לא שוא עמלו בוניו

בע"ה

אור לכ"ט אלול תשפ"א – כפ"ח

התוועדות הכנה לסליחות אחרונות (ח"ד)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

התוועדות ערב ראש השנה – יום ההולדת של הצמח צדק – עסקה במגוון נקודות-הכנה לשנת השמיטה הבעל"ט. הנקודה הבאה לקמן עוסקת בסוד הנסירה ובנין המלכות – העבודה שמתחילה בראש השנה ונשלמת ביום כיפור. נקודת המוצא היא ביאור קצר של הצמח צדק (בפרק התהלים החדש של אדמו"ר הזקן, החל מיום הולדתו ב-חי אלול), עם הרחבת ההתבוננות בו לאור דברי המגיד ממעזריטש כי סוד הנסירה שייך למדת "גורעין ומוסיפין ודורשין" – התבוננות יפהפיה ורלוונטית על נשיאת ההפכים בין עבודת האדם לבין האמונה המוחלטת שה' לבדו עושה הכל, בפרט בהקשר של עבודתנו להביא את הגאולה האמתית והשלמה.

בנין המלכות בעשרת ימי תשובה

ראש השנה, יום המלכת ה', הוא הזמן של "בנין המלכות", כמבואר בכתבי האריז"ל. המלכות היא רחל – צריך לבנות את פרצוף רחל[ב], שמשלימה את שלשת האבות למרכבה השלמה, אברהם-יצחק-יעקב-רחל (אחר כך רחל, במדה מסוימת, מתחלפת בדוד המלך – דוד מלכא משיחא). בנין המלכות מתחיל בראש השנה ונמשך בכל עשרת ימי תשובה. ביום הראשון של ראש השנה מתקנים את הכתר של המלכות וביום השני את החכמה של המלכות, "החכמה מאין תמצא", כמו קוצו של י ו-י שהולכים יחד לגמרי – לכן שני ימי ראש השנה – "יחיֵנו מיֹמים"[ג] – הם "יומא אריכתא"[ד]. תיקון עשר הספירות של המלכות הוא הכוונה של "שיר המעלות ממעמקים קראתיך"[ה] שאומרים בעשרת ימי תשובה[ו]. סיום בנין המלכות הוא ביום כיפור. זהו הענין של עשרת ימי תשובה. בנין המלכות הוא על ידי סוד הנסירה, שצריך להסביר אותו לעומק.

הפרק החדש של אדמו"ר הזקן השנה, החל מ-חי אלול, הוא פרק קכז בתהלים[ז], שפותח "שיר המעלות לשלמה אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם הוי' לא ישמר עיר שוא שקד שומר". ב"יהל אור" – הפירוש על תהלים של בעל היום הולדת, אדמו"ר הצמח-צדק – הוא מזכיר שאת הפסוק הזה אומרים לפני הכהן הגדול בליל יום הכיפורים[ח] ולכן מסביר אותו (בקיצור נמרץ, בשלשה אופנים שונים) בהקשר של עבודת בנין המלכות הנשלמת ביום כיפור (בתוך הדברים הוא גם קושר את הענין לפסוק "גבֹרי כח עֹשי דברו לשמֹע בקול דברו"[ט], שחז"ל דורשים על שנת השמיטה[י], אליה אנחנו נכנסים, והזהר דורש על בנין המלכות[יא]):

בר"ה עד יוהכ"פ הוא בנין המלכות כמ"ש בפע"ח שער ר"ה בענין הנסירה. ובר"ה נברא אדה"ר ואזי ויבן ה' אלקים את הצלע וגו'. והנה בית הוא צירופי אותיות הדבור כמ"ש בס"י שתי אבנים בונות שני בתים כו' ובעשי"ת ממשיכים בנין עולם הדבור שהוא מדת מלכותו ית'. וזהו ע"ד גבורי כח עושי דברו הנז' בזח"ג בלק קצ"א א'.

"גורעין ומוסיפין ודורשין"

יש ווארט מהמגיד ממעזריטש[יב] שסוד הנסירה מומחש בחז"ל באחת המדות שהתורה נדרשת בה – "גורעין ומוסיפין ודורשין"[יג] (מדה שמופיעה בש"ס בפעם הראשונה במסכת יומא, בלימוד מפסוק של עבודת יום כיפור – יום השלמת בנין המלכות, כנ"ל). מה הכוונה? לפעמים יש אות או מלה בתורה שלשם הדרוש אני לוקח אותה, מוציא אותה מהמקום הראשון שלה – 'תולש' אותה מההקשר הראשון – ו'שותל' אותה במקום חדש, ואז צומחת משמעות חדשה.

המדה הזו מזכירה לי בדיוק את התהליך של הזריעה, הרקבון של הזרע בארץ ואחר כך הצמיחה החדשה – צמיחה מעולה באין ערוך יותר מהגרעין-הזרע הראשון. דברנו[יד] על תהליך של אמת שמסתתרת, ואז נדרשים לאמונה, ובסופו של דבר זוכים לאמת הרבה יותר גבוהה. זהו עוד פשט בענין: הזרע הראשון הוא תחושת האמת הראשונה, משהו מוחשי לגמרי. פתאום ה' עושה שהאמת הזו תתכסה-תרקב – לפעמים ה' עושה כיסוי, ולפעמים אני מיזמתי זורע את הזרע באדמה. הזרע הוא אמת, "זרע אמת"[טו], וכשהוא נרקב הוא נעשה אויס-אמת, הופך לאמונה (שהיא במשהו שאינו אמת בהירה ומוחשית). לכן סדר זרעים נקרא[טז] "אמונת"[יז] – הזריעה, המלאכה העיקרית שאסורה בשמיטה, מרקיבה את הזרע, הופכת את האמת הראשונית לאמונה, כדי להצמיח אין סוף יותר באיכות ובכמות, "אמת מארץ תצמח"[יח] דווקא.

שוב, זהו הסוד של מדת "גורעין [גריעה, שיכולה להיות גם מלשון גרעין-זרע] ומוסיפין [שמים באדמה, מוסיפים לקרקע, מחברים לקרקע לגמרי] ודורשין [הצמיחה החדשה שבאין ערוך לגמרי מהמצב הראשוני]".

מי יבנה את בית המקדש השלישי?

נשתמש במדה הזו ביחס לפסוק שפותח את פרק קכז – "אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם הוי' לא ישמר עיר שוא שקד שומר". קודם כל, מה הפשט של הפסוק? צריך שה' יבנה את הבית ושה' ישמור את העיר – כל בנין צריך להיות על ידי הקב"ה, וכל שמירה על ידי ה'. בנין הוא אור פנימי ושמירה היא אור מקיף, בנין שייך לבית ושמירה לכל העיר. לעניננו, הבית הוא בית המקדש והעיר היא ירושלים עיר הקדש[יט] – זהו גם פשט הפסוק[כ]. בלי ה' הכל "שוא" – "שוא עמלו בוניו בו... שוא שקד שומר".

יכול להיות מצב שה' נמצא, ואני מודע לנוכחות ה' ולכך שבלי ה' איני יכול כלום, ועדיין אני עושה משהו עצמי? אנחנו אוהבים להסביר[כא] את שלש הבחינות של "עוזר ומושיע ומגן" לפי דברי רבי לוי יצחק מברדיטשוב[כב], ובתמצית – ב"עוזר" ההרגשה שאני עושה וה' מסייע; ב"מושיע" ההרגשה שהצלחת העשיה שלי תלויה לחלוטין בישועת ה', כ'שותף שוה' בעשיה; ב"מגן" מורגש שה' עושה הכל מצדו (בחנם, "מגן" בארמית), ללא עשיה שלי כלל. ב"מגן" באמת המודעות לכך שה' עושה הכל 'מנטרלת' את העשיה שלי, אבל בבחינת "עוזר ומושיע" בהחלט גם אני עושה משהו, אבל אני מאמין – ויותר מזה, ממש מרגיש – שה' פה עוזר ומושיע. ההרגשה הזו לא מונעת ממני עשיה. בדרך כלל מדברים על המעלה של "מגן", אבל כאן נדגיש דווקא את המעלה ההפוכה (על דרך המעלה ב"ארדוף אויבי ואשיגם"[כג] של דוד המלך על מעלת "אני ישן על מטתי ואתה עושה" של חזקיהו[כד], אותה הזכרנו הרבה פעמים[כה]).

בהקשר של בנין הבית ושמירת העיר, באמת יש שאלה "מי יבנה את בית המקדש השלישי?" – יש לנו בענין מאמרים גדולים במלכות ישראל[כו]. דרך אגב, השנה, שנת השמיטה, צריך להוסיף בלימוד תורה[כז] וזו שנה שלמה של מלכות, השנה השביעית. לכן אנו מציעים לכלול בלימוד התורה בשנה זו את שלשת כרכי מלכות ישראל – ללמוד אותם בעיון ולהיות בקיאים בהם, והעיקר להפיץ את מלכות ישראל דווקא בשנת שמיטה.

שוב, מי יבנה את בית המקדש השלישי? יש שתי דעות הפוכות לכאורה – או ש"משיח בונה מקדש"[כח], הבנין על ידי פעולת בשר ודם, או שהמקדש ירד באש מן השמים כשהוא כבר גמור, בנוי ומשוכלל[כט]. ידוע התיווך בדרך כלל בחסידות[ל], שגם מוסבר אצלנו באריכות, שמשיח הוא בתכלית הבטול גם כאשר הוא פועל משהו בידים שלו. הוא בתכלית המנוחה, הענין של שנת השמיטה. מנוחה היא מנוחת הדעת – הוא בדעת דגדלות בתכלית, מרגיש ש'אני לא עושה כלום, רק ה' עושה'. העשיה בתודעה הזו גופא היא ירידת בית המקדש מן השמים. זהו, בקיצור נמרץ, הווארט של "מי יבנה את בית המקדש?", חלק גדול מהתורות של מלכות ישראל.

"אם הוי' יבנה בית – לא שוא עמלו בוניו בו"

בשביל מה אמרנו זאת? נשתמש במדה של סוד הנסירה בפסוק הזה:

קודם כל, נשים לב לתופעה יפה: כתוב כאן פעמיים הביטוי "אם הוי'". המלה "אם" הולכת עם בינה, סוד "אם לבינה תקרא"[לא] – בינה גם לשון בנין. והנה, "אם הוי'" עולה בינה-יבנה (שעולה גם אלול). אם כן, יש כאן שלש פעמים יבנה – "אם הוי'... יבנה... אם הוי'". בפסוק התיאור הוא שלילי – הבניה לא כמו שצריך, כפי שמסביר רש"י. שלמה לא בנה מהתחלה עם אמונה שלמה – היו לו כוונות לא טובות – ולכן מהתחלה אומר לו דוד אביו 'שלמה, בני היקר, אם ה' לא יבנה את הבית, אם לא תבנה כדבעי, כל מה שתשקיע בבנין הוא שוא'.

בכל אופן, הפסוק מתחיל בצד השלילי, והייתי שמח לשמוע את הצד החיובי, מה יקרה כשה' יבנה את הבית? לשם כך צריך לעשות נסירה בפסוק – לעקור את המלה "לא" ממקומה ולשתול אותה במקום אחר. לעשות כאן דרוש בדרך "גורעין ומוסיפין ודורשין" ולומר 'אם הוי' יבנה בית – לא שוא עמלו בוניו בו, אם הוי' ישמור עיר – לא שוא שקד שומר'. במספרים השינוי הזה הולך יפה, "לא שוא" עולה 338, פעמיים 13 ברבוע, וממילא פעמיים "לא שוא" עולה הוי' ברבוע (676), אומר הוי' בשלמות (זהו גם הערך של ביטוי שלם בהמשך הפרק, "הנה נחלת הוי' בנים"[לב], שראשי התיבות שלו הם אותיות "יבנה" הנ"ל).

[הערה מהקהל: יש שיר ישראלי, שנעמי שמר חברה לזכר אביה החלוץ שהיה שר על בית המקדש, שאומר אותו דבר – 'אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש, לא לשוא אחי חצבת לבנין חדש, כי מן האבנים האלה יבנה המקדש'...] בסדר, שנת השמיטה היא שנה של "זמרת הארץ" – מתאים לעשות בירורים על "זמרת הארץ", שירי ארץ ישראל הישנים...

מה החידוש בדרשה הזו? מה שאמרנו לגבי "מי יבנה את בית המקדש". אם ה' כן יבנה בית – אם ה' יבנה את הבית, הכל ה' – אל תחשוב ש"שוא עמלו בוניו בו". זו נשיאת הפכים גמורה. לכאורה, "אם הוי' יבנה בית" – רק ה' יבנה את הבית, אין יותר "בוניו", אנחנו לא עושים כלום. הפסוק מחדש לי ש"לא שוא" אלא "עמלו בוניו בו" – יש "בוניו" והם "עמלו". אל תחשוב שהעמל שלהם הוא "שוא" כי ה' עושה הכל – אדרבא, זו נשיאת ההפכים שהולכים יחד של "דירה בתחתונים"[לג], על דרך "מקום ארון אינו מן המדה"[לד] שמתחולל בתוך הבית.

זו דוגמה של שימוש במדה שהרב המגיד אמר שהיא סוד הנסירה – "גורעין [לשון גרעין, כנ"ל] ומוסיפין ודורשין" – על הפסוק הראשון של פרק קכז בתהלים. ה' עושה את הכל – ועדיין לא שוא מה שאני עמל בדבר. ה' שומר את הכל – ועדיין לא שוא מה שהשומרים בשר ודם שוקדים על מלאכתם.

המפרשים[לה] מסבירים ש"שקד" פירושו לא רק מהירות, כמו עץ השקד[לו], אלא גם תהליך בטוח (דליג'ינט באנגלית) – עשיה בחריצות והתמדה, כמו שאומרים על לימוד התורה "שקידה והתמדה". בתורה צריך גם לעמול, עמל תורה. כתוב "אדם לעמל יולד"[לז], והשאלה איזה עמל – עמל מלאכה? עמל שיחה? – והמסקנה היא עמל תורה[לח]. בתוך התורה גופא צריך שקידה והתמדה. חלק מהעמל והשקידה שלנו לבנית הבית ושמירת העיר באופן הנכון הוא עמל ושקידה בתורה שבענין, במלכות ישראל, כמו שהצענו.

"עושי דברו לשמוע בקול דברו"

נחזור לפסוק "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" שמזכיר הצמח צדק – הפסוק של שמיטה בדברי חז"ל, שהזהר דורש על בנין המלכות, בנין פרצוף רחל: "דברו" היינו המלכות, עולם הדבור, שאנחנו צריכים לתקן-לעשות אותו ואחר כך "לשמוע בקול דברו".

רבי אברהם אבולעפיא מסביר הרבה את העקרון הזה – אצלו זהו הכח של הנבואה, אתה מתמקד בצירוף אחד ולפתע הוא משתנה ואתה שומע או רואה משהו אחר. יש לו ספר שנקרא "אמרי שפר", משום שהוא מבוסס על השרש שפר שיש משמעות בלשון הקדש לכל הצירופים שלו (כלומר, שכל אחד מששת צירופיו הוא שרש בלשון המקרא – תופעה נדירה, שיש לה רק שבע דוגמאות). אתה מתמקד ב-שפר ופתאום אתה רואה שרף – המלאכים של עולם הבריאה, "שרפים עֹמדים ממעל לו"[לט] – ואז הופך פתאום לפרש שרוכב של סוס וכו'. בראש של מי שמתבונן כך יש סרט, שמורכב מהרבה 'סטילס' שמתחלפים מהר. מצד אחד אתה עושה ומתקן, ומצד שני אתה שומע ו'מקבל' מה שיצא-יוצא לך 'מעצמו'.

מה העבודה שלנו? אנחנו מדברים הרבה על "קביעה רצונית"[מ] – היכולת של האדם לקבוע את המציאות כשהוא מחליט עליה בצורה חדה ובהירה. כאן יש משהו קצת אחר, יותר מתאים לאי-בהירות של "לשכֹן בערפל"[מא] של שנת תשפ"ב[מב]. שוב, "עושי דברו" הוא תיקון הדיבור של המלכות, אבל כשאדם מתקן את הדיבור הצירוף משתנה – ואז צריך "לשמוע בקול דברו", לשמוע מה יצא מהתיקון. האדם צריך לעשות – לעשות-לעשות-לעשות[מג] – וכשהוא עושה המציאות נתקנת, הצירוף משתנה, וצריך לשמוע מה הוא עשה, מזכיר את "נעשה ונשמע"[מד] (פסוק שחז"ל[מה] מסמיכים אליו את הפסוק "עושי דברו לשמוע בקול דברו"). עשיה מהסוג הזה מתאימה לנשיאת ההפכים של 'אם ה' יבנה בית לא שוא עמלו בוניו בו' – עלינו לעשות ואחר כך לשמוע מה פעל ה' מתוך העשיה שלנו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עבודת עשי"ת, הנסירה ובנין המלכות, רמוזה בפסוק "אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו".
• סוד הנסירה הוא "גורעין ומוסיפין ודורשין" – זריעת גרעין אמת שירקב ותצמח ממנו אמת חדשה.
• משיח בונה מקדש מתוך תודעה שה' עושה הכל – וזו ירידת המקדש באש מן השמים.
• השמיטה מכניסה לתודעת עשיה מתוך מנוחה – עשיה במוחין דגדלות והכרה שרק ה' הוא העושה.
• "דירה בתחתונים" היא נשיאת ההפכים של ההכרה שה' עושה הכל – אך העשיה שלי אינה לשוא.
• בשנת השמיטה יש להוסיף בלימוד והפצת עניני "מלכות ישראל" בעמל ושקידה – לזירוז בנין המלכות.
• עבודת "עושי דברו לשמוע בקול דברו" היא לעשות-לתקן את המלכות ("דברו") במציאות – ורק לאחר מכן לשמוע את ה'צירוף' שנוצר כתוצאה מהתיקון.