דרך חדשה

התוועדות יום ה-חן – יום הולדת ע"ח (ח"א)

כ"ח חשון תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בפתיחת התוועדות יום ההולדת של הרב, בפרק א, נתבאר – על יסודות תורה של הרבי ר' בונים מפשיסחא – חידושו של יצחק אבינו, עבודת חפירת הבארות, תוך התמקדות בלימוד מסדר חייו של יצחק על תהליך הסלילה של דרך חדשה. על בסיס ההתבוננות ביחודו של יצחק מתפתחת בפרק ב התבוננות בסוד "הקהל" – הקהלת האנשים, הנשים, הטף והגרים על ידי המרכבה של אברהם, יצחק, יעקב ודוד, כאשר כל אחד מקהיל את מי שהוא 'מבין' בו ומזדהה איתו. מהתבוננות זו עולה גם הבנה חדשה של ארבע המהפכות, מכוחן של ארבע דמויות המרכבה.

א. דרך חדשה

עבודת יצחק – חפירת בארות

היום אנחנו ב"שלישי" של פרשת תולדות – כאן יצחק אבינו מגיע לשיא החיים שלו, שיא העבודה שלו, כאשר הוא חופר את הבארות. עיקר עבודת יצחק אבינו הוא חפירת בארות[ב].

מהי חפירת בארות? העלאת מ"נ, התעוררות והתלהבות של תשוקה מלמטה למעלה, תשוקת הכלה להתייחד עם החתן, התשוקה שלנו, כנסת ישראל, להתייחד עם הקב"ה, החתן שלנו. מי שפועל זאת הוא יצחק אבינו – זו הדרך המיוחדת שלו, הכח המיוחד שלו. מה שהיה אצל יצחק לא היה אצל אברהם אבינו וגם לא אצל יעקב אבינו. זו דווקא הבחינה והשליחות של יצחק אבינו להעלות מ"נ, לחפור בארות.

חפירת הבארות היא אחרי שכתוב "ויגדל מאד"[ג]. כנראה בשביל העבודה הזו צריך להיות גדול מאד, יותר עשיר מאבימלך, מהממלכה, עד שהבריות אומרות "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך"[ד]. אז אבימלך שולח אותו, הוא מקנא בו, "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד"[ה] – זהו פסוק הממים של יצחק. כתוב בחז"ל[ו] שהגאולה של יצחק היא האות מם של מנצפך והפסוק הוא "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד"[ז]. אחר כך כתוב "מצאנו מים"[ח]. הייתי חושב שמים הם אברהם אבינו, "זכור אב נמשך אחריך כמים"[ט], אבל רואים שהמים שנובעים – "באר מים חיים"[י] – מלמטה למעלה, "עין המים"[יא], הם דווקא יצחק אבינו, זו הגאולה שלו.

חפירת בארות אברהם ויצחק

אחר כך יצחק מתרחק מעיר הבירה של אבימלך, אבל לפני שהוא הולך משם הוא חוזר לחפור את הבארות של אביו, אברהם אבינו, ש"סתמום פלשתים"[יב]. רש"י אומר שסתמו בגלל הפחד שיבואו אויבים והבארות יהיו תקלה. אבל יש עוד פירושים, כמו שנסביר עכשיו את הפירוש של הרבי ר' בונים ל"סתמום פלשתים". היות ש"סתמום פלשתים", לפני שיצחק עוזב את המקום הוא צריך – גם בתור כיבוד אב – לחפור את הבארות של אברהם אביו.

גם אברהם חפר בארות, אבל הן לא החזיקו מעמד – כי זו לא הבחינה העצמית שלו. הוא גם רוצה לעורר את הבריות מתתא לעילא לעבוד את ה', אבל זהו לא הכח המיוחד שלו – לכן יד החיצונים שלטה בבארות שלו ו"סתמום פלשתים". אצל יצחק זו כן העבודה העצמית, לכן הוא קודם כל חופר מחדש את בארות אברהם ואף קורא להן בשמות שקרא להן אביו, ואחר כך כשהוא הולך למקום העצמי שלו הוא חופר את הבארות שלו.

העבדים שלו באים ואומרים "מצאנו מים", "באר מים חיים" – כך כתוב על הבאר הראשונה שלו. בבאר הזו כתוב ש"רבו עליה", לכן קראו לבאר עשׂק – "כי התעשקו עמו"[יג]. אחר כך הוא חפר עוד באר, "באר אחרת"[יד], וגם עליה רבו ולכן הוא קרא לה בשם שטנה. צריך להבין מה ההבדל בין "עשק", התעסקות, ו"שטנה" – שניהם לשון מריבה, מדון ומריבה עם רועי אבימלך מלך גרר. קודם המריבה היא עשׂק ואחר כך היא שטנה. אחר כך "ויעתק משם"[טו] – עוד יותר התרחק משם, כל פעם הוא עולה למדרגה יותר גבוהה, וכאן הוא עולה למדרגה של עתיק, "ויעתק". עתיק היינו תענוג עצמי, בחינת יצחק, צחוק, כמו שנסביר. ואז "ויחפר באר אחרת"^טו (שוב אותו ביטוי[טז]) "ולא רבו עליה", לכן "ויקרא שמה רחֹבות כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ"^טו.

זהו הסיום, החותם, של "שלישי", החת"ת של היום, חלק הפרשה שקוראים היום, ביום שלישי של פרשת תולדות – "עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ". בשביל לפרות ולרבות, המצוה הראשונה, "מצוה רבה"[יז] של התורה, צריך להגיע לרחבות, מה שנקרא בחסידות "המרחב העצמי"[יח]. אבל בשביל להגיע למרחב העצמי הזה צריך קודם "מן המצר קראתי יה" ואז "ענני במרחב יה"[יט], סוד השופר[כ], גם סוד "שופר איל של יצחק"[כא] – כך רואים בפרשה.

"אב" – סולל דרך חדשה

איך מוסבר בחסידות[כב] כל הסיפור הזה בפנימיות? כל אחד מהאבות נקרא "אב". "אב" היינו התחלה – כל אחד מהאבות נקרא "אב" היות שהוא התחיל דרך חדשה בעולם, דרך שלא היתה קיימת, לא היתה סלולה לפניו.

פשיטא שאברהם אבינו התחיל משהו חדש לגמרי – "אברם העברי"[כג], כל העולם כולו בעבר האחד והוא מחדש משהו לגמרי אחרת מכולם[כד]. הוא מאמין בא-ל אחד, עובד א-ל אחד, מפרסם את שמו של א-ל אחד, מקיים את המצוות של א-ל אחד, במיוחד מצות מילה שהוא קיים בפרהסיא כדי להראות לכל העולם שהוא מקיים את מצוות ה' אחד[כה]. אף אחד לא הכיר את ה', היה "אלהי השמים"[כו] לפני אברהם אבינו, ואברהם מפרסם את שמו כדי שיהיה "אלהי הארץ"[כז]. לכן הוא ודאי "אב". אבל גם יצחק הוא "אב" וגם יעקב הוא "אב".

שוב, כתוב ש"אב" הוא אחד שמתחיל דרך חדשה בעבודת ה'. "אין קורין אבות אלא לשלשה – אברהם, יצחק ויעקב"[כח]. כשקוראים את הפרשיות האלה בתורה – חומש בראשית נקרא "ספר הישר"[כט], מספר את סיפורי הישרים[ל], שנלמד ללכת בדרכי האבות – קודם כל צריך להבין את החידוש של כל אחד מהאבות. חידוש-דרך כזה לא היה אחר כך. כמה שיש צדיקים גדולים, כמו יוסף ויהודה, הבנים של יעקב – הם לא חדשו דרך חדשה ממש בעבודת ה', לכן לא קוראים להם אבות.

"חיות פנימי"

מתי הדרך החדשה באמת מצליחה לפעול את הפעולה, שגם עולה לרצון כמו קרבן שעושה ריח ניחוח, נחת רוח לקב"ה[לא]? מתי הקב"ה אוהב את הדרך החדשה שמישהו סולל בחיים שלו? הביטוי המדויק שכתוב בספריםכב הוא כאשר בדרך החדשה שלו יש "חיות פנימי" – אלו המילים. לפי דקדוק צריך לומר "חיות פנימית", אבל כתוב "חיות פנימי".

מהי חיות? מהי "חיות פנימי"? על כל התורה והמצוות כתוב "וחי בהם"[לב] – "'וחי בהם' ולא שימות בהם"[לג]. מה הפירוש? הפירוש הפשוט, שכאשר אדם מקיים מצוות הוא זוכה לחיים – חיים גם בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא, "וחי בהם". גם הפשט הפשוט הוא שה' רוצה שבקיום המצוות שלנו נמשיך לחיות, בפשטות, חיים ארוכים וטובים מכח המצוות. אבל יש פירוש פנימי בחסידות, ש"וחי בהם" היינו שכאשר האדם מקיים מצות ה' – הוא צריך לקיים את המצוה עם חיות.

"חיות פנימי" היינו הרגשה שאני עומד מול ה' פנים בפנים, אחד שעומד אחור באחור עם הקב"ה הוא בחינת מת ואחד שעומד פנים בפנים עם הקב"ה הוא בחינת חי. אז, בזכות שאני מרגיש את עצמי עומד פנים בפנים עם אבינו שבשמים – אם אני הכלה זהו החתן שלי ואני עומדת מולו בפנים בפנים – אני מתמלא "חיות פנימי", חיות של פנימי, חיות של פנים בפנים. שוב, על התחושה הזו כתוב "'וחי בהם' ולא שימות בהם" – את המצוות צריך לקיים עם חיות, אחרת הן בחינת מת, ומצוה מתה "לא פרחא לעילא"[לד], לא עולה למעלה אלא נשארת למטה. בדבר חי יש יראה ואהבה, יש רגש חי. צריך לחפש את הלב החי – "לב ישראל חי" אומר הבעל שם טוב[לה] – המתגלה באמצעות הניצוץ של ה'. לשם כך ה' נתן לנו מצוות, ליהודי יש 'חוש' בקיום מצוות.

שוב, הווארט שיצחק אבינו חפר בארות, שהיתה לו הדרך החדשה שלו והוא חי בה. הביטוי "חיות פנימי" שוה בגימטריא חכמה-בינה-דעת. כתוב בכתבי האריז"ל שסתם חיות היינו המשכת מוחין. לא מובן מאליו, לא יודעים שהתכלית של חב"ד היא המשכת חיות ללב, התכל'ס היא הלב, "רחמנא ליבא בעי"[לו]. צריך להרגיש חיות, שאני עומד מול ה' והמצוה מחיה אותי. אם מקיימים את המצוה בלי חיות פנימית, בלי התלהבות אמתית, בלי הרגשה שאני עומד מול ה' פנים בפנים – אם המצוה לא מחיה אותי, לא א'מחיה לקיים מצוות – העבודה לא שוה באמת.

לדאבוננו, בגלות שלנו, אנחנו עדיין ממשיכים לקיים מצוות בתור "ציוּנים"[לז] – רק ציוּן, סימן בעלמא, למצוה כמו שבאמת צריך לקיים אותה, "מצות רצונך"[לח] שתהיה רק בבנין הבית השלישי והנצחי[לט]. אנחנו מקיימים מצוות, מניחים תפילין, נותנים צדקה, אבל לא תמיד עושים זאת עם חיות פנימית. עושים זאת כמו מת, לא כמו חי, וזהו סימן של גלות. אם רק היינו מקיימים את המצוות עם חיות אמתית – שמחה ותענוג וצחוק של יצחק אבינו, כמו שנסביר – היינו כבר במצב של גאולה, כבר משיח. משיח אותיות ישמח – הוא שמח ומשמח. במה הוא משמח? בכך שהוא מקיים את רצון ה', בכך שה' נתן לו הזדמנות לקיים תריג מצוות – "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר 'הוי' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'[מ]"[מא].

שוב, אברהם אבינו מקיים את המצוות עם חיות פנימי, עם חב"ד, אבל התכלית היא לא החב"ד – חב"ד הן אמצעי להמשיך חיות לתוך הלב, זו התכל'ס, תוך כדי קיום מצוות ה' למעשה, מצוות מעשיות. שוב, ליהודי יש 'חוש' בקיום מצוות מעשיות, 'חוש' ב"נעשה ונשמע"[מב]. הוא מקבל חיות ושמחה – ואפשר אפילו לומר את המלה סיפוק, סיפוק נפשי אמתי – מלקיים את רצון ה', כי הוא מאמין בה', מאמין בתורה. שוב, הוא עומד פנים בפנים, לא מת, הוא חי, לייבדיק.

"סתמום פלשתים" – חיקוי חיצוני

כתובכב ווארט מאד יפה ועמוק:

הפלשתים ראו שאברהם אבינו מצליח מאד בחיים שלו – בעיקר ראו שהוא מצליח בגשמיות, וגם היתה אפילו הבנה שהוא מצליח גם ברוחניות, עד כמה שהם יכולים להשיג מהי רוחניות. לכן, כך כתוב, אחרי שאברהם מת הפלשתים עצמם רצו ללכת בדרך שסלל אברהם אבינו, וגם להצליח בחיים כמו שהוא הצליח. אבל מה? כשהם ניסו לחקות – זה היה רק חיקוי.

יש ווארט מאד חשוב של הבעל שם טוב, בתחלת כתר שם טוב[מג], ש"הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם"[מד] – למה לא עלתה בידם? כי הם חיקו אותו. אסור לחקות צדיק – צריך ללמוד ממנו, אבל לא לחקות אותו מתוך מחשבה שאני יכול לעשות כמוהו. אם אני רק מחקה אותו, כמו שהפלשתים ניסו לעשות לאברהם אבינו – 'ראיתי ככה, כמו שהרבי עושה גם אני עושה' – החיקוי הוא בלי ה"חיות פנימי" של הרבי. הרבי עשה את זה חי ואתה עושה את זה מת. אם ככה, המעשה לא פועל את הפעולה בכלל.

הוא אומר שזהו פירוש "סתמום פלשתים", שעל ידי שהלכו בדרך אברהם, אבל רק בחיקוי, לא כמו אברהם באמת – הם סתמו את הדרך. יש איזו דרך בעבודת ה', איך לעבוד את ה' – אם העבודה חיה הבאר פתוחה, היא נובעת שפע מתתא לעילא, מעלה מ"נ בלשון הקבלה. אבל אם אתה עושה את העבודה הזו "מצות אנשים מלֻמדה"[מה], בחיצוניות, בחיקוי – אתה סותם את הדרך רחמנא ליצלן. ככה מפרשים את "סתמום פלשתים".

חידוש הדרך הקודמת וסלילת דרך חדשה

בגלל ה"סתמום פלשתים", לפני שיצחק אבינו עוזב את המקום – הוא צריך לכבד את אבא שלו, שהדרך שלו לא תהיה סתומה. לכן הוא חוזר וחופר, מחדש, את בארות אביו. מה הפירוש לפי ההסבר ל"סתמום פלשתים"? הוא מכניס שוב חיות בדרך של אבא שלו. הוא מגלה שאפשר ללכת בדרך הזו עם חיות, שזו לא דרך מיושנת, שכבר לא רלוונטית לדור שלנו. הדרך של הדור הקודם, של הצדיק-הרבי של הדור הקודם, היא עדיין לגמרי רלוונטית ואפשר להחיות אותה.

ככה מפרשים את הסיפור שלפני שהוא עוזב, לפני שהוא מתחיל לסלול את הדרך העצמאית שלו, הדרך החדשה, הוא חופר את הבארות של אביו. הוא כעת סולל דרך חדשה, אך לפני כן – הוא לא יכול להשאיר סתומה את הדרך ש"סתמום פלשתים", הפכו את דרך אביו ל"מצות אנשים מלומדה". הוא לא יכול להשאיר ככה, לא מכובד לאבא שלו – אז קודם כל הוא מחיה מחדש את הדרך של אבא שלו, של הדור הקודם. אחר כך הוא הולך ומתחיל את העבודה העצמאית, המיוחדת, ששייכת לו.

שוב, אפשר לחשוב שעיקר העבודה של יצחק הוא יראת ה', "פחד יצחק"[מו], אבל באמת עיקר העבודה שלו הוא צחוק – יצחק לשון צחוק, שמחה, תענוג וצחוק בעבודת ה'. אברהם הוא אהבה ויצחק הוא שמחה[מז] וכיף, שהכל יהיה בכיף, אבל כיף פנימי – הפנימיות היא המוחין, החב"ד. עכשיו הוא מתחיל את הדרך החדשה שלו, במקום חדש. כנראה שצריך להרחיק מקום בשביל להתחיל את הדרך החדשה של הדור החדש.

שלש בארות – התהליך בדרך חדשה

אבל מה קורה אז? זהו עיקר עומק הווארט כאן:

כשאדם מתחיל לסלול דרך חדשה בחיים, מטבע הדברים – אם התהליך אמתי – הוא לא יכול להיות בטוח במאה אחוז שהוא הולך בדרך הנכונה. איך מחדשים משהו? איך אני יכול לחדש משהו שהוא לא כמו אבא שלי, לא כמו הרבי שלי, הרבי של הדור הקודם? איך אני נועז לחדש משהו בכלל?! לכן, כתוב שיש למי שמחדש התלבטות והתחבטות פנימית בנפש. בתוך הנפש שלו גופא הוא בוחן – האם מה שאני עושה נכון או לא נכון? אם אין לו את ההתחבטות הנפשית הפנימית הזו – זה ודאי לא נכון! זו הבאר הראשונה שהוא חופר בתחלת הדרך שלו, "עשק". הוא מסביר שהעסק הוא לאו דווקא העסק החיצוני עם הרועים, אלא עסק מיניה וביה – יש לו עסק פנימי בבטן שלו, בקישקע שלו, הוא לא יכול להיות שלם ולדעת שהוא הולך בדרך הנכונה, כי יש כאן משהו חדש, דרך חדשה.

אחר כך, אחרי זמן, הוא עובר את החויה הלא נעימה של ה"עשק", עסק בתוך עצמו, ומגיע לעוד באר – "באר אחרת". כאן הוא כבר שלם, ברור לו שהדרך שלו מוצאת חן בעיני ה'. כל אחד צריך לרצות למצוא חן בעיני ה', לעשות לו נחת רוח. בהתחלה הוא לא בטוח שהוא מוצא חן בעיני ה' בדרך החדשה שלו, אבל עובר זמן והוא כן מרגיש בטחון – חן הוא גם בטחון, בטחון אותיות "חן טוב"[מח] – ש'כן, הדרך הזו טובה בעיני ה', עליתי על משהו מוצלח'. למה מה שעליתי עליו מוצלח? כי הוא מתאים לשרש הנשמה שלי. אני צריך לעבוד לפי שרש הנשמה שלי, לא לפי שרש הנשמה של אחר, אפילו לא של אבא, הגם שהוא אב אמתי.

אבל ברגע שהאדם מגיע לאיזו שלמות פנימית, שלא מתעסק בתוך עצמו, ששלם עם עצמו – דווקא הרגשת השלמות שלו מעוררת התנגדות מהחוץ. אז מתחילים להלחם אתו, אז באים המתנגדים האמתיים ומתחילים לתת לו סטירות מכל צד ומכל פנה. זהו הסדר, קודם יש לו את ה"עשק" הפנימי, חייב להיות כך, וכשעוברים את השלב של ה"עשק" הפנימי מתחילה ההתנגדות האמתית מבחוץ, "שטנה".

אז צריך להעתיק משם, כמו יצחק אבינו, להגיע לעתיק – מדרגה נבדלת, שאתה מתעלה, אתה לא נלחם. מתנגדים? אתה עולה לעתיק. כשאתה עולה לעתיק שם הכל טוב, הכל תענוג, ובזכות העליה הזו מתקיים "עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ". כאשר שם, בעתיק, יצחק חופר עוד באר אחרת – לא רבים איתו. בסוף יש איזה שלב שמפסיקים המתנגדים לריב איתו – "ברצות הוי' דרכי איש גם אויביו ישלִם אִתו"[מט]. אז הוא אומר שהגענו לתכל'ס האמתית, "הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ".

דרך חדשה – סוד ישראל

כל המהלך הזה הוא פירוש יפהפה ופירוש אמתי – כשקוראים ומתבוננים בו מרגישים שזהו פירוש מאד אמתי – בדרך החדשה של יצחק אבינו בחפירת הבארות שלו. שוב, קודם, דבר ראשון, עליו לחזור ולחפור את הבארות של אבא – להחיות מחדש את הדרך של אבא, שהפלשתים סתמו בכך שרצו ללכת בדרך אבא, אבל בבחינת מת, לא בבחינת חי. זהו הדבר הראשון, ואחריו אתה הולך משם. כל הזמן בוערת בפנים הדרך החדשה שלך.

הביטוי בכל התורה הזו הוא "דרך חדשה", ש"אב" הוא מי שיש לו "דרך חדשה". כמה שוה "דרך חדשה"? ישראל. כתוב בחז"ל[נ] שכל אחד מהאבות נקרא ישראל – לא רק יעקב, אלא גם אברהם וגם יצחק. למה? כי כל הגדר של אב הוא שיש לו "דרך חדשה". יצחק לגמרי-לגמרי קשור בפנימיות לאבא שלו, ויעקב אבינו גם לסבא שלו, ובכל אופן יש לו דרך חדשה. הוא יודע שלשם כך ה' שם אותי בעולם, בשביל לחדש את הדרך החדשה לטובת כולם.

ב. מרכבת המהפכות

אנשים-נשים-טף-גרים – אברהם-יצחק-יעקב-דוד

אנחנו בשנת "הקהל" – "הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך"[נא], צריך להקהיל את כולם יחד. כל פעם שעושים כינוס של הרבה יהודים ביחד, הרבי אומר[נב] שצריך לחשוב על המשמעות של השנה הזו ולקיים אותה בפועל.

שוב, כתוב בתורה ש"הקהל" היינו אנשים, נשים וטף, ואחר כך גם גרים. אחד הפירושים[נג] שהם גופא כנגד אברהם, יצחק ויעקב, ואחר כך גם דוד – מרכבה שלמה. לפי זה, את האנשים מקהיל אברהם אבינו, את הנשים מקהיל יצחק אבינו, את הטף מקהיל יעקב אבינו ואת הגרים מקהיל דוד המלך – "דוד מלך ישראל חי וקים"[נד].

נשמע חידוש – מה אמרתי עכשיו?

יצחק – הבנה בנשים

נתחיל מיצחק, היות שהפרשה שלנו מדברת עליו: למה אמרתי שיצחק מקהיל את "קהל נשים" (נשים הן קהל-עם בפני עצמו[נה])? כי כתוב[נו] שעד גיל 37, עד העקדה, יצחק אבינו היה נשמה דנוקבא. היה לו גוף של זכר, אבל בנשמה-בפנימיות הוא היה נקבה – ילד של שרה אמנו. בעקדה, כשהוא מסר את הנפש, כל המהות הראשונה שלו עלתה למעלה, הסתלקה, ואז הוא ירד בחזרה עם נשמה חדשה של דכורא. מיד אז, באותו פרק, נולדה בת-הזוג שלו, רבקה אמנו – הוא חכה לה שלש שנים, עד שהיא ראויה להתחתן, ונשא אותה לאשה[נז].

מה קרה עם 37 השנים הראשונות שלו (הבל שנים, יחידה שנים)? האם הן לגמרי נשכחו ממנו, נעלמו מהתודעה-מהמודעות שלו? ודאי שלא! הוא זוכר היטב. אף על פי שהוא עלה לגן עדן וירד מחדש, כבריה חדשה, עדיין נשאר הרשימו של 37 השנים שהוא היה בחינת אשה. בשביל מה זה טוב? למה הוא צריך את השלב הזה? למה ההשגחה הפרטית של הקב"ה סובבה את העניינים ככה שהוא יוולד נקבה, אשה, וגם אחרי שיהפוך לזכר ישאר עם הרשימו של הנקבה? פשוט מאד, בשביל שיבין היטב את הטבע הנשי ויזדהה איתו – כדי שיוכל להקהיל את הנשים בשנת הקהל, עכשיו.

עכשיו יצחק הוא זכר, אבל הוא עדיין מבין וחש מה זה להיות אשה – בדרגה שאברהם לא מבין וגם יעקב לא מבין. על "את הנפש אשר עשו בחרן"[נח] מסבירים חז"ל[נט] שאברהם היה מגייר את האנשים (ושרה את הנשים). הוא מגייר את האנשים כי הוא מבין באנשים – אם אתה מגייר מישהו סימן שיש לך הזדהות אתו, הבנה משותפת, שפה משותפת. אברהם הבין טוב את האנשים והזדהה אתם. כמה שהוא מהעבר האחד וכל העולם כולו מהעבר השני, הוא הבין באנשי הדור שלו, בגברים – לכן הוא יכול לקרב אותם. שוב, יצחק מבין בנשים – הוא מבין בטבע של העלאת מ"נ. ה"באר מים חיים", הבחינה של יצחק, היא הטבע הנשי המתוקן – לכן יצחק הוא מי שמבין בו באמת.

"יצחק מצחק" – לימוד חסידות משותף

ב"שני", שקראנו היום בחת"ת, אבימלך מסתכל בעד החלון ורואה "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו"[ס]. רש"י כותב שהוא ראה אותו משמש מטתו. נשאלת השאלה, אצל כולם[סא], איך יכול להיות שהוא רואה את היחוד, הזיווג, בין יצחק לרבקה?! אנחנו נפרש זאת יותר בדרך של ווארט חסידי: כשאבימלך ראה את "יצחק מצחק את רבקה אשתו" הוא ראה שהוא לומד איתה מאמר חסידות.

את זה צריך לקחת ללב! יצחק אבינו התעסק במה שאנחנו קוראים[סב] "המהפכה השלישית", תורה לנשים. היות שהוא מבין את האשה – הוא רוצה לתת לה ללמוד את כל התורה כולה. לא כמו שמקובל שלא לומדים תורה עם נשים. אדרבא, יצחק מבין שיש לה חוש מאד עמוק, יותר עמוק ממנו, בלהבין דברים ולהסיק את המסקנות הנכונות – כמו שהיה בהמשך הסיפורים שלהם. מהו הצחוק האמתי? ללמוד עם אשתך מאמר חסידות, של הרבי הרש"ב, של רבי אייזיק מהומיל – ככה הם היו עושים. כנראה שכל יום היתה להם קביעות, חברותא, של ללמוד חסידות ביחד – אין צחוק יותר מזה. זהו הפירוש שלנו ל"יצחק מצחק". שוב, היכולת שלו לצחק את רבקה אשתו, עם מאמר חסידות עמוק, היא בזכות זה שב-37 השנים הראשונות של החיים שלו הוא היה בחינת נוקבא.

יעקב – הבנה בטף

יעקב אבינו הוא מבין בטף. למה? כי כתוב שהוא קטן – "מי יקום יעקב כי קטֹן הוא"[סג]. אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים"[סד], מבין בגדולים – אבל יעקב הקטן מבין בקטנים. גם לפי פשט, מה עיקר עבודת יעקב? מה עיקר הצער של יעקב, בלשון חז"ל[סה]? צער גידול בנים. הוא היה צריך להתעסק חזק בחינוך – יש לו הרבה ילדים ויש לו נכדים, "בני בנים הרי הם כבנים"[סו], והוא חִנך אותם שכולם ילכו בדרך הישרה, "מטתו שלמה"[סז]. זהו עיקר עבודת החיים שלו, לבנות את בית ישראל על ידי שמתייחס לילדים ומחנך אותם. הנכד הראשון שלו, הבכור של ראובן, נקרא חנוך – כי סבו מסר את הנפש לחנך[סח]. למה הוא מחנך קטנים? כי הוא עצמו קטן. אמרנו שאתה מתעסק בשליחות עם מי שאתה מזדהה עמו כי אתה כמוהו. מלמד בחיידר, שמלמד ילדים קטנים, צריך להזדהות עם הילדים, לזכור שהוא גם ילד – היה ילד ועדיין ילד. לא חושבים על זה ככה, אבל זהו הענין של יעקב אבינו – הוא קטן והוא מבין בקטנים, מבין בטף. הוא מטופל[סט], וכתוב[ע] שטפול – שהרבה ילדים באחריות שלך – הוא מלשון טף.

דוד – הבנה בגרים

אם כן, מה אמרנו עכשיו? שאברהם אבינו מבין באנשים, לכן הוא מקהיל אותם; יצחק אבינו מבין בנשים, לכן הוא יכול להכקהיל אותן בשנת הקהל; ויעקב אבינו מבין בטף, בחינוך, לכן הוא יכול להקהיל את הטף. מי מבין בגרים? דוד המלך. למה? הוא מלך בזכות ה"קופה של שרצים" שמונחת מאחוריו[עא], שהיא היחוס שלו[עב] – שהוא מיוחס לרות המואביה, גיורת. שוב, הרושם, הרשימו הזה, שהוא בעצמו לא מיוחס לגמרי לעם ישראל, אלא עם "קופה של שרצים" ביחוס לרות המואביה, נותן לו את הכח להזדהות עם הגר, להרגיש אותו ולרצות לקרב אותו.

מרכבת המהפכות

אם כן, יש לנו פירוש חדש ויפהפה לגבי ארבע המהפכות:

המהפכה הראשונה – כתיבת התורה שבעל פה – היא מהפכה של חינוך. כתיבת התורה שבעל פה היתה אסורה עד כה[עג]. בשביל מה היה מותר לכתוב אותה? "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"[עד] – בשביל מי? בשביל הקטנים בעם ישראל, כדי לחנך את הילדים. גם אנשים גדולים יכולים להיות קטנים. הגענו לדור כזה שלא מסוגל לזכור בעל פה וללמוד הכל בעל פה, הוא צריך דברים כתובים לפניו, שיכול לשנן מתוך הכתב. המהפכה הראשונה מתאימה ל"יעקב איש תם אהלים"[עה]. מה הוא עושה כשהוא קטן? יושב באהלו של שם ובאהלו של עבר ולומד תורה[עו] – לכן הוא עמוד התורה ולכן המהפכה הראשונה מתייחסת אליו.

בשביל מי המהפכה השניה? תלמידי חכמים שראויים לשבת בכולל וצריך לפרנס אותם. הרמב"ם – ששייך לפאה השמאלית של אדם הראשון[עז], יש לו בחינת דין ושמאל – אומר[עח] שחילול השם לתת להם שכר. צריכים ללמוד תורה לשמה, בלי פרנסה, לא לקבל מלגה בכולל. אבל מי ששייך לאברהם אבינו, שמדתו חסד, מפרגן – הוא מלמד זכות, שחייבים לפרנס את הלומדים, "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". זו דעת הבית יוסף, שאומר[עט] שמנהג עם ישראל לא כמו הרמב"ם – זו המהפכה השניה, לפרנס תלמידי חכמים, לפרנס אנשים שרוצים ללמוד תורה ועתידים בעזרת ה' להיות מורי הוראה בעם ישראל.

אחר כך באה המהפכה השלישית, תורה לנשים, בלי הגבלות. החידוש של כל מהפכה הוא שהיא כבר בלי הגבלות. לפי מה שאמרנו עכשיו, מי מנחה ומוביל את המהפכה השלישית? יצחק אבינו.

בסוף, את המהפכה הרביעית, "אור לגוים", מוביל "דוד מלך ישראל חי וקים".

אם כן, הרווחנו הסבר שלם, הקבלה חדשה, לגבי ארבע המהפכות.

נעשה הפסקה. לחיים לחיים, שנזכה לחפור כל אחד מסילות, "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם"[פ]. בתוך הלב האדם צריך לסלול את הדרך החדשה, הישראל שבו. אמרנו ש"דרך חדשה" בגימטריא ישראל – כל אחד צריך לסלול את הדרך שלו, בהתחלה יהיה לו עשק בתוכו, אחר כך שטנה בחוץ ובסוף יגיע לרחובות.

לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עבודת יצחק היא חפירת בארות – העלאת מ"נ מלמטה למעלה.
• בעבודה שאינה עצמית לאדם יכולים לשלוט החיצונים אך בעבודה העצמית אין אחיזה לחיצונים.
• כדי לפרות ולרבות צריך להגיע למרחב העצמי בדרך של "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה".
• "אב" סולל דרך חדשה בעבודת ה'.
• כדי ללמוד מדרכי האבות ב"ספר הישר" צריך קודם כל לדעת את החידוש של כל אחד.
• בכל עבודת ה' צריך "חיות פנימי" – התלהבות, חשק ועמידה פנים בפנים מול ה'.
• מצוות צריך לקיים בחיוּת – "'וחי בהם' ולא שימות בהם".
• "חיות פנימי" היינו המשכת חכמה-בינה-דעת ללב, שהוא התכלית.
• בגלות המצוות מתות ("הציבי לך ציונים") ובגאולה המצוות חיות ("כמצות רצונך").
• חיקוי הוא פעולה מתה הסותמת את הבארות.
• לפני סלילת דרך חדשה בעבודת ה' יש להראות שהדרך של הדור הקודם עדיין חיה ורלוונטית.
• עיקר עבודת יצחק הוא שמחה ותענוג בעבודת ה'.
• בראשית הדרך החדשה בעבודת ה' יש לבטים פנימיים לגביה.
• על כל אדם לעבוד את ה' לפי שרש נשמתו דווקא (ואפילו לא לפי שרש נשמת אביו).
• דווקא כשהאדם מזדהה בבטחון עם דרכו החדשה מתעוררת עליו התנגדות.
• כל אחד מהאבות נקרא ישראל משום שהוא סולל "דרך חדשה" בעבודת ה'.
• יצחק נולד כ"נשמה דנוקבא" כדי שיוכל להבין נשים גם לאחר שיהפוך ל"נשמה דדכורא".
• "יצחק מצחק את רבקה אשתו" בלימוד חסידות מעמיק משותף.
• כל אחד מגייר-מקהיל את מי שהוא מבין אותו ומזדהה עמו.
• אברהם, "הגדול בענקים", מקהיל את הגדולים ויעקב "הקטן" את הקטנים.
• על מחנך ילדים לזכור את עצמו כילד ולהרגיש שהוא עדיין ילד.
• ארבע המהפכות בסוד הקהל: המהפכה הראשונה היא לטובת הטף, השניה לטובת האנשים, השלישית לטובת הנשים והרביעית לטובת הגרים.