מן הכח אל הפועל

קול שמחה לפרשת לך לך

יום שבת נח תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

הרבי ר' שמחה-בונים מפשיסחא מסביר, לאור דברי המדרש, שנסיונות אברהם אבינו נועדו לבחון האם יוציא מן הכח אל הפועל את מה שטמון בו. מאברהם אבינו יורשים בניו הן את הכח האין-סופי המוטבע בהם והן את הצורך לעמוד בנסיונות כדי להוציא את הכח הזה לפעול עוד ועוד. במדור "קול שמחה" בחוברת נפלאות הובאו הדברים בקיצור וכאן מוגש השיעור המלא – עם הרחבות והוספות.

[אחרי תפלת מנחה.]

א. "אחות לנו קטנה" – ביאור המדרש

אנחנו לומדים "קול שמחה" – נלמד על פרשת לך לך, שהתחלנו לקרוא במנחה.

הרבה קטעים כאן הם על המדרש, וכך גם הקטע הראשון על פרשת לך לך. המדרש שמובא כאן מופיע בכמה מקומות[ב], עם שינויים מסוימים, והוא מביא אותו כפי שהוא במדרש תנחומא:

"אחות קטנה" – ראשית דרך אברהם

במדרש (תנחומא פ"ב). רבי ברכיה פתח, (שה"ש ח' ח) אחות לנו קטנה ושדים אין לה, וגו'. במה הכתוב מדבר, באברהם

המדרש אומר שה"אחות" היינו אברהם. מענין שאברהם כאן הוא בחינת נוקבא. יש שני פסוקים שאומרים שאברהם הוא "אחד", "אחד היה אברהם"[ג] ו"כי אחד קראתיו"[ד]. צורת הנקבה של "אחד" היא "אחת", וכתוב[ה] שיש קשר בין "אחת" ל"אחות".

כשהשליכו נמרוד לתוך הכבשן.

לפי רוב השיטות[ו], השלכת אברהם לכבשן האש היא הנסיון הראשון בעשרת הנסיונות שלו. לפני שאברהם עומד בנסיונות הוא עדיין קטן, זו תחלת הדרך שלו בעבודת ה'.

קטנה שעדיין לא עשה לו הקב"ה נסים.

בנוסח במדרש רבה כתוב ש"קטנה" היינו שאברהם עדיין לא סגל הרבה מצוות ומעשים טובים, יותר מובן, אבל כאן כתוב שה"קטנה" הוא שעדיין ה' לא עשה לו נסים, צריך יותר להבין. יוצא כאן שקטן וגדול הם בעצם טבע ונס. מי שנמצא בתוך הטבע, בגימטריא אלהים[ז], הוא במוחין דקטנות עדיין, הוא קטן. לעומתו, מי שבמוחין דגדלות יוצא מהכללים של הטבע, יוצא מהקטנות, והוא בעצמו נס – ואז גם ה' עושה לו נסים. כתוב[ח] שנסיון הוא לשון נס – כשאברהם עומד בנסיונות הוא נס וה' עושה לו נסים, אך לפני שהוא עומד בנסיון הוא נקרא "אחות לנו קטנה".

נעשה גימטריא: אברהם צריך להיות נס – כמה עולה אברהם-נס? משיח. אברהם אבינו, שבא לתקן את אדם הראשון, הוא בחינת משיח. הרמב"ן אומר בפירוש[ט] שהמלחמות של אברהם אבינו, במלחמת המלכים, הן מלחמות של משיח.

עוד גימטריא: אברהם אבינו נקרא כאן אחות – כמה עולה אברהם-אחות? 663. אברהם נקרא "אחד", כנ"ל, אבל הוא לא כפולה של אחד. הייתי רוצה שהוא יהיה כפולה של אחד, כמו ש-יצחק הוא כפולה של אחד, יעקב הוא כפולה של אחד וגם יוסף הוא כפולה של אחד, אבל הוא 1 יותר מכפולת אחד (247, 19 פעמים אחד). כשמצרפים לו אחות –1 פחות מכפולה של אחד (416, 32 פעמים אחד) – מקבלים כפולה של אחד. 663 היינו 51 פעמים אחד – טוב-טוב-טוב ("בתלת זימני הוי חזקה") פעמים אחד. אברהם אבינו הוא "אחד" והוא "טוב" (אחד-טוב גם מתחלפים באטב"ח[י]). יש צדיקים לפניו, חנוך, מתושלח ונח, והם טובים – אבל אי אפשר לומר עליהם שהם טוב בעצם. אברהם אבינו הוא טוב בעצם, כמו שעל הקב"ה אי אפשר לומר שום דבר חוץ מזה שהוא עצם הטוב, טוב בעצם.

כח האיחוי

ולמה נקרא אחות, שאיחה את העולם לפני הקב"ה כאדם הזה שהוא קורע ומאחה, לפיכך נקרא אחות.

יש בהלכות שבת תופר-מאחה וגם קורע על מנת לתפור[יא]. מי נקרא בפירוש על שם האיחוי? הנביא אחיה. הוא בנבואה שלו קורע את ממלכת ישראל[יב], מחלק אותה לשתים, כשבסופו של דבר התפקיד שלו הוא לאחות אותה טוב יותר משהיתה. למי מותר לקרוע? רק למי שיש לו את הכח לאחות, ויכול להיות "קורע ומאחה". גם אברהם אבינו, שבא לאחות את כל העולם עם הקב"ה, צריך לקרוע – הוא קורע את העולם מעבודה זרה. [כשהוא שובר את הפסלים?] כן. העולם היה אדוק בעבודה זרה.

מי שלומד את הפרק היומי שלנו בתנ"ך לומד כעת את ספר ירמיהו – רואים כמה היו אדוקים בעבודה זרה, יש חורבן, הנביא מזהיר מעבודה זרה, ועדיין אדוקים. לא רק לפני אברהם אבינו – גם בסוף בית ראשון. אנחנו לא יכולים להבין זאת, כי חכמים בטלו את יצרא דעבודה זרה[יג], אבל היו אדוקים בעבודה זרה ובשביל לאחות לה' צריכים לקרוע מעבודה זרה. מאברהם אבינו לומדים שכל עובד ה' צריך לשבור את הפסלים, גם אם באים במורשה מאבא שלו.

כח אברהם – מסירות נפש לדורות

ושדים אין לה, שעדיין לא היו לו בנים.

במדרש רבה הדרשה של "ושדים אין לה" היא שלא היו לאברהם אבינו מיניקות – הורים או מורים שידריכו אותו – והכל הוא היה צריך להשיג מעצמו, כדברי חז"ל[יד] ששתי כליותיו נעשו לו כשני רבנים ולמדו אותו תורה. אבל בתנחומא הדגש הוא שעדיין לא היו לאברהם אבינו מושפעים, שהוא לא הניק בנים ותלמידים.

מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה, ביום שאמר נמרוד להשליכו לכבשן האש.

כאשר משליכים את אברהם אבינו לכבשן האש יש שתי אפשרויות, או שהוא יעמוד בנסיון או שלא, ולשתי האפשרויות האלה מתייחס הפסוק שנדרש כאן:

אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף. אם נותן נפשו כחומה זו שעומדת בפני מלחמות הרבה למסור עצמו על קדושת השם, נבנה עליה טירת כסף. אלו ישראל שקראם (תהלים ס"ח יד) כנפי יונה נחפה בכסף.

הכח של אברהם – שאם יעמוד בנסיון הוא יצא לפועל, כמו שהרבי ר' בונים יסביר – הוא מסירות-נפש. זה הכח שהוא מוריש לבניו אחריו, אם הוא עומד בנסיון אז עם ישראל נבנה עליו.

ואם דלת היא, אם דל הוא מלמסור עצמו על קדושת השם,

אם הוא כמו דלת, שמסתובבת על הציר, נסגרת ונפתחת, לא יציבה כמו חומה,

נצור עליה לוח ארז, מה צורה שבלוח ארז נוחה להתטשטש,

כמו שמציירים עם גיר על הלוח – הצורה נמחקת-מטשטשת בקלות.

כך אברהם איני משגיח עליו.

יש כאן אסמכתא לשיטה של הרבי כדי לתווך בין ההשגחה הפרטית לפי הקבלה והחסידות, שהיא על כל פרט, לבין ההסבר של ההשגחה הפרטית אצל הרמב"ם, שההשגחה היא דווקא על יהודים, דווקא על צדיקים[טו]. הרבי מסביר שיש דרגות שונות של השגחה, עד כמה כל פרט נוגע ועד כמה ההשגחה היא בגלוי. כאן כתוב שאם אברהם לא היה עומד בנסיון "איני משגיח עליו" – לא היתה עליו השגחה פרטית גלויה וברמה של ההשגחה שיש עליו אם הוא כן עומד בנסיון.

אמר אברהם, אני חומה למסור נפשי על קדושת שמך, ולא אני בלבד, אלא ושדי כמגדלות,

אברהם מוריש את כח מסירות הנפש שלו לדורות הבאים. המדרש נותן כמה דוגמאות:

בני בניו חנניה מישאל ועזריה, ודורו של רבי חנניה בן תרדיון וחבריו [עשרה הרוגי מלכות.] שיתנו נפשם על קדושת שמך.

עד כאן לשון המדרש.

ב. מיצוי הכח האין-סופי

מן הכח אל הפועל

אצל הרמב"ם, כמו שאנחנו תמיד מזכירים[טז], יש שני 'גיבורים' – אברהם אבינו ומשה רבינו. אברהם אבינו הוא היסוד של האידישקייט, של האמונה, ומשה רבינו הוא התורה. משה רבינו בעצמו הוא בזכות אברהם אבינו. איפה לומדים זאת? זהו רמז של האריז"ל[יז]. אחרי מלחמת המלכים, כשאברהם אבינו ניצח, "כחומה זו שעומדת בפני מלחמות הרבה", הוא חושש – הוא הרג הרבה אנשים, והוא חושש שכעת ידיו לא נקיות. כמו שלדוד המלך נאמר שלא יבנה את בית המקדש כי ידיו מלאו דמים[יח], אברהם חושש שהוא לא בסדר. אז אומר לו הקב"ה – אדרבא, לא רק שלא 'התלכלכת', אלא ש"שכרך הרבה מאד"[יט], ר"ת משה.

למה אני מאריך בכל זה? כי התורה כאן בקול שמחה תעסוק בהוצאה מהכח אל הפועל – באברהם אבינו, ואחריו בכל יהודי, טמון כח אין-סופי, והעבודה שלו היא להוציא אותו אל הפועל. העמידה שלו בנסיונות, מהנסיון של אור כשדים ועד הנסיון של העקדה, היא כדי להוציא את הכח שלו אל הפועל – לעצמו ולדורות. בנסיון הראשון הוא נדרש למסירות נפש שלו ובנסיון האחרון למסירות נפש עם יצחק, ודווקא כאשר יצחק נכלל בנסיון של העקדה הוא הופך מנשמה דנוקבא לנשמה דדכורא, נשמה שיכולה להוליד דורות[כ] – להוציא לפועל את הכח של אברהם אבינו. המלים כח-פועל הן צמד חשוב, ר"ת כף, "כחך פעל"[כא], אבל כביטוי קצר הביטוי הוא "מן הכח אל הפועל". והנה, מן הכח אל הפועל בגימטריא משה[כב]. משה הוא הדעת של כלל ישראל – באמצעות הדעת, ההתבוננות שפועלת, מוציאים מן הכח אל הפועל את הירושה מאברהם אבינו[כג] – את נקודת היהדות, את מסירות הנפש האין-סופית.

הבשלת כח אברהם

ביאור זה. כי אברהם אבינו ע"ה נולד בכח זה לאחה, היינו לחבר את כל העולם לשמו יתברך.

לא לכל אחד יש את אותו כח, האדם נולד עם כח מסוים שהוא צריך לגלות. הכח של אברהם אבינו היה הכח לאחות-לחבר את העולם לקב"ה.

וכמאמרם, (נדרים ל"ב ע"א) בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו.

בדרך כלל מבינים ש"הכיר את בוראו" היינו בעצמו, אבל כאן הוא מפרש "הכיר" ביחס לזולת – שיש לאברהם כח להכיר את ה' לכולם, לאחות את כולם לה'. הכרה היא לשון נישואין[כד], היינו לשון חיבור ואיחוי שנעשה בכח הדעת (והרמז: "אחֹתי כלה"[כה] – איחוי של נישואין – עולה דעת).

וטעם שלש שנים, כי משה ונח משעת לידתם היו טובים, כי אליו ניתנה מצות מילה, והם נולדו מהולים, לכך נאמר בהם בשעת לידתם טוב. בנח כתיב זה ינחמנו, ובמשה ותרא אותו כי טוב.

ורמז: "זה נחמנו"[כו] (הרומז גם לנבואת משה ב"זה"[כז]) עולה נסיון (בו טמון הכח להוציא מן הכח אל הפועל) – זהו מקור כחו של אברהם אבינו, לאחר עשרה דורות, לעמוד בכל הנסיונות.

כאן היה ביאור על שלשת ה"כי טוב" – שולב בתשורה משיעור הלילה.

וטעם בן שלש, כי אז מציאות גופו נגמר בפועל,

אז הכח שלו נמצא בו בשלמות – הוא עדיין לא יצא לפועל, אבל הגוף גמור והוא מוכן להוציא לפועל את הכח שלו.

כמו שמצינו בפירוש הרמב"ן בשלש שני הערלה שעדין האילן לא נגמר להוציא פירות בכורות.

לפני שלש שנים הפירות שיוצאים הם עדיין בוסר, לכן הם עדיין ערלה. יש ערלה של שלש שנים ותתכן גם ערלה של 99 שנים, כפי שהיה אצל אברהם אבינו עד שמל. באותה תקופת ערלה גם הפירות של אברהם אבינו היו עדיין בוסר – "לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל"[כח].

וזה הכיר את בוראו, כלומר, שהוא כלי לחבר את העולם לשמו יתברך וכו', ואעפ"כ הוא רק בכח, והיה צריך אברהם אבינו ע"ה להוציא ההכנה הטובה ההיא בעבודת השי"ת ובמעשים טובים אל הפועל. וזו אחות לנו קטנה שאיחה את העולם, כלומר, שראוי לאחות את העולם.

הדגש העיקרי של התורה כאן הוא שלאברהם יש כח, פוטנציאל, שבגיל שלש הוא כבר נמצא באופן שלם, יש לו "הכנה[כט] טובה"[ל], אבל אחר כך הוא צריך לסגל מעשים טובים – לממש בפועל את הכח שיש לו, הכח של "אחות".

נסים באצילות ובעשיה

קטנה, שעדין לא עשה לו הקב"ה ניסים. כי הניסים נעשים בעולם הזה ובעולם הנבדל על ידי צדיק שעובד את השי"ת בכח נבדל,

"נבדל" הוא מלה נרדפת ל"קדש" – קדושה לשון הבדלה[לא] – "קדש מלה בגרמיה"[לב], ספירת החכמה. "עולם הנבדל" הוא עולם האצילות (שבו "אבא מקנן באצילות"[לג]). בעולמות התחתונים בי"ע יש כללים של הטבע ומי שנמצא בהם ושייך רק לכללים שלהם הוא עדיין קטן, במוחין דקטנות. מסירות הנפש של אברהם, לאחות את העולם לקב"ה, מעלה אותו למציאות של עולם האצילות, להיות גדול, בגדלות מוחין, שהוא בעצמו בבחינת נס וה' עושה לו נסים. נבדל בגימטריא אלהים, בסוד "אני אמרתי אלהים אתם"[לד]. הקב"ה ברא את האדם להיות בבחינת נס, אבל אדם הראשון נפל לקטנות, "אכן כאדם תמותון", ואברהם אבינו בא לתקן אותו.

ורק דוקא במעשה, אבל לא כשהכח הנבדל הוא בכח עדיין.

מה החידוש של החסידות? המגיד ממעזריטש אמר ש"אצילות איז אויך דא"[לה], שהאצילות מופיעה גם ובעיקר בעולם העשיה. כך לומדים[לו] מהפסוק "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[לז] – ה"אף" בא לרבות את גילוי האצילות דווקא ב"עשיתיו". דווקא בעולם העשיה הכח של עולם האצילות, "הכח הנבדל", יוצא לפועל.

ושדים אין לה, שעדיין לא היו לו בנים, כמו שיבואר.

[אפשר להבין מפה שההוצאה מהכח אל הפועל היא דווקא על ידי נישואין?] הוצאה לפועל היא "הגשמה" (מושג שהשתמשו בו בקיבוצים...). מתי באמת עושים הגשמה? שמתחתנים. הגשמה היא אימות, כמו שאנחנו מסבירים[לח] את כח האמת שבפנימיות היסוד – זהו כח ההולדה. כמה עולה הגשמה? גשם הוא 7 בחזקת 3, 343, וכשמוסיפים עוד ה-ה עולה שמחה.

פקיחת עין על הנסיון

לכל יהודי יש כח, ירושה מאברהם אבינו, והמבחן שלו הוא האם יוציא אותו לפועל:

על אדם כזה יש פקיחת עין למעלה מה יהיה ממנו,

לא סתם הביטוי הוא "כח", רק כשיש כח משמעותי מענין מה יצא ממנו. כמו בקולנוע, בתיאטרון, המשחק מענין אם הוא שקול – כשתהיה קניגיא לעתיד לבוא היא בין שור הבר והלויתן[לט], שתי חיות מלאות כח. אם המשחק הוא מלחמה בין כלב לתולעת הוא לא מענין. נותנים לאדם כח גדול, וגם מעמידים אותו בנסיון, ואז יש "פקיחת עין למעלה מה יהיה ממנו" – המשחק-המאבק הוא מענין גם בעיני הקב"ה, והוא שקול בין שני הצדדים:

אם יוציא הכנת הכח ההוא אל הפועל, אז נגמר הדבר ועושים לו נסים כמשפט.

ואם ח"ו לא יוציא, וההכנה נשארת בכח בלבד, נדמה הכח ההוא כמו צורה שמצוירת על לוח. ולזה עוד בקל יכולה להמחק גם הצורה ההיא,

חשוב להדגיש, כמו שלומדים מאברהם אבינו, שאין כאן הכרעה חד-פעמית. אם אדם עמד בנסיון, אסור לו לחשוב שהוא מיצה את הכח שלו. אברהם אבינו עומד בנסיון הראשון, עליו מדובר כאן במדרש, ואז היו לו עוד ועוד נסיונות, כל פעם יותר קשים, עד הנסיון של העקדה – כל פעם הוא צריך להוציא עוד מהכח אל הפועל. לכל יהודי יש כח אין סופי, ואסור לו לחשוב שהוא מיצה את הפוטנציאל. [ה' מבקש מאברהם בנסיון האחרון – "עמוד לי בזה, שלא יאמרו הראשונות אין בהן ממש"[מ].] נכון, כל נסיון יותר מממש את הכח. בכל פעם יש פקיחת עין מהשמים – אם הוא עמד או לא עמד בנסיון. אם הוא עמד – עושים לו נסים, וגם ממשיכים לו נסיונות, שיוציא עוד ועוד מהכח אל הפועל. אם הוא לא עמד – גם הכח שיש לו עלול להמחק.

"את הכל עשה יפה בעתו"

כמו שנאמר, (קוהלת ג') את הכל עשה יפה בעתו. כלומר, מה שהשם עשה יפה בעולם הכלים, והם בכח ההכנה גדולה כמו רוח אברהם אבינו ע"ה הוא רק בעתו, כלומר, אם האדם מוציא כח ההוא אל הפועל בעתו דוקא, ואם איחר העת אזי בטל הכח ההוא אשר הוכן עליו מתחילה.

לפי מה שהוא אומר כאן, יש זמן מסוים שבו האדם נדרש לעמוד בנסיון, "בעתו". "את הכל עשה יפה" – ה' עשה הכנה יפה, נתן לאדם כח – אבל המבחן הוא "בעתו". אם האדם לא יעמוד בנסיון בזמן – "עבר זמנו בטל קרבנו"[מא], לא בטוח שיתנו לו עוד צ'אנס. לפי מה שאנחנו מסבירים[מב], שבבעלי תשובה "עבר זמנו בטל קרבנו – לא אמרינן", היום זה שונה, גם למי שנכשל נותנים עוד צ'אנס ועוד צ'אנס עד שהוא יצליח.

[מה קורה אם מישהו לפעמים מצליח ולפעמים לא, אותו נסיון חוזר שוב ושוב וכל פעם זה אחרת?] בהמשך נגיד רמז שקשור למה שאתה שואל.

הוא מביא כאן ביטוי יפה מקהלת – "את הכל עשה יפה בעתו"[מג]. כמה הוא שוה בגימטריא? [1404, פעמיים שבת.] הסוד של "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים"[מד]. שבת היא השכר על מסירות הנפש של ימות השבוע, הכפילות שבת-שבת כבר רומזת שיש עוד נסיון ועוד נסיון...

איזו מלה אפשר לעשות מראשי התיבות של "את הכל עשה יפה בעתו"? אביעה. רק אביע היינו ראשי התיבות של כל העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, אבל עם ה זו מלה שמופיעה בתחלת פרק עח בתהלים[מה] – "אביעה חידות מני קדם". יש חידה לא פתורה, שאלה שיש עליה פקיחת עין מלמעלה, האם האדם יעמוד בנסיון.

וזה פירוש המדרש, מה נעשה לאחותינו. כלומר, פקיחת עין הנ"ל ביום שידובר בה. כלומר, בעת אשר יזדמן אליו להוציא הכח ההוא. והוא השעה שהפילו נמרוד לכבשן. אם חומה היא, כלומר, שימסור נפשו ויוציא הכח אל הפועל, אז נבנה עליה טירת כסף, כלומר, שראוי הוא להעמיד אומה ישראלית. ואם דלת היא, שהוא דל מלמסור נפשו, אזי נשאר הכח ההוא בכח, נצור עליה לוח ארז, והוא כמו ציור על לוח אשר נוחה להתטשטש.

[אבל איך אדם יודע מה הנסיון שלו? היו השנה בהודו 40,000 רווקים – הם לא בטוחים אם הנסיון שלהם הוא לעצור את החיפוש ולהקים בית, או ללכת לחפש את נקודת האמת שלהם, גם במקומות של עבודה זרה. אנחנו יודעים, אבל איך אפשר להסביר להם? אני אומר לאנשים – שבאים מבית דתי – 'אתה יודע שהקורס הזה הוא עבודה זרה, איך אתה הולך אליו?!' והוא אומר לי 'אני חייב למצוא את האמת שלי, את נקודת החיבור שלי, זה מה שה' רוצה ממני'.] כמו שאמרנו הרבה פעמים, אם מישהו שגדל בתוך החינוך הדתי, ואפילו החסידי לפעמים, מחפש את ה' בחוץ, לא מרגיש חיבור – זו פשיטת רגל! הנסיון כאן הוא שלי ושלך, לכל אחד יש כח אין סופי, כמו שאברהם אבינו משפיע על כל העולם, ואנחנו צריכים להשפיע עליהם.

הדאגה לכל העולם

אברהם אבינו עומד בנסיון, וגם מעביר זאת הלאה לדורות:

אמר אברהם, אני חומה, ולא אני בלבד וכו'. כי כן מדות הצדיקים להשפיע על כל הברואים.

כמו שאמרנו, אברהם הוא טוב בעצם – וטבע הטוב להיטיב לכל הברואים. הכח של אברהם אבינו הוא לאחות את כל העולם לה', להשפיע מהכח שלו לכולם. "כל הברואים" לא כולל רק יהודים – שייך למהפכה הרביעית[מו]. הוא לא מביא כאן את סיום הפסוק, "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" – התכלית היא שלום. השלום מתחיל בתוכנו, החל משלום בתוך האדם, "שלום בעצמי"[מז] כמו שמסביר רבי נחמן[מח], אבל התכלית היא שלום בכל העולם – "שלום אין קץ"[מט] של משיח.

כאן יש סיום, שגם בספר לא ברור לגמרי אם הוא שייך לתורה הזו:

ומזה פשט מרדכי להציל את אחשורוש

בגתן ותרש, שני שרים, רצו להרוג את אחשורוש ומרדכי הציל אותו. לכאורה, מה אתה מתערב? שני גוים רוצים להרוג את המלך הגוי, מלך רשע וטפש – מה אכפת לך?! "שב ואל תעשה". אבל דרך הצדיקים להשפיע על כל הברואים, הוא דואג גם לטובת המלך. [מה עם הדין לפי התורה שבעכו"ם "אין מורידין ואין מעלין"[נ]?] הוא אומר כאן שמרדכי כן עשה לפי תורה ולכן צמחה מזה גאולה:

ואחר שעשה עפ"י תורה באה מזה גאולה ודו"ק והבן.

הגאולה באה דווקא מתוך הדאגה "להשפיע על כל הברואים".

"אחד" – "אני חומה"-דלת

נאמר רמז לסיום:

רואים כאן שהכח של כל יהודי הוא מסירות הנפש שלו. השאלה היא לא כמה אתה גאון, כמה אתה לומד – נקודת היהדות היא מסירות נפש על האמונה והעמידה בנסיון, זהו הכח היהודי שצריך להוציא לפועל. איפה צריך לכוון שמוסרים את הנפש? בקריאת שמע, במלה "אחד"[נא] (ששייכת ל"אחד היה אברהם", כנ"ל).

"אחד" היא מלה אחת, שמבטאת אחדות, אבל האריז"ל מחלק אותה – "קורע על מנת לאחות", להביא לאחדות גדולה יותר – לשני חלקים, אח-ד^מג. ה"אח" כאן מאד מתאים לרמז על אברהם אבינו, שאומר "אני חומה" – נכונות למסירות נפש, לו ולדורותיו אחריו. אבל מה עם ה-ד? האות דלת היא דלת, "אם דלת היא". אחרי ה"אח" יש כאן ד, ולא סתם ד אלא ד רבתי, שהאריז"ל אומר שהיא בשיעור בשיעור של ד אותיות ד. מה המשמעות?

גם מי שמצליח לעמוד בנסיון ולומר "אני חומה", כמו אברהם אבינו, צריך להתחבר לכל אלה שלא מצליחים לעמוד בנסיון, לכל אלה שנשארו בבחינת "דלת". בכח החיבור הלא-מצליחים, סוד ה-ד רבתי, נכללים בצדיק המצליח וזוכים לתשובה. כלומר, ה"אח" הוא הצדיק העומד בנסיון וה-ד רבתי בעלי התשובה, כאשר האומה הישראל שנבנתה על אברהם אבינו, הכולל ומאחד באמת את שניהם.

זה היה הסבר בכלל ישראל, אבל מה הסוד של אח-ד בעבודה של כל אחד בפני עצמו? רואים שגם אחרי שהאדם עמד בנסיון מסוים, שהוא הצליח לעשות כמה דברים בחיים, בשבעים-שמונים שנה, שהוא יכול לומר "אני חומה" – צריכה בסוף לבוא ד רבתי, ידיעה שהוא לא התחיל למצות את הכח האין סופי שה' נתן לו! רק אז, מתוך התסכול הגדול הזה, יש סיכוי שנצליח לעשות עוד משהו בחיים...

אבל אתה חתן, אתה צריך לשמוח. [אח ר"ת 'אני חתן!'.] מזל טוב, שהכל יהיה בשמחה, בנין עדי עד.