כ"ד טבת ס"ט – יצהר

ביאורים במאמרי אדה"ז הקצרים

כתות "דורשי יחודך" ו"עוד יוסף חי"

[לכבוד הילולת אדמו"ר הזקן נלמדו ששה ממאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, אחד עם כל כתה בישיבה (אחרי סבב הכרות קצר עם התלמידים). בשיעור שנמסר לאחר מכן לכל הישיבה נלמד עוד מאמר שביעי – עיי"ש.]

א. שיעור א' "דורשי יחודך": "האחת" ו"השנית"

ד"ה "שם האחת": שתי המילדות – ה עילאה ו-ה תתאה

שם האחת שפרה ושם השנית פועה[א] [מה פירוש המלה "האחת"? יש "שתי המילדות העבריות", שפרעה אמר להן מה לעשות עם הילדים, והן היו נאמנות וצדיקות ולא הקשיבו לו, וכתוב עליהן "שם האחת שפרה ושם השנית פועה", והוא אומר:] שם ה' ראשונה [ה-ה הראשונה בשם הוי' ב"ה, שיש בו שתי אותיות ה. כל ה היא אשה, יש אשה עליונה, שזו אמא, ויש אשה תחתונה, שזו הבת. השם "ה ראשונה",] הוא עולם המחשבה [קוראים לה שפרה, זה כינויה על שם] שמשפרת את הולד [כך רש"י מביא בשם חז"ל. ומי הולד? הדיבור,] שמקשטת את הדיבור בקשוטים נאים ויפים [ומה הם?] איך ידבר ואיך יסדר דבריו וכל התנהגות הדיבור ע"פ מחשבה [מלאכת מחשבת, שהוא מתכנן טוב-טוב מה הוא הולך לומר. כתוב שיש אחד שיש לו חוש הנאום, מתכנן את דבריו היטב, משלב דברים נאים, מתאים אותם לציבור, ועל הכל הוא חושב איך הדיבור יצא יותר משופר. זאת הפעולה ששפרה עושה לולד. אחר כך כתוב "ושם השנית פועה", שהולך על הבת:] ושם ה' השנית הוא עולם הדיבור [המקור מאין שהדיבור יוצא. כל ולד הוא דיבור אחד פרטי, אפשר לומר הרצאה או שיעור או נאום אחד פרטי, אבל המקור של הדבור – עולם הדבור – כמו ה מוצאות הפה מהם יוצא הדבור, הוא "ה השנית".] שפועה והוגה ומדברת תמיד כו' [זה הכח שכל הזמן מדבר] והוא ה' אחרונה וב' ההין הן המילדות העבריות [בשביל ליילד דיבור אחד טוב, מתוקן, צריך גם את העליונה וגם את התחתונה, גם את "שם האחת שפרה" וגם את "שם השנית פועה"].

יוכבד ומרים ("האחת" ו"השנית") ורחל ולאה ("הגדלה" ו"הקטנה")

זה שמסביר כאן שלפי שם הוי' ה-ה הראשונה היא בחינת אמא וה-ה השניה היא בחינת בת מסתדר בדיוק עם איך שחז"ל מסבירים מי הן שתי המילדות העבריות – שפרה זו יוכבד ופועה זו מרים, אמא ובת. יש המון דברים פשוטים שהוא לא כותב, אבל זה בדיוק מסתדר. הראשונה היא ה ראשונה של שם הוי', אמא, יוכבד, והשניה היא ה-ה השניה של השם, הבת, מרים. איפה יש פסוק מקביל בחומש בראשית? "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל"[ב]. במקום "האחת" ו"השנית" כתוב "הגדלה" ו"הקטנה", אבל גם שם מסבירים שזה ה גדולה, ה עילאה, ה-ה הראשונה שבשם, ו-ה תתאה, ה-ה השניה שבשם.

כאן זה עוד יותר מסתדר, כי זה ממש אמא ובת. שם מתאים לכתוב "הגדלה" ו"הקטנה", כי הן שתי אחיות, באם ובת ברור מי הגדולה ומי הקטנה ולכן רק צריך לכתוב "האחת" ו"השנית". בכל אופן, היחס הוא אותו יחס – לאה כנגד יוכבד, כנגד שפרה, ורחל כנגד מרים, כנגד פועה. ברגע שיש כזו מערכת אפשר לעשות כל מיני חישובים מה זה יוצא ביחד, אבל את זה אני משאיר לכם[ג].

זיהוי שתי המילדות

שאלה: למה לא כתוב בפשיטות שזה יוכבד ומרים?

קודם כל, אם זו יוכבד ומרים אז שפרה ופועה זה שמות מצריים שקבלו לפי התפקידים, וכך פרעה התייחס אליהם. יש הרבה פר ו-פע בשמות מצריים – פרעה, פוטיפרע, צפנת פענח. אם אתה שואל כבר, זה גם נותן מקום לעוד דרשות. יש עוד דרשות חוץ מיוכבד ומרים? כך רש"י מביא, אבל בחז"ל זה לא פשוט מוחלט שזה רק הן. יש עוד דעה, חוץ מ"אשה ובתה", שזה "אשה וכלתה" – יוכבד ואלישבע. בגלל שפה כתובים שמות אחרים זה נותן מקום לדרוש את זה. יש מי שאומר שהן סתם מצריות. יש שבעים פנים לתורה (שבעים פנים לתורה נוטריקון שפרה, ויש בזה גם אותיות פועה, ודוק).

שפרה – תכנון הדבור, פועה – אהבת הדבור

בכל אופן, אמרנו שיש עכשיו הרבה מקום לדרוש את הקשרים. יש המון חסידות על לאה ורחל. קוראים ללאה "עולם המחשבה" ולרחל "עולם הדיבור". כאן הוא מחדש ששתיהן בשביל הדיבור, הכל בשביל הדיבור – או בשביל לשפר את הדיבור מתוך מחשבה, או בשביל להוציא יותר ויותר.

מה ההבדל ביניהן? נתחיל מלמטה, מפועה. היות שישראל הם מלכותיים, והכח של המלכות הוא דיבור[ד] (המלך נקרא "דבר" והמלכות נקראת עולם הדיבור, עלמא דאתגליא), אז יהודים אוהבים לדבר. מין האדם נקרא מין המדבר דוקא, ו"אתם קרויים 'אדם'. ורמז: מדבר = "צלם אלהים", בו נברא האדם, שהרי אלקים 'אוהב לדבר' בכל יום ורגע תמיד את עשרת המאמרות בהם נברא העולם, הוא כל הזמן מדבר (אלהים כל הזמן מדבר = 22 [אותיות הלשון המדברת] ברבוע!), ומכיון ש"אני אמרתי אלהים אתם" גם היהודים אוהבים לדבר. תשעה קבין של דבור נשים נטלו, ופועה אוהבת לדבר. סתם לדבר שטויות – אין בזה ענין. אבל בשביל להנהיג את העולם יש בזה מעלה.

משה אמר שאני לא מתאים להיות מנהיג כי אני לא דברן (והתורה האחרונה כאן עוסקת בסיבה לכך שהוא לא דברן). בשביל להנהיג צריך חוש בדיבור – שבא לך לדבר, שכיף לך לדבר. פועה אוהבת לדבר, יש לה חוש בדבור. שפרה זה לחשוב איך לדבר, שיצא יפה ומתוכנן (האותיות המשותפות לשפרה ופועה הן אותיות פה – הן בחינת "פה אל פה אדבר" – ושאר האותיות הן שעור = כד ברבוע כידוע).

שפרה שומרת מדבור "פטטיא בישין"

בסוף מסכת ברכות בירושלמי כתוב "כל פטטיא בישין ופטטיא דאורייתא טבין". כל פטפוט הוא רע, אבל לפטפט בדברי תורה זה טוב. בשביל זה נמצאים בישיבה – אחרי כמה שנים יוצאים עם הרבה פטפוטים של תורה, עם כח לדבר בדברי תורה, ועם זה כובשים את העולם ומנהיגים אותו.

כל ילד שנולד הוא או בן או בת, כל דיבור הוא או זכרי או נקבי (כמבואר מהבעל שם טוב). המילדות מילדות הכל, בנים ובנות. כאשר אומרים שכל יהודי שנולד הוא דיבור הכוונה שכל יהודי הוא מלך בפוטנציאל, "באשר דבר מלך שלטון", והמילדות דואגות להם. אם היתה פועה בלי שפרה הדבור היה מתדרדר לסתם פטטיא, ולא פטפוט טוב של תורה, ולכן צריך את שמירת שפרה, האמא, את תכנון המחשבה.

הכוונת הדבור שיצא מן הלב – על ידי שפרה

אם כן, הווארט של אדמו"ר הזקן כאן מאד בעד דיבורים (בינו לבין ה', בינו לבין חברו, ממנו לעם כולו – סוד חש-מל-מל, ודוק) – צריך לדבר, וכל יהודי שנולד הוא בעצם דבר, אבל צריך שתי מילדות עבריות. החוש לדבר נקרא פועה, אבל מלאכת המחשבת – איך לדבר ומה לדבר, שיפעל את פעולותו – נקראת שפרה. כתוב ש"דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם". אם רוצים להשפיע מאד חשוב שיצא מהלב. הכח שמוציא את זה – זה פועה. אבל זה שבא מעומק הלב, עם רצון טוב – למה אני מדבר ומה אני רוצה לעשות עם הדיבור, מתוך שאני חושב אני גם מכניס את כל עומק הנשמה שלי שגם יצא מהלב ואז הדבור פועל – זו שפרה. בשכר פעולתן הברוכה של שפרה ופועה ה' עשה להן בתים (בית עליון, ה עילאה, ובית תחתון, ה תתאה) – כהונה ולויה, מחזיקי התורה והתעודה, מיוכבד, ומלכות, עצם ה"דבר אחד לדור", ממרים (שם הגאולה, אהיה אשר אהיה = יוכבד כהן לוי מרים מלך, ודוק).

עד כאן התורה. אמרנו ש"תן לחכם ויחכם עוד" לחשוב על הגדולה והקטנה והאחת והשנית והשמות כאן – יש כל מיני דברים מאד יפים.

כולם כאן שיהיו דיבורים טובים, כל אחד יהיה דבר – מנהיג.

ב. שיעור ב' "דורשי יחודך": שם אהיה ושם הוי' 

ד"ה "פירוש השם אהיה":  אהיה – השם של הגלות

נלמד מאמר של אדמו"ר הזקן – שהיום ההילולא שלו – מפרשת שמות:

פירוש השם אהיה אשר אהיה[ה], דהנה גלות הוא הסתרת אלקות [גלות היינו שלא רואים את ה', לא רואים השגחה פרטית. מענין, כי לכאורה גלות קשור ללשון גילוי, וזה בדיוק ההיפך – הסתר אלקות. כתוב אצלנו במקום אחר שזה כמו שרש שיש בו דבר והיפוכו. כשגולים משהו חיצוני נחשף – החיצוניות נחשפת והפנימיות נסתרת. לכן גלות היא הסתרת אלקות.] כנודע שרואים שישראל הוא כ"כ בגלות ושפלות הוא הסתרת האלקות [פשט הגלות, שישראל סובלים, ואין גלות יותר מזה, כי גילוי אלקות בעולם הוא על ידי ישראל ואם יש השפלת קרן ישראל זה גלות והסתרת אלקות.] וזהו בחי' אהיה [זה השם ששייך לגלות, בגלל זה – שם של התבוננות בקבלה וחסידות, כפי שנראה. שם הוי', שזה גילוי מפורש בהדיא, לא צריך להתבונן. שם אהי' הוא שם שבשביל לגלות אותו צריך לדרוש אותו, "אם תדרשנו ימצא לך" כמו שאמר דוד לשלמה.] כשתרצה לבקש אותי היטב בעיון שכלך [התבוננות, הנקראת עיון] אהיה אפילו בגלות [אני אהיה שמה, אפילו במצב הכי קשה – "ואציעה שאול הנך", אם האדם מתבונן נכון מגלה את ה' גם בשאול. הגילוי אלקות שנמצא שם, לאחר ועל ידי ההתבוננות, זה נקרא שם "אהיה" – "אהיה אשר אהיה".] זהו גבורתי [גבורה היא צמצום, גם של הסתלקות, אבל גם של ריכוז – שאני נמצא בתוך מה שנראה חלל בלי אלקות, אם רק תתבונן תראה שיש שם המון אלקות, "הנך".] ואנכי עמך [כמו שאמר ה' ליעקב לפני הירידה למצרים.] וכשתבקש ותדרוש אנוכי עמך ותמצא אותי [עד כאן היה הסבר על שם "אהיה".].

משא"כ בשם הוי' שהוא מהוה תמיד בכל עת ורגע מאין ליש ואין בלתו ואפס בלעדו בוודאי לא היה יכול להיות שום גלות לשלוט על ישראל [אז לא צריך לחפש את ה'.].

שם אהיה – 'משחק מחבואים' עם ה'

שם "אהיה" חוזר שלש פעמים בדברי ה' אל משה, ולא נמצא עוד בתנ"ך כשם קדוש. קודם פעמיים, "אהיה אשר אהיה", אחר כך פעם אחת, "אהיה" (אחרי טענת משה שלא צריך להזכיר להם עוד גלות), ואחר כך נעשה אפס – יורד ונגמר. למה נגמר? אם זוכים לא צריך עוד גלות, לא צריך עוד "אהיה".

רבי אייזיק מהומיל, מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן, גדול המשכילים והמתבוננים, אומר שדוקא בגלל זה אני מחכה לימות המשיח – אז לא צריך עוד להתבונן, מחכה שלא יהיה יותר צורך ברבי אייזיק מהומיל, כי אז יהיה "והיה הוי' למלך על כל הארץ" וכבר לא צריך התבוננות של שם אהיה, שם הבינה בקבלה.

כל ההתבוננות היא לחפש את ה'. בכלל, הרבה שואלים מה העבודה של חב"ד, מהי התבוננות – העבודה של חב"ד היא לחפש את ה' (פסוק השער של קונטרס ההתבוננות, שער היחוד, של אדמו"ר האמצעי הוא "בכל לבי דרשתיך"). כמו המשל של המגיד של משחק מחבואים – ה' מתחבא ורוצה שנחפש אותו. התבוננות היא לשתף פעולה – לשחק את המשחק שה' רוצה. חב"ד זה להבין איזה משחק ה' רוצה ולהסכים לשחק אותו. אבל בסוף, אחרי שהוא יתגלה וכולם יתבגרו – גם המתחבא הוא ילד... – הכל יהיה גלוי וחשוף ואז אין יותר את המשחק הזה, יש רק את ה', "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

השתקפות משה – "אהיה אשר אהיה"

נאמר רק עוד רמז קטן: ידוע שהגימטריא של "אהיה אשר אהיה" היא 543, בדיוק היפוך ספרות ממשה – 345. יש בשם הזה איזה השתקפות של משה. גם הבן הבכור של משה, גרשם, עולה בדיוק "אהיה אשר אהיה". קודם הוא נתן את השם לבנו (אולי רמז שזה השתקפות שלו), ואז ה' אומר לו לומר לישראל "אהיה אשר אהיה". הפוך יכול להיות כל מיני דברים – משלים, או הפוך ממך. אלקות כאן זה הפוך.

לפני שבוע היתה הילולת הרמב"ם (ופעם, בספרים עתיקים – כנראה בטעות – היה כתוב שהילולת הרמב"ם היא כד טבת, עד שהוכרע שזה כ טבת וכך התפשט – יש בזה סימן לזיקה מענינת בין הרמב"ם לאדמו"ר הזקן). שמו הוא משה בן מימון – "ממשה עד משה לא קם כמשה" – וגם משה בן מימון עולה 543. הרמב"ן מביא שהרמב"ם רמוז בתורה בר"ת "רבות מופתי בארץ מצרים" – זה גילוי אלקות מתוך הגלות, מכח שם אהיה. אם מתבוננים מספיק בגלות פתאום יש מופתים שצצים מתוך השעבוד הכי קשה. הרמב"ם היה במצרים, ולכן כאן רמזו את שמו, והנה שמו עולה "אהיה אשר אהיה". עד כאן, בינתיים צריך להתבונן (וללמוד רמב"ם) עד שיבוא משיח.

ג. שיעור א' "עוד יוסף חי": "וישכם אברהם"

ד"ה "נקדים לפרש": "וישכם אברהם בבקר" – גילוי החסדים המכוסים

היום ההילולא של אדמו"ר הזקן. בחרנו את הקטע הזה משום שמוסבר בו מה זה שכם, ואנחנו קשורים לשכם, ליוסף הצדיק. הוא מסביר כאן מה זה שכם על פי חסידות ובעבודת ה'. הוא דורש את הפסוק "וישכם אברהם בבקר" החוזר ג"פ בתורה – יש על זה מאמר באשא עיני[ו], שכדאי ללמוד, על כך שמבחינים בין שלשת הפסוקים לפי טעמי המקרא שלהם, בכל אחד ה"וישכם" עם טעם אחר (ורמז: וישכם = שלום, בשביל להביא שלום לעולם צריך את העבודה של וישכם אברהם בבקר, וישכם = עשו, המשלים את אברהם ליצחק יצחק יצחק, וד"ל):

נקדים לפרש פסוק א' שנאמר וישכם [שכם לשון השכמה.] אברהם בבוקר[ז] כי ידוע שהבוקר נקרא חסד [בקר הוא אור חדש, ואור הוא חסד. חסד הוא אהבה, ה' אוהב אותנו. לכן מי שקם בבקר כמו שצריך מרגיש שה' אוהב אותו, אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". מי שלא מרגיש שה' אוהב אותו, באמת אולי לא קם בבקר – אין לו בשביל מה לקום, הוא פוחד לקום.] ויש חסדים המכוסין [מי שלא קם – גם אותו ה' אוהב, אבל הוא לא קם כי לא מרגיש את החסד, זה חסדים מכוסים.] ויש חסדים המגולין [אנחנו רוצים חסדים מגולים] וחסדים המכוסין נק' מוחין [מוחין, חסדים מכוסים וחיות – זה בקבלה וחסידות אותו דבר. מה ההוכחה שה' אוהב אותך? שאתה חי. זה שאתה חי זה מוחין. זה כבר חידוש. הכח שמחיה אותך נקרא מוחין, זה שכל. מה הקשר בין שכל לחיות? כמו שכתוב "החכמה תחיה". יש משהו עצמי בחכמה, בנקודת השכל, שנותן חיים. החכמה נקראת "נקודה דנעיץ" – עצם נקודת החכמה, החיות, נעוצה בכל אבר ואבר שבגוף החי (והוא סוד אברהם אותיות אבר מה דחכמה, כמבואר בדא"ח). לכן בכל כתבי האריז"ל כשמדברים על המשכת מוחין, ירידת מוחין לתוך פרצוף, הכוונה שהוא מקבל חיות. ז"א זה מדות, ולפעמים המדות ישנות, בלי חיות והתלהבות. אם יש לך אהבה ואתה פתאום מתחיל להתלהב בה, עוד טרם שתהפוך להיות חוויה מורגשת ממש, זה נקרא שהאהבה קבלה מוחין. צריך להבין את המינוח.] כי המוחין הוא מכוס' [לא רואים את השכל הטהור המחיה את המדות, אבל כשמתחילים להרגיש חוויה ממשית של רגש אהבה וכו' זה כבר חסדים מגולים.] וחסדים המגולין נק' שכם כי השכם הם הכתפים הם מגולין ונראין [זה לא בתוך הגוף אלא בולט החוצה, על שכמו.] ולזה נאמר ביששכר ויט שכמו לסבול [יששכר הוא בן תורה. זה עוד סיבה שבחרנו בקטע הזה, שמסביר מה זה בן תורה. לכאורה בן תורה עוסק רק בשכל, רק במוחין, רק חסדים מכוסים – התורה היא "תורת חסד", אבל אם זה רק מוחין החסד לא מתגלה, זה לא תכל'ס. תכל'ס רוצים שהחסדים יתגלו. בשביל זה צריך גם להוציא אותם לכתפיים. יששכר הוא בן תורה, אבל "ויט שכמו לסבל" – לא רק סובל ללמוד תורה, שיהיה הת"ח הכי גדול בעולם, אלא] שעשה מן החסדים המכוסין חסדים מגולין שיתגלו ויבואו אל התפשט' [הפשט הוא שהתכלית היא תורה ומעשים טובים. רבה חי ארבעים שנה, כי עסק רק בתורה, ואביי שעסק בתורה ובגמ"ח חי ששים שנה. אם אתה עוסק בצרכי ציבור כת"ח גם מאריכים ימיך, וזו התכלית, זה רצון ה'.] וגם אברהם [שאצלו פשוט שהוא חסד, יותר מאשר החידוש שכך זה ביששכר.] כוון לעשות מן החסדים המכוסין חסדים מגולים [להוציא את החסדים לגילוי, זה הדימוי הזה של השכם.] שהי' במדריגות שכם ולזה כתיב וישכם אברהם בבוקר שעשה מן הבוקר שהוא חסד שיהי' נק' שכם [לא הסתפק בכך שהבקר ישאר בקר, אלא רצה שיהיה שכם – לקח את הבקר והוציא אותו לשכם.] ויתגלו בהתפש' ויהי' נראין וזהו שבעינו בבוקר חסדיך לשבע אותנו בחסדך הגדול ויגלה עלינו במגולה ואז נשמחה ונרננה בכל ימינו [המשך הפסוק] תמיד שאף על פי שח"ו תמה זכות אבות יהי' חסדיך קיים לעד ולנצח.

רווח מול הפסד בעבודת השכם

בכללות המאמר מבואר על החשיבות של עבודת השכם – המשכת החיות הפנימית, שבבחינת מוחין, לחסדים מגולים. הוא לא כותב את זה כאן, אבל מוסבר שכתפים יחסית לפנים הם צד אחור, ממד של אחוריים, וממילא זה לא כל כך 'פנימי' להתעסק עם כתפיים. תוך כדי שאתה מגלה משהו אתה קצת מפסיד פנימיות, אתה הולך ונוטה לכיוון אחור בשביל לגלות את הדבר, אבל זה הכרח המציאות – רוצים את זה, רוצים שתוותר קצת על הפנימיות בשביל הגילוי, שלא ישאר רק במוחין (ואפילו אם לא מדובר רק על המוחין בראש, אלא מוחין שמתפשטים ומחיים את הגוף). צריך להוציא את זה לשכם, קצת אחורה, בשביל לגלות – זה מה שה' רוצה.

שכם – הגשר המחבר בין התורה והמדע

שכם זה גם גשר. תמיד אמרנו ששכם הוא המקום הטוב לאוניברסיטה המחברת בין תורה למדע – תורה היא פנים ומדע הוא אחור, והשכם הוא הגשר המחבר (שהוא ענין סוד העיבור המסור ליששכר יודעי בינה לעתים, מחברי הבינה הפנימית לזמן החיצוני).

קיבוע החסד על ידי גילויו במציאות

בסוף המאמר הוא מחדש משהו שצריך להבין. כל הזמן הוא דורש "וישכם אברהם בבקר", וכתוב שכל אחד צריך לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי" – כאן הכל זה מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם המשכים בבקר – ופתאום בסוף אומר שגם אם תמה זכות אבות ח"ו עדיין חסד ה' קיים לנצח. מה קרה כאן? זה מסביר עוד דבר, שאולי הוא עיקר הווארט – הסבר מה התועלת של הגילוי. אם אתה עושה משהו טוב למישהו, מגלה אהבה, אז כשדבר מתגלה הוא לא שב ריקם – קבעת מציאות.

זה קשור לעוד ווארט שנלמד (בשיעור לכל הישיבה[ח]). יכול להיות הרבה אור בדבר פנימי, אבל המציאות שלו לא קבועה – זה יכול להתעלם ולברוח. יכול להיות יום אחד עם המון פנימיות ומחר בבקר עם כלום. אבל מי שעושה, מי שמגלה, מי ששם דברים על השכם – בדרך הזאת הוא קובע מציאות (והוא ענין מקודש לעומת תדיר, נושא שנידון כאן הרבה בזמן האחרון, איך שהעיקר הוא עבודת התדיר, תדיר = חכמה בינה דעת, שלמות עבודת חב"ד).

ה"תמה זכות אבות" אומר שהמדות הפנימיות חג"ת יכולות להתעלם, אבל היות שהוציא את זה כבר 'לא יעזור' שום דבר, זה יישאר. זה עיקר הווארט כאן בסוף, שצריך להוציא-לגלות חסד, ואז אתה מנציח את החסד (הנצח הוא ענף החסד, הכח המנציח את החסד על ידי שמוציא את החסד החוצה, וכנודע שהנצח היא הספירה הראשונה שבבחינת יציאה לבר מגופא). זה מה שמבקשים מהקב"ה "שבענו בבקר חסדך", גלה את החסד שלך, וכשה' מגלה חסד בטוח שזה יישאר – אם ה', כמה שאוהב, לא יגלה בטוב הנראה והנגלה שלנו אז יום אחד אולי הכל בסדר אבל אם ביום שני נחטא החסד יתעלם. ברגע שזה נעשה, שבוחרים – אני הולך על זה, מוכן להמר על הקשר עד כדי כך שאני מגלה אותו (כמו שידוך, שמפרסמים את זה) – ברגע שזה מפורסם אז אין חזרה (כמו בנבואת נביא, והרי הנביאים נאחזים בספירת הנצח, וד"ל). אפילו שזה פחות בפנימיות, זה על השכם-האחור, אבל זה הבטחה שיתגלה.

לשים את הדברים על השכם – לגלות את האהבה בפועל

עד כאן התורה על השכם, עבודה של כל מי ששייך לשכם. זה אומר שהשכמניקים צריכים לקחת הרבה חסד ולגלות אותו, להפוך את החסדים המכוסים למגולים. חסד מכוסה פירושו שאני עושה הכל מתוך אהבת ישראל, בכל תפלה אני אומר "הריני מקבל עלי מ"ע של ואהבת לרעך כמוך", אבל אם תשאל את הזולת, לא בטוח שהוא יודע שאני אוהב אותו. צריך הרבה שכל, עם הרבה חסדים – יש אהבה במוחין – אבל צריך להוכיח את זה בפועל. צריך לשים את זה על השכם.

לקיחת אחריות על עם ישראל

תמיד אנחנו מסבירים ששכם פירושו אחור מלשון אחריות, "ותהי המשרה על שכמו" כתוב במשיח – לקחת חסד ולקחת אחריות ליישם אותו, לדאוג לעם ישראל. כמו שדברנו כאן לפני שבועיים (לא בנוכחות התלמידים, בישיבת צוות), כמו שחושבים על להתחתן בזמן הנכון – לאו דוקא בשנה הקרובה – כך צריך לחשוב הרבה ולתכנן את השליחות. כל החינוך הוא להיות מכוון מה האחריות שלי כלפי עם ישראל. לקחת את כל מה שאני לומד ולהוציא את החסדים שיש בזה – לשים אותם על השכם. כשה' נותן לי בקר, "שבענו בבקר חסדך", לקחת אותו ולשים אותו על השכם.

ד. שיעור ב' "עוד יוסף חי": אהבת יעקב ועשו

ד"ה "ויאהב יצחק": אהבת יעקב – בזמן הזה, אהבת עשו – לעתיד לבוא

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת כו'[ט] יאהב ל' עתיד והוי"ו מהפך לעבר ורבקה אוהבת ל' הוה כו' [צריך להבין למה אצל יצחק יש לשונות עתיד-עבר ואצל רבקה לשון הוה.] ומשארז"ל לע"ל ישראל ידענו כי אתה יצחק אבינו [דרשת חז"ל על הפסוק "כי אתה אבינו".] וכעת בגלות אברהם אבינו ויעקב אבינו [ולעתיד לבוא מי שישאר "אבינו" זה יצחק.] לפי שבחי' יצחק גבוה מאד שהוא בחי' הזהב שגבוה מכסף שהוא חסד [מדת אברהם, כיסופים ואהבה, וכן נחשת היא "נובלות חכמה שלמעלה תורה", ר"ת נחשת, זה יעקב אבינו איש התורה, אבל גבוה באין ערוך זה הזהב.] ולע"ל יושג בחי' יצחק [היום זה בלתי מושג, אי אפשר להבין, כמו שכותב בפרק נ בתניא על "מעלת הזהב על הכסף" שלית כל מוחא סביל דא ואי אפשר להסביר זאת (אחד הדברים היחידים בתניא שכותב שלא יכול להסביר), אבל לעתיד לבוא זה יושג. ולמה הוא אוהב את עשו? "כי ציד בפיו".] ובעשו הי' הציד דנשמות קדושות שנפלו לקליפות [כך כותב האריז"ל, שיצחק צד בו נשמות גבוהות מאד כרבי עקיבא ורבי מאיר וכיו"ב, צאצאים של גרים שהתגיירו מעשו. יצחק צד אותם, והיות שעשו הוא שדה הציד שלו לכן אהב אותו מאד מאד. יצחק הוא לשון צחוק, וציד הוא סוג של צחוק ומשחק, אז הוא הכי משחק בעשו. לפי הפשט עשו שיחק איתו, ולפי הסוד יצחק שיחק עם עשו.] היו בפיו ולא בתוכו שלא יהפכנו וד"ל [זה חידוש, שאיני זוכר ממקום אחר, שהנשמות דוקא בפי עשו ולא ממש בתוכו. אם הנשמות האלה היו ממש בתוכו היה יכול להפוך אותן לרע, לעכל אותן ולהפוך לחלק ממנו. לכן הן רק מרחפות בפה – לא לגמרי "מהשפה ולחוץ", זה בפנים – אבל לא נבלע לגמרי אל תוכו, כי אז היו מתהפכות להיות עשו הרשע לגמרי.] ולכן אהבו יצחק שרשו [שרש הנשמות הללו הוא ביצחק, ולכן אוהב אותן.] כו' ולעתיד שיתברר הטוב שנפל להרע ולא יהי' להקליפות חיות ["ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[י].] אז יכירו יצחק אבינו שזהו שורש [כל הסיפור הזה] שממנו יצא הטו"ר [עם כל המשחק הזה] כו' [כשלא יהיה ערבוביא ויניקה של הרע מהטוב אז כל המשחק הזה יהיה משעשע, כאשר הרע הוא רק זכרון בלבד – כי עכשיו כל הטוב יצא מהרע, ומה שנשאר בלי חיות ומתבטל. איך מקיימים מצות מחית עמלק לעתיד לבוא? יש איזה רושם שנשאר רק לצורך השעשוע.] אבל כעת הגלות מעורב הטוב ברע [צרה צרורה, יש ערבוביא ויניקה. כמו כאן בארץ – כל יהודי הוא טוב, אבל המצב בכללותו רע. כשיש ערבוביא אי אפשר לבחור בטוב וברע יחד, צריך לבחור להבחין ולהפריד בין הטוב לרע. אי אפשר לומר נשמחה ונגילה בשרש הטוב והרע. זה מאד מפחיד – לא פחד יצחק, אלא פחד סתם, חשש רציני מערבוביא של טוב ורע, כשאני רואה שבמציאות זה גורם לירידה והתדרדרות.] צ"ל ורבקה אוהבת את יעקב ואת עשו שנאתי כו' [לכן היא גם פועלת שיעקב יקבל את הברכות ולא עשו, היא רואה את העתיד הקרוב, שהוא חלק מהעוה"ז. יצחק ידע שהוא רשע וחשב שאם יתן לו את הברכות אז כל הבירור ייעשה מעצמו, המשחק ימשיך ככדור שלג ויצא טוב, והיא ראתה שלא. זה הווארט של "בפיו ולא בתוכו" – אמרה לעצמה שאני רואה שאם תתן את הברכות לעשו זה יתבלע בתוכו ולא יישאר בפיו, ואז יהיה רע עוד יותר, והיא צדקה. לכן יעקב זכה בברכות, כך הסכים רצון ה' (וגם יצחק עצמו הודה בכך). לעתיד לבוא יצחק יצדק והיא תסכים איתו.] וד"ל.

התבטלות האבות בפני יצחק

אדמו"ר הזקן מדמה במאמר זה את מדרגת יצחק אבינו לזהב (ביחס לכסף, מדרגת אברהם, וכן נחשת היא מדרגת יעקב, כנ"ל בפנים). כתוב שלא היה ראוי העולם הזה להשתמש בזהב, אלא שהזהב נברא בשביל המקדש – זהו יעוד עתידי (ואף שכבר היו מקדש ראשון ושני, הרוגאטשובר כותב שמצות "ועשו לי מקדש" יתקיים בשלמות רק לעתיד לבוא). הזהב הוא בשביל העתיד, וכך גם יצחק – כתוב על יצחק מעט מאד בתורה, והעיקר הוא לעתיד לבוא, שאז יש רק "יצחק אבינו".

למה הדבר דומה? שכל הכתובים יתבטלו חוץ מחמשה חומשי תורה ומגלת אסתר, וכל החגים יתבטלו חוץ מפורים וחנוכה, על אותו משקל כל ה"אבינו" יתבטלו חוץ מ"כי אתה אבינו", יצחק אבינו, כי הם "כשרגא בטיהרא" כלפיו. כך מסבירים, שכל מה שבטל לא שלא יהיה אלא שיהיה כשרגא בטיהרא. כך גם היחס של יציאת מצרים לגבי "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שיש שתי דעות בחז"ל – יש מי שאומר שלא נזכיר כלל, אבל גם מי שאומר שנזכיר זה "כשרגא בטיהרא", מעט מאד.

זהב – מדרגת נדב ואביהוא – העבודה שלעתיד לבוא

יצחק הוא זהב שיקר באין ערוך, ובעבודת ה' זו עבודת "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" – כלות הנפש ממש. כסף הוא עדיין אור בתוך כלי, לא כלות הנפש, וזהב זה כלות הנפש לגמרי. לכן בעולם הזה הזהב קצת מסוכן, כי שייך למדרגת נדב ואביהוא שמגיעים עד כלות הנפש כפשוטו. [לפי זה נדב נקרא על שם נדבת הזהב, ורמז: זהב "פנים ואחור", ז זה זהב זהב הב ב = נדב. אביהוא היינו "אבי", לשון רצון והשתוקקות, ל"הוא" – השתוקקות לעבודה של "ועבד הלוי הוא", עלית הלוים להיות הכהנים לעתיד לבוא (כמבואר בתניא פרק נ, שנזכר לעיל), כאשר "הוא" רומז לאמא עילאה, מקום הזהב, וד"ל.]

הזהב הוא "אורות דתהו", מצד הגבורה, אבל בעולם הבא יש גם כלים רחבים להכיל אותו, אז כל הזמן יש עוצמה רבה של הזהב בלי שהיא תסכן מישהו. דוקא יצחק, שלכאורה הוא בשיא כלות הנפש, חי הכי הרבה – הוא היחיד שהשלים שנותיו, בעוד האחרים הסתלקו לפני הזמן. הוא כל הזמן בכלות הנפש, וחי הכי הרבה. באמת הוא הסתלק בעקידה, וכנראה חזר נשמה של עולם הבא, שיכולה להכיל רצוא עצום של עבודת הזהב.

"תורת ההוה" ו"תורת העתיד"

בהוה, כשיש ערבוביא בין הטוב והרע, צריך לנקוט בדרך של רבקה. בהוה יש רק יצחק אחד שבדור – כמו שיש משה שבכל דור – שכן יכול להתעסק עם עשו ולהוציא מפיו את רבי עקיבא ורבי מאיר, אבל ככלל בעולם הזה צריך להיות כמו רבקה האוהבת את יעקב, בלשון הוה.

במונחים שנשתמש לקמן, בשיעור לכל הישיבה, כפי שנראה אי"ה, רבקה היא סוד "תורת ההוה", המונחת בבית גנזי המלך, בבחינת "אשתך... בירכתי ביתך", אבל "תורת העתיד" של המלך, הספר המיוחד שהוא כותב לשמו ויוצא ונכנס עמו תמיד למלחמה וכו', הוא בחינת תורת יצחק, כי אתה אבינו, תורת "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", ודוק.

אכן, רק לעתיד – כשהרע יתבטל – יראו את התוצאות של עבודת יצחק. יראו שכל הנשמות הכי מיוחדות – כמו רבי עקיבא ורבי מאיר – באות מהעבודה הזו. זה הסרט הכי משעשע בעולם. כך כתוב ששמעון העמסוני לא ידע לדרוש "'את הוי' אלהיך תדרוש' לרבות ת"ח" (מתקשר לתורה הבאה שנלמד), אבל רבי עקיבא לא פחד מזה, הכל בכיף. היה צדיק שפחד לדרוש בתורה (את השוואת הת"ח לה'), ורבי עקיבא מרשה לעצמו – יש לו תעוזה של קדושה באיך שדורש את התורה (בזמן שהוא דורש הוא מתדמה אליו יתברך, נותן התורה, ממש, וד"ל). מסביר את זה ברמות נשגבות מאד – בכתר – כמו שנראה.

כלות הנפש וסוד "שלם וחצי"

[איך כל זה קשור ליראה של יצחק?] יצחק הוא לא רק פחד, זה "רשפיה רשפי אש שלהבתיה", אהבה כאש. הפחד שלו זה לא סתם פחד אלא בטול במציאות. לכן הפלשתים יכולים לעמוד בפני אברהם ולינוק ממנו, אבל בפני הבטול במציאות של יצחק לא יכולים לעמוד. וזה הולך ביחד עם כלות הנפש שלו, "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".

עד כאן "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב". הרמז המפורסם ביותר, ש-יצחק ביחס ל-ציד זה "שלם וחצי". כל פעם הוא מברר את החצי שלו. כתוב שהשלמות האמתית היא רק כאשר אתה מוסיף את החצי שלך. החצי שלו נמצא בתוך הפה של עשו, לכן הוא מאד אוהב אותו, כי לוקח ממנו את החצי שמשלים אותו.

ה. אברכים: ד"ה "תפול עליהם"

"אימתה ופחד" במשל הרב והתלמיד

נלמד משהו לכבוד בעל ההילולא של היום, אדמו"ר הזקן:

תפול עליהם אימתה ופחד[יא] יש ב' מיני יראות א' יראה פנימי' הנכנסים בתוך הלב והפחד והאימה והב' יראה אמתי' כזו ממש אך אינה בתוך הלב כ"א בבחי' מקיף עלי' מלמעלה [שתי יראות אמתיות, אחת בפנימיות ואחת במקיף. מה יותר גבוה? בינתים אי אפשר לדעת מה הוא מתכוון, אבל נראה שהיראה שהיא מקיף פחותה מהיראה הפנימית.] וכמשל תלמיד המתפחד בלבו מאוד מרבו אבל כשצריך להעמיק שכלו בדבר ההלכה [אפילו שהרב יושב שם בחדר] ישכח על האימה לגמרי ועכ"ז האימה ופחד היא תכריחנו כל עת שיעמיק בשכלו כו' [הוא יודע שהרב יבחן אותו, ואפילו בלי שהרב יבחן אותו – הוא רוצה לקיים את הרצון הפנימי של הרב, והרב רוצה מאד שהוא יעמיק בסוגיא ויבין אותה עד הסוף, עד כדי כך שהוא מבין שהרב ישמח עוד יותר אם הוא יוסיף משהו לרב, "ומתלמידי יותר מכולם". כלומר, כל המוטיבציה שלו להעמיק בסוגיא היא מתוך פחד – לא פחד שירביץ לו, אלא התקשרות שיש בפחד הזה – הוא מאד מקושר לרב ורוצה ללכת לפי הדרכתו. אם יהיה לו פחד מורגש בלב הוא לא יוכל לעשות מה שהרב רוצה ממנו, שדוקא רוצה שיעמיק, וכדי להעמיק צריך לסלק את האור הפנימי שביראה שתשאר במקיף.] הרי גם בשעת ההעמקה האימה עליו בבחי' מקיף כאלו היא בלב בבחי' פנימי' [אבל זה לא בפנימיות, זה לא מורגש.] וד"ל [זה משל מאד חשוב, שאיני זוכר אותו ממקום אחר. בגלל המשל הזה, על הקשר בין רב לתלמיד, בחרנו בקטע הזה. זה הענין כשלומדים את הקטעים הקצרים האלה, שאף על פי שבכללות הנושא מוכר יש ווארטים ששופכים אור בהיר וחדש על הנושא.]

כמו"כ כתי' יראו מה' כל הארץ [חידוש שמביא את הפסוק "יראו מהוי'", כי תמיד בחסידות מזלזלים במדרגה הזאת, לכאורה, וכאן מתייחס אליה בכבוד גדול.] מדריגות התחתונות המוגבלים מאד מדת מלכותו ית' עליהם מלמעלה וכענין ומוראך עליהם אבל ביראי ה' כתי' את הוי' אלקיך תירא יראו את ה' קדושיו [גם הפסוק בתורה וגם הפסוק בתהלים.] שהארת מדת מלכותו ית' בפנימיות לבם וד"ל.

יראת ימות החול ויראת השבת

התורה כאן היא הסבר מחודש למה שכתוב תמיד בחסידות שיש יראה מה' ויראה את ה'. היראה בעולמות התחתונים היא מאור ה' השורה מלמעלה, מהאצילות, ומרגישים שאנחנו בתוך זה – ויש בזה אמת – זה "ייראו מהוי' כל הארץ". אבל מי שזוכה להכנס לאצילות, להפנים את היראה, זה "יְראו את הוי' קדֹשיו".

עיקר האבחון הזה בחסידות הוא לגבי עבודת החול מול שבת קדש. כתוב בתקו"ז ש"בראשית" זה אותיות ירא-בשת וגם ירא-שבת. מצד אחד שבת זה ענג, אהבה בתענוגים, שיר השירים, ומצד אחד כתוב ששבת זה היראה האמתית והפנימית.

מי שרוצה להבין את כל הנושא כאן, יש על זה ביאור ב"שער השבת" בסוד הוי' ליראיו. שם מצוטט רבי הלל באריכות, איך שמסביר מאד יסודי שתי מדרגות אלה. בכל אופן, כפי שהסברנו, כמו בכל קטע קצר, יש כאן חידוש – מה שכתוב כאן אין שם, והחידוש העיקרי הוא משל התלמידים אצל הרב.

העלאת המציאות למדרגת היראה של תלמיד מול רב

יראת התלמידים מהרב אמורה להיות בכל נבראי בראשית – "ייראו מהוי' כל הארץ", "ומוראך עליהם". כל הארץ, כל הדומם-צומח-חי-מדבר שיש בעולם – כולל המדבר שזה לאו דוקא יהודים אלא להבדיל גם גוים, "ויעשו כֻלם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". יש כאן עלית הערך של כל הנבראים, ואם יש כאן משל של תלמיד אצל רב, סימן שגם כל העולם צריכים להיות תלמידים אצל ה'. בדרך כלל רק אנחנו "למודי הוי'", וכאן אם מעמיקים זה כולל כולם.

זה הפשט כאן, כי לוקח פסוק שמדבר על גוים רשעים – "תפֹל עליהם אימתה ופחד" – ודורש אותו על יראת תלמידים מרב וכו'. צריך לקרוא את זה כך, שהמוטיבציה של הלימוד – של היהודים – צריכה לכלול בכך את כל העולם. היה כעין זלזול במדרגה של "יראו מהוי' כל הארץ", כי המדובר הוא לאו דוקא יהודים, ואילו "יראו את הוי' קדשיו" זה רק יהודים, אבל כאן מעלה את המניות שלהם מאד גבוה.

נשיאת הפכים של לימוד מתוך יראה פנימית

מה שצריך לשאול, אחרי כל המאמר הזה, האם אותו אחד שהיראה בפנימיות לבו ממש גם יכול ללמוד באותו זמן? מהמאמר משמע שלא – לפי המשל, אם התלמיד מתפחד בלבו מאד מרבו צריך להעלים זאת בשביל ללמוד, לשכוח זאת בשביל להעמיק שכלו. אבל היות שבעולם האצילות יש נשיאת הפכים, אפשר לומר שמי שיש לו נשמה דבריאה לא מסוגל לירא ולהעמיק באותו זמן, אבל כנראה נשמות של אצילות כן יכולות[יב]. אמנם, כנראה ששם גם הלימוד הוא משהו אחר לחלוטין. אם הלימוד הוא שכל, כמו שאנחנו מכירים, זה בריאה. אבל אם הלימוד שלך הוא השגות, כמו שהאריז"ל ישן על מטתו והשיג מה שצריך להסביר בשמונים שנה – יכול להיות שלימוד כזה הולך דוקא יחד עם "יראו את הוי' קדשיו". כל זה לא מושג אצלנו מה זה בדיוק, אבל הלימוד שאנו מכירים רק יכול ללכת עם "יראו מהוי'".

ו. שיעור ג' "דורשי יחודך" – "אנכי אהיה עם פיך"

ד"ה "להבין מה שהשיב הקב"ה": משה – רצוא דתהו, אהרן – שוב דתקון

יש לנו פה קטע של בעל ההילולא של היום:

להבין מה שהשיב הקב"ה למשה אנכי אהי' עם פיך[יג] כי משה אמר כבד פה וכבד לשון [ידוע שיש כאן רמז יפהפה, ש"כבד פה" = אלף, ו"כבד לשון" = בית. יש לו אלף-בית, אבל כבד לו להוציא את זה מהפה; כבד = הוי' ב"ה, הכל מפני שהוא קשור 'כבד' לה'; כבד פה = אלף = פלא ר"ת פה לשון אזן (ר"ת "פתח לי אזן"[יד], פתיחת הפה לדבר ופתיחת האזן לשמוע תלויות זו בזו, "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", וד"ל) = ג פעמים יחידה (ממוצע כל אות), פה לשון אזן = תענוג, חיה ברבוע, וד"ל.] דהיינו מחמת שהיה משה שרשו בבחי' או"ח [הוא לוי, "ועבד הלוי הוא". אחיו הוא כהן, אור ישר, מים היורדים ממקום הגבוה למקום הנמוך. גם על משה כתוב "כי מן המים משיתהו", אבל אלו מים מסוג אחר – "משיתהו" אותיות שמי תהו – וכל מה שקשור לתהו הוא רצוא, אור בלי כלים. האור שואף לעלות והכלי מחזיק את האור ומכריח אותו לרדת למטה.]

משה הוא מהשמיטה הקודמת, כך הבטוי, מעולם התהו, שמיטת המים-החסד (אז כסו המים, מציאות ה"מים במים", את פני האדמה והנשמות דאז הן בבחינת "נוני ימא", ועל כן נשמת משה רמוזה בהקשר המבול, "בשגם [משה], הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה") בכלל, ואף על פי שהוא שם יכול להיות חסד זה לא חסד כמו שאנחנו מכירים – החסד של אהרן שיורד בטבע כלפי מטה להיטיב עם הזולת לפי דרכו, ויש לו הרבה כלים, הרבה דבורים, "הוא יהיה נביאך", אהרן שופע בכושר הבטוי והדיבור, אבל משה הוא ההיפך מזה. דבור הוא כלים, ולמשה אין כלים.

[בנצח והוד זה נראה הפוך, משה הוא נצח המסיים את קו הימין, בחינת "שוב", ואילו אהרן הוא הוד המסיים את קו שמאל, בחינת "רצוא".] אדרבה, בשרש התהו אין הכרח כי שמאל וימין הם רצוא ושוב, כטבע האש וטבע המים, כנ"ל, אלא יש רק את הנקודה שנצח הוא ענף החסד, בחינת גילוי ואורות, יחסית להוד, ענף הגבורה, בחינת העלם וכלים, ועוד: יש כאן תופעה של "שכל את ידיו", שחסד הולך להוד וגבורה הולכת לנצח. משה הוא נצח ואהרן הוא הוד – כתוב שלכן משה פועל נגד פרעה, לנצח את הקליפה, ואהרן מעלה את נשמות ישראל. אהרן הוא לא נצחן. משה מחד הוא תכלית הבטול, אבל יש לו חזק מאד את מדת הנצוח של הקדושה, "דידן נצח", זה מצד הגבורה, הגבור מנצח, זה "שכל את ידיו".

על כל פנים, משה טוען שאני לא יכול להנהיג – אני לא "דבר" – כי אין לי דיבור.

אותיות וסוסים

בחי' העלאה ומחמת שהעלאה שלו הי' גדולה בתוקף האור ולכן [כנראה חסרה כאן המלה "לא".] היה לו בחי' שוב דהיינו בחי' או"י ובחי' או"ח ובחי' או"י הם שני הפכים וכל מה שהי' בתוקף ועוז בבחי' או"ח כן הוא רחוק מבחי' או"י ולכן אמר כבד פה וכבד לשון אנכי פה הוא בחי' אותיות כח והמשכות [האותיות הן כח להמשיך, האותיות הן כלים, כפי שמסביר בתניא בשער היחוד והאמונה, וזה כח להמשיך את האור למטה, ולמשה אין את האותיות האלו.

במקום אחר בחסידות כתוב שהאותיות נקראו סוסים לרכב עליהם – האור רוכב על הסוס, והסוס מביא את האור למקום שלא יכול להגיע בלעדיו. כמו שהרוכב מנהיג את הסוס ומאידך הסוס מוביל את האדם, וגם מוריד אותו – בלי הסוס האדם עולה למעלה, והסוס גם לוקח ליעד וגם מוריד אותו. הוא רותם את הסוס והסוס רותם אותו.

זה שאין לו אותיות זה כמו שמשה רבינו יאמר שאין לי סוסים. מלך צריך סוסים, רק לא להרבות לו סוסים (כדי שלא ישיב את העם מצרימה) – צריך מספיק סוסים למרכבתו, ואין מלך בלא סוסים. זה דבר חשוב מאד. סוסים הם גם כן אותיות. סוסים אותיות = 999 = מילוי אל שדי: אלף למד שין דלת יוד, סוד מטטרון (= שדי) שר (חלק המילוי של שדי) הפנים (מילוי אל). ראשי התבות הם משה, והמלים אל שדי עולות משה, וכאן הוא טוען שאין לו את היכולת למלא את עצמו, לגלות את אותיות המילוי של שמו, וד"ל.]

המשכת יכולת הדיבור מהעצמות – "עֹשה שלום במרומיו"

והשיב לו הקב"ה אנכי אהי' עם פיך מפני שהעלאה אף ששרשה מבחי' או"ח וכל שההעלאה הוא יותר עמוקה מורה על תוקף ועוז באו"ח מ"מ מאחר שההעלאה שלו גדולה כ"כ ע"כ הוא מעורר בחינת אנכי בחי' סובב [אצל אדמו"ר הזקן אין תמיד הבחנה בין סובב לעצמות, וכאן הכוונה לעצמות. כאן עיקר החידוש – אומר לו שברצוא שלך אתה מגיע לעצמות, ל"אנכי [מי שאנכי]", המלה הראשונה של מתן תורה, וה"אנכי" הזה הוא כח מווסת שמוריד את האור שלך חזרה לעולם, ממציא בשביל זה כלים. משה טוען שאני יודע רק לעלות ולא לרדת, וה' אומר לו שאתה לא סתם עולה, אלא עד אלי ממש, ואני למעלה מהעלאה וירידה, אין אצלי הגבלה של לעלות או לרדת. אני יותר גבוה משתי התנועות האלו, והיות שאתה מגיע אלי ממש – יותר גבוה מ'משחק' הנשמות בעליות וירידות – הרי בשבילי לעלות ולרדת זה אותו הדבר. לכן היות שאתה מגיע אלי, אף על פי שאתה חושב שאין לך כח וכלים לרדת, אני ממציא לך מהמקום שלי. זה הווארט כאן.]

אשר הוא למעלה משורש דאו"ח ואו"י ["רצוא ושוב", וזה למעלה לא רק מהתופעה הגלויה שלהם אלא גם מהשרש שלהם.] אשר מחמת זה יכול להיות התכללות או"י ואו"ח וכמאמר עושה שלום במרומיו שר של מים ושל אש ואינן מכבין כו' אשר הם שני הפכים [איך ה' מחבר כחות הפכיים ומתעמתים?] והוא ע"י הארה יותר גבוה [שגם מבטל את מציאות שניהם, שר של אש ושר של מים באים לפני המלך ומתבטלים בפניו, ועל ידי זה יש שלום.

מה שכותב כאן הוא כלל גדול בחסידות: שלום הוא אף פעם לא 'הסכם שלום', אלא שיש התגלות אמתית של משהו יותר גבוה משני הדברים שמתעמתים, ושניהם מתבטלים, וממילא אפשר לדבר על שלום. כך ה' "עֹשה שלום במרומיו" – למעלה מהכל – וכך "הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".]

וזהו אנכי אהי' עם פיך שהארת בחי' אנכי יהי' עם פיך [הכח הזה שלמעלה מלעלות ולרדת יהיה בתוך הפה שלך (סוד "דעת [דחביון עז העצמות שברדל"א] גניז בפומא"), וממילא כמו שאתה עולה גם תרד – "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", מצד ה"אנכי" זה היינו הך, לדבר או לא לדבר (סוד יכולת העצמות, שיכול כן ויכול לא בשוויון מוחלט, כמבואר בדא"ח).].

קושיא: ה"שלום" של משה נובע מתוך רצוא ושל רבי עקיבא מתוך שוב

פה נשארת שאלה פשוטה: במקום אחר כתוב על רבי עקיבא ש"נכנס בשלום ויצא בשלום", מה שאין כן שאר חבריו לא הצליחו, ולכל אחד קרה מה שקרה. לכאורה זה הסיפור שכתוב כאן – ר"ע הוא הכלל של תורה שבעל פה כמו שמשה הוא הכלל של תורה שבכתב. גם לרבי עקיבא לא היו בתחלה אותיות, אף שלא קרא על עצמו "כבד פה וכבד לשון" – הוא היה עם הארץ. דוקא הוא נכנס בשלום ויצא בשלום, וכתוב בחסידות שזה היה כי היה כל כך בטל לה' עד שקבל על עצמו שבאותו רגע שרצון ה' יהיה שאעצור אחזור בי.

ה' לא רוצה הסתלקות הנשמה מהגוף כמו של נדב ואביהוא, ה' רוצה "וחי בהם" (= 71, היינו שיעבור את הימי שנותינו בהם שבעים שנה באחד, ואזי כיוון שהפליג הפליג, ויזכה לחיים נצחיים = וחי בהם במספר קדמי ע"ה, וד"ל; וחי בהם כל תבה במשולש כללי = 1428 = חיים פעמים שם אהיה, שם החיים הנצחיים של העולם הבא, וד"ל), אז לפני שאני מתחיל את הרצוא אני מקבל עצמי, כמו שבועה, שבאותו רגע מסוכן שאני יכול להסתלק אני אחזור.

תוך כדי שהוא רץ הוא לא חשב על זה, זה נשאר אצלו בלא מודע, כי אם היה חושב על זה בשעת הרצוא היה מחליש אותו, ולא צריך להחליש אותו. אבל בגלל שקבל על עצמו, בבטול, לכן ברגע הקריטי קרתה התפנית. לכאורה ההסבר הזה והסבר כאן זה שני דברים שונים, וכאן משמע אפילו הפוך.

משה – "עד ועד בכלל", רבי עקיבא – "עד ועד בכלל"

או מכיוון אחר: כאן לא כתוב שמשה רבינו תכנן שום דבר. להיפך, הוא רק אומר לה' שאני בעצם רצוא (מפאת שרשי בעולם התהו הקדום) ואין לי שוב, ולכן אל תשלח אותי – איני ראוי לשליחות (צריך נשמה דעולם התקון). אין כאן איזה פרדס מפתה, לא רוצה להכנס ולא רוצה לצאת. ה' אומר לו שהרצון שלך כל כך עצום, שאתה מגיע עד "אנכי" – עד ועד בכלל – ובגלל זה, מבחינת האנכי, אין כאן ניגוד של רצוא ושוב. זה למעלה משניהם, והתפנית קורית מעצמה.

אם כן, משמע שאין לו שום הגבלה, שהוא "עד ועד בכלל" (ודוקא מפני כך, שמגיע עד העצמות ממש, הוא מסוגל לשוב). לכאורה רבי עקיבא קבל על עצמו שלא יעלה יותר מדי, שלא יגיע "עד ועד בכלל", וברגע הקריטי, לפני ה"עד בכלל", יחזור אחורה. נשמע ששני ההסברים לא רק שונים אלא הפוכים.

רצוא עם סכנה ורצוא בלי סכנה

זו עבודת בית – להתבונן מה יכול להיות התירוץ. מה ההבדל בין התורה הזאת של אדמו"ר הזקן לתורה האחרת שלו (שתיהן תורות שלו). ורמז איך לתרץ: כתוב שנדב ואביהוא מתו כי היה להם רצוא בלי שוב. כאן לא כתוב שמשה רבינו היה בסכנת מות. להיפך, הם הסתכלו על משה ואהרן ואמרו שהזקנים לא יודעים מה זה לרוץ – אנחנו יודעים מה זה לרוץ, להביא אש (זרה) לקטרת (מהמקום שה"לא", במרכא כפולה, "צוה אותם", כמבואר אצלנו במ"א). כאן כותב שאין יותר רצוא ממשה רבינו, הכי רחוק מאור ישר, רק אור חוזר שמגיע לעצמות.

שוב, רבי עקיבא מקבל על עצמו "עד ולא עד בכלל" ואילו משה רץ בלי סוף ודוקא בגלל זה הוא לא בסכנה, מגיע לעצמות ומקבל כלים והוא גואל לישראל. תחשבו על זה – טוב לסיים בשאלה. מה שלומדים כאן שצריך רק לחשוב על אנכי, אם האדם קשור לאנכי מי שאנכי (= נושא הפכים) הכל יסתדר בדרך ממילא.