תורות רבי חייקא מאמדור

בע"ה

מוצאי ז"ך אדר תשפ"א – שיעור טלפוני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

חלק ראשון: יראה ותענוג

קיצור מהלך השיעור

השיעור שלפנינו הוא שיעור עמוק, המיוסד בעיקרו על תורות מהספר "חיים וחסד" לרבי חיים-חייקא מאמדור. פרק א הוא הקדמה, היוצאת מרמז ביום השיעור ומעמיקה בסוד ה"זכור" – יחוד של "תקיפות הבטול" (גילוי האיתן שבנשמה) ו"שמחה בטהרתה" (מתוך "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע"). פרק ב מסביר כיצד ניתן לעשות מלאכה בעולם בדרך ממילא, מתוך השראת השבת, מכחו של משה רבינו המעורר בנו את זכרון ה' תמיד. פרק ג, עיקר תורף העיון בתורות רבי חייקא, עוסק ביחוד היראה והתענוג – ציר יפהפה החורז את התורות שלו, כפי שמומחש בעיון בתורות לפרשת ויקהל (ממנה יצאנו) ולפרשת ויקרא (אליה אנו נכנסים).

חלקו השני של השיעור עוסק בעניני חדש ניסן – "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". החסידות מבארת כיצד ההתחדשות מגיע מהשרשים העליונים ביותר, לפני הצמצום הראשון שקדם לבריאת העולם, ומפרטת בתוכה גופא שלבים שונים של התחדשות – מ"ראש" ל"ראשון" ומ"ראשון" לשתי מדרגות של "ראשית". בכל המדרגות הללו יש תענוג אלקי, שהכלי שלו הוא יראה, וההתחדשות שלנו בעבודת ה' שלנו, מתוך תענוג ויראת ה', נובעת מהתחברות למדרגות האלוקיות הללו.

נתחיל לנגן ביחד ניגון – כמו תמיד לפני שיעור. ננגן את שאמיל של הרבי.

א. "זכור" – תקיפות הבטול ושמחה בטהרתה

כ"ח אדר – "זכור"

נכנסנו כבר ליום כ"ח אדר. אדר הוא חדש תקיף ובריא[ב] ויום ה-כח שבו הוא יום חזק ביותר. אם כבר, בהשגחה פרטית, התחלנו מהתאריך של היום, נעשה חשבון – כמה שוה כח אדר? רלג. מלה חשובה במספר הזה היא זכור. סוד הזכרון – מושג שדברנו עליו לאחרונה[ג], ונמשיך לדבר עליו הערב.

"זכור" שייך גם לעמלק, "זכור את אשר עשה לך עמלק"[ד], שגם דברנו לאחרונה[ה] על כך שזו מצוה שנמשכת תמיד, אבל במיוחד "מדר דר"[ו], מהדור של אדר לדור של ניסן.

המלה "זכור" גם שייכת במיוחד לשבת קדש, כי מצות שבת בעשרת הדברות, בפרשת יתרו, מתחילה "זכור" – "זכור את יום השבת לקדשו"[ז]. הכל בסימן "זכור". אז בעצם השרש והמקור של ה"זכור" הוא שבת. גם פרשת השבוע, פרשת ויקהל, מתחילה משבת. משה רבינו מקהיל את כל עם ישראל, מכאן לומדים חז"ל[ח] שצריך להקהיל קהלות בשבת וללמוד ביחד – גם הלכות שבת וגם חיזוק ותוספת כח בכל עניני התורה והמצוה, גם את הנגלה וגם את הנסתר, הפנימיות, שנוגעת לפנימיות הנפש. הפרשה בעצם מתחילה מסוד השבת, שקודמת גם למלאכת המשכן – מלאכת המשכן אינה דוחה שבת. זו הנקודה העיקרית והראשונה בפרשת ויקהל. שוב, שבת היא בסימן של "זכור", ששוה כח אדר – הכח של אדר.

זכור – יחוד עב-קסא

איך מסבירים בכתבי האריז"ל את הסוד של "זכור"? זו כוונה מיוחדת וחשובה: האר"י אומר[ט] ש"זכור" היינו שני שמות – שהם בעצם יחוד אבא ואמא עילאין. השם של אבא עילאה, שענינו בטול במציאות, בטול בתכלית, הוא שם עב. השם של אמא עילאה, שענינה שמחה, הוא שם קסא. כמו שאבא הוא בטול בתכלית גם אמא היא שמחה בתכלית, "שמחה בטהרתה"[י] במטבע הלשון שטבע הרבי. צריך לייחד אותם. עב-קסא יחד זו הכוונה של זכור, מהכוונות היסודיות ביותר בקבלה.

עב הוא שם הוי' במילוי יודין – יוד הי ויו הי. שם קסא הוא גם במילוי יודין, אבל שם אהיה – אלף הי יוד הי. המשותף הוא האות י (יש בשני השמות ז יודין), שעוד נסביר יותר בהמשך. שם הוי' מאיר בחכמה, "הוי' בחכמה"[יא], ופירוש שם אהיה הוא שאני עתיד להוליד-להוולד ולהתהוות מחדש[יב], "אהיה אשר אהיה"[יג], זהו השם של אמא. שוב, עצם ההויה – מה שה' היה, הוה ויהיה כאחד – הוא שם עב. כח ההתהוות והחידוש – הוא שם קסא. שבת זו, שבת מברכין ניסן, היא שבת החדש. קוראים, בנוסף לפרשת שבוע, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[יד] – צריך לייחד את הדיבור כדי להסביר זאת. ויקהל מתחיל משבת, סוד "זכור", ובאותה שבת קוראים "החדש הזה לכם וגו'". חדש הוא התחדשות. שבת היא מוחין דאבא, שם עב, והחדש-ההתחדשות, התהוות חדשה, היינו שם אהיה.

שוב, כשמחברים את שני השמות האלה, עב (72) ועוד קסא (161), מקבלים זכור (233), שבהשגחה פרטית שוה כח אדר.

שם עב – האיתן שבנשמה

מה משמעות יחוד השמות בעבודת ה' יתברך? כתוב בחסידות[טו] ששם עב הוא גילוי האיתן שבנשמה – "משכיל לאיתן האזרחי"[טז], פסוק שחז"ל דורשים על אברהם אבינו[יז]. "משכיל לאיתן האזרחי" אומר שאצלו מתגלה האיתן שבנשמה – כח מסירות הנפש שלו, בעיקר מסירות הנפש להקדיש את חייו לפרסם את האלקות בעולם, ללכת לקרוא בכל מקום שה' אחד. גם אצלו, "ויטע אשל"[יח], לנטוע את האשל שלו – שהוא האדר שלו, "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר"[יט] – ולקיים "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"יח. זהו אברהם אבינו, שהוא האיתן שבנשמה, שם עב. עב בגימטריא חסד – "חסד לאברהם"[כ]. שרש קו ימין הוא בחכמה, קו החסד, קו ההמשכה וההשפעה לזולת.

כמובן קשור גם לספר התניא, אותו כתב אדמו"ר הזקן כדי לגלות את האיתן שבנשמה[כא]. ה"איתן שבנשמה" הוא תקיפות הבטול[כב], כפי שדברנו לאחרונה[כג] בהסבר שש פעמים "היהודיים" (כתיב, בשתי יודין) במגלת אסתר. כעת יש עוד הסבר יפה, שה-י הראשונה היא של מילוי שם עב וה-י השניה של מילוי שם קסא. ביחס לנקודת הבטול של ה-י, יש בטול ויש תקיפות הבטול – הכפל, "כפלים לתושיה", של ה-י. שוב, האיתן שבנשמה הוא תקיפות הבטול, כח (תקיפות) מה (בטול) של החכמה. כשכותבים כח-מה הכתר, עד רדל"א, מאיר בתוך החכמה –ה-כ של כתר קודמת ל-ח של חכמה. בחכמה גם יש כ, אבל שם הארת הכתר נכללת ב-ח של החכמה, שקודמת לה, ולא קודמת ובולטת בפני עצמה. שוב, הווארט הוא ששם עב הוא האיתן שבנשמה.

שם קסא – איני יודע

מהו שם קסא? כתוב בפירוש[כד] שזהו סוד "לעולם ילמד אדם לשונו לומר איני יודע"[כה], כפי שלומדים ממשה רבינו. על משה רבינו כתוב "משה זכה לבינה"[כו]. גם בשעת מתן תורה וגם בשעת ההסתלקות שלו הוא זכה, לא רק ל-מט שערי בינה, אלא גם לשער הנון של הבינה[כז]. דווקא מדרגה זו הוא מסר הלאה –  "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[כח] ותלמידו יהושע בן נון נקרא כך על שם משה רבינו, שזכה לשער הנון[כט]. אף על פי שכל החיים הוא לא זכה לשער הנון[ל], פעמיים הוא כן זכה – בשעת מתן תורה ובשעת ההסתלקות, ועל שם כך נקרא נון. יש גם בפעם אחת בתנ"ך שהוא נקרא משה עם נ – מנשה[לא] – ה-נשמה שלו, נשמה היא בינה ("ונשמת שדי תבינם"[לב]).

מהו אותו נון? כתוב[לג] ששער הנון הוא "איני יודע" – "תכלית הידיעה שלא נדע"[לד]. כל מט השערים של הבינה הם ידיעות – עוד ידיעה ועוד ידיעה, עוד השגה ועוד השגה. חכמה היא השכלה ובינה היא השגה, כך מוסבר בחסידות[לה]. כל מט שערים הם להשיג עוד יותר ועוד יותר. השגה היא כמו שאדם משיג-רוכש משהו, ואז הוא גם שמח מאד – זהו הפשט למה בינה היא שמחה. אבל יש את "תכלית הידיעה", שער הנון, שאז "לא נדע" כלום – ואז השמחה שלו היא "שמחה בטהרתה" (ללא כל סבה, ללא איזו השגה שבה ראוי לשמוח). זהו סוד שם קסא, כפי שהסברנו, "איני יודע".

מ"איני יודע" ל"אני יודע"

נמצא שסוד ה"זכור" הוא הרכב של האיתן שבנשמה ושל "תכלית הידיעה שלא נדע". מתוך ה"איני יודע" הוא מתהווה מחדש – "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". מה זה מזכיר? את "עד דלא ידע"[לו] של פורים, שעדיין ממשיכים הלאה, שה"דלא" הופך להיות השם הקדוש אלד, שנולד מחדש[לז]. כך, מתוך ה"איני יודע" מגיע ל'אני יודע'. בדיוק הנושא שדברנו לאחרונה[לח], שכמו שיש "עד דלא ידע" יש 'עד דכן ידע', כמו שיש "ולא יעבור"[לט] יש 'וכן יעבור'[מ], ה"לא" הופך ל"כן" – זו גם בחינת משה רבינו, שזכה לשער הנון, "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"[מא].

מענין ש"אני יודע" הוא אחרי ש-י אחת מה"איני יודע" נעלמת, ואז הופך ל"אני יודע". כמו בפסח, "אחד מי יודע? אחד אני יודע... שנים אני יודע וכו'". ווארט יפה, שפורים הוא "איני יודע" ואילו פסח הוא כבר "אני יודע". איני יודע ועוד אני יודע עולה חדש, יב צירופי הוי', "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", מלה חשובה ומספר חשוב ביותר בקבלה.

אמנם כח ההתחדשות שייך לחכמה, אבל ההתחדשות בפועל, ההתהוות של משהו, היא בבינה. בינה היא "ראשית המציאות"[מב]. חכמה היא "ראשית הגילוי"[מג], היה חשך ויש אור, אבל אין עדיין משהו ממשי שאפשר לאחוז בו, לנגוע בו, לתפוס אותו. אבל בינה היא כבר התהוות ממשית, ראשית המציאות, ראשית היש בבינה – דבר חדש. כמו "ויקם מלך חדש"[מד] (ה"חדש" הראשון שכתוב בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה"[מה]) – אין לך 'יש' כמו מלך.

בכל אופן, פתחנו בנושא בזכות התאריך של היום, כח אדר, ששוה זכור, עב-קסא. הסברנו מהם עב-קסא, מה שצריך לייחד, וגם אמרנו הקדמה חשובה – שאמנם כתוב "זכור" אצל עמלק, מצוה רמה ונשאה בתורה, מצוה של משיח, אבל מקור ה"זכור" בתורה הוא "זכור את יום השבת לקדשו", סוד השבת, תחלת פרשת ויקהל.

ב. "תֵעשה מלאכה"

רבי חיים חייקא מאמדור בעל ה"חיים וחסד"

את השיעור הערב נקדיש לכמה קטעים מתוך ספר חסידות מאד חשוב, עמוק ולא כל כך ידוע – "חיים וחסד". זהו ספר של אחד מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, רבי חיים חייקא מאמדור. הוא היה חבר קרוב של אדמו"ר הזקן, שגם התגורר בליטא והיה צריך להשפיע על יהודי ליטא. זו משימה לא קלה, כמו שהמגיד עצמו אמר. יותר ממאה שנה הספר "חיים וחסד" היה בכתב יד, נעלם מכל העולם ורק לפני כמאה שנה הוא יצא לאור. לכן רבי חייקא לא כל כך מוכר וגם הספר שלו לא כל כך מוכר, אבל זהו ספר מיוחד, מופלא ביותר. נלמד ממנו הערב כמה קטעים, גם שנוגעים לפרשת ויקהל וגם לפרשת ויקרא – פרשת השבוע הבא.

צריך לציין שהיארצייט שלו, כ"ג אדר, היה ביום ראשון השבוע. הוא הסתלק בשנת תקמ"ז. כלומר, ההסתלקות שלו, היא בדיוק יומיים אחרי הסתלקות רעו הרבי ר' אלימלך מליז'נסק. ההסתלקות בהפרש של יומיים היא סימן שיש קשר הדוק ביניהם – עלו יחד לשמים. כנראה שהם צריכים להיות כעין חברותא בשמים להחיש את הגאולה, לעורר רחמים רבים על עם ישראל. הרבי ר' אלימלך הוא הרבי של כל צדיקי פולין, ואילו רבי חיים מאמדור, כמו שציינו, שייך לליטא. הוא התקרב, לפי גרסה אחת, על ידי רבי אהרן הגדול מקרלין, אותו שלח המגיד במיוחד לקרב אותו. כאשר הוא הגיע למגיד, בזכות רבי אהרן, המגיד אמר 'הבאת לי מנורת זהב טהורה, מלאה שמן, שרק חסרה שידליקו אותה'. בתחלת דרכו, רבי חיים מאמדור היה מתענה הרבה מאד משבת לשבת, היה ער אלף לילות ללמוד תורה. המגיד אמר, לפני שהוא שלח את רבי אהרן, שהוא רואה שיש נשמה מאד גדולה ויקרה מסתתרת באמדור, שילך ויביא אותה אליו. לפי גרסה אחרת רבי מענדלי מויטבסק ואדמו"ר הזקן יחד קרבו אותו למגיד. בכל אופן, ראוי שכל אחד יכיר את הדמות שלו וילמד עליה.

"תֵעשה מלאכה" בדרך ממילא

נתחיל להתבונן בפירוש הראשון שלו על פרשת ויקהל[מו]:

אחרי "ויקהל משה את כל עדת ישראל" כתוב "ששת ימי תֵעשה מלאכה" – דבר שנעשה בדרך ממילא[מז], 'פון זיך אליין', בלשון חב"ד. באידיש אומרים 'עס טוט זיך' (הדבר נעשה מעצמו), או 'עס רעדט זיך' (הדבור מתדבר מעצמו, "אז נדברו יראי הוי' גו'"[מח]). זו שאיפה של כל חסיד, שבזכות דבקותו בה', המעשים שהוא עושה והדיבורים שהוא מדבר יהיו בדרך ממילא. המקור לכך הוא פתיחת פרשת ויקהל.

הפסוק "ששת ימים תעשה מלאכה" הוא הקדמה לציווי של שבת. כלומר, ב"ששת ימים תֵעשה מלאכה" אינך שובת, השביתה היא רק בשבת, אבל המלאכה נעשית בדרך ממילא – העשיה הזו בדרך ממילא היא-היא הארת שבת קדש בתוך ימי החול, כמו שאנחנו אומרים "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת" וכו'[מט]. כפי שהוא מסביר, הארת השבת היא-היא הארת הזכרון והיא-היא הארת נשמת משה רבינו, שהוא סוד הזכרון.

תלמיד חכם אמתי, כפי שעל כולנו לשאוף להיות, נקרא שבת כל השבוע[נ] – מלאכתו נעשית בדרך ממילא. בשבת צריך לחשוב שמלאכתך עשויה לגמרי[נא], שאין יותר מה לעשות, אבל בימות החול, "ששת ימים תֵעשה מלאכה", הארת השבת פועלת שהמלאכה תֵעשה מעצמה בדרך ממילא. כלומר, השבת באמת נמצאת כל השבוע. לפני "בראשית ברא אלהים", הפסוק הראשון בתורה, שנסביר בהמשך, יש שבת. בפירוש השבת מופיעה בתורה אחרי ששת ימי המעשה, אבל יש את השבת שלא כתובה בפירוש בתורה – השבת שלפני ששת ימי החול. יש שבת, ששת ימי החול, ועוד שבת[נב] (שבת, ששה ימים, שבת הוא על דרך ארון זהב, ארון עץ, ארון זהב, שיוסבר בהמשך אי"ה). השבת הנעלמת רמוזה במלה בראשית, ירא-שבת (אחד מהצירופים של בראשית בתיקוני הזהר[נג]), שהוא גם ירא-בשת[נד] (בהמשך נראה שהוא כותב בפרשת ויקרא ש-שבת אותיות בשת), יראת-בשת היא היראה הכי גדולה, יראה של הראיה ממש באלקות, כפי שהיה במתן תורה, בשעת מעמד הר סיני. שם זכינו ל"יראתו על פניכם"[נה] – "איזו היא יראה שעל הפנים? זו הבושה"[נו]. תכלית יראת שמים היא להגיע לירא-בשת, מדרגה שבאה מהשבת שלפני ששת ימי בראשית (עצמות אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון של "בראשית ברא אלהים"). דווקא השבת הזו פועלת שהמלאכה שאתה עושה במציאות תעשה בדרך ממילא. אחרי "ששת ימים תֵעשה מלאכה" מגיעה השבת שאחרי ששת ימי המעשה – "וביום השביעי שבת".

שרש הרע – שכחת ה'

כל הפרשה שלנו, "ויקהל", היא הכפרה על מעשה העגל. בפרשיות תרומה-תצוה הופיע הציווי על המשכן, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[נז], ועל בגדי כהונה. כעת הביצוע בפועל ממש, שהוא תכלית התשובה והכפרה על חטא העגל. חטא העגל נכתב בפרשת כי תשא ומיד אחריו באות הפרשיות ויקהל-פקודי. זו חזרה, שהיא המעשה בפועל, על תוכן פרשיות תרומה-תצוה.

מה קרה? בחטא העגל נפלנו לקליפת השכחה. למדנו לאחרונה[נח] בשם הבעל שם טוב ששתי הקליפות הקשות שנלחמו אתנו ועדיין נלחמות נגדנו, קליפת פרעה וקליפת עמלק, יושבות על עורף האדם ופועלות שכחה – שתשכח את ה', תשכח את האלקות. יותר מאוחר זו קליפת יון, מלחמת חנוכה – "להשכיחם תורתך"[נט]. רצו להשכיח לא את התורה עצמה – שילמדו תורה באוניברסיטה – אבל שישכחו את נותן התורה[ס]. אין לך קליפה יותר קשה, עד כדי כך שלפי הבעל שם טוב שכחת ה' היא מקור כל הרע שבעולם. ממילא, מקור כל הטוב בעולם הוא זכרון ה', ה"זכור", שהוא בעצם הפסוק "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[סא] (ה-ש של תשובה, האות הראשונה של השרש, לפי הסימן של הרבי ר' זושא[סב]).

תיקון השכחה – על ידי משה

כל עוד זוכרים את ה' – יש גילוי ניצוץ משה רבינו בתוך כל אחד ואחד. משה רבינו הוא-הוא סוד הזכרון, וכשהוא גלוי בכל אחד, פחות זקוקים להתלות בממוצע המחבר, משה רבינו שבדור, ולהתעלות באמצעותו. אבל ברגע שנופלים לאחוריים, שהם השכחה, ושוכחים את ה' – זקוקים לזהות מי הוא המשה שבדור. הרי אני פעלתי בחטא שלי להשכיח את ה', ובעצם להעלים את ניצוץ משה רבינו שבי, וממילא עכשיו אני זקוק ביתר שאת ויתר עז למצוא את משה ולהתקשר אליו – כל הענין בחסידות של התקשרות ממשית לצדיק הדור.

אחרי שנפלתי לשכחה אני כבר לא הצדיק, אני כבר לא משה רבינו. בהתחלה, כשכולם צדיקים, כולם משה רבינו. אז צריך את משה רבינו כדי לגלות לנו תורה ומצוות, אבל מבחינת הקשר לקב"ה – משה רבינו שבי מקשר אותי בצורה ישירה לה'. אבל כעת, כשנפלתי לשכחה, צריך מישהו שיעורר אותי. אני נרדם, עמוק בתרדמה, וצריך מישהו שיבוא להעיר אותי. כך אמר הבעש"ט[סג] ששמו ישראל כי העולם ישן – לא סתם ישן, אלא היה בתרדמה, תרדמת, עלפון עמוק – וצריך לשלוח מישהו שילחש את השם העצמי של האדם המעולף באזנו וכך יעורר אותו ויחבר אותו לשרשו במודע (כאשר השם העצמי של כלל ישראל הוא ישראל, שמי. אני אותו 'לחש' המסוגל לעורר את כלל ישראל מהעלפון, ומהכלל באים לכל פרט ופרט בפני עצמו, שהרי כל הפרטים כלולים בכלל). הבעל שם טוב הוא המשה רבינו שבדור, והוא נשלח לעורר בכל אחד את משה רבינו שבו עצמו. בכל אופן, צריך אותו – הוא נשלח לעורר אותנו. אנחנו לא מתעוררים כל כך מהר בעצמנו, לא כל כך מהר חוזרים לאיתננו, להיות כל אחד משה רבינו בעצמו. לכן אנחנו זקוקים למשה רבינו עצמו – להתקשר לבחינת הפנים. נפלנו לשכחה, בחינת אחור, וצריך את הפנים – שהם משה רבינו.

כדי להתקשר אלינו, לאחור שלנו, צריך שהוא עצמו ירגיש עצמו אחור – יסוד תורת הבעל שם טוב[סד] – ועל זה נאמר "וראית את אחֹרי ופני לא יראו"[סה]. הוא הפנים שלנו, והפנים שלנו מתחברים לקב"ה. הוא בקש "הראני נא את כבֹדך"[סו], רצה לראות את הפנים של ה'. הוא יראה את הפנים? כשהניצוץ שלו יהיה בגלוי בתוך ישראל, שלא יצטרך לרדת לחבר את כולם, שהכל יהיה בדרך ממילא – כמו שנמשיך להסביר – ואז הוא יהיה בבחינת פנים. בינתים הוא "וראית את אחרי", "קשר של תפילין"[סז], שהוא עצמו מח הזכרון. משה רבינו הוא החכמה, וגם "זכה לבינה", והוא גם הדעת הכללית של נשמות עם ישראל[סח] – תפקידו להזכיר את ה', לגרום שנזכור את ה'. מתוך המח שבצד האחור נפתחות העינים[סט] לקיים "שויתי הוי' לנגדי [לפני] תמיד". בכל אופן, הסוד של משה רבינו הוא הזכרון, והכל תיקון של חטא העגל.

לשמה – למשה

הוא מביא את הרמז, שכתוב בספרים הקדושים, בפסוק "מזמור שיר ליום השבת"[ע] (שכתוב[עא] שהוא גם הפרק שאדם הראשון אמר אחרי החטא שלו, וגם אנחנו אומרים בכל שבת) – ראשי תבות למשה[עב]. לפעמים אומרים[עג] שהיינו 'לשמה', אותו דבר.

איך קרבו את רבי חייקא מאמדור? ראו אותו לומד תורה בהתמדה, ושאלו אותו 'מה אתה עושה?'. הוא ענה 'לומד תורה לשמה'. רבי אהרן – לפי הגרסה הזו, אותה נקח – שאל אותו, אז איפה ה"דברים הרבה"?! רבי מאיר – בחינת פנים, זכרון, "מאיר עיני חכמים בהלכה"[עד] – אומר ש"כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו'"[עה]. מיד אחרי שרבי אהרן אמר לו זאת הוא קפץ על העגלה ואמר לעגלון להדהיר את הסוסים מהר. אבל, כמו שאמר המגיד, היה חסר רק להדליק אותו – הווארט הזה, איפה ה"דברים הרבה" שלך, איפה ה"מגלים לו רזי תורה"? זה היה הניצוץ שהקפיץ אותו. הוא קפץ ורץ אחרי העגלה עד שנפל, ואז רבי אהרן עצר, והוא שאל 'איפה משיגים את הדברים הרבה?!'. הוא אמר לו – 'בא איתי למעזריטש'.

יש הרבה אנשים שחושבים, אולי, שהם לומדים תורה לשמה. צריך שיבוא מישהו וישאל אחד כזה: 'טוב, איפה ה"דברים הרבה" שלך?!', ויביא אותו לרבי. עד אז הוא בחינת אחור, אין לו את הפנים של משה רבינו. זהו הרמז של "מזמור שיר ליום השבת" ר"ת למשה, לשמה – בשביל להגיע למדרגה של לשמה צריך להגיע למשה, שהוא סוד הפנים והוא סוד השבת.

נבואת "זה" ב"זכור את יום השבת"

נאמר עוד רמז שמקשר את משה רבינו לסוד השבת, הזכרון: ידוע[עו] שיחוד ומעלת נבואת משה רבינו ביחס לכל הנביאים, הוא שכל הנביאים התנבאו ב"כה אמר הוי'", ב-כ הדמיון, ואילו משה התנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". בכל הנביאים יש עדיין צורך בבירור כח המדמה, "וביד הנביאים אדמה"[עז]. אבל משה רבינו כבר עבר מזה, כמו שהרמב"ם[עח] מסביר שאצל משה רבינו אין שום דמיון בכלל – רק דברים ברורים, "זה הדבר אשר צוה הוי'".

שבת מתחילה ב"זכור את יום השבת לקדשו". איפה רמוזה המלה "זה"? ז היא האות הראשונה של מצות שבת, שהוא גם יום ה-ז, בחינת "זכור". כמו שאמרנו, כח אדר שוה זכור. ב"זכור את יום השבת לקדשו" יש רק ז אחת, בהתחלה, וגם רק ה אחת. איפה ה-ה שם? בהמשך הפסוק – "זכור את יום השבת לקדשו". אם סופרים, יש חי אותיות בפסוק, וה-ה היא האות העשירית – "העשירי יהיה קדש להוי'"[עט]. האות הראשונה, הראש של הפסוק, "בתר רישא גופא אזיל"[פ], היא האות העיקרית, ז, ו-ה הידיעה של "השבת", האות העשירית, היא ה"קדש" של הפסוק, ה הידיעה של "השבת", "זכור את יום השבת לקדשו", שבת היא קדש, "העשירי יהיה קדש להוי'".

שוב, ה"זה" של משה רבינו בא משבת, הוא עצמו השבת, הוא השביעי מאברהם אבינו ועליו דורשים "כל השביעין חביבין"[פא]. כמו ששבת היא היום החביב, ככה משה רבינו הוא הנשמה החביבה של נשמות עם ישראל. זהו הרמז של נבואת משה רבינו בתוך הפסוק הראשון של שבת בעשרת הדברות.

כל הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" עולה 1837, מספר מגן דוד ה-חי (יש חי אותיות בפסוק, כמו שהזכרנו). שכל אחד יבין את החשבון[פב]. בלי האותיות זה, שאר הפסוק שוה 1825, כפולת כה, כה פעמים חכמה. הפלא ש-כה פעמים חכמה שוה כל שלשת מילויי המלה חכמה – חית כף מם הי, חית כף מם הא, חית כף מם הה. אלה בעצם שלש מדרגות של ספירת החכמה, שלש מדרגות של פרצוף אבא – החב"ד דאבא (מילוי י), החג"ת דאבא (מילוי א) והנהי"ם דאבא (מילוי ה). כל שלשת המילויים הללו יחד שוים בדיוק 1825, כה פעמים חכמה, כפולת המלה חכמה השרשית, החכמה עצמה[פג].

אם כן, שבת מתחילה מ"זה" עם מספר שרומז בצורה הכי מובהקת לחכמה, כה (יהי, כמו "יהי אור"[פד]) פעמים חכמה, יהי חכמה. כמו שאמרנו, שבת היא מוחין דאבא, מוחין של חכמה. עד כאן מאמר מוסגר של רמז-כוונה בפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" כמקור נבואת משה רבינו (נבואת "זה" על גבי נבואת "כה" – "מוסיף עליהם משה כו'" – זה-כה בגימטריא יחידה, סוד עלית משה מחיה ליחידה[פה], כנודע).

ועוד רמזי משה בפסוק: ב"זכור את יום השבת לקדשו" מופיעות ברצף אותיות משה בצירוף מהש, השם החמישי (המשיחי) של עב שמותיו ית' (ה-ש בשם החמישי היא במקורה חלק משמו של משה – של "ויט משה"[פו]). "זכור את יום" עולה ב"פ משה, סוד "'משה משה'[פז] לא פסיק טעמא בגוויהו"[פח] (שיתבאר עוד לקמן), והוא סוד "שתי שבתות"[פט] (הכלולות ב"שבת אחת"[צ]), תענוג הגוף ותענוג הנשמה (כדלקמן).

ההקהלה – תיקון הרגש

כתוב "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". לפעמים בתורה כתוב קהל ולפעמים עדה, וכאן מופיעים שני המושגים. הייתי חושב שאחרי "ויקהל" יהיה כתוב קהל, אבל כתוב שהקהיל את "עדת בני ישראל". בתרגום אונקלוס אין הבדל ביניהם – הוא מתרגם "ויכנש משה ית כל כנישתא דבני ישראל". הוא לא מבחין בין קהל לעדה, כי בפשט אותו דבר.

אם כבר אמרנו את המלה "כנישתא" נזכיר שכתוב בקבלה[צא] שהמשיח יבוא בזכות "כנישתא חדא". נאחל שאנחנו נזכה להיות אותה "כנישתא חדא" – "כנישתא חדא" של יהודים שבאמת זוכים ללמוד תורה לשמה, ולא סתם לומדים לעצמם אלא זוכים להשפיע. היום עיקר העבודה הוא להשפיע, ללמד הלאה, שיתקיים "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", כמאמר המשיח לבעש"ט[צב]. צריך "כנישתא חדא" של יהודים שמקדישים את עצמם לקרוא בשם ה' א-ל עולם לכל באי עולם (כמו אברהם אבינו). אז יבוא משיח בחסד וברחמים תיכף ומיד ממש.

יש עוד כינוי לבני ישראל – עם. לפעמים אנחנו "עדת בני ישראל", לפעמים "קהל ישראל" ולפעמים "עם ישראל". זו גם החלוקה של חב"ד-חג"ת-נהי"ם או מושכל-מורגש-מוטבע: עדת אותיות דעת – הכינוי עדת ישראל מבליט את המוחין שלנו, חכמה-בינה-דעת, המושכל שלנו. קהל הוא המורגש שלנו, חסד-גבורה-תפארת – מתקהלים מתוך התרגשות. עם (לשון גחלים עוממוֹת, כמבואר בתניא[צג] בסוד "אין מלך בלא עם"[צד]) הוא המוטבע שלנו, נצח-הוד-יסוד, הרובד הכי פשוט ובסיסי, רובד המעשה, "המעשה הוא העיקר". יש רמז יפה ששלש הרמות – עדה-קהל-עם – משלימות יחד לרבוע, חי ברבוע (324), חי פעמים חי, "חי חי הוא יודך כמוני היום"[צה].

כתוב בספה"ק[צו] ש"וַיַקְהֵל משה" היינו תיקון לאותה מלה שהופיעה קודם בתורה, בניקוד אחר, "וַיִקָהֵל העם על אהרן"[צז] – פסוק הפתיחה של חטא העגל. רמז מובהק שפרשת "ויקהל" באה לתקן את חטא העגל. כאן התכלית היא קהל, אבל משה הקהיל את עדת בני ישראל, העדה, וזהו תיקון ל"ויקהל העם" – אז יש כאן את כל המושגים. ה"תֵעשה" כאן, לשון נפעל, מתקן את מה שקרה שם לגריעותא ("'ויצא העגל'[צח] מעצמו"[צט]).

מה התכלית של "ויקהל"? בשביל מה צריך התוועדות של הרבי עם אלפי חסידים? ההתקהלות עצמה היא מדות, התפעלות, רגש – "בבית אלהים נהלך ברגש"[ק]. פירוש "ברגש" היינו ביחד[קא] – כשיש הרבה יהודים יחד זה מרגש. משה רבינו צריך לתקן את ה"ויקהל" שלהם בכך שהוא נותן להם רגש, אבל תכלית הרגש כאן הוא לעלות מרגש לדעת. ב"ויקהל העם" יש ירידה, וכאן, "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", יש עליה מתוך רגש ההתקהלות, רגש קדש. ממש "בית אלהים נהלך ברגש", כי בהמשך מדובר על עשית המשכן. המטרה היא להגיע לסוד הדעת, להיות מחובר תמיד לה' יתברך, ה"שויתי", שהוא בעצם הארת נשמת משה רבינו בתוך כל אחד ואחד. כשזוכים לכך יש את "ששת ימים תֵעשה מלאכה" בדרך ממילא.

מלאכה – בנין המלכות

הוא מביא רמז, גם כוונה בכתבי האריז"ל, ש-מלאכה בגימטריא א-ל א-דני[קב] – השם שמאיר בעולם העשיה ובעצם מקיים אותו. בעולמות בריאה-יצירה-עשיה יש את השמות א-ל שדי (בריאה), א-ל הוי' (יצירה) וא-ל א-דני[קג] (עשיה, "אף עשיתיו"[קד]). מובן מדבריו ששם א-ל, שקודם לכל אחד מהשמות של העולמות, הוא בעצם הבנין של אותו עולם. שם א-ל בכל דבר הוא החסד שלו, "עולם חסד יבנה"[קה], "חסד אל כל היום"[קו]. בעולם הבריאה זהו ה"חסד יבנה" של שם ש-די, לכן הוא א-ל ש-די. ביצירה זהו ה"חסד יבנה" של שם הוי', "אל הוי' ויאר לנו"[קז], "יוצר אור". בעשיה הא-ל של א-דני, שם המלכות. הסוד של א-ל א-דני הוא מושג שמוכר לנו – בנין המלכות. מכאן הוא לומד מהו סוד המלאכה.

בשביל מה צריך לעבוד? במכילתא דרשב"י כתוב ש"ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך"[קח] בעשרת הדברות זו מצוה[קט] – יש מצוה של מלאכה. למה? כי המלאכה שעושים בששת ימים היא תיקון העולם – בנין המלכות. לכן באמת חשוב ביותר שאנשים יעבדו. תלמיד חכם אמתי, שיושב בכולל, אם לומד תורה לשמה – ניחא, מניחים אותו לנפשו. אמרנו שגם אחד כזה, אם הוא בדור שלנו, מקדיש את כל חייו ללמוד וללמד – לא רק ללמוד לעצמו אלא גם ללמד לאחרים, שזו ודאי מלאכה ("תורה שיש עמה מלאכה"[קי], התעסקות באהבת ישראל[קיא]).

בכל אופן, הוא מסביר שסוד המלאכה הוא בנין המלכות, שם א-ל א-דני. מהו בנין המלכות? כאן הוא מזכיר את המושג השלישי שלנו, אנחנו עדה-קהל-עם. בנין המלכות פירושו לתת למלך עם, "אין מלך בלא עם"[קיב]. מתוך המלאכה אנחנו נעשים עם לקב"ה, "עִם המלך במלאכתו"[קיג]. גם הקב"ה עושה מלאכה, כביכול[קיד] – הוא מהווה את העולם בכל רגע (באמצעות הנה"י שלו, כחות המעשה). במלאכה הזו הוא עושה מצוה, זו מצות הצדקה שלו, "רחבה מצותך מאד"[קטו] כמבואר בתניא[קטז].

ג. יראה ותענוג

"עם המלך" – יראה ותענוג

אמרנו שעם הוא גם עִם. מצד אחד, עם הוא לשון עוממוֹת, כנ"ל – אנשים רחוקים ולא מוארים מעצמם, שזקוקים למישהו שידליק אותם, כמו שספרנו על רבי חיים מאמדור עצמו. מצד שני, העם הוא "עִם המלך". עיקר מציאות העם הוא מורא מפני המלך, מורא מלכות, אימת מלכות – "'שום תשים עליך מלך'[קיז] שתהא אימתו עליך"[קיח]. אבל בלהיות "עִם המלך" יש תענוג – "כי עמך מקור חיים"[קיט]. כתוב בחסידות ש"עמך מקור חיים" היינו "מקור כל התענוגים"[קכ]. הפשט של "כי עמך מקור חיים" הוא ש"מקור חיים" הוא "עמך", אצלך, הקב"ה. אבל דורשים "כי עִמך", אם יש יהודי ש"עם המלך במלאכתו", הוא עצמו משתתף בתענוג האלקי של "מקור חיים", בו ה' ברא את העולם, כמו שתיכף נסביר. לעם יש גם יראה וגם תענוג.

כמו שנסביר, עיקר הווארט שלו, ששוזר הרבה תורות בספר, הוא הקשר בין יראה לתענוג. לכאורה אלה שני דברים שונים, רחוקים ואפילו הפוכים. תענוג הוא אהבה, כמפורש בפסוק – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[קכא]. כאן הווארט, שחורז את כל הספר, הוא הקשר בין תענוג ויראה – שיראה היא הכלי של התענוג.

שבת – יראה וענג

בעצם, אלה שתי בחינות שמגיעות לשיאן בשבת קדש. כמו שהסברנו קודם, ירא-שבת הוא ירא-בשת, המדרגה הכי גבוהה של יראה. מצד שני, הפשט של שבת הוא ענג – ענג שבת, "וקראת לשבת ענג... אז תתענג על הוי'"[קכב]. מתענגים "על הוי'", מעל שם הוי'[קכג], כי עונג הוא כתר[קכד], ולא סתם כתר אלא פנימיות הכתר[קכה], "רישא דאין"[קכו]. על האין הזה כתוב "החכמה מאין תמצא"[קכז] – זהו התענוג של השבת. אם כן, בעצם, תכלית סוד השבת היא היחוד בנפש בין יראה עילאה לתענוג.

מה קורה בשבת? הוא מסביר שבשבת שורה עלינו ה' יתברך. שבת היא יום של גילוי, המלך מתגלה לעם – "רצוננו לראות את מלכנו"[קכח], כמו בשעת מתן תורה ("לכולי עלמא בשבת נתנה תורה"[קכט]) – וכשרואים את המלך יש יראת בשת. כך בדיוק היה במתן תורה, "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[קל] – שלא תפלו לקליפת השכחה, שתזכרו את ה' תמיד. בזכות הזכרון הזה "תֵעשה מלאכה" בדרך ממילא גם בימות החול. שוב, צריך לעשות מלאכה, שם א-ל א-דני, בנין המלכות – לדעת שאנחנו עם, לקבל עול מלכות שמים. העם ירא יראה תתאה, לכאורה לא העבודה של שבת, אבל להיות עם היינו תענוג. החידוש של רבי חייקא הוא שהתענוג והיראה הולכים ביחד.

"אהל מועד" – היראה כלי לתענוג

בהמשך, בפרשת ויקרא, רבי חייקא דורש[קלא] על "ויקרא הוי' אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמר"[קלב]. ה-א זעירא של "ויקרא" היא הקטנת משה את עצמו. מוסבר בחסידות[קלג] שזהו תיקון לחטא אדם הראשון, א רבתי של "אדם"[קלד]. אדם הראשון רצה רק תענוג, בלי היראה. היראה היא הכלי לתענוג – אי אפשר לזכות לתענוג אמתי, תענוג שמתחדש, בלי יראה. "תענוג תמידי אינו תענוג"[קלה], אבל אם הוא מתחדש הולכים "מחיל אל חיל"[קלו] – מתענוג לתענוג, מעולם הבא לעולם הבא, מגן עדן לגן עדן, כמו שמוסבר[קלז] שיש אין-סוף מדרגות שעולים, מיום ליום ומרגע לרגע. כל העליה היא בזכות היראה – הוא מסביר שהיראה סועדת את ישראל שלא יפלו למטה, וממילא היא הדוחפת לעליה למעלה. רבי חייקא מסביר שה-א זעירא היא יראה, שמשה רבינו מקטין-מזעיר את עצמו (אתוון זעירין), כי הוא מרגיש שהמלך מדבר איתו. ה"וידבר הוי' אליו" פועל אצלו זעירות, ו"מאן דאיהו זעיר [יראה] איהו רב [תענוג]"[קלח].

המחבר את היראה והתענוג הוא משה רבינו, ועל כך כתוב שה' מדבר אליו "מאהל מועד". הוא כותב ווארט מאד יפה, ש"אהל" הוא יראה ו"מועד" הוא תענוג. רמז יפה, שהוא לא כותב, ש-יראה עולה ו פעמים אהל (שהוא עצמו ו ברבוע), ששת צירופי המלה אהל[קלט]. המקיף, ה"אהל", הוא היראה – אבל ה"מועד" עצמו הוא התענוג. רבי חייקא אומר שמועד לשון עדי, קישוט, תכשיט – דבר שמענג. מועד הוא גם לשון דעת, תכלית המוחין, אבל "במקום שאתה מונה את הדעת אין אתה מונה את הכתר"[קמ] והפוך. כלומר, הדעת היא הכלי לכתר, ולא סתם הכתר אלא פנימיות הכתר – התענוג.

בשביל מה באים למקדש? להתחבר לה', להשתחוות לה', להתבטל אליו במציאות. אבל מה מושך לשם? זהו מבט חדש ופנימי לגבי כל המשכן: מדוע הקדישו בני ישראל את כל הנדבות שלהם למשכן (שמכפר על העגל), למוקד של עם ישראל שהוא גם "בית תפלה לכל העמים"[קמא]? כי המקדש הזה הוא תמצית התענוג האלקי לשמו ברא הקב"ה את העולם. הוא אומר ש"הקב"ה רצה לקבל תענוג מישראל" ולשם כך נתן לנו את היראה, "ועל ידי זה יוכלו להשיג התענוג" – התענוג שלנו הוא בכך שאנחנו עושים תענוג לקב"ה (וגם את התענוג שלנו מכך אנו מוסרים לה', מתענגים כדי שהוא יתענג מהתענוג שלנו[קמב], בסוד "ראשית בכורי אדמתך תביא בית הוי' אלהיך"[קמג]). ה' ברא את העולם כדי להיטיב, הכוונה שכולנו נתענג עליו – כל הזמן יהיה או שבת ממש או הארה של השבת, שגם כשאנחנו בונים את המלכות על ידי המלאכה שלנו, המלאכה "תֵעשה" מעצמה.

תכלית השראת השכינה – תענוג בית המקדש

נחזור לתורה שלו בפרשת ויקהל: בנין המלכות הוא להיות עם למלך. מי שמרגיש את עצמו עם – הוא באמת עִם, "עם המלך במלאכתו", שותף עם הקב"ה במלאכתו, ההתהוות התמידית של העולם. זו מדה של דבקות. גם בימות החול, הוא עִם, הוא דבוק בקב"ה, ואז המלאכה "תֵעשה" מאליה, ממילא. הוא מסיים את התורה "ואז כשיבוא יום שבת ישרה עליו ה' יתברך ממילא" – גם ביום השבת לא תהיה לו עבודה מאומצת, עבודה מודעת, עבודה מכוונת. הא בהא תליא, בזכות המלאכה שלו, קיום מצות רשב"י "ששת ימים תעבֹד" ו"תֵעשה מלאכה" בדרך ממילא, תגיע אליו תכלית השראת השכינה בישראל בשבת.

תכלית השראת השכינה היא בעצם התענוג של בית המקדש. ידוע[קמד] שבר"ה שחל בשבת לא תוקעין בגבולין כי התענוג של שבת עצמו הוא כל מה שאנחנו מסוגלים להשיג בתקיעת שופר. אבל במקדש תוקעים בשופר בר"ה שחל בשבת, כי דווקא בבית המקדש התענוג של השופר הוא למעלה מהתענוג של שבת, שם יש בשופר עוד מדרגה של שופרא[קמה], תענוג[קמו].

זו המדרגה שמשה רבינו רוצה ללמד אותנו – לתת לנו זכרון, דהיינו לתת לנו את עצמו. שוב, הווארט הראשון כאן, ההתחלה, הוא שהצדיק הוא הזכרון של כנסת ישראל. הצדיק הוא נשמה כללית. מהי נשמה כללית? הזכרון של כנסת ישראל, זכרון ה', לזכור תמיד את הקב"ה, לא לשכוח, לא ליפול לאחוריים, לא ליפול בתרדמה. כשאני חושב על צדיק והולך-נוסע אליו – אני בעצם נוסע אל הזכרון שלי, נוסע לחדש את הזכרון שלי.

משכן וכלים – יראה קודמת לתענוג

בהמשך פרשת ויקהל כתוב שבצלאל עשה את הארון (שעוד נדבר עליו בהמשך) – הוא מסר את נפשו על עשית המשכן, יותר מכל החכמים, אף שהיה עדיין ילד, בגיל בר מצוה[קמז], ולכן המלאכה נקראת על שמו[קמח]. מצד אחד, הוא פועל מכח משה רבינו. מצד שני, יש איזה ניצוץ שלו ששומע מה שה' אומר ומשה אפילו לא שִתף אותו בו. משה אמר כלים לפני משכן ובצלאל ידע שמשכן לפני כלים[קמט]. ענינו של משה הוא תורה, והוא מקדים את הכלים – הם יותר מקודשים, ובפרט הארון שהכי מקודש. אבל "דרך ארץ קדמה לתורה"[קנ], משכן לפני כלים ("מנהגו של עולם אדם עושה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים"), ובצלאל שומע זאת. יש לו התנוצצות של נשמת משה רבינו, זכרון, והוא שומע-זוכר מה שה' אומר. משה רבינו מודה לו, "הודה ולא בוש"[קנא], שאמנם כך אמר הקב"ה, קודם משכן ואחר כך כלים. על דרך "אהל מועד" – קודם יראה ואחר כך תענוג.

בציווי משה רבינו מתחיל מהתענוג, מהכלים שבתוך האהל-היראה. בפרשת ויקרא משה רבינו כבר עושה תיקון לעצמו, כביכול, בכך שהוא מתחיל מ-א זעירא, היראה, האותיות הקטנות, שהן אותיות הדבור של המלך אל העם – דבור שמזעיר את העם מתוך יראה, יראת המלכות. רבי חייקא מסביר ש"אתוון רברבין" הן מחשבת המלך בינו לבין עצמו, "מחשבת שכל"". כל פעם שיש אות גדולה, כמו ה-ב רבתי ד"בראשית" (כפי שיורחב לקמן), יש בה שעשועים עצמיים, שעשועי המלך בעצמותו, מחשבת שכל. לאור זאת, כל אותיות התורה הן ממוצע בין מחשבת השכל של ה' יתברך, כביכול, לבין דבור ה' המפורש אצלנו. בספר התניא[קנב] מוסבר שהממוצע הוא הדבור שבתוך המחשבה, ציור הדבור במחשבה. האותיות הבינוניות, רוב רובן של כל אותיות התורה, הן סוד הבינוני (ש"היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך"[קנג]).

ל בהתחלה ו-ה בסוף

הוא פותח את כל הדרוש על "ויקרא" במאמר חז"ל "כל תבה שצריכה למד בתחלתה הטיל לה הא בסופה"[קנד]. הוא מסביר שהאות ל היא התענוג והאות ה היא היראה[קנה]. פשוט שהאות ה שייכת ליראה (סוד ה תתאה בכל מקום) ורבי חייקא מחדש שהאות למד היא תענוג משום שהיא מלמדת את האדם[קנו]. הוא קושר זאת גם לציור ה-ל, המורכב מהאותיות כ ו-ו[קנז] שעולות שם הוי' ב"ה[קנח], ואומר שזהו כח ההבנה לתפוס (באופן מוגבל[קנט]) את בהירות החכמה ("הוי' בחכמה"[קס]). מאמר חז"ל "כל תבה וכו'" מלמד שכדי לזכות לתענוג (שעלה במחשבה תחלה, "למד בתחלתה") נדרש הכלי של היראה ("הא בסופה", בחינת "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא"[קסא]).

ורמז נאה וחזק לדבריו: בכל הפסוק "ויקרא אל משה וגו'" יש לה אותיות! בפרט, האותיות ל ו-ה חוזרות בפסוק ארבע פעמים – "ויקרא אל משה[קסב] וידבר י-ה-ו-ה אליו מאהל מועד לאמר" – רמז לכך שיש ארבעה מיני תענוג (בסוד "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", ב זוגות של "תענוגים", "מיעוט רבים שנים") ולהם ארבעה כלים של יראה, כפי שעוד יתבאר[קסג].

לאור ההסבר שחיבור היראה והתענוג תלוי במשה, ש"נתנבא ב'זה'" (כנ"ל פ"ב באריכות)[קסד], נדרוש באותו אופן שבמלה "זה" ה-ז רומזת לתענוג[קסה] – סוד יום השביעי, יום התענוג (וכן זין עולה בינה, מקום גילוי התענוג) – וה-ה ליראה ("סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא... כי זה כל האדם").

התענוג מיפה את היראה

בסיום הדרוש רבי חייקא מסביר כמה פסוקים בשיר השירים. כהקדמה, הוא אומר שהתענוג מיפה את היראה. זהו ווארט יפהפה. יש כאן ווארטים שהם פלאי פלאים, אם מעמיקים להתבונן בספר. מאד רצוי שנכיר ונתחיל להעמיק בספר חיים וחסד של רבי חיים מאמדור, זכותו יגן עלינו. יראה היא אשה, "אשה יראת הוי'"[קסו]. כתוב שעל אף ש"שקר החן והבל היפי", אם זו "אשה יראת הוי'" אזי "היא תתהלל" בחן וביפי שלה[קסז]. החן והיפי של האשה הם התענוג שלה. התענוג יכול להיות גם תענוג מהעולם הזה, תענוג של שכחה, לא של זכרון, ואז "שקר החן והבל היפי". אבל "אשה יראת הוי' היא תתהלל", שהתענוג כן שייך לה, כמו אצל האמהות, והתענוג מיפה אותה – זהו הלשון שלו.

לאור זאת מוסברים בדבריו שני פסוקים בפרק הראשון של שיר השירים. קודם כל, כתוב "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים"[קסח] – קודם צריך להיות "שחורה", יראה, ואז "ונאוה", תענוג[קסט]. בהמשך כתוב "אם לא תדעי לך היפה בנשים"[קע] – "אשה" סתם היא יראה, "אשה יראת הוי'", אבל "היפה בנשים" היא תענוג, "היא תתהלל". הוא מסביר "אם לא תדעי לך היפה בנשים" כמצב שאין בו דעת, במובן של התקשרות התחברות[קעא], לתענוג, ל"יפה בנשים". אזי העצה היא "צאי לך בעקבי הצאן", צריך להגיע לעקביים, לרדת "לעקב ענוה יראת הוי'"[קעב], להתחיל מ"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[קעג] מלמטה, מיראת שמים. אז חוזרים להתחבר, "ורעי את גְדִיֹתַיִךְ" – להתקשר ולהתחבר ל"גדיֹתיך", להמשכות העליונות (גד לשון הגדה-המשכה). הוא מסביר שיש גידים שנמשכים מהשכל לכל האברים ("וכמו כן יש גידים פנימים רוחניים") – סוד השכל של משה רבינו (הזכרון), שמחבר יראה ותענוג[קעד]. סיום ההסבר הוא "'על משכנות הרועים' שהם האבות, שתוכל לחבר להתענוג שהוא על המדות". האבות הם המדות, חסד-גבורה-תפארת, ושרש התענוג יותר גבוה מהחג"ת, ואפילו מהחג"ת כמו שהם בכתר, חג"ת דאריך (אפילו בעתיק, שהחג"ת הם תענוג, עצם התענוג הוא האמונה הפשוטה[קעה]). זהו הסבר הפלא ופלא שלו, שכדאי לראות בפנים, לפסוק נפלא – "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיתיך על משכנות הרעים".

"אשה ריח ניחוח"

פרשת ויקרא פותחת בפרשת הקרבנות, תחלת תורת כהנים. תכלית הקרבן היא "אִשֵה ריח ניחוח להוי'"[קעו]. "ניחוח" הוא תענוג[קעז] ואילו "אִשֵה", לשון אִשָה, הוא בחינת יראה – "אשה יראת הוי'". "ריח" הוא החוש של משיח, בו נאמר "והריחו ביראת הוי'"[קעח], "מורח ודאין"[קעט]. רבי חייקא כותב[קפ] שבחג"ת הריח הוא התפארת, "בריח [כולל את המלה ריח] התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[קפא], מלמטה למעלה, מן הקצה התחתון עד הקצה העליון, עד לכתר ועד לפנימיות הכתר ועד לפנימיות פנימיות הכתר, רדל"א ממש, התענוג העתידי. הריח מגיע לתכלית עצם הניחוח, התענוג של התכלית. אם כן, "אשה ריח ניחוח" היינו יחוד יראה (אשה) ותענוג (ניחוח) על ידי הריח.

לפעמים כתוב גם סדר הפוך, "ריח ניחוח אשה להוי'"[קפב]. לפעמים ה"אשה" קודם ל"ריח ניחוח" ולפעמים הפוך. מה ההבדל? רבי חייקא אומר[קפג] שזהו ההבדל בין בן לעבד. אנו פונים לה' "אם כבנים אם כעבדים"[קפד]. רבי מאיר, בחינת פנים[קפה], זכרון, אומר "בין כך ובין כך קרויים בנים"[קפו] – לכל אחד מאתנו יש ניצוץ משה רבינו ואפשר לגלות אותו. בכל אופן, לפי פשט, יש "אם כבנים אם כעבדים". מה ההבדל?

הוא אומר ווארט יפהפה, שבן חקוק על לב האב – כבנים אנחנו חקוקים תמיד על לב הקב"ה[קפז]. עבד לא חקוק על לב האדון שלו – הוא חשוב מאד, אבל לא חקוק על הלב. צריך להתבונן בכך היטב. מה הפועל היוצא? מה אומר שהבן חקוק על לב הקב"ה? הוא מסביר שברגע שהבן מתעורר ברצון להתקרב לה', קרבן לשון התקרבות – הוא מיד פועל ניחוח, מיד עושה את התענוג לשמו ה' ברא את כל העולם. זו המשמעות בכך שהוא חקוק על הלב – שמיד שהוא מתעורר ברצון הוא כבר פועל את התענוג. בכל אופן, כדי להשלים את הכוונה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, לתקן את העולם הזה שאין תחתון למטה הימנו, הוא צריך לעשות מעשה בפועל – להביא קרבן ממש, אש של מטה, "אשה להוי'". אבל עוד לפני שהוא עושה את ה"עובדא", המעשה של "אשה להוי'", יש כבר "ריח ניחוח" – ברצון הרוחני שלו יש כבר נחת רוח לקב"ה. אבל "אשה ריח ניחוח להוי'", כפי שכתוב בדרך כלל, מתייחס לעבד, שלא חקוק על הלב. אפשר לחשוב שהעבד לא עושה תענוג, אבל לא נכון, אדרבא, יש בו תענוג מיוחד – "אין מלך בלא עם". מתי? דווקא בעובדא שלו, "אשה", יש "ריח ניחוח להוי'". הבן עושה נחת רוח בפנימיות, ברצון, והעבד עושה נחת רוח מתוך העובדא (אך גם אצלו יש "מחשבה טובה והתלהבות"[קפח], כפי שמסביר רבי חייקא בתורה קצרצרה אחרת).

רבי חייקא חותם בהסבר שכדי להעלות את העובדא צריך צמצום-ריכוז של כל החושים בה בלבד, "ואל יבֹא בכל עת אל הקדש"[קפט] – אסור להתפזר לכל החושים שיש ב-כח העתים של קהלת. גם את עלית הרצון של הבן, המעוררת תענוג אצל ה' יתברך, הוא מסביר כקיבוץ ואסיפה שלו אל ישראל סבא, סוד "שמע [לשון קיבוץ ואסיפה[קצ]] ישראל", שאיפה וגעגועים לקדושת ה' (ה-לי ראש של ישראל[קצא]). אז זוכים "להשיג תענוג להקב"ה" – לבוא אל הקדש ולהוסיף בה' קדושה. זהו הסוד העמוק של שבת, "זכור את יום השבת לקדשו" – לא רק לקדש את היום, אלא להוסיף, כביכול, קדושה בה', כלומר להוסיף לו תענוג. שוב, זהו ווארט מופלא ביותר.

תיקון אהרן

נסיים בעוד ווארט, חזרה לפרשת ויקהל: אמרנו שבצלאל עשה את הארון, הכלי הכי מקודש במשכן – "ויעש בצלאל את הארֹן עצי שטים". המלה "הארֹן", חסר, היא אותיות אהרן. בארון, הכי מקודש בכל בית המקדש, יש תיקון לאהרן שעשה את העגל. הוא לא עשה בכוונה, כך יצא, אבל התורה אומרת בפירוש "העגל אשר עשה אהרן"[קצב]. אחרי חטא העגל צריך להתפלל על אהרן – משה רבינו התפלל-התנפל בשביל לכפר עליו (ופעל רק חצי)[קצג]. הכל נוגע לאהרן ונתקן בארון.

הסברנו ש"וַיַקְהֵל משה" מתקן את "וַיִקָהֵל העם". האם יש עוד "ויקהל" בתורה? יש עוד אחד – "וַיַקְהֵל עליהם קרח את כל העדה"[קצד], מחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרן שבפסוק הקודם. זו הקהלה שהיא ממש הלעומת-זה של הקהל הקדוש, הרגש הקדוש, של עם ישראל – להתרגש לחלוק, ח"ו, על משה ואהרן. אם כן, יש בתורה שלש פעמים אותיות "ויקהל" – הראשון בניקוד "וַיִקָהֵל" ואחר כך שני "וַיַקְהֵל". בפעם הראשונה "ויקהל העם על אהרן" – גם במובן מסוים נגדו, אבל דורשים ממנו שייענה לרצונם, וכך הוה. הוא ירד לעם, במסירות נפש, כתורת הבעל שם טוב על ירידת הצדיק. אחר כך, כדי לתקן זאת, גם משה פעל במסירות נפש, הקהיל את העם כדי לתקן את הסרחון – "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". אבל אחר כך יש פתאום עוד פעם נפילה, שתתוקן רק על ידי משיח – אז יתקיים "צדיק כתמר יפרח"[קצה], ס"ת קרח[קצו], ויתוקן החטא שלו. אז באמת יתגלה "כי כל העדה כֻלם קדֹשים ובתוכם הוי'"[קצז]. קרח רצה את מה שפתחנו בו, מציאות בה כל אחד משה רבינו, גם אני משה רבינו – כל אחד זוכר. הבעיה שהוא לא זוכר, הוא שכח. בכל אופן, הוא רצה לגלות מדרגה זו, שכולם משה רבינו, וכך יהיה לעתיד לבוא. קרח הוא נשמה של קין ומשה רבינו נשמה של הבל[קצח]. כתוב[קצט] שהיום זו תורת הבל ולעתיד לבוא תורת קין, תורת קרח ש"כל העדה כֻלם קדֹשים" בגלוי.

שלשת המקהילים, העם-משה-קרח, עולים שלש פעמים (הממוצע) אהרן, שלש פעמים "הארֹן". הכל תיקון אהרן כהן גדול שעשה את העגל.

צפוי משה ביראה

אחרי "ויעש בצלאל את הארֹן עצי שטים"[ר] כתוב "ויצפהו זהב טהור מבית ומחוץ"[רא] – הארון עצמו הוא עצי שטים והוא מצופה בארון של זהב מבפנים ובארון של זהב מבחוץ[רב]. רבי חייקא אומר[רג] שסתם זהב הוא יראה עילאה. זהב אינו אהבה, כי אהבה היא כסף, כיסופים. "כמעלת הזהב על הכסף" היינו המעלה של היראה על האהבה – זו יראת-בשת, יראה של שבת קדש, יראה של קדש הקדשים (ובעצם, זהב כולל את שתיהן, אהבה ויראה, כמו שמבואר בתניא[רד] ענין "כמעלת הזהב על הכסף")[רה].

הוא מפרש שעצי שטים, הארון של העץ, שהוא עיקר הארון, הוא הגוף של משה. לא רואים אותו בכלל – הוא מוסתר, מצופה ביראה מבפנים ומבחוץ. כלומר, למשה רבינו אין שום מודעות עצמית – הוא לא מרגיש את עצמו כלל וכלל, הוא לא גלוי. זהו הסוד של "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו" – משה שלמעלה עם ה' ומשה שלמטה עם העם הם אחד. "וירד משה מן ההר אל העם"[רו], בלי לפנות לרגע לצרכיו, לגוף שלו, לעצמו[רז], אין לו שום מודעות עצמית. זו גם הסבה שמשה פרש מן האשה. לעומתו, ב"יעקב יעקב"[רח] כן יש "פסיק טעמא בגוויהו" – יעקב כן פונה לעניניו. על יעקב כתוב ש"מטתו שלמה"[רט] – הוא צריך לפנות, לשאת אשה, להוליד שבטים. רבי חייקא אומר ש"מטתו" לשון הטיה – הוא צריך להטות עצמו למטה, לחשוב על עצמו, לחשוב על אשתו בפועל ממש. יש לו ענין להעלות את התחתון, לכן עליו לצמצם את עצמו – "פסיק טעמא" לכתחילה, זו שליחותו. אבל אצל משה אין פסיק טעמא – זהו סוד הארון, קדש הקדשים.

יחוד היראה והתענוג בארון

ראינו שרבי חייקא מפרש שזהב מכאן ומכאן היינו יראה מכאן ומכאן, הכל יראה, אבל זהב הוא גם תענוג. מצד אחד, העולם לא היה ראוי לזהב – הוא נברא רק לצורך בית המקדש[רי]. זהב גם מתחיל זה, נבואת משה רבינו. מצד שני, מי שיש לו מלא זהב – מתענג על הזהב שלו. כלומר, בזהב יש גם יראה וגם תענוג.

יש לכך רמז מובהק: כל הפסוק השלם, "ויצפהו זהב טהור מבית ומחוץ ויעש לו זר זהב סביב", שוה בדיוק "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"! ועוד, בפסוק יש שני ביטויי זהב, "זהב טהור... זר זהב סביב", שעולים יחד בדיוק תענוג. אמרנו ש"בתענוגים" היינו ארבעה תענוגים, שני תענוגים שלנו (תענוג הגוף ותענוג הנשמה, ענג שבת באכילה ושתיה וענג שבת בתורה וניגון) ושני תענוגים של ה', התענוג של קודשא בריך הוא (בהשפעת תענוג לנו) והתענוג של השכינה (בעלית ניצוצות). כדי להכיל ארבעה תענוגים צריך ארבע יראות. שוב, היראה היא הכלי שמתחבר עם התענוג. שרש הכלים גבוה משרש האורות, אבל כשמגיעים לרדל"א, אמונה, לשון מנא (כלי בארמית), יש יחוד ממש בין האור והכלי. על מדרגה זו כתוב "כתר עליון, אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח, אוכם הוא קדם עילת העילות"[ריא] – כולו אור, כולו לבן, כולו נאוה (תענוג), אבל גם כולו שחור, הסוד של "שחורה אני ונאוה" כנ"ל. אהבה ותענוג אינם נשיאת הפכים, אבל יראה ותענוג הם נשיאת הפכים – "מקום ארון אינו מן המדה"[ריב].

הארון עצמו הוא "עצי שטים", ארון של עץ, שגם הוא תענוג. אבל כתוב "ויצפהו זהב טהור מבית ומחוץ". שוב, רבי חייקא לא כותב כך, אבל אפשר על פי דרכו לפרש שארון הזהב החיצוני הוא בעיקר היראה וארון הזהב שבפנים הוא התענוג. משה רבינו שם באמצע, וגם הוא תענוג – אבל זהו תענוג שלא מורגש בכלל לעצמו. שוב, יש ארבעה תענוגים ויש ארבע יראות כנגדן. היראה מכילה את התענוג, "אהל מועד", אך בעצם סוד הארון, נשיאת הפכים, הוא השרש בתוך הרדל"א של יחוד היראה והתענוג.

בזה נסיים הערב את השיעור שלנו. אולי, בעזרת ה' יתברך, נמשיך ללמוד מתוך הספר הזה. כדאי שלכל אחד יהיה אותו, "חיים וחסד" של רבי חיים מאמדור, מגדולי-גדולי תלמידי הרב המגיד.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "זכור" – סוד השבת ומחית עמלק – הוא יחוד עב-קסא, כח ההתחדשות וההתחדשות בפועל.
• בעבודה עב הוא תקיפות הבטול, האיתן שבנשמה, ו-קסא שמחה בטהרתה מתוך תחושת "איני יודע".
• מט שערי בינה הם שמחה של השגה ושער הנון הוא שמחה בטהרתה – שמחה ללא שום ידיעה.
• בפורים "איני יודע" ובפסח "אני יודע".
• מכח השבת שלפני ימי המעשה ניתן לזכות ל"תֵעשה מלאכה" בדרך ממילא – בהשראה שבתית.
• כל הטוב תלוי בזכרון ה' תמיד ושרש הרע הוא שכחת ה'.
• ניצוץ משה רבינו שבכל אחד הוא זכרון ה' – ואחרי שנפלנו בחטא העגל אנו זקוקים למשה שיעורר בנו את הזכרון.
• הקהלת העם מעוררת רגש קדוש – "ויקהל משה" מתקן את "ויקהל העם על אהרן" במעשה העגל.
• המלאכה היא סוד בנין המלכות – להפוך לעם המקבל על עצמו עול מלכות שמים.
• גם תלמיד חכם הלומד תורה לשמה צריך בדורנו לעסוק במסירות נפש במלאכה של הפצת תורה.
• יהודי העוסק במלאכה בקבלת עול זוכה להיות "עִם המלך במלאכתו".
• סוד השבת וסוד המקדש הם יחוד היראה והתענוג – היראה היא הכלי לתענוג.
• התענוג מיפה את היראה – "אשה יראת הוי'" היא "היפה בנשים".
• כאשר לא מצליחים להתחבר לתענוג – יש לחזור לעבודת היראה.
• בנים מעוררים תענוג ברצונם הטוב ועבדים במעשיהם הטובים.
• הארון המצופה בזהב רומז למשה המצופה ביראה עד שאין לו כל מודעות עצמית.
• "מטתו שלמה" היינו העבודה להטות עצמו כלפי מטה, מתוך מחשבה מודעת על המציאות שלו, כדי לתקן עולם.
• "מקום ארון אינו מן המדה" הוא היחוד המוחלט בין אור התענוג לכלי היראה.