בע"ה

כינוס ילדים ו אייר

ו אייר סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ערב טוב, כולם. ביום ששי היה היום הולדת של אחד הרביים, ב' אייר, "תפארת שבתפארת", זה יום ההולדת של הרבי מהר"ש. לפני שבוע לא הספקנו לספר עליו סיפורים, לכן היום נספר סיפורים על הרבי המהר"ש. כמו שעשינו לפני שבוע, נספר לפי המדות, שכל סיפור זה סיפור של מדה אחרת בנפש, כמו שאנו עושים בספירת העומר, שאומרים שהיום זה "חסד שבחסד" ואחר כך "גבורה שבחסד", וכל יום זה משהו אחר.

חסד:

פעם אחת בא חסיד אל הרבי מהר"ש מאיזו עירה, וכשנכנס לרבי ליחידות הרבי שאל אותו אם לומדים חסידות בעיירה שלו. אותו חסיד אמר שיש שיעור בחסידות, כל מוצאי שבת עושים מלוה מלכה אצל אחד מהחסידים, ולומדים לקו"ת. עושים פאנצ', משקה מאד מיוחד וטעים, ומזמינים את כל החסידים שיבואו וישתו את הפאנצ' הזה, ואז הרבה חסידים באים ולומדים. הרבי הקשיב, ושאל – חייבים את המשקה הזה? הרי זה מותרות, זה כמו איזו תאוה. זה מאה אחוז כשר, אבל זה לא דבר שחסידים עושים בדרך כלל. הוא הציע לאותו חסיד שימשיכו בשיעור – שזה טוב מאד – אבל כדאי שיהיה בלי הפאנצ'. החסיד כמובן שמע לעצת הרבי – הוא כנראה היה אחראי על השיעור – ושבוע הבא לא היה פאנצ' לשתות, והוא הסביר לחסידים שזה בגלל שהרבי לא הסתכל על המשקה בעין יפה. שבוע אחר כך באו קצת פחות חסידים, וכך פחת והלך עד שלא באו יותר חסידים והשיעור התבטל. אחרי זמן שהוא בא שוב לרבי הרבי שאל אותו איך הולך השיעור הקבוע במוצ"ש, והוא ענה לרבי את האמת – מאז שבטלנו את הפאנצ' במוצאי שבת באים פחות ופחות חסידים, עד שהשיעור התבטל. הרבי לקח זאת ללב, ואמר שאם כך, שהחסידים צריכים לשתות פאנצ' כדי שיהיה להם חשק לבוא להתוועדות, אז אדרבה – שיהיה פאנצ', לכתחילה, הכי טוב, ושיבואו ללמוד חסידות (וכנראה שאחר כך באו עוד יותר מבתחילה).

זה סיפור של חסד, חסד זה להקל על היהודים. זה כמו אברהם אבינו, שהיה מזמין לביתו אנשים לאכול ולשתות ואז אומר לברך את ה' – נתן להם הרבה אוכל הכי טוב, כדי שבסוף יברכו ה'. כך אמר הבעש"ט, שקודם צריך לעשות ליהודי טובה בגשמיות, ואחר כך טובה ברוחניות. זה סיפור של חסד גשמי בשביל שיהודי ירצה ללמוד תורה. זה קצת מזכיר את ההוראה של הרמב"ם, שצריך לתת לילד סוכריה בשביל שירצה ללמוד, עד שילמד "לשמה". לומדים שבמשך הדורות כולם יותר ויותר ילדים – גם החסידים הכי גדולים – זה המכנה המשותף השוה לכולם, שצריך לתת סוכריה ואז ללמוד תורה.

גבורה:

גבורה זה יראת שמים. פעם אחת איזה אברך צעיר נכנס ליחידות לרבי המהר"ש, והוא אמר לו שהוא רוצה לגרש את אשתו, ח"ו – שהוא לא אוהב את אשתו, ורוצה לגרש אותה. הרבי מאד התנגד, אמר לו שזה לא טוב, שזה אסור, וצריך לעשות שלום בית ולחיות בשלום ובאהבה. אבל היהודי הזה, שגם היה חסיד, הוא בבית, ואומר לרבי – אני לא יכול לסבול זאת. הוא התעקש, אף שהרבי אמר לו לא פשוט לו וקל לו לקיים את דברי הרבי, ואמר שאינו יכול לציית לרבי אלא חייב לגרש את אשתו. הרבי מאד התרגש, קם מלוא קומתו, הסתכל מאד חזק על האברך, ואמר שכנראה אין לי יראת שמים, כי כתוב בגמרא ש"כל מי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים", אז אם לא מקשיבים לי כנראה אין לי מספיק יר"ש. הוא אמר זאת כל כך חזק, שהדברים חדרו עמוק לתוך לב האברך, ואז הוא אמר – טוב רבי, אני מקבל, ולא אגרש את אשתי.

זה סיפור שני, סיפור של יראת שמים, שאפילו רבי זקוק לכך. כשהוא אמר זאת ודאי המשיך על עצמו עוד יותר ועוד יותר גילוי אור של יראת שמים כדי שדבריו ישמעו – גם רבי, כאשר רוצה שדבריו ישמעו, בפרט בדבר קשה, צריך להמשיך יראת שמים (שיש לו כל הזמן, אך לא תמיד רואים), בגלוי.

תפארת:

הסיפור השלישי, שכל פעם שהיה נכנס מישהו לרבי מהר"ש ליחידות, לפני כן החסידים או הגבאי הבחינו שהרבי לוקח מטפחת – היתה לו מטפחת מיוחדת, גדולה ויפה – ומניח אותה על השולחן בצורה מיוחדת, וכך נהג כל פעם לפני שמישהו נכנס ליחידות. לא ידעו בדיוק מה המנהג הזה, עד שהיה חסיד אחד, קצת חצוף, שנכנס בחשאי, בזמן שהרבי לא רואה, כשהמטפחת היתה על השולחן, והוא הרים את המטפחת וראה שמתחתיה יש קלף של מזוזה, ועל הקלף כתוב "שויתי הוי' לנגדי תמיד". לומדים מזה שכל זמן שלא היה אף אחד בחדר, כל הזמן היה לרבי על השולחן את הקלף הזה שהיה כתוב עליו "שויתי הוי' לנגדי תמיד", אבל כשמישהו נכנס לא רצה שיראו זאת, אז כסה עם המטפחת שלו.

יש עוד סיפור של "שויתי הוי'" – שגם בתוך המשקפים שלו היה כתוב כך. רואים שהרבי מאד הקפיד לקיים את ההלכה הראשונה בשו"ע, שכל הזמן יהודי צריך לחשוב על ה' עומד לפניו. את זה לא נסביר יותר מדי, אבל בחסידות כתוב שמצוה זאת זה כמו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וזה כנגד מדת התפארת-הרחמים, בגלל ששם הוי' זה שם הרחמים, וזו המדה השלישית בנפש.

נצח:

יש עוד ווארט, שהרבי – בשנה האחרונה לחייו בעוה"ז – אמר פעם "הרי אני בן מאה שנה", ואף אחד לא הבין מה כוונתו. זה מזכיר מה שאומרים בהגדה, "אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה" – הוא היה בן שמונה עשרה, אך אמר שהוא בן שבעים. בפשט זה כי גדל לו זקן לבן, אך האריז"ל אומר – וזה מובא בשיחה של הרבי – שהוא היה גלגול שמואל הנביא, שחי חמישים ושתים שנה, וכשהוא הגיע לשמונה עשרה כבר השלים אותו לשבעים שנה. אמרה זו של הרבי מהר"ש בשנה האחרונה שלו, כאשר היה בן 48 – הוא השלים את שמואל הנביא למאה שנה. אחת הסיבות שהוא נקרא שמואל זה על שם שמואל הנביא, ואמר, כראב"ע, שאני המשך של שמואל הנביא – השקול כנגד משה ואהרן – שחי 52 שנה, ואני משלים אותו כעת ל-100 שנה. 100 שנה זה משהו נצחי – ובכלל חיי צדיק זה חיים נצחיים – לכן אנו שמים זאת לנצח. בזכות זה שהרבי מהר"ש הוא המשך של שמואל הנביא הגיע ל-100, שזה שלמות.

הוד:

יש משהו חשוב לכולם לדעת, שדרך הרבי המהר"ש אנו קבלנו את הווארט החשוב מאד, מה זה סגולת חת"ת – חומש, תהלים, תניא. פירוש המלה חתת הוא פחד – "חתת אלהים". הרבי הצמח-צדק גילה לבן שלו, הרבי המהר"ש, כאשר היה צריך ללכת לפעול משהו במדינה – לבטל גזירה רעה נגד היהודים – שגם אצלו היה כזה דבר, והלך להשתטח על קבר אמו דבורה-לאה, והיא גילתה שהבעש"ט (שזכתה להיות בהיכלו) אמר לה ש"בנך בקי בחומש-תהלים-תניא בעל פה, וכל מי שבקי בכך נופל הפחד שלו על הגוים ולא צריך לפחד כלל, כח של 'חת"ת אלהים'"). כח זה מסר הרבי הצמח-צדק לרבי מהר"ש לפני ששלח אותו לבטל גזירה. ידוע ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ולפעמים גם "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" – זה שלצדיק יש כח לבטל גזירה זה כמו בסיפורים אלו. כל הצדיקים בטלו גזירות רעות, וכתוב בקבלה ש"צדיק גוזר וה' מקיים" זה נצח ומה ש"ה' גוזר וצדיק מקיים" זה הוד, ו"חתת אלהים" זה כנגד ההוד.

יסוד:

יש סיפור ששי שקשור לברית של הרבי מהר"ש. אף אחד במשפחה – מהאחים הגדולים ובכלל – לא הבין למה נקרא שמואל, כי זה שם שלא היה במשפחה. אם הוא נולד ב-ב אייר, יום הברית שלו הוא ב-ט אייר – תפארת שבנצח. באות יום האבא, הצמח-צדק, יצא בבקר מחדרו, וכולם הכינו את הברית, וכל החסידים, מאות אלפים, באו לכבוד הברית. הרבי הצ"צ יצא ואמר שבע"ה הברית מילה של התינוק תתקיים היום. הוא  נכנס לחדר, וכולם חיכו, ואחרי כמה שעות – לקראת הצהרים – הוא יצא שוב, ואמר לכל הציבור, שבעהשי"ת הברית של התינוק תתקיים היום. הוא נכנס לחדר, ואף אחד לא הבין מה קורה. עברו הרבה שעות, היה מאוחר בצהריים, והוא שוב יצא ואמר שבע"ה הברית תתקיים היום, ואז אמר "אוי ויי, דער פולוצקער חברא קדישא" (צעק על החברא קדישא של פולוצק). אחר כך, שניה לפני סוף היום, יצא ועשו את הברית – ונתן לילד את השם שמואל. כמובן, אף אחד לא הבין מה היה הסיפור הזה, אבל אחר כך הסביר שבאותו יום נפטרו בפולוצק שני יהודים באותו זמן – אחד רב חשוב והשני אלמוני. הח"ק קודם התעסקו ועשו לויה גדולה לרב הת"ח, ורק בסוף היום ממש עשו טהרה ולויה בשביל היהודי האלמוני, ואותו אחד קראו לו שמואל. רואים שחוץ משמואל הנביא, הרבי המהר"ש נקרא אחרי אותו אחד שכנראה – כך פשוט ומובן – היה צדיק נסתר גדול מאד שאף אחד לא הכירו. בצעקת הרבי זירז את הח"ק שיקברוהו ביום – שהרי אפשר לקבור בלילה – כי רצה לקרוא על שמו (ומכאן אפשר ללמוד הלכה, לפחות לכתחילה, שלא לקרוא שם על שם מישהו לפני הקבורה).

זה סיפור של ברית מילה, שכנגד ספירת היסוד. יש עוד ווארט מאד יפה, שפעם אחת כאשר הרבי הצ"צ קרא על שמואל הנביא בהפטרת יום ראשון של ר"ה (דבר גדול מאד איך שהוא נולד, כל הסיפור של חנה). אחרי ששמואל נולד חנה אומרת "אל הנער הזה התפללתי", וכשהצ"צ אמר את המילים האלה הוא הסתכל על הבן שלו, שהיה אז ילד קטן מאד – היה האח הכי קטן, וכל האחים היו צדיקים מאד גדולים (כולם היו אדמו"רים, חוץ מהבכור) – הוא הסתובב והצביע עם האצבע שלו על הילד הקטן שלו, שמואל. "נער" זה גם בחינת יסוד בקבלה.

מלכות:

הסיפור האחרון, שזה המלכות שלו, זה הסיפור הכי הכי חשוב לילדים לשמוע ולזכור. קודם כל, הרבי מהר"ש, מאז שהיה ילד קטן היה מאד מאד מוכשר בתור אמן. היה עושה כל מיני כלים מאד יפים, חורט בעץ ווכ', ועושה כל מיני דברים שאחר כך נשארו לאורך חייו. הרביים ירשו זה מזה את הכלים שהוא עשה כילד קטן, ממש דברים מופלאים. זה היה בגיל חמש – זה היה ההובי שלו, המשחק שלו. היה לו לשם כך סכין כיס מתקפל, וכמובן הסכין היה מאד חשוב לו. כל החסידים המבוגרים יותר ראו שהילד הזה, חוץ מכל הספרים שהוא רכש ושאר הדברים שהוא עשה, היה לו סכין כיס שמאד חשוב לו ועם זה עשה כל מיני עבודות יפות. היה חסיד אחד מבוגר, שהיה סוחר גדול, והיה לו סכין כיס של מבוגר – הרבה יותר חשוב ומועיל וטוב משל הילד. הוא בא אל הילד והראה לו שיש לו סכין כיס יותר טוב, ושאל אם רוצה אותו, והילד ודאי אמר שכן. הוא אמר שיתן לו את הסכין רק בתנאי שיענה טוב לשאלת החסיד, והרבי מהר"ש כמובן הסכים מיד. אותו אחד שאל אותו – איפה נמצא ה'? מה צריך לענות? אפשר לענות כל מיני דברים – בכל מקום, בשמים וכו' (יש כזה סיפור בגמרא). אבל הרבי אמר לו שהוא יענה לו רק אחרי שהחסיד יענה לו לשאלתו – והוא שאל "איפה לא נמצא ה'?". אם תוכל לענות לי איפה לא נמצא ה', אענה לך איפה נמצא ה'. אותו אחד מיד תפס את עצמו, ואמר לילד – זכית. הדבר הזה, שה' נמצא בכל מקום – והעיקר זה להבין איפה לא נמצא ה', שלא יכול להיות מקום שה' לא נמצא שם (זה יותר חזק, לא רק לומר שה' כאן וכאן וכאן, אלא שאי אפשר לחשוב שיהיה כזה מקום שה' לא שם, כי אם ה' לא שם גם המקום לא קיים בכלל – שום דבר לא יכול להיות קיים בלי ה'), זה תפיסה של ילד בן חמש. הדבר הזה הוא תיקון המלכות, כי המלכות זה מה ש"מלוא כל הארץ כבודו", ה' בכל מקום, ועיקר תיקון המלכות זה להגיע להבנה כזו שלא יתכן מקום בלי ה'.

עכשיו ספרנו ספורים על הרבי מהר"ש כנגד הספירות. אני מאד מקוה שתזכרו את הסיפורים ותספרו אותם. זכותו יגן עלינו ובזכותו נזכה לביאת מלך המשיח תיכף ומיד ממש.