"[טו] רומזת לירידת הנשמה לגוף: שרש הנשמה הוא א, "חלק אלוה ממעל ממש"[טז], "אלופו של עולם"[יז]; ה' שולח את הנשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא[יח], היא יורדת ז רקיעים עד שמתלבשת בגוף, שהוא סוד הארץ, זהו סוד ה-ח; אז הנשמה צריכה להתחיל לפעול את השליחות לשמה ירדה לעולם – ד רבתי ד"אחד", לפרסם אלקות ל-ד רוחות העולם.

כשהנשמה למעלה, בבחינת "חי הוי' אשר עמדתי לפניו"[יט], כולה אהבה ודבקות (כמבואר בדא"ח שהדבקות היא תכלית האהבה, היינו אהבה דאצילות, אהבה שכולה בטול ללא הרגשת 'יש מי שאוהב'). כאשר הנשמה יורדת בסוד ה-ח אור האהבה מתעבה והופך להיות כלי של יראה (בעיקר יראה מניתוק חבל ההתקשרות של האהבה[כ]) – "חתת אלהים"[כא] (חית לשון חתת[כב]). כשיורדים לגוף חווים ש"האלהים [נשאר] בשמים ואתה [כעת] על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים"[כג] – יראת שמים אותה חש מי שכבר ירד לארץ (בעוד בשמים עצמם הכל אומר אהבה – שמים עולים ל"פ אהבה). לפי זה, כל סדר ההשתלשלות הוא ירידה-התעבות מאהבה ליראה, שהיא תכלית הבריאה (היציאה לבר מהאהבה והדבקות של האצילות) – "והאלהים עשה שיראו מלפניו"[כד]. אם ה-א וה-ח הן אהבה ויראה, מהי ה-ד רבתי? שמחה – "שמחה פורצת גדר"[כה] ומגיעה עד ל"חוצה" ממש, להאיר בו את אור האהבה (וכדלקמן עוד).

סליחה – יראה כדי להחזיר את האהבה

אנו אומרים לה' "כי עמך הסליחה למען תורא"[כו]. גדולת ה', השבח הגדול שלו, היא שהוא סולח ומוחל, ומתוך סליחתו מתעוררת יראה – "למען תורא".

זהו אחד משני פסוקים, שניהם בתהלים, שכתוב בסגנון "כי עמך". הפסוק הראשון הוא "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"[כז], פסוק שכולו אומר אור – "באורך", אור אין סוף שלך, "נראה אור", אהבה שלנו. אפילו הביטוי "מקור חיים" עולה ב"פ אור, שעולה "ואהבת"[כח], כמו שכתוב בתניא[כט] – גם הוכחה שאור הוא אהבה.

הפסוק השני, "כי עמך הסליחה", משלים את הפסוק של האור. הוא אומר שאם האדם פגם וחטא, עבר את הדרך, ועכשיו האור הזה חשוך – לא מאיר אצלו אור האהבה – צריך להחזיר אותו מכח הסליחה של ה'. קודם כל, הסליחה הזו מגלה בנפש יראה, "למען תורא", והיראה גופא חוזרת להיות הכלי של האהבה.

בתחלה, לפני שאדם חטא, לא צריך יראה בכלל – הוא אוהב. כל אחד, כל ילד יהודי, אוהב – הוא בטבע האהבה. בשביל מה בכלל צריך יראה?! יראה היא לפעמים מתוך החוסר של האור – הכלי מסוגל גם להחזיר את האור שנעלם, שהסתלק. כמו שכתוב "יעקב אשר פדה את אברהם"[ל], שהרחמים מחזירים את האהבה[לא], יש בחינה דומה שהיראה מחזירה את האהבה – היא משמשת כלי לגילוי האהבה שהסתלקה. כל זה מכח הסליחה, "כי עמך הסליחה למען תורא".

מה אמרנו? שהיראה בעצם היא אהבה, רק אהבה עבה. מתוך האהבה העבה, שהיא יראה, הכלי, אפשר לשחזר את האור הראשון. התכלית, מה שה' רוצה מאתנו, היא ודאי יראת שמים, לקיים את המצוות שלו – "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"[לב]. אבל בתור רגש בלב פשיטא שהקב"ה רוצה בעיקר את האהבה שלנו – "אני לדודי ודודי לי"[לג], הוא אוהב אותנו ורוצה שנאהב אותו, וככה שכל אחד יאהב את השני, את החבר. על האהבה נאמר "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[לד], כאשר ה' עצמו נקרא תמיד רחמנא (רחימו הוא תרגום אהבה, וכן הוא לעתים גם בלשון הקדש, כמו בפסוק "ארחמך הוי' חזקי"[לה]). האהבה מתייחסת לשם הוי', "ואהבת את הוי' אלהיך וגו'"[לו], שהוא האור, ואילו היראה לשם אלהים ("את האלהים ירא", "האלהים עשה שיראו מלפניו" ועוד), שהוא כלי הוי'.

ב. "טוב וסלח"

"טוב וסלח ורב חסד"

יש פסוק בתהלים, עליו חוזרים שוב ושוב בסליחות – "כי אתה א-דני טוב וסלח ורב חסד לכל קֹראיך"[לז]. יש פה צמד מאד מיוחד, שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך – "טוב וסלח". יש משהו שמקשר בעצם בין הטוב של ה' לסליחה. ידוע בחסידות שאי אפשר לכנות את ה' בשום מדה, בשום תכונה, חוץ מזה שה' הוא עצם הטוב[לח]. טוב הוא אור – "האור כי טוב"[לט] – ואור הוא אהבה, כמו שאמרנו. קודם הסליחה היתה סבה ליראה, וכאן "טוב [אור] וסלח ורב חסד" – חסד הוא אהבה, הוא אור, ולא סתם "חסד" אלא "ורב חסד" ("אית חסד ואית חסד"[מ]), המקביל במדות דמיכה ל"כי חפץ חסד הוא"[מא]. זו המדה הששית במדות הרחמים, כנגד חדש אלול[מב]. כתוב[מג] שחדש אלול כולו – שכולל את כל יג מדות הרחמים שמאירות בו, הוא בפרט – מדת "ורב חסד", וכאן כתוב "טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך".

רוצים לגלות את הטוב העצמי. שוב, אי אפשר לומר על הקב"ה שום דבר חוץ מזה שהוא טוב בעצם. טוב הוא גם שם של הקב"ה, שם אהוה – השם של הדעת[מד], שמייחד ומחבר בין ה"אני לדודי ודודי לי" – והטוב הזה של ה' קשור בעצם ל"וסלח".

נראה רמז יפהפה בביטוי "טוב וסלח": טוב שוה 17. סלח הוא 98 – המתקה ל-צח קללות שקראנו היום בתורה[מה] כהכנה רחוקה לראש השנה. עושים הפסקה, אבל דווקא צריך לקרוא את הקללות[מו]. יש סלח קללות ואנחנו מבקשים סליחה, ואם נקרא לקב"ה באמת[מז], בלב אמת, ה', שהוא "טוב וסלח.. ורב חסד לכל קֹראיך", יסלח לנו וממילא יוותר על הקללה ויהפוך אותה לברכה, "כי אהבך הוי' אלהיך"[מח]. ה' אוהב אותנו, לא רוצה את הקללות. לכן כשאדמו"ר הזקן קרא בתורה לא שמעו קללות בכלל, רק ברכות – כמו שכתוב ב"היום יום"[מט]. כל הגימטריא של סלח, "וסלח" עולה כבר ד"פ הוי'. "טוב וסלח" עולה 121, 11 ברבוע. מה הקשר ל-טוב? טוב ברבוע פרטי – ט ברבוע, ו ברבוע, ב ברבוע – עולה בדיוק אותו מספר. כלומר, טוב ברבוע פרטי שוה טב ברבוע כללי. השער של טוב הוא טב, כפי שאומרים טוב בארמית. טב עולה 11 וברבוע שוה טוב ברבוע פרטי, כאשר בתור ביטוי שלם בתורה שוה "טוב וסלח" – "כי אתה א-דני טוב וסלח ורב חסד לכל קראיך".

"טוב ו..."

יש עוד ביטויים של "טוב ו..." בתהלים? במעשה בראשית יש "טוב ורע" – "עץ הדעת טוב ורע"[נ], עטרא דחסדים ועטרא דגבורות[נא] – אבל אחר כך אין עוד כזה ביטוי. בתהלים יש שלשה פסוקים שמחברים ל"טוב" עוד מלה: הפסוק שאנו עוסקים בו, "טוב וסלח וגו'", "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית הוי' לאֹרך ימים"[נב], "טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך"[נג] (בפרק כ"ה בתהלים, הפרק החדש של הבעל שם טוב). אלה שלשה פסוקים עם משהו חיובי שהולך עם "טוב" – "טוב וחסד" (הכי קרוב לפי הענין), "טוב וישר" ו"טוב וסלח". הכל טוב – הכל הטוב העצמי, עצם הטוב, וממילא "טבע הטוב להיטיב"[נד] של הקב"ה.

את כל הפסוקים האלה אומר דוד המלך. הוא מבקש "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית הוי' לאֹרך ימים". "טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך" – פסוק מובהק של תשובה, של חדש אלול. באיזה דרך ה' מורה חטאים? דרך התשובה. כתוב[נה] שה' מורה לנו את דרך התשובה, איך לעשות תשובה מאהבה ומשמחה, כי "טוב וישר הוי'". ואחרון חביב, "כי אתה א-דני טוב וסלח ורב חסד לכל קראיך"[נו].

הביטויים כנגד הספירות

איך נתרגם לספירות, כמו שאנחנו משתדלים כל פעם? עצם הטוב הוא עצם כח היחוד, הדעת, פנימיות הדעת.

הדבר הראשון שנולד מתוך הדעת הוא חסד[נז] – "עטרא דחסדים", אהבה, כמו שדברנו קודם. לכן הפסוק הראשון הוא "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי".

אחר כך, מהחסד נמשך גם הקו האמצעי של הספירות העליונות, של עץ החיים העליון, שהוא התפארת – "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[נח]. היות ש"גופא ובריתא חשבינן חד"[נט] התפארת כוללת גם את היסוד, "אלה תֹלדות יעקב יוסף"[ס]. עיקר ה"על כן יורה חטאים" היינו מי שחטא בספירת היסוד, כמו דוד המלך[סא].

דוד המלך בקש "בחנני הוי' ונסני"[סב] ולא עמד בנסיון, בהשגחה פרטית, "נורא עלילה על בני אדם"[סג]. למה? כי המלכות – מדת דוד – חייבת לרדת למטה. החטא הוא הירידה למטה, לעולמות התחתונים, מקום מלא קליפות – אבל יחד עם הקליפות העולם התחתון מלא גם ניצוצות קדושים, שאינם בעולם האצילות, אותם צריך לפדות ולהעלות. כמו שהבעל שם טוב מסביר[סד], ההעלאה של הניצוצות היא על ידי שהנשמה החוטאת, שיורדת לשם, עושה תשובה – אז היא עולה וגם מעלה אתה את כל הניצוצות הקדושים מאותם מקומות נמוכים וחשוכים ביותר אליהם ירדה, בסוד "רגליה יורדות מות"[סה] (כמו שדוד פסק על עצמו, "בן מות"[סו], רק שה' רחם עליו "גם הוי' העביר חטאתך לא תמות"[סז]).

איפה ה"טוב וסלח"? הפסוק אומר "כי אתה א-דני" – השם של המלכות. זה הפסוק העיקרי של דרגת דוד המלך עצמו. שם, במלכות, יש אור של הכתר העליון, של התיקון הששי כמו שהזכרנו, "ורב חסד לכל קֹראיך". זהו הפסוק העיקרי שרציתי שנתבונן בו הערב: "כי אתה א-דני טוב וסלח ורב חסד לכל קראיך" – רק צריך לקרוא אליו, וממילא הוא "טוב וסלח".

ג. סליחה והצלחה בשליחות

שליחות במקום חטא

אמרנו שהביטוי "טוב וסלח", יותר מכל הביטויים, הוא עצם הטוב של ה', הטוב של ה' כמו שמופיע בתוך המלכות, שיורדת למטה, מתמוטטת, ואחר כך מתקוממת חזרה, ופודה איתה את כל הטוב שיש במציאות התחתונה. צריך להיות מודעים לכך שהמציאות הכי תחתונה והכי רחוקה מלאה אוצרות, הניצוצות הקדושים. לכן צריך לצאת לשליחות, כמו שנסביר. מי שלא רוצה לחטוא, הסגולה היא לצאת לשליחות – אז הוא מגיע לאותם מקומות מתוך שליחות, כדי להעלות כל מה שיש שם, להחזיר את הכל לה'.

סלח-צלח-שלח

יש כמה שמות, שרשים בלשון הקדש, שמאד קרובים לשרש סלח. בעצם, כל אות בשרש סלח אפשר להחליף באותיות מאותו מוצא בפה, או איזו קבוצת אותיות שניתן להחליף ביניהן. נתבונן, מה השרש הכי קרוב ל-סלח? גם ש, גם צ וגם ס הן אותיות השינים ומאד קרובות במבטא. לכן אפשר כמעט להתבלבל ביניהם – סלח, צלח ו-שלח. אפשר לחשוב מה יותר קרוב, אולי שלח, אבל אלה השרשים בהחלפת האות הראשונה. איך נדרוש זאת? אם אתה רוצה שה' יסלח לך – הסליחה תלויה בהצלחתך בשליחות שלך בחיים.

העיקר הוא השליחות, כמו שהרבי אומר – אנחנו פה בשביל שליחות. הנשמה ירדה לתוך הגוף בשביל שליחות. כמו שהזכרנו קודם בכוונת "אחד", כל ירידת הנשמה לגוף היא בשביל לפרסם אלקות ב-ד רוחות העולם. "אחד היה אברהם"[סח] – אברהם הרגיש זאת, הרגיש שבא מה-א, ירד פלאים (ח), והסבה שירד פלאים להתלבש בתוך הגוף הזה היא בשביל לפרסם אלקות בעולם במסירות נפש, ב-ד רוחות העולם. אם יש לו תודעה נכונה הוא מצליח – ה' מצליח את דרכו.

אפשר לדרוש בשני הכיוונים: אם אתה מצליח לעשות את השליחות שלך – ודאי וודאי שהקב"ה יסלח לך. וגם הפוך – כדי שתצליח בשליחות ה' צריך קודם לסלוח לך.

הצלחה בדרך

המלה הצלחה בתנ"ך הולכת הרבה עם דרך[סט]. כשמאחלים למישהו הצלחה במשימה שמקבל על עצמו בחיים מאחלים לו "דרך צלחה". יש קשר הדוק ופנימי בין הצלחה לדרך, "על כן יורה חטאים בדרך", דרך התשובה – צריך להצליח בה ואז ה' סולח לך.

מה פירוש לסלוח? אם נעשה עוד חילוף אותיות, ה-ח לרוב מתחלפת ב-ה. היא יכולה להתחלף בכל האותיות הגרוניות[ע], אבל היא במיוחד מתחלפת ב-ה, כך ש-סלח כמו סלה – סִלה, "נצח סלה ועד". במגלת איכה כתוב "סלה כל אבירי"[עא], והרד"ק מסביר[עב] שמלשון מסלול, מלשון דרך, לדרוך. מהו מסלול? דרך סלולה. הוא כותב ש"סלה", סלול, היינו שמסלקים את המכשולים, את האבנים (סלח מתחלף גם ב-סלק, כי ח-ק מתחלפות באותיות אלב"ם) – אז הדרך סלולה ואפשר ללכת בה בהצלחה, דרך צלחה.

בעצם, כשאני מבקש מה' סליחה, אני מבקש – סלק את המכשולים מהדרך שלי, דרך החיים שלי, "על כן יורה חטאים בדרך". חטאים בגימטריא חיים, אני רוצה שה' יהפוך את החטאים לחיים, שיסלק את החטאים ויחל עלי חיים (סלח ו-מחל), ואז תהיה לפני דרך סלולה וקלה ללכת ואצליח לצלוח את הים שעומד בפני, "צלחו הירדן לפני המלך"[עג]. זהו עוד פירוש בשרש צלח – לצלוח, לבקוע, "אז יבקע כשחר אורך"[עד].

שליחות שמחה

יש גם את "זה לעמת זה" – ידוע שבשרש אחד יש דבר והיפוכו. יש גם "טמן עצל ידו בצלחת"[עה], עצלות. לפי רוב המפרשים[עו] צלחת שם היא בקיעה בתוך הבגד – קרע בתוך הבגד – שהוא מכניס את היד לחיקו בקרע ולא מסוגל לעשות כלום. מי שנוהג כך ודאי לא יצליח בשליחות שלו. מי שרוצה להיות שליח מוצלח לא צריך לטמון ידו בצלחת אלא לפעול בזריזות, כמו שאדמו"ר הזקן כותב בספר התניא[עז] שלנצח את היצר הרע אפשר רק מתוך שמחה וזריזות.

כבר החלפנו את האות הראשונה של סלח וגם את האות האחרונה. מה לגבי האות האמצעית? יש קבוצת אותיות למנר שגם מתחלפות. אם נחליף את ה-ל של סלח ב-מ של למנר נקבל שמח, כי ס ו-שׂ הן ממש אותו דבר בלשון הקדש, אפילו לא נקרא חילוף אותיות.

עכשיו הולכים לומר סליחות, צריך לומר שסליחות הן בעצם בשביל השליחות (והרמז: "סלחתי כדברך"[עח] עולה שליחות!). אני מבקש את הסליחה, שה' יסלק את כל מה שמפריע בפני הדרך שלי, ושאוכל ללכת ולקיים ולהצליח בדרך שלי, שהיא דרך התשובה, שהיא דרך השליחות – להביא אור לעולם, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה".

יש ב-סלח שלנו גם סליחות וגם הצלחה והכל צריך להיות בשמחה, כמו שהרבי אומר[עט] ששליח בגימטריא שמח. אם אתה רוצה להצליח צריך להיות בשמחה. אם אתה לא בשמחה אתה לא מצליח ואתה טומן את היד בחיק, בצלחת, עצל והולך לישון – לא עושה כלום. עם כל הכוונות האלה אנחנו הולכים לומר סליחות, לבקש סליחה מהקב"ה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מהתעבות האור נתהוו הכלים – מהתעבות האהבה נתהוותה היראה.
• בשמים הנשמה כולה באהבה ודבקות, יראת-שמים מתהווה דווקא כשהיא יורדת לגוף.
• א-ח-ד – היינו אהבה בשרש, יראה (חתת) בירידה ושמחה בשליחות (ל-ד רוחות העולם).
• הנשמה בטבעה היא אהבה והיראה נדרשת כשהאהבה מתעלמת (בחטא).
• היראה אינה אלא אהבה 'עבה'.
• ה' רוצה מאתנו יראת-אלקים במעשה ואהבת-הוי' ברגש.
• ה' הוא עצם הטוב – והטוב מתבטא בסליחה.
• "טוב" בדעת, "[טוב ו]חסד" בחסד, "[טוב ו]ישר" בתפארת ויסוד; "[טוב ו]סלח" במלכות.
• המלכות חייבת לרדת כדי להעלות ניצוצות שקיימים רק בין הקליפות – כשחוטאים וחוזרים בתשובה מעלים את הניצוצות.
• את החטא-הנפילה אפשר להמיר בשליחות מוּדעת לעולמות התחתונים.
• יש תלות בין סליחה והצלחה בשליחות – אם תצליח בשליחות ה' יסלח לך וכדי שתצליח בשליחות צריך שה' יסלח לך.
• בקשת סליחה היא בקשה שה' יסלול את דרך חיי ויסלק ממנה את המכשולים – שיהפוך את החטאים שלי לחיים.
• הסליחות הן לצורך השליחות (בגימטריא "סלחתי כדברך").
• הצלחה בשליחות תלויה בזריזות ושמחה.