מידות המלכות[א]

בחלקו הראשון של המאמר שלפנינו נביא שלושה אופני התבוננות בשבוע המלכות של ספירת העומר, ונדון בענינו של יום  - "הוד שבמלכות". בלימוד ענינה של ספירת המלכות נשלם בעצם מבנה ההתבוננות בספירות בספירת העומר, כפי שהוסבר בשיעורים הקודמים. אם ירצה ה', נזכה לראות בעתיד את כל מבנה ההתבוננות בהתכללות הספירות בספירת העומר מקובץ באכסניא אחת, כמבנה שלם ומסודר.

חלקו השני של המאמר עוסק במסכת שנלמדה אז בישיבות גל-עיני - מסכת סוכה, ולא נכנס כאן.

 

א. הוד שבמלכות

הוד שבמלכות - תחילת הסוף

יום ה'הוד שבמלכות' הוא היום הראשון בשלושת ימי הגבלה. יום זה הוא 'תחילת הסוף' של ספירת העומר. על לג בעומר, יום ההוד שבהוד, כתוב כי בו נשלמים התיקונים הפרטיים. אנו רואים כי ספירת ההוד היא ספירה של סיום. על פי החסידות פירושה הפנימי של ספירת העומר הוא תמימות. התום בנפש הוא גם כח של סיום, של הבאת הדברים עד תומם[ב].

אם נכונים הדברים לגבי עצם ספירת ההוד - הוד שבהוד - הם בוודאי נכונים עוד יותר לגבי ספירת ההוד הפרטית האחרונה שבספירת העומר - הוד שבמלכות. ביום זה אנו מתחילים לכוון בפסוק "ישמחו וירננו" את המילה האחרונה, אנו מכוונים ב-ס של "סלה[ג]". גם במזמור כולו, אנו מתחילים לכוון בניב האחרון שבפרק - "כל אפסי ארץ".

שלושת ימי הגבלה - רואים כבר את הגבול

בשלשת ימי הגבלה התחושה היא שהנה כבר רואים את הגבול. ישנה תחושה טובה של ראית סוף הדרך. בכל ימי הספירה ישנה אמונה כי נגיע אל היעד, אך יכולת הצפיה קדימה היא "עד ולא עד בכלל" - רואים את היעד אך יש תחושת ריחוק. בשלושת ימי הגבלה מרגישים כי הנה הנה מגיעים - "עד ועד בכלל". בשלשת ימי הגבלה ישנה הרגשה כי נגמרו ההכנות וכבר נמצאים בסוף הדרך וביעדה.

ספירת העומר - מאחד לשלושה

אנו יודעים כי "הכל הולך אחר הפתיחה" וגם כי "הכל הולך אחר החיתום". שני שלבים אלו של פתיחה וחיתום הם השלבים העיקריים בכל דבר. והנה בדרך כלל הפתיחה מתחילה מנקודה אחת, ואילו הסיום מתחלק לשלושה, כדלקמן. בספירת העומר אנו רואים את הדבר באופן בולט. הספירה מתחילה מנקודה אחת, אין כל יחוד בשלשת הימים הראשונים, והיום הראשון עצמו הוא ראשית ועיקר הגילוי. היום הראשון, יום ה'חסד שבחסד', הוא היום בו כבר גנוז כל הגילוי, כל המידות כבר כלולות ב'אהבה שבאהבה'. לעומת זאת הספירה מסתיימת ביחידה משולשת בולטת - שלושת ימי הגבלה. גם מבחינת החודשים אנו רואים כי הספירה נפתחת בנקודה - החדש הראשון - ומסתיימת במשולש - בחודש השלישי.

פתיחה אחת; חיתום משולש

הכלל שהמחשנו בספירת העומר הוא כלל קבוע בהשתלשלות העולמות. אנו יודעים כי "בי-ה הוי' צור עולמים", ה-י וה-ה הם עומק ראשית ועומק אחרית. ה-י וה-ה מתחלקים ומתפרטים אח"כ ל-י ול-הוה. בהשקפה ראשונה אפשר לחשוב כי ה-הו הם אמצע, אמנם באמת הם תחילת הסוף. ה-י הראשונה היא התחילה, ושלוש האותיות הבאות הן הסוף כפי שהוא מתחלק לשלושה.

בחסידות מוסבר על מאמר ספר יצירה "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" כי ה'תחילה' איננה ראש, אלא דבר שקודם ונעלה על כל הבנין. ה-הוה הם הראש-תוך-סוף של המבנה, אמנם ה-י שקודמת להם היא סוד התחילה המתחילה בנקודה אחת (ואילו ה'קוצו של יוד' אינו משתייך כלל לתחילה, והרי הוא בסוד "קדם" שקודם לכל המציאות, וד"ל).

הנקודה הראשונה היא נקודת האצילות שלמעלה מהזמן, שעל כן היא נקודת הפתיחה. שלוש הנקודות התחתונות הן עולמות בי"ע שלמטה מהזמן, ברגע שדבר נכנס תחת ממשלת הזמן הוא כבר 'סוף'. שלשת העולמות הם סופיים, ועל כן הם פשוט ראש (בינה - המח המודע) תוך (תפארת גופא) וסוף (נו"ה - הרגלים, "יסוד סיומא דגופא" והמלכות - "סיפא דכל דרגין") של הסוף עצמו. כל מה שהוא כבר מודע ממש לנפש, הרי הוא כבר שייך לסוף. כאן אנו רואים כי הסוף המשולש מתחיל מן הבינה - עומק אחרית. בספירת העומר הסוף מתחיל מן ההוד, הכל בסוד "בינה עד הוד אתפשטת".

ב. שבוע המלכות - תיקון מידות המלך

שלשה מהלכים בהסברת שבוע המלכות

לאחר שדנו ב'הוד שבמלכות' באופן פרטי, במיקומו ביחס לספירת העומר, עלינו להבין את התוכן הפנימי של ספירה זו. על מנת להתבונן בדברים אלו, עלינו להעמיק בכל תוכנה של ספירת המלכות, ובשבע מידותיה הפרטיות. נביא שלושה מהלכים המסבירים את תוכנן הפנימי של ספירות המלכות. במהלך הראשון נסביר את הספירות כתכונותיו של מלך ישראל המתוקן. במהלך השני יוסברו הספירות כתיקון מידות האשה, ובמהלך השלישי יוסברו הספירות הפרטיות כתיקון הדיבור בכללו.

חג"ת - חויות המלך; נהי"ם - מעשי המלך

כאשר אנו מסבירים את שבע הספירות הפרטיות שבמלכות כמידותיו של מלך ישראל המתוקן, עלינו לחלק בין החג"ת לבין הנהי"ם. שלוש הספירות של ה'מורגש' - חסד, גבורה, תפארת - הן ספירות רגשיות בעיקרן, והן מתארות את החוויות הנפשיות של המלך. ספירות ה'מוטבע' - נצח, הוד, יסוד, מלכות - הן הספירות המעשיות יותר, המתארות את חושו הישומי של מלך ישראל.

מלכות - התנשאות בחיצוניות ושפלות בפנימיות

עצם ספירת המלכות היא ספירה של התנשאות, כמובן. עיקר תפקידו של המלך הוא להתנשא על העם למלוך. אמנם, כידוע ומוסבר אצלנו בארוכה, פנימיותה של מידת המלכות המתוקנת היא שפלות פנימית. המלך הוא שפל בטבע, אך על מנת לממש את שליחותו, הוא משפיל את עצמו להתלבש במלכות. המלך לובש גאות, על מנת להתנשא על עם למלוך, אך בשל שפלותו העצמית הוא 'סופר' רגיש לישות, דבר המתבטא ברגשותיו, כדלקמן. תפקידו של המלך הוא תיקון אמיתי של הישות. אצל המלך עצמו ההתנשאות היא כורח, היא חלק בלתי נפרד משליחותו, שעל כן "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול".

חסד שבמלכות - חוש בשפלות

החסד של המלך - חסד שבמלכות - הוא ה'חוש' הטבעי שלו במידת המלכות הפנימית - 'חוש' בשפלות. בחוש בשפלות ישנם שני ענינים, מחד על המלך לחוש שפלות וענווה פנימית ביחס לעצמו, ומאידך צריך להיות לו 'חוש' בהשפלת עצמו מעניניו העצמיים הנעלים, אל צורכי העם. השפלות על מנת 'לרדת אל העם' היא "כסא המלך", המורידו להתעסק בצרכיו הפעוטים ביותר של העם. חוש זה של שפלות קשור עם מידת החסד דווקא - הכח והרצון של המלך להשפיל את עצמו אל העם נובע מאהבתו העצומה אל העם. מאידך, השפלות עצמה היא זו המחזקת את הכח לגמול חסד של אמת עם הזולת, רק מי שמשים עצמו כעפר ביחס אל הזולת, מסוגל לא להביט אל עצמו כלל, ולגמול עם הזולת חסד של אמת. שתי תכונות אלו בשפלות המלך, מתקשרות אל שתי מידות שאנו מכירים בספירות המלכות. מחד אנו יודעים כי ספירת המלכות "לית לה מגרמא כלום", ומאידך היא המחלקת את השפע לכל העולמות - המלך הוא הקוצב ומודד לכל אחד את השפע המגיע לו, אף על מודעתו העצמית כי שום דבר אינו ממנו (ובעצם דווקא שפלות עצמית זו מאפשרת לו להתנשא על העם ולקצוב שפע ללא כל נגיעות, על פי האמת לאמיתה).

גבורה שבמלכות - שנאת הגאווה

כפי שהסברנו בכל הספירות, ספירת הגבורה שבכל מידה מבטאת את השנאה אל היפוך המידה. בעוד ספירת החסד מבטאת נטיה וחוש אל אופן מסוים בעבודת ה', ספירת הגבורה משלימה אותה בהתנגדות רגשית לכל מה שאינו עולה בקנה אחד עם המידה המדוברת. ספירת הגבורה שבמלכות מבטאת את שנאתו של המלך אל כל גאווה. מכיון שהמלך הוא שפל בעצם, ורגיש עד מאוד לכל גילוי של גאווה, הריהו שונא ומתעב כל גאה. גם מלך שאינו מתוקן שונא גאווה וישות, אך שנאתו באה מתוך ישותו שלו, שעל כן הוא מפחד מפני השגת גבול, ומפני גאווה שתסתור את גאוותו.

תפארת שבמלכות - ענוות חן

ספירת התפארת שבכל מידה היא הספירה המבטאת את המידה באופן שהיא "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". ספירת התפארת שבמלכות היא גילוי ענוות המלך באופן יפה ונושא חן. בכלל אנו יודעים כי שפלות היא מידה נושאת חן, בהקישנו את הפסוקים "אשת חן תתמך כבוד" ו"שפל רוח יתמך כבוד", כנודע. התפארת שמלכות היא "ענות חן" של המלך, אשר נושא חן בעיני העם בשפלותו. התפארת והיופי של המלך הן הכריזמה שלו. העם זקוק למלך אשר יעורר בו רצון ללכת אחריו ולשמוע לו, העם חפץ ב"מלך ביפיו תחזינה עיניך". בקדושה באה הכריזמה של המלך דווקא מהיותו שפל וענו. החן שנושאת ענוות המלך, הוא לפי שענווה זו מתבטאת בחוש אבחון (המתגלה בנו"ה, כדלקמן) ויחס נכון אל הסובבים את המלך.

נצח והוד שבמלכות - משפיל גאים ומגביה שפלים

מידות הנצח וההוד הן כחו של המלך למנות סביבו מנויים נכונים. עיקר מעשהו של המלך הוא "זה ישפיל וזה ירים". המלך אינו יכול לפעול לבד[ד], הוא זקוק לשרים ולצבא (שם ה' השורה בספירות נו"ה הוא שם "צבאות"). המלך ממנה מנויים נכונים על פי קנה מידה של שפלות. ברגישותו הרבה לישות הוא מבחין את מי יש להשפיל ואת מי יש לרומם.

בכלל אנו יודעים בסדר "חמש קדימות"[ה] כי "קדימה במערכה" - סדר המבנה ההיררכי - מכוונת כנגד ה תתאה שבשם, ספירת המלכות. המלך, ראש המבנה ההיררכי, הוא הממנה את הכפופים לו על פי ערכם. הקדימה במערכה נובעת תמיד מהערכת המערכת את חלקיה. כאשר מדובר במידת המלכות, הרי ערכו של כל אחד נמדד אך ורק לפי מידת  המלכות - השפלות. המלך מעריך כל אחד לפי שפלותו (כשם שבצבא ערכו של החיל נמדד במשמעת שלו, כך במלכות נמדד ערכו של כל אחד בקבלת עול המלכות, ובמלכות דקדושה - בקבלת עול מלכות שמים דווקא). גם השפלות עצמה נובעת מכח ההערכה, הערכה עצמית אמיתית של אדם מעמידתו על מקומו[ו], ומתוך כך זוכה גם לעמוד על מקומו במערכת.

במידת הנצח המלך הוא "מגביה שפלים עד מרום (כידוע שנצח הוא כנגד 'עומק רום')", ובמידת ההוד המלך הוא "משפיל גאים (כפי שהסברנו בכל ספירת הוד פרטית, המבטאת את המלחמה באויבי ה'[ז], ובאויבי מי שמנגד לדרך העבודה של המידה בה מדובר)  עדי ארץ (כידוע שהוד הוא כנגד 'עומק תחת')". מינויי המלך, הפוליטיים והצבאיים, נועדו לקדם את מטרותיו ולהביאן למימוש בפועל.

יסוד ומלכות שבמלכות - קידום ומימוש תכלית המלוכה

מידת היסוד שבמלכות היא כח המלך לקדם את תכליתו ממש, ולהביאה לידי פועל. כח היסוד הוא הדחף לפעול, הוא כח התפקוד של המלך. בכלל, כח התפקוד שורה במידת היסוד, בה פוקד החתן את הכלה. תפקודו של המלך הוא ביכולת לבצע את רצונותיו בפועל. במידת היסוד מתפקד המלך בדחף אל מטרותיו. המלך מנצח מלחמות ועושה צדק במגמה לתקן את העולם. במידת המלכות כבר זוכה המלך להביא את התכלית בפועל ממש, ומגיע ליעדו. במידת המלכות שבמלכות מיישם המלך את תכלית מלכותו - בונה את בית המקדש, בו עובדים את ה' בשלמות - תכלית כל עבודת המלך. כפי שיבואר לקמן ענינה של מידת המלכות הוא הדיבור, הדיבור השלם הוא הדיבור עם ה'. תכלית כל מעשי המלך היא התוועדות עם השי"ת, התוועדות המתקיימת בבית המקדש.

ג. שבוע המלכות - תיקון מידות האשה

שבוע המלכות - תיקון מידות האשה

באופן נוסף, נוכל להסביר את כל שבוע המלכות, בהנגדתו לששת השבועות האחרים. ששת השבועות הראשונים הם תיקון ששת המידות, שהם ששת קצוות הז"א. אלו הם ששה שבועות של תיקון היחס של החתן אל הכלה. לעומת זאת השבוע האחרון הוא תיקון המלכות, תיקון יחסה של הכלה אל החתן[ח].  על פי זה ניתן להסביר את שבוע המלכות כשבוע תיקון מידות האשה, בפרט. בכללות יותר נאמר כי כל נשמות ישראל הן כלה ביחס לחתן העליון - הקב"ה. לפי זה שבוע זה הוא שבוע בו מתקנת הרגשת הנשיות - תחושת הקבלה והתלותיות - של כל אדם מישראל ביחס לה'.

גבורה שבמלכות - בקורת האשה על האיש

אנו רואים כי תיקון היחס של האשה לאיש קצר בהרבה מתיקון היחס של האיש לאשה. ניתן להסביר זאת על ידי המחשת  ההבדל בין נטיות האשה לבעל זה ביחס לזו, על פי דוגמא המתיחסת אל הגבורה שבמלכות. גבורה שבמלכות היא בקורת שיש לאשה על התנהגות הבעל. הבעל בוחר באשה על פי תכונות אופי שיש בה אותן הוא אוהב. יכולות להיות לאשה תכונות אופי אחרות, המפריעות לבעל - את תכונות האופי הללו הוא מנסה לברר ולתקן, אך בדרך כלל בצורה לא מודעת. לעומת זאת, האשה מנסה באופן מודע לתקן את מידות בעלה שאינן נראות לה. האשה מבקרת ומעירה לבעלה על תכונות ומעשים לא ראויים, אליהם היא רגישה בבינתה היתרה. לאשה יש "חכמת נשים" כיצד להעיר ולבקר את הבעל.

האיש - מתקן יחס לאשה; האשה - מתקנת את האיש

מדוע האשה נוטה לתקן את הבעל, ואילו הבעל (לפחות במודע) אינו מנסה לתקן את אשתו? על פי מעשים המופיעים בגמרא אנו רואים כי בעלים אשר 'זכו' באשה רעה, נטו לפרש זאת כבעיה שלהם, כגזירה משמים. האשה לעומת זאת רואה בתכונות הרעות של הבעל דבר שניתן לתיקון. הבעל, בעל המידות (חג"ת נה"י), מתכנס פנימה אל תחושותיו, ומפרש את החוץ כגזירה בלתי משתנה. האשה לעומתו, נוטה להחצין לדיבור את תחושותיה - ולנסות לתקן את החוץ (כי כביכול, בהיות עיקרה מלכות - "תשעה קבין של דיבור" - אין לה לאן להתכנס.). אצל הבעל נוצרת איזו כפילות, עליו לבנות ולתקן רגשות פנימיים מורכבים ביחס למציאות החיצונית המסובכת - תיקון הזוקק זמן ומאמצים רבים. אצל האשה נועד התיקון לתקן את הדיבור, ובכך מאזנת האשה את הבעתה עם תחושתה וחוויותיה, ומנסה לתקן את הסביבה. תיקון הדיבור, במגמה לתקן את המציאות החיצונית, דורש פחות השקעה ופחות סיבוך בנפש, ועל כן הוא קצר יותר.

ד. שבוע המלכות - תיקון הדיבור

תיקון המלכות - תיקון הדיבור

אופן נוסף להסביר בו את תיקון הספירות שבשבוע המלכות, הוא שבשבוע זה אנו מתקנים את "מלכות - פה". כל תיקוני הספירות הפרטיות בשבוע זה הם תיקונים של אופני התבטאות ודיבור של הפה, כאשר אנו מבינים כי בכללות ספירת המלכות היא ספירת הדיבור. תיקוני הדיבור הפרטיים על פי סדר הספירות מפורטים ומוסברים בספרים שכינה ביניהם וברית הנישואין, ולקמן רק נזכיר אותם בקיצור.

מלכות שבמידות - סיום; מלכות - הדיבור ככח

על פי אחד ההסברים לסדר הספירות הפרטיות בספירת העומר, מוסבר כי המלכות הפרטית שבכל ספירה היא הדיבור בנושא הספירה. מלכות שבחסד היא הדיבור שבא בדרך ממילא, המגלה את האהבה ויוצר אוירת אהבה. לכל ספירה יש דיבורים משלה, הבאים בדרך ממילא לאחר ששת הספירות הקודמות, ספירות היחס והביצוע של המידה. אמנם בכל ספירה כללית, הדיבור הפרטי איננו בעל משקל, הוא בא בדרך ממילא כתוצאה מהמידה[ט]. לעומת זאת במלכות הכללית, נעשה כל סוג של דיבור דבר בפני עצמו, הדיבור נעשה 'חפצא'. הדיבור נעשה דבר חשוב ועיקרי העומד בפני עצמו, כאשר הוא אמצעי פעולה.  כאשר אין הדיבור סיום של מהלך, אלא אמצעי להשגת דבר, הוא נהיה בעל משקל

חושו של מלך - ההכרה כי הדיבור הוא ענין עיקרי בפני עצמו

חושו של המלך הוא חוש הדיבור - "בדבר מלך שלטון", "דבר אחד לדור". רק המלך, המכיר כי הדיבור המתוקן הוא מטרה בפני עצמה יכול לשלוט. המלך מבין כי בדיבור ישנו כח, שבאמצעותו ניתן להשיג את מטרות המלוכה ותכליתה. מי שרואה בדיבור ענין עיקרי, שמבין כי הדיבור הוא שרש ההנהגה, מעיד כי שרש נשמתו מהמלכות. עצם ההכרה של עם ישראל כי "אין כחו אלא בפיו"[י], שלדיבור ולתפילה יש כח עצמי, היא הכרה של מלכות. דוד המלך - האיש המסמל יותר מכל את ספירת המלכות - אומר על עצמו "ואני תפילה". גם על משיח נאמר כי כלי הזין שלו הוא התפילה[יא]. מדברים אלו אנו מבינים כי המלך הוא אמן הדיבור בכל בחינותיו. המלך המתוקן הוא אדם אשר מסוגל להשתמש בדיבור על מנת לפתות[יב] את העם ולמשוך אותו למטרותיו, ומאידך להשתמש בדיבורו בתפילה אשר פועלת את פעולתה.

המלכות - לית לה מגרמא כלום

על פי הנ"ל עולה כי אותו סוג דיבור שהיה מלכות פרטית של מידה מסוימת, נעשה כעת מידה בתוך בנין המלכות (לדוגמא - דיבורים מתוך אהבה הם מלכות שבחסד, ובתוך המלכות עצמה הם חסד שבמלכות). דבר זה ממחיש לנו הבדל יסודי בין ספירת המלכות לשאר הספירות. בכל הספירות מידות ההתכללות המקבילות (לדוגמא - תפארת שבנצח ונצח שבתפארת) הן מידות שונות, המשלימות זו את זו. לעומת זאת ספירות המלכות המקבילות (לדוגמא - מלכות שבנצח ונצח שבמלכות) הן אותן הספירות עצמן. בכל הספירות יתכן כי אצל אדם מסוים תתקיים מידת חסד שבגבורה, ללא שתתגלה אצלו גם מידת הגבורה שבחסד, משא"כ במלכות. מכיון שהמלכות "לית לה מגרמה כלום"[יג], היא מקבלת את עצם ספירותיה ממלכויות הספירות הקודמות. לא תתכן ספירת 'חסד שבמלכות', אם לא קיימת ספירת 'מלכות שבחסד'. דבר זה מומחש היטב דווקא על פי פירוש זה של ספירות המלכות, כאשר אנו מבינים כי הדיבורים שבמלכות הם הם דיבורי הספירות הקודמות, וכל ההבדל הוא רק במידת ההדגשה וההערכה אל הדיבור.