יצחק ורבקה – דינא קשיא ודינא רפיא

ב. יצחק ורבקה – דינא קשיא ודינא רפיא[15]

יצחק – דינא קשיא; רבקה – דינא רפיא

כתוב בחסידות[16] שיצחק אבינו הוא דינא קשיא ואילו רבקה אמנו היא דינא רפיא. כל זוג הם קשורים לאותה מדה, אבל יש ביניהם ניגוד והשלמה. אברהם ושרה שניהם חסד, רק שיחסית אברהם הוא החסד שבחסד ושרה הגבורה שבחסד. יצחק ורבקה – שניהם גבורה. יעקב ונשותיו – תפארת, "כתפארת אדם לשבת בית", "יעקב קראו 'בית'", "בית יעקב", "בית ישראל".

אצל יצחק ורבקה – שבמדה מסוימת הזווג שלהם הוא הכי שלם בתורה, כמבואר בלקו"ת – שניהם מדת הדין. כמו שבראש השנה יש שני ימים, "יחינו מיומים", שהיום הראשון הוא דינא קשיא והיום השני הוא דינא רפיא, לכן כתוב בכתבי האר"י שראוי שאדם יבקש מה' שידונו אותו ביום השני של ר"ה, שהוא "דינא רפיא". כלומר, לפי הפירוש הזה בחסידות, שרבקה אמנו תדון אותו – "ורבקה אהבת את יעקב". היום הראשון של ראש השנה, דינא קשיא, הוא בחינת יצחק – "ויאהב יצחק את עשו", את המקטרג, ח"ו, רק שבסוף, כמו שהסברנו, יצחק גם משתכנע, קצת עושה שינוי בראש ואומר "וגם ברוך יהיה", הוא הולך על יעקב.

בכל אופן, היחס בינו לבין רבקה אשתו הוא יחס בין דינא קשיא לדינא רפיא. צריך להסביר מה הכוונה. לכן, מפני שיצחק הוא דינא קשיא, "ויאהב יצחק את עשו". דין הוא בקורת, הוא לא בעד רשעים, וככל שהדין יותר קשה הייתי חושב שהוא יהיה יותר נגד עשו הרשע. שוב, סוף כל סוף יצחק יודע שעשו הוא רשע, הוא לא טפש. איך אפשר לומר שדווקא מפני שהוא דינא קשיא הוא אוהב את עשו, "כי ציד בפיו", ורוצה לברך אותו בעשר ברכות שגבוהות ממעשה בראשית וממתן תורה? ואילו רבקה אמנו, שהיא דינא רפיא, אוהבת את יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, בעל עולם התיקון.

"אמת ראה" ונפל על פניו

נתחיל מרמז יפהפה, גימטריא של דינא קשיא ודינא רפיא: קודם נשים לב שהמלה קשיא בארמית בגימטריא תהו. המדות של תהו הן קשות כארז והמדות של תקון רכות כקנה. מה הפשט של "דינא קשיא"? יקוב הדין את ההר. בדרך כלל חושבים שאמת היא המדה של יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, כמו שכתוב "תתן אמת ליעקב". אבל, קודם הזכרנו "ענני" – שנות חייו של יצחק אבינו – "באמת ישעך", ואמרנו שרומז לתיקון "ואמת", שע נהורין, אור הפנים.

על כך כתוב בגמרא (לדעת רבנן) "אמת ראה" ונפל על פניו – משה רבינו ראה את מדת האמת מבין יג מדות הרחמים, ונפל על פניו כי אמת היא "יקוב הדין את ההר". עצמות מדת האמת היא יותר דין מאשר רחמים, עד כדי כך שבחסידות[17] כתוב ש"תתן אמת ליעקב" היינו שיצחק נותן את האמת ליעקב. התורה נתנה "מפי הגבורה" ו"אין אמת אלא תורה", "משה אמת ותורתו אמת" – הוא לוי, מצד הגבורה של יצחק.

לפני כמה שבועות דברנו על אמת לעומת חסד, ואמת היא שכל שהוא שמאל – אמת בשרש היא יצחק. לכן "אמת ראה", את ה"דינא קשיא", ונפל על פניו – איך האמת נכנסת למדות הרחמים, והיא אפילו המדה האמצעית-השביעית ("כל השביעין חביבין") בתוכן?! האמת היא אור הפנים, שע נהורין, וכל שאר המדות הן צמצומים-שערות. זה קשור ל"כי אתה אבינו" שהולך על יצחק אבינו לעתיד לבוא, הגילוי העתידי. על כך אמרנו שעיקר ה"עת רצון" הוא לעתיד לבוא. כל מדרגות ה"עת רצון" בעלמא דין הן רק הארה ורמז בעלמא לעיקר הזווג של "עת רצון" אצל מלך המשיח, והוא בחינת יצחק.

שני ימי ראש השנה – הדין על ה"דינא קשיא" וה"דינא רפיא" שבתוכי

שוב, כתוב שיצחק הוא "דינא קשיא" ורבקה היא "דינא רפיא", כמו שני ימי ראש השנה. כמו שנסביר בהמשך, אדם צריך להבין שביום הראשון של ראש השנה דנים אותי על ה"דינא קשיא" שלי. לכל אדם יש דינא קשיא ודינא רפיא, והדין של היום הראשון של ראש השנה הוא על הדינא קשיא, ואילו הדין ביום השני של ראש השנה – "יחינו מיומים", "ענני באמת ישעך" – הוא על הדינא רפיא שלי, על הרבקה שבי. היום הראשון הוא דין על היצחק שבי.

רמזי דינא קשיא ודינא רפיא

שוב, אמרנו שנתחיל מחשבון גימטריא: דבר פלאי, דינא קשיא דינא רפיא עולה ארבע פעמים יצחק – כלומר, הערך הממוצע של כל מלה הוא יצחק, הכל יצחק, גם בחינת רבקה שהיא דינא רפיא כלולה ביצחק. ד פעמים יצחק עולה ארץ ישראל. כתוב בזהר הקדוש ש"בנוי דיצחק בגלותא דישמעאל" – אנחנו, בני ארץ ישראל, נמצאים בגלות ישמעאל – ו"בנוי דאברהם בגלותא דאדום", בחו"ל היהודים תחת יד אדום. כל התיקון של ארץ ישראל הוא בחינת זווג של יצחק ורבקה, דינא קשיא ודינא רפיא.

דינא אותיות שם א-דני. שתי הבחינות של דינא קשיא ודינא רפיא הן הפירוש של המשפט המפורסם "דינא דמלכותא דינא" – ה"דינא" הראשון הוא דינא קשיא וה"דינא" השני דינא רפיא. אם כן, המלכות מורכבת ונבנית מיצחק ורבקה, שתי בחינות הדין. פעמיים דינא עולה ה"פ הוי'. ארץ ישראל עולה לב פעמים הוי', כידוע. אם נוציא את הדינא-דינא – עין בגימטריא, וגם סֻלם שהזכרנו קודם – נשאר קשיא-רפיא, שגם צריך להיות כפולת שם הוי', זך פעמים הוי', בגימטריא שבת. גם גימטריא מופלאה.

ידוע בחסידות שארץ ישראל במקום כשבת בזמן – ארץ ישראל היא הנקודה האמצעית של המקום ושבת הנקודה האמצעית של הזמן. אז דינא קשיא דינא רפיא בגימטריא ארץ ישראל, ורק קשיא-רפיא עולה שבת בגימטריא. שבת היא סוד העין – ה-ש היא ג גווני העין וה-בת היא "בת עין". על ארץ ישראל כתוב "תמיד עיני הוי' אלהיך בה" – העינים של הקב"ה הן בארץ ישראל, וממנה ההשגחה הפרטית נמשכת לכל העולם, הכל "דרך ארצם".

שלשת האבות – שלש דרכים להביא את המשיח

היסוד הוא שיצחק הוא דינא קשיא ורבקה דינא רפיא. צריך להבין מה זה אומר. נתבונן בעבודת הקדש של שלשת האבות, "אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב". לכל יהודי יש את כל השלשה בלב. מבין השבטים, יש לכל יהודי שבט אחד שהוא העיקר אצלו, וכל השאר כלולים בו. לכן לכל אחד יש חוש מיוחד שהוא העיקר אצלו, אבל את כל האבות יש לכל אחד בתוקף מלא. אין זאת אומרת שאין יהודי שהוא יותר חסד, יהודי שהוא יותר גבורה ויהודי שהוא יותר רחמים – אבל שלשתם נמצאים ומאירים בתוקף אצל כל יהודי, כולנו רחמנים, מצד יעקב, ביישנים, מצד יצחק[18], וגומלי חסדים, מצד אברהם.

מה עבודתם? נשייך את הכל ל"אמת ישעך", גאולה אמתית ושלמה, גאולה נצחית שאין אחריה גלות ולא יכולה להיות אחריה גלות מטבעה. כל האבות רוצים משיח – איך אברהם אבינו מביא את המשיח? איך יצחק אבינו מביא את המשיח? איך יעקב אבינו מביא את המשיח? כולם רוצים משיח.

אברהם – הפצת המעינות

אברהם אבינו מביא את המשיח כמו שהמשיח אמר למורנו הבעל שם טוב כאשר שאל "אימתי קאתי מר" – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", אז "קאתי מר" דא מלכא משיחא בחסד וברחמים. ידוע שבין אבות החסידות הבעל שם טוב הוא אברהם אבינו – מי שפשיטא אצלו שהעבודה העיקרית היא להפיץ את האור כמה שיותר, שהרי אפילו מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך, וכל שכן הרבה מן האור שלא רק דוחה את החושך אלא הופך אותו לאור גדול (כמ"ש "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול"), שיהיה "כיתרון האור מן החשך". הוא לא יודע מה בדיוק יהיה, איך יתפתח, ורק יודע דבר אחד – צריך להפיץ, להאיר את העולם. העבודה של הפצת האור היא יחסית מקיף – זה הראש וזו דרך ה' של אברהם אבינו.

שוב, מיהו אברהם אבינו היום אצל כל אחד? ההכרה שצריך כמה שיותר להאיר בעולם את אור התורה, אור החסידות, לחדש חידושים בתורה, חידושים מתוקים לחך כל העולם כולו. כלומר, בסגנון המתאים, בשפה המדוברת לכל העולם כולו, נכון לדור שלנו. זה מה שיש לי לעשות, ויותר מזה אני לא יודע. למה משיח עוד לא בא היום? לא יודע, כנראה לא עשיתי מספיק. אם יש הבטחה שכאשר "יפוצו מעינותיך חוצה" אזי "קאתי מר" וה"מר" עוד לא בא – כנראה לא קיימתי מספיק "יפוצו", וזהו, לא יודע יותר מזה. זה אברהם אבינו.

יצחק – גילוי היש האמתי ביש הנברא – חפירת בארות

אותו אברהם אבינו הוליד בן. תחלת הפרשה, "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", הפרשה מדגישה כי כנראה יש חידוש מופלא בכך ש"אברהם הוליד את יצחק", כי הראש של יצחק הוא ראש אחר לגמרי – לא ראש של רק להאיר, ואיני יודע שום דבר חוץ מזה, כך אני תורם את התרומה המקסימלית שלי לביאת משיח. יצחק הוא משהו אחר, דינא קשיא.

אברהם הוא חסד. יצחק קשור ליש האמתי ואילו אברהם לאין האמתי – אברהם הוא מצד החכמה, אין האמתי, ויצחק מצד הבינה, יש האמתי. כתוב בתניא שהיש הנברא, החומר של העולם הזה, משקף את היש האמתי. כלומר, במהרה בימינו, כשיבוא מלך המשיח, השלחן הזה יהיה בגלוי "אלץ איז גאט" – הכל הוא אלקות ממש. לא רק שיש בו איזו נקודה של אור אלקי, של אין שמהוה ומחיה ומקיים את היש, אלא שהיש הזה משקף את היש האמתי לגמרי. כלומר, הוא-הוא היש האמתי לגמרי. אם יש משהו חוץ מהיש האמתי – הוא שקר. לכן העולם הזה הוא "עלמא דשקרא". לומר שהעולם הזה הוא עלמא דשקרא פירושו לומר שהעולם הזה הוא ה', וכל עוד שאיני רואה שהעולם הזה הוא ה' – הוא שקר מוחלט[19]. יצחק אבינו חי בתודעה הזו.

לכל אחד יש את התסכול שלו. על התסכול של אברהם אבינו דברנו לפני כמה שבועות. יש את התסכול של יצחק – הוא יודע שהעולם הזה הוא שקר, למה? כי הוא ה', וחייבים לגלות את ה"שלמותא דכולא", שהעולם הזה הוא עצמותו יתברך, שישקף ויותר מכך, שהוא-הוא ה', "אלץ איז גאט". לשם כך הוא צריך לרדת לתוך המציאות כפי שהיא.

מה העבודה של יצחק? חופר בארות – הוא חופר במציאות התחתונה ביותר כי רוצה לגלות מה יש בתוך האדמה, בתוך היש הנברא. רוצה לגלות שיש נביעת עצמות אין סוף בתוך היש הנברא – הוא חופר. אברהם אבינו גם חופר בארות, כתחביב, אבל זה לא עיקר הענין שלו – לכן החפירה שלו לא תופסת, הפלשתים סותמים את הבארות שלו ויצחק צריך לחפור אותן שוב. מי שחופר בארות בעצם – חופר בתוך היש כדי להסיר את השקר ולגלות את האמת הצרופה, שהיש הנברא ירגיש אותה – הוא יצחק.

הפיכת העולם של יצחק לעומת עבודת הבירורים של יעקב

למה הוא אוהב את עשו יותר מיעקב? כתוב בחסידותטז ווארט מאד חזק: עשו הוא רשע, הוא גם שקר, הוא כולל את כל המרעין בישין – אבל הוא משקף את עצם מציאות היש, החומר, של העולם הזה, שה' ברא אותו לכבודו. ה' ברא אותו כדי שיגלה את עצמות ה' בו. מי שמסמל זאת, שהוא-הוא, הוא עשו, לא יעקב.

מיהו יעקב? כל הכבוד, אבל הוא לא כל כך חשוב ליצחק. יעקב הוא חכם – "ישב אהלים", תלמיד חכם – שמסוגל באמצעות החכמה שלו לעסוק בעבודת הבירורים, לברר את מציאות היש – "כולם בחכמה אתברירו". כלומר, הוא מסוגל להוציא מהיש ניצוצות, נקודות טובות. גם לאחר שיעקב מוציא ניצוצות מהיש – היש נשאר יש, השקר נשאר שקר, רק שהוא גאל ופדה כמה נקודות ממנו פה ושם. העבודה הזאת, עבודת הבירורים, בעיני יצחק אבינו – לא כל כך שוה. זה לא הענין שלו. הוא מעריך את יעקב, כל הכבוד.

מהו יעקב? כתוב שהוא י עקב – שיש לו הארה של חכמה (י) ועמה הוא יורד לתוך העקב, לתוך העולם, ומברר משם בירורים. מי שלומד קבלה וחסידות יודע שכל העבודה שלנו, העם היהודי, היא לברר בירורים – עד ביאת גואל צדק. זו עבודת יעקב.

יצחק ועשו – "משיח נאו"; יעקב – "אתנהלה לאטי"

שוב, הענין של אברהם אבינו הוא להאיר. הוא מאמין – "ראש כל המאמינים", "תשורי מראש אמנה" – שכמה שיותר נאיר אור הגאולה תבוא. יעקב אבינו לא מסתפק בכך – הוא צריך לברר את המציאות. אברהם לא כל כך מתעסק עם המציאות באופן ישיר, אלא רק מאיר על המציאות. יצחק וגם יעקב כן קשורים למציאות ודואגים לה, אבל בצורה אחרת. יצחק רוצה בבת אחת להגיע לעצם היש ולגלות לו את השרש האמתי שלו, שהוא היש האמתי, וממילא "בשעתא חדא וברגעא חדא" – עבודת התשובה – היש הנברא יוכלל ויתבטל לגמרי (לא בירורים) בתוך היש האמתי, ואז תתגלה האמת הצרופה ש"אלץ איז גאט" ותו לא מידי.

מה אומר יעקב כשהוא פוגש את עשו אחיו ומתמודד איתו אחרי שהוא חוזר מחרן? אז נעשה איזה שלום ביניהם, אבל עשו מזמין את יעקב – נקרא בהמשך התורה, בפרשת וישלח – שילך איתו מיד למקומו, שעירה, ויעקב אומר לו "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדני שעירה". כלומר, ליעקב יש ראש שהתהליך להביא את הגאולה הוא אטי. לעשו וליצחק יש, במדה מסוימת, מכנה משותפת – רוצים תכל'ס. יצחק הוא בתכלית הקדושה ועשו בתכלית הלעו"ז, אבל יש להם צד משותף שרוצים תכל'ס עכשיו – משיח נאו. בשביל משיח נאו צריך לומר ש"נסתיימה עבודת הבירורים" (של יעקב). כי אם לא נסתיימה עבודת הבירורים אין משיח נאו. יש עדיין "ואני אתנהלה לאטי".

יצחק, שחי הכי הרבה, אפשר לחשוב שהיות שהוא הכי מאריך ימים בעולם הזה הוא הכי סבלן בעולם. אך, ראה זה פלא, מי שהכי מאריך ימים הוא מי שאין לו סבלנות, צריך תכל'ס ברגע הזה, לא רוצה לחכות שניה – משיח נאו. מי שהוא משיח נאו, העסק שלו הוא דווקא עם עשו, עם החומריות של העולם הזה, כי משיח נאו פירושו שהעצם יתגלה ויאיר מתוך החומר. אין לו ענין בעבודת הבירורים, "אתנהלה לאטי" (לאט לאט, עבודת הבירורים).

ההתקדמות מיעקב לישראל – "אתנהלה לאטי"

כמה שוה "אתנהלה לאטי"? ישראל. מי אומר זאת? יעקב. הוא אומר זאת לפני או אחרי שנקרא ישראל? אחרי שהוא נקרא ישראל על ידי המלאך – למחרת המאבק שלו עם שרו של עשו, שהוא נצח אותו וגם נפגע ממנו – אך השם רק זמני, ואת עיקרו הוא יקבל מהקב"ה יותר מאוחר. והנה, באמצע, בין השם ישראל שקבל מהמלאך לשם ישראל שהוא עתיד לקבל מהקב"ה עצמו, יש לו ביטוי שעולה ישראל – אתנהלה לאטי.

כולם שואלים, הקב"ה אומר לו "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", כפי שאומר "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם", ובעוד שאצל אברהם "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה" אצל יעקב ממשיכים לקרוא לו בשם יעקב. מה הטעם? יעקב הוא י-עקב, עבודת הבירורים בה "כולם בחכמה אתברירו" – הוא יורד לתוך העקב כדי לברר שם, "וידו אוחזת בעקב עשו". העקב הוא "עקב עשו" וה-י של יעקב – "ידו" – יורדת כדי לברר שם מה שאפשר.

למה מותר לנו לקרוא לו יעקב? כי בעולם הזה, לפני ביאת משיח תיכף ומיד ממש, כל זמן שיש עבודת הבירורים – יש יעקב. כתוב בחסידות במקום אחד שיעקב הוא הבינוני וישראל הוא הצדיק. בעצם היינו הך – רק לעתיד לבא "ועמך כֻלם צדיקים" – כולם ישראל – "לעולם יירשו ארץ". בינתים "הלואי בינוני", ועיקר העבודה הוא עבודת הבירורים, י עקב.

מה הפירוש "אתנהלה לאטי"? עד שאזכה להיות ישראל לגמרי. רואים שישראל בא בשלבים – קודם מקבל את השם באופן זמני מהמלאך, אחר כך בקביעות מה', אבל עדיין לא קבוע לגמרי, ולכן עדיין קוראים לו ברוב הפעמים יעקב. זו עבודתו "אתנהלה לאטי" – בגימטריא ישראל, אבל הכוונה היא שכדי להתעצם עם השם ישראל באמת צריך בינתים את העבודה של "אתנהלה לאטי".

דינא קשיא – חתירה להשלמת היעד בזמן ובדרך מוגדרים; דינא רפיא – גמישות ביחס לדרך ולזמן הסיום

שוב, מה הווארט? הווארט בחסידות ש"דינא קשיא" – שאמרנו שדנים אותו עליו ביום ראשון של ראש השנה – הוא שהתכלית היא שהכל יושלם מיד. כמו אחד שיש לו עסק, ויש לו איזה יעד, איזה מבצע – יכול לקחת כך וכך זמן, אבל הוא הולך על זה כל כך חזק שחייב כמה שיותר מהר לגמור עם היעד הזה, להגיע ליעד, שהענין יושלם. היות שצריך להיות מושלם כמה שיותר מהר, יש בכך דינא קשיא, שצריך להיות מושלם כפי שהוא מצייר זאת. אין זמן שאיך שזה לא יצא – בסדר.

אם אתה צריך להשלים את המשימה שלך עכשיו, אתה לא יכול להיות גמיש באמצעים איך משלימים אותה. צריך לקבוע מאד ברור את התהליך איך אני כעת מחליט – החלטה חמורה, איך אני הולך להשלים את המשימה. יש תאריך יעד, דד-ליין – יצחק הוא טיפוס שיש לכל דבר דד-ליין, וממילא התהליך מאד ברור, אי אפשר לשחק איתו. צריך לעשות, שלב אחרי שלב, טק-טק-טק, ולגמור את הסיפור מהר – זה דינא קשיא.

מה חדשנו? ש"דינא קשיא" הוא לא רק לדון רע, לא ראש של הענשה, אלא פשוט לדחוק חזק, בצורה מוגדרת – הכל מוגדר, דין הוא גדר – והולכים על תכל'ס עכשיו. אם יש כמה שלבים – צריך להיות מאד ברור, החוזה צריך להיות ברור. מי שהוא אברהם לא צריך לכתוב חוזים. גם רבקה, כפי שתיכף נסביר מה זה דינא רפיא. אבל אצל מי שהוא דינא קשיא הכל צריך להיות ברור, ולסיים כמה שיותר מהר – שיושלם מיד.

מהו דינא רפיא? גם דין. כלומר, גם יצחק וגם רבקה רוצים אותו דבר. אבל איך יהיה? איך יתפתח ויצא? כמה זמן יקח? רבקה לא נעולה על טק-טק-טק. זה נקרא דינא רפיא, כך מוסבר. אצל רבקה יש את אותו ציור של הסוף, של היעד, אבל יכול לקרות כך ויכול לקרות כך – יכול לקחת כך וכך זמן ויכול לקחת עוד יותר זמן. אם כן, צריך הרבה סבלנות, מה שנקרא "ארך אפים". זה עדיין דין, אבל דינא רפיא.

דינא קשיא – 'זבנג וגמרנו'; דינא רפיא – 'זבנג ולא גמרנו'

היות שאמרנו קודם שכשמפיצים חסידות, נחזור לראש של אברהם אבינו, לא מספיק רק לומר חסידות באותיות של הדור הקודם – צריך להתאים את האותיות לסגנון ולאנשים של הדור הזה. אחרת מה עשיתי?! כלומר, צריך להשתמש בלשונות וביטויים שמתאימים לדור, כמו שהרבי השתמש בביטויים 'מבצעים', 'טנקים' וכו' – מאד אהב את הצבא בארץ, ולכן אמץ הרבה מונחים צבאיים. זו דוגמה שצריך לדבר בשפה של הדור.

גם אנחנו אוהבים לעשות כך, בבחינת יצחק שהוא צחוק ושעשועים. מי שקורא את החסידות על הנושא הזה של יצחק ורבקה, כאן בפרשתנו, ולמה יצחק רוצה דווקא לברך את עשו ורבקה את יעקב, שיעקב יזכה לברכות, כמו שהיה ברוך ה', הביטוי – שכמובן לא כתוב כך בספר – שיוצא הוא שיצחק הוא טיפוס של 'זבנג וגמרנו'.

אברהם אבינו לא מתעסק עם המציאות, עם היש ישירות, בכלל (עם זאת, יש לציין מה שלמדנו בפרשת לך לך, שתחלת דרכו של אברהם אבינו היה גם 'זבנג וגמרנו', בשבירת הפסלים של תרח אביו, אבל אט אט הוא התבגר מהנהגה זו, שעל כן אין מעשה זה כתוב במפורש בתורה. יצחק ירש גן זה מאביו אברהם והביא אותו לבגרות שלמה). יצחק כן. יצחק הוא דין, והוא דינא קשיא, והוא מדמיין שהכח של הברכות שיברך את עשו הוא לתת כזה זבנג ליש – עשו הוא היש – שהיש האמתי יתגלה והיש הנברא יתבטל וישקף את היש האמתי, בזבנג אחד. רבקה אמנו יודעת שזה לא יעבוד. רעיון נחמד.

בעיתונות בימים האחרונים יש הרבה מאמרים לגבי המדיניות שלנו היום כלפי אירן – כן לתקוף, לא לתקוף. הכותרת של אחד המאמרים שנכתבו בנושא זה הוא 'זבנג ולא גמרנו' – זה רבקה אמנו. גם יצחק וגם רבקה הם זבנג, כי הם בחינת דין, רק השאלה היא אם 'זבנג וגמרנו', כפי שחושב יצחק, או 'זבנג ולא גמרנו', ואז אתה בבעיה, הכל הוא בומרנג.

זה נוגע מאד-מאד למדיניות, מה עושים – כמו היום – לגבי אויבים וכו'. יעקב הוא לא זבנג בכלל, הוא "אתנהלה לאטי", עבודת הבירורים, לאט לאט (עם הסכמי שלום בדרך, אך כמובן לא הסכם שלום שמוותר על קוצו של י של משפט התורה, אדרבה, ליעקב ברור שבירורים ושלום באים אך ורק מכח התורה. הרי יעקב עצמו הוא עמוד התורה).

הסכמת יצחק לברכות יעקב – הכרה שהתכנית שלו לא היתה עובדת טוב

כמו שאמרנו קודם, בסוף, ברוך ה', יעקב מקבל את הברכות, את הכח שהיה אמור להגיע לעשו, וגם יצחק מסכים ש"גם ברוך יהיה"[20]. מה הרמז? הוא מבין בדיעבד, לאחר מעשה, שהתכנית שלו לא היתה עובדת טוב, ובאמת יקח זמן. אם יעקב קבל את הברכות, זה לא יקרה היום – יקח זמן (אבל בכל זאת מנחם יצחק את עשו "והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך", ואז יתכן "משיח נאו"!). לכן הוא אומר "וגם ברוך יהיה" בלשון עתיד – כתוב בחסידות ש"יהיה" רומז ל"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". לעתיד לבוא "יהיה", אף שכרגע עוד לא, אבל "גם ברוך יהיה" – לכן הוא לא חוזר בו מהברכות.

"משיח נאו" – זבנג וגמרנו?!

אם כן, מוסר ההשכל של כל הפרשה הזו הוא באמת – איך מביאים משיח. לאור הווארט הזה, צריך הרבה-הרבה להתבונן – הרבי ידע את כל מה שאמרנו עכשיו, אז מה הכוונה "משיח נאו"? לכאורה "משיח נאו" הוא דינא קשיא – חידוש מופלא לומר כך. באמת הרבי אומר, כותב בשיחה, שעשו מוכן וזו רק בעיה שלנו – שאנחנו צריכים ללמוד מהנכונות של עשו. הוא מוכן לגאולה, הוא מוכן לזבנג.

אפשר לומר בפשטות שבאמת אז עוד לא היה הזמן לתת את הזבנג-וגמרנו לעשו, ואולי כעת כן הזמן. אבל לא נשמע שזו הדרך של הרבי. עדיין צריך להבין יותר בהמתקה, בבחינת "אלהים ברב חסדך". הרי הרבי תמיד דבר על דרכי נעם, דרכי שלום וכו' וכו' – לא זבנגים.

נא – "נאו" ובקשה

לפני כמה שבועות דברנו על הפעם הראשונה שיש את המלה "נא" בתורה. בתחלת פרשת לך לך אומר אברהם לשרה אשתו, כאשר מתקרבים למצרים, "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו'". אז דברנו איך צריך לדבר האיש לאשה, ש"נא" לשון בקשה. זו הפעם הראשונה שיש "נא" בתורה – "הנה נא". אחר כך הוא אומר לה "אמרי נא אחתי את", מבקש משהו, אבל גם לפני שמבקש אומר "הנה נא" – יש כבר טון של בקשה. כך הסברנו לפני כמה שבועות.

איך התרגום מתרגם את המלה "נא" בכל מקום? "כען". מה הפירוש "כען"? עתה, עכשיו. הרבי פעם אמר שכאשר אני אומר את המלה now אני כותב אותה נאו ומכוון שהוא בגימטריא אל הוי' – "אל הוי' ויאר לנו" – שמות החסד והרחמים עליהם דברנו שבוע שעבר (בסוד "אל אלהים הוי' דבר וגו'"). לכל דבר צריך להיות איזה מקור בתורה, גם למליצה. זו מליצה, שהוא לוקח מלה באנגלית והופך אותה לשם קדוש (אם כי הצדיקים, תלמידי הבעל שם טוב, עשו כך מאז ומתמיד). בכל אופן, אולי יש מקור או אסמכתא מהתורה? כן, בלי ה-ו של "נאו", הנאו של התורה הוא נא, שפירושה כען-כעת-נאו. משהו יפהפה.

אם כן, במלה "נא" יש שני פירושים שהולכים יחד – פירוש אחד מלשון בקשה, ולפעמים צריך לחפש את הבקשה שיש בענין. על פי פשט כשכתוב "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" אין בקשה – על פי פשט "הנה נא" עכשיו, עכשיו אני יודע, כמו שרש"י מסביר, בגלל מעשה שהיה. אחר כך יש "אמרי נא" בבקשה מפורשת, אבל ב"הנה נא" הכוונה עכשיו, וגם בהמשך הפירוש הוא עכשיו, לכן התרגום הוא תמיד "כען".

אפשר ללמוד שגם בקשה היא הופעה של ההוה, עכשיו. מתי רש"י מדגיש ש"נא" לשון בקשה? בעקדת יצחק – "קח נא", בבקשה עמוד לי בנסיון זה האחרון, שיהיה לי מה לענות לאומות העולם וכו' מה החבה שלך אצלי. שם כותב רש"י ש"אין נא אלא לשון בקשה", בכל פעם, אבל הפשט הוא פשט – נאו.

מה רוצים לומר? כשהרבי אומר "משיח נאו" מצד אחד יש נחישות, כאילו בחינה של "דינא קשיא", שהענין יושלם מיד, נגמרה עבודת הבירורים, אין יותר זמן, ומצד שני יש בכך בקשה.

ראשית דבור אברהם לשרה וראשית דבור שרה לאברהם

נשלים את הדרוש שהתחלנו לפני כמה שבועות ונראה איך ממש קשור לפרשה שלנו. הפעם הראשונה שכתוב "נא" היא בביטוי "הנה נא" – "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". בהמשך, ה"הנה נא" הבא, הוא בדברי שרה לאברהם. אמרנו ש"הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" הוא הדבור הראשון בתורה של אברהם אבינו לשרה אמנו – לכן למדנו מכך הרבה ענינים.

אבל לא הסברנו, דבר פלא שמשלים זאת, שהדבור הראשון של שרה לאברהם בתורה הוא "הנה נא עצרני הוי' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה". ממש פלא, שגם היא מדברת בלשון תחנונים. הפתיחה בתורה של דבור אברהם לשרה היא "הנה נא", והפתיחה של דבור שרה לאברהם היא "הנה נא", ובשניהם הפשט של ה"נא" הראשון הוא כעת.

ההמשך הוא "בא נא" – כבר בקשה. ממש בדיוק כפי שהיה בדברי אברהם לשרה. קודם היה "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את... אמרי נא" – הראשון כעת והשני בקשה מפורשת – וכך גם בדבריה. מה שהסברנו אז תקף גם כאן – הבקשה כבר נמצאת בכח מראשית הדבור.

מה לומדים מכאן לגבי דבור? מדברים רק על משהו אקטואלי, משהו שקורה עכשיו. גם אצל אברהם, הדבור הראשון שהוא מדבר אל אשתו, הוא "הנה נא ידעתי", וגם הדבור הראשון של שרה לאברהם הוא "הנה נא עצרני הוי' מלדת בא נא" – שניהם פעמיים נא (נא נא = אמונה, שייך בפרט לאברהם אבינו, ראש כל המאמינים, ולשרה אשתו).

"הנה נא" – שרש ברכות יצחק

מה כל זה נוגע לנו? בכל התורה כולה, בכל חמשה חומשי תורה, יש ט"פ "הנה נא" – כולן בחומש בראשית. הראשון "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", הפתיחה עליה דברנו, והאחרון בפרשתנו, "הכל הולך אחר החיתום", במאמר יצחק אבינו לעשו בתחלת סיפור הברכות – "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי" (הפתיחה היא "הנה נא ידעתי").

למה רמז כל כך חשוב? כמה שוה "הנה נא"? הראשון הוא דבר אברהם לשרה (השני דבר שרה לאברהם) והאחרון דבר יצחק לעשו. ב"הנה נא" כבר יש רמז לכל הברכות שהוא עתיד לברך, כל עשר הברכות של "ויתן לך האלהים... ארריך ארור ומברכיך ברוך". רש"י אומר שאצל הצדיקים "תחלתן יסורים וסופן שלוה" – האוררים לפני המברכים – ואצל הרשעים (אצל בלעם נאמר הפוך "מברכיך ברוך ואורריך ארור") "תחלתן שלוה וסופן יסורים".

חשוב שחתימת הברכות – הגבוהות ממעשה בראשית וממתן תורה – הוא בווארט שצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה. אם עשר הברכות הולכות לפי הספירות, "אורריך ארור" הוא היסוד – צדיקים "תחלתן יסורים" כדי לתקן להם את פגם הברית (שכידוע נמצא, על כל פנים בדקות שבדקות, גם אצל הצדיק, בסוד "שבע יפול צדיק וקם" – ס"ת עמלק, נכדו של עשו – "וקם" לשון נקמה, נקמה מעמלק, "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר 'אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע'"), ו"מברכיך ברוך" כבר המלכות, ה"והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

הברכה השביעית היא "הוה גביר לאחיך" – עצם בחינת יצחק אבינו, שהוא הגבורה ("הוה גביר לאחיך" עולה "פחד יצחק"[21]).

כמה אותיות יש בכל עשר הברכות של "ויתן לך"? 111 אותיות, כמנין "הנה נא". יש כאן רמז שכל הברכות הן פירוט ופירוש של "הנה נא" – "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי". איך מפרשים? ש"זקנתי" פירושו שהגיע ליש האמתי של עתיקא, שלמותא דכולא. את "לא ידעתי יום מותי" מפרשים קצת ההפך מהפשט, שהוא כל כך למעלה מהזמן שהוא למעלה מהחיים והמות, אז ממילא "לא ידעתי יום מותי". כלומר, אין לי שום קשר לזה, לא מדבר אלי ולא שייך אלי "יום מותי" – פירוש עמוק לפי החסידות[22]. למה "לא ידעתי יום מותי"? כי "זקנתי", הגעתי לעתיקא, שם אין לא חיים ולא מות[23].

הכל מתחיל מאותו מקום של "הנה נא זקנתי", שממנו נמשכו ה"הנה נא" אותיות – פלא אותיות, הפלא הכי גדול בתורה של – הברכות "ויתן לך האלהים וגו'". הכל כדי שיתקיים אצלך "אני אמרתי אלהים אתם", שאתם "אלהים", "אלהים ברב חסדך" – שזה הטבע שלך. "ויתן" מפרשים "יתן ויחזור ויתן", עד אין סוף, ו"ויתן לך" – שש אותיות – עולה אלהים פנים ואחור, ו"פ אלהים.

בחכמת המספר באיזו צורה גיאומטרית, של חן, כותבים את מספר האותיות של "ויתן לך"? 111 הוא מספר ברית ה-11 – משולש של 10 (55) מלמעלה עד לנקודה התחתונה, נקודה באמצע, ומשולש של 10 מהנקודה העליונה עד לשורה התחתונה הרחבה. איזה ביטוי רומז למספר הזה? הפתיחה של כל הספור, "הנה נא [זקנתי]" – הפעם האחרונה בתורה שהביטוי הזה מופיע. "הנה" הוא גילוי ו"נא" הוא נאו (בבקשה).

מהדורות ה"נאו" של יצחק

כל הענין של יצחק הוא נאו, דווקא יצחק הוא "משיח נאו". אבל במשך הזמן ה"משיח נאו" גם עבר כמה מהדורות ושיפוצים. קודם כל, שיעקב קבל את הברכות, ולא עשו כפי שיצחק רצה בתחלה בשם ה"משיח נאו" שלו. יצחק רצה לברך את עשו כי בשבילו זה יהיה "משיח נאו" – גילוי היש האמתי ביש הנברא כעת, ברגע הזה. הענין של יצחק הוא לא להפיץ תורת החסידות, אלא ה'זבנג' לגלות שעצמות ה' הוא השלחן הזה.

גם כשיש לו את יעקב – שהוא לא אברהם אבינו, אלא י-עקב – אין לו סבלנות אליו. אחרי הבירורים של יעקב השלחן עדיין נשאר שלחן, למראית העין לא קרה שום דבר, ולכן עבודת יעקב לא כל כך מענינת אותו. אבל רבקה, שהיא דינא רפיא, מבינה שה' ברא את היש הזה, ברא את השקר להיות "כסא לטוב" על ידי עבודת הבירורים של יעקב דווקא.

"על מה שוא בראת כל בני אדם"

נסיים בעוד דבר חשוב מאד שקשור לכל הנ"ל שמובא בהקשר זה בחסידות: בתהלים פ"ט כתוב "על מה שוא בראת כל בני אדם". "זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם". למה ה' ברא את השוא, את השקר?

כאן, בדרושים[24], כתוב שכדי להגיע ל"עת רצון" – "עת לאהֹב" – צריך להיות תמיד על רקע של שוא ושקר. למה בעבודת הבירורים השלחן נשאר, היש נשאר – מה שלא ניחא ליה ליצחק – עד עת קץ? יצחק הוא אותיות קץ חי – הוא רוצה את הקץ עכשיו.

אבל עד עת קץ צריך את השקר בעולם, כי על רקע השקר הצדיק מגיע לאהבת ה', "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[25] – כשהוא יוצא ממנו. עבודת הבירורים היא שכל הזמן אנחנו יוצאים מהשקר. דווקא רבקה מבינה זאת (שעל כן היא אוהבת את יעקב) שנאמר בה "והנה רבקה יֹצאת" – היא היא ניצוץ האמת היוצאת מהשקר, מעלמא דשקרא (של בית בתואל אביה ולבן אחיה, לבן ארמי הרמאי-שקרן).

כתוב סוד עמוק שבכל תולדות עם ישראל, עד ביאת משיח, צריך את השקר. בלי השקר אין עבודה, ולכן צריך להשאיר אותו. רק בסוף בסוף יבוא יום של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". בינתים צריך "על מה שוא בראת". שואלים בשביל מה ה' ברא את השקר, והתירוץ הוא שצריך את השקר.

בסוף יהיו כמה דברים. יש "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ" – יש עצם השקר, שיכלה. יצחק חשב בתחלה שברגע שנותנים את הזבנג לשקר – עשו – מיד הוא יהיה נכלל בעצמות ויהפוך לשקף את העצמות בגלוי ממש. מה רבקה מבינה? שלא הולך כך. קודם כל, זה תהליך שלוקח הרבה זמן, וגם לא יודעים בדיוק איך הוא יקרה וכמה זמן הוא יקח. אבל מה שקורה בינתים, שיש עבודה של אתכפיא – לכפות את השקר, ועל ידי כך גם מבררים בירורים – גם מצליחים לקחת משהו מהשקר ולהפוך אותו לקדושה, אתהפכא, ובסוף יש "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ", שהשקר בכבודו ובעצמו יעלם מהארץ. אם כן, השקר יתפרד לכמה מדרגות, שאל כל מדרגה מתיחסים בצורה אחרת.

המענה לשאלת השטן "על מה שוא בראת" אותי – יש "כל בני אדם" שיתנגדו לצדיק

על הפסוק "על מה שוא בראת כל בני אדם" יש פירוש מפורסם של הבעל שם טוב, שלא מובא כאן אבל אפשר לקשר אותו למה שהסברנו: הפירוש של הבעל שם טוב הוא שאת השאלה "על מה שוא בראת" שואל עשו בכבודו ובעצמו, השטן, שרו של עשו. מתי הוא שואל את השאלה "על מה שוא בראת"? כאשר מופיע צדיק בעולם, בחינת משה רבינו ואתפשטותא דיליה בכל דרא ודרא, והצדיק הזה – כמו אברהם אבינו – מתחיל להאיר אור גדול בעולם. אז בא הבעל דבר לפני כסא הכבוד, לפני הקב"ה, וטוען כלפי ה' – "על מה שוא בראת" אותי.

יש בכך שני פירושים: למה בראת אותי לשוא? הנה יש צדיק שתיכף מאיר את כל העולם, יבטל את כל השקר, ויבוא משיח – אני גמור, 'זבנג וגמרנו', ו"על מה שוא בראת" אותי. וגם מפרשים ששואל "על מה שוא", שהוא עצמו השוא, ושואל למה בראת אותי?! ה' מרגיע אותו שכנגד כל צדיק יש "כל בני אדם" – עד שה' יגזור שדי, כנגד כל אחד כזה, גם כאשר יקום הבעל שם טוב בכבודו ובעצמו, ואדמו"ר הזקן, ומשה רבינו, כנגד כל אחד כזה, שמצד עצמו יש לו כח לגמור, לתת זבנג ולגמור את הענין, להאיר אור כל כך חזק שאין יותר סיכוי לשקר להתקיים, ה' מוריד מישהו מקביל כנגדו.

זה המקור לדברי נינו של הבעל שם טוב, רבי נחמן, על מפורסמים של שקר. כנגד אותו צדיק שמאיים על קיום השטן יש מישהו שידבר נגד הצדיק הזה, ישפיל אותו ויכפיש אותו ברבים, בתקשורת, ואז לצדיק הזה לא תהיה השפעה כל כך גדולה כדי להפוך את העולם. כך ה' מרגיע את השטן.

גלגולי השיטות של האבות בכל תולדות עם ישראל

אמרנו שלכל יהודי יש את כל האבות ואת כל האמהות וכולם רוצים משיח. לכל אחד יש שיטה אחרת איך להביא את המשיח. לגבי יצחק ורבקה – כפי שנסינו להסביר – השיטה היא להביא את המשיח ב"דינא קשיא", 'זבנג וגמרנו', או בדינא רפיא, שכבר אוהב ומברך את יעקב, את התודעה שאין דרך אחרת מאשר עבודת הבירורים.

מה קורה אחרי יעקב? באים שני בנים שלו, שמעון ולוי, ושוב – כמו שהרבה פעמים קורה – הנכדים נוטים לסבא יותר מאשר לאבא. מה השיטה של שמעון ולוי, שליעקב לא ניחא בה – הוא אומר שלא הגיע הזמן. השיטה שלהם היא 'זבנג וגמרנו', לגמור את הסיפור. לומדים מכאן שהמוטיבים האלה – כל שלשת המוטיבים שאמרנו, של אברהם יצחק ויעקב – הם כל תולדות עם ישראל. חוזר על עצמו, גלגל החוזר בעולם. יעקב מבקר את שמעון ולוי, אבל כתוב שמשה רבינו – פנימיות נשמת יעקב – מחזיק מהם.

ה"משיח נאו" של משה ולימוד ה"זריזות במתינות" מה'

כלומר, במשה רבינו יש גם בחינה – שכבר עברה כמה מהדורות – של יצחק. משה רבינו לא רצה בכלל להיות הגואל כי אמר שרוצה תכל'ס – "שלח נא ביד תשלח", או שאני המשיח או שלא צריך בכלל – עד שהקב"ה כעס עליו, גם נתן לו איזה זבנג.

אחר כך, בהמשך, כתוב "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום וגו'". מה רש"י כותב שם? קודם פשט ואז מדרש שהוא גם פשש"מ. הוא אומר ששלח מלאכים "דברי שלום" לסיחון מלך חשבון אף שה' לא אמר בפירוש כי 'למדתי ממך שאתה קדמונו של עולם' – כך מפרש "מדבר קדמות". מה למדתי ממך? שאתה היית יכול לשלוח ברק אחד ולשרוף את כל המצריים, אך לא עשית ככה. אם יש מקור של 'זבנג וגמרנו' הוא אותו רש"י. רואים שמשה רבינו חי את זה – אתה יכול לשלוח ברק אחד ולשרוף את כל המצריים.

ומה למדתי ממך? שלא עשית ככה. שלחת אותי – שאני בזעיר אנפין גם דווקא אוהב את השיטה הזאת, לכן זכיתי לתת עשר מכות למצרים, אבל איך? שלחת אותי – לדבר אל פרעה ולומר לו "שלח עמי ויעבדוני" "במתון", זו לשון רש"י. משמע מכאן שה' היה יכול בברק אחד לגמור את הסיפור, אבל לא עשה ככה – הוא רצה שיהיה "קמעא קמעא". מה זה "קמעא קמעא"? מכה ועוד מכה ועוד מכה, וכל פעם לדבר יפה אל פרעה, הכל בדרכי נעם, דרכי שלום, שלח עמי. לא רוצה – עוד מכה. זו נקראת השיטה של "מתון". והכל נגמר במשך חצי שנה.

כלומר, השיטה של 'זבנג אחד' נקראת זריזות. מחד יש "זריזותיה דאברהם", "וישכם אברהם בבקר", אבל מי שרוצה משיח בזריזות הוא יצחק – זו גבורת יצחק, דינא קשיא. דינא רפיא הוא "זריזות במתינות". מה למדנו מהסיפור של ברק אחד שישרוף את כל המצריים בבת אחת? שיש אין ספור מדרגות של 'זבנג וגמרנו'. זו תורת היחסות, הכל יחסי – יחסית לברק אחד שישרוף את כל המצרים עשר המכות נקראות מתינות, דינא רפיא. אבל עשר מכות הן גם דינא קשיא בשביל יפי נפש. רואים שכל הסיפור הזה הוא גם יחסי וגם חוזר על עצמו בכל הדורות.

בקשת הרבי ב"נאו" וכח המנגד למנוע את פעולת ה"משיח נאו"

מה שלמדנו מהכל, שוב, הוא שלרבי יש מאד-מאד חזק את ההוה-אמינא של יצחק אבינו, אבל שוב, כבר אחרי המון-המון גלגולים. מה שיש דברי נעם היינו "הנה נא" – "נא" פירושו עכשיו, אקטואלי, אבל בכל נא, בכל נאו, יש תחנונים, "תחנונים ידבר רש", וממילא בסוף הכל תלוי בקב"ה. כמו שהרבי אמר, לא הכל תלוי בי – להיות משיח תלוי בהכתרה, גם מלמטה וגם מלמעלה. הכל בגדר נא, בגדר בקשה. מחד זה נאו ומאידך בקשה.

אם יש דוגמה לפירוש הבעל שם טוב "על מה שוא בראת כל בני אדם" היא הרבי. ככל שיש אחד יצחק, שרוצה "משיח נאו" ופועל "משיח נאו" עם כל התוקף – דווקא לו, יותר מלטיפוס אברהמי או לטיפוס יעקבי, קם מישהו, תלמיד חכם גדול ומובהק מהצד השני, ומכפיש אותו וממילא מבטל את ההשפעה שלו. מבטל במדה מסוימת, אבל במדה מספקת שכל ה"משיח נאו" לא יוצא לפועל, בינתים. זה הקשר לפירוש של הבעל שם טוב "על מה שוא בראת כל בני אדם".

רפואת "דינא רפיא"

שוב, לכולנו יש את כל הדברים האלה, ופרשת שבוע היא ללמוד מיצחק – ובכל אופן רבקה מנצחת, כלומר שהיא ממתיקה, מרפאה, את הדינא קשיא. רפיא גם לשון רפואה. יצחק בלי רבקה הוא מכה, ומכה היא מחלה. הריפוי הוא על ידי רבקה אמנו. [המתנגד הוא רבקה?]. לא, היא רוצה, רק שהיא לא סגורה – אצלה לא חייב להיות דווקא כך ולא דווקא ברגע הזה. היא לא יודעת כמה זמן זה יקח, אבל היא הולכת על אותו הדבר.

כתוב "המאמין לא יחיש", בגימטריא "כי אתה אבינו" – זה תיקון שלו. ה"כי אתה אבינו" שלעתיד לבוא הוא "המאמין לא יחיש", בחינת רבקה, וכן בגימטריא שרה – רבקה מקבלת זאת משרה, "האהלה שרה אמו". "המאמין" הוא אברהם, ושרה היא "המאמין לא יחיש", ולפי החסידות זו תכונת רבקה.