הרכבת אנוש לראשנו (כב)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"

לרבי הלל מפאריטש

כ"ו סיון תשמ"ד – ישיבת שובה ישראל, ירושלים

 

ב"ה

למדנו שביום השלשים, בפסח שני, יש גלוי העטרה מחדש. גלוי זה הוא סוד הכרוז שמכריז כי כל מי שלא ראה את המלכה יכול להיכנס ביום האחרון, ומי שלא יכנס יפסיד, שכן השערים יעלו. ממשיך הזהר ואומר דבר שנראה לאורה סותר:

ו.

דהא מתמן [מפסח שני] עד שבעה יומין תרעין פתיחן, מכאן ולהלאה ינעלון תרעי, ועל דא פסח שני ע"כ [=משם עד שבעה ימים השערים פתוחים, מכאן והלאה ינעלו השערים, ועל זה פסח שני].

עד כאן היה מובן שפסח שני הוא זמן נעילת השערים, ואילו כאן מתחדש שיש עוד שבעה ימים. גם בהלכה לא רואים בכלל שיש משהו בימים הללו. מה ענינם?

הנה הטעם לשבעה יומין אחר הזמן, יש להקדים תחלה ענין איסור אכילת חמץ בז' ימי הפסח [הראשון] אף על פי שאין חיוב לאכול מצה רק בלילה הראשונה.

כאשר אוכלים את הקרבן בליל טו באייר "מצה וחמץ עמו בבית", ואין איסור חמץ אלא עם הקרבן. כאשר אוכלים את קרבן פסח שני אסור לאכול עמו חמץ, רק "על מצות ומרורים יאכלוהו", אבל מיד אחר כך מותר לאכול חמץ. לעומת זאת, בפסח הראשון יש מצוה לאכול מצה בלילה הראשון, ובזמן הבית גם קרבן פסח, ואילו בשאר ימות הפסח נותר רק איסור חמץ, ואין מצות עשה לאכול מצה או קרבן פסח לאחר הלילה הראשון.

אם כן, בלילה הראשון יש ארבע מצות [אכילת קרבן פסח, אכילת מצה, אכילת מרור וספור ביציאת מצרים] ואחר כך נותר רק איסור. צריך לומר, שאם יש דבר כזה בפסח הראשון יש ודאי דבר דומה גם בפסח שני שנשאר שבעה ימים.

הענין הוא דהמשכת אמונה הפשוטה [של חג הפסח] הנ"ל להתלבש בלבוש דקטנות דהכרה [על ידי המצה, בשונה מן הקרבן] הוא בליל ט"ו על ידי אכילת הפסח על מצות כו' כנ"ל. אך להיות ש[מתוך ההסתכלות "ביקרא דמלכא", שהוא גלוי העטרה שעל כנסת ישראל] ממילא נמשך מזה בחינת ביטול בכל הז' מדות שבלב [כמו מי שמסתכל במלך – "מלך ביפיו תחזינה עיניך"],

כאן, ובמהלך פרק זה, הוא פותח נושא גדול וחשוב מאד. כאשר למדנו על "הכנעה, הבדלה, המתקה" לא דברנו על המלכות. ההכנעה שבעצם המלכות היא שפלות, והיא נקראת 'שפלות בעצם'. כעת הוא יתחיל להסביר אותו בהרחבה.

לאותה 'שפלות בעצם' הוא קורא 'שוב שלא על ידי רצוא'. בדרך כלל, כל גלוי בנפש כולל שתי תנועות הפוכות – "רצוא ושוב". "רצוא" היא תנועה של כלות הנפש לצאת מעצמה, ואילו "שוב" היא התנועה ההפוכה, כאשר הנפש חוזרת אל התודעה העצמית שלה, ומגלה כוחות נפש על מנת לפעול בעולם. הוא מחדש שיש מצב בנפש של "שוב" ללא "רצוא" שקדם לו. זוהי שפלות בעצם.

במהלך הפרק יסביר ר' הלל שלש מדרגות של "רצוא ושוב" בנפש, וחוץ מהם את מדרגת ה"שוב" ללא ה"רצוא".

והוא ענין שוב שלא על ידי רצוא שהוא בחינת שפלות בעצם, שלא מצד הרצוא כלל שהוא ענין הגבהה והתנשאות שבלב לעלות בעלית המדרגות בג' בחינות,

אחת מן השאלות הגדולות ביותר בכל ענין פסח היא השאלה הבאה: אם חמץ הוא דבר רע, גאוה, למה מותר לאכול אותו בכל השנה? למה לא לאכול רק מצה? הרי לגבי גאוה נאמר "לא מיניה ולא מקצתיה" וכך פוסק גם הרמב"ם. זו שאלה חשובה.

כאן הוא מסביר, שחמץ הוא הגבהה, והגבהה טובה בכל השנה. למה? כי הגבהה בקדושה היא "רצוא", ועל כך כתוב "ויגבה לבו בדכי הוי'". בשביל לרוץ אל ה' צריך הגבהה בנפש. כל שאיפה דורשת יוזמה, ואפילו אם זו השאיפה הכי נעלית – להתיחד עם ה'. זו אינה שפלות בעצם.

יש כאן טעות נפוצה. בדרך כלל חושבים ש"רצוא" בכלות הנפש הוא כטבע הנר להבטל ולכלות, להיות אין ואפס [כמבואר בספר התניא פרק יט]. לכאורה זהו בטול, אבל הוא מסביר אחרת. כל דבר שאתה רוצה הוא יוזמה והגבהה, הוא חמץ, אלא שחמץ בכל השנה הוא דבר טוב. אם אדם יהיה במצב של שפלות בעצם גם בכל השנה הוא לא יזום שום דבר. צריך שיהיה גם "רצוא" וגם "שוב", גם חמץ וגם מצה – "שבכל הלילות אנו אוכלים חצץ או מצה".

אבל יש שבוע אחד בשנה שצריך להיות בו במצב של "שוב" ללא "רצוא", "שוב" בעצם. לא צריך לרצות בו שום דבר. אלו שבעת ימי חג הפסח [הנושא הזה הוא הנושא החשוב ביותר בכל המאמר כולו].

כל "רצוא" להתבטל בתוך ה' זו עליה במדרגה, וכל עליה במדרגה היא חמץ. אפילו העליה למדרגה הכי גבוהה, כמו ה"רצוא" של היחידה, היא בגדר חמץ, ורק המצה של פסח היא "שוב" שלא קדם לו שום "רצוא".

[כעת ניתן להבין מכך עוד ענין: יש אחד שרוצה להיות למטה, להיות בטבע, והטבע הוא בטל מצד עצמו. אדם טבעוני לא אוהב לאכול דברים שמביאים אותו לידי הגבהה, כמו בשר. אבל דוקא על בשר נאמר שהוא מחזק את כושר החשיבה וההתבוננות, למי שראוי לכך. הוא נותן לו כח להתעלות. הבהמה היא למעלה מן הצומח, והיא עצמה שואפת למעלה להתעלות בתוך המדבר האוכל אותה. אותו היחס קיים בין חמץ ומצה. החמץ נותן לאדם יוזמה, והיא יכולה להיות גם בשיא הקדושה].

לפני שיתחיל להסביר את השפלות בעצם הוא מסביר שלש מדרגות של "רצוא", של רצון להתעלות, כנגד נפש-רוח-נשמה, חיה ויחידה. בכתבי האריז"ל זהו סוד הצלם: האות צ כוללת את הנפש הרוח והנשמה, האות ל כוללת את החיה, ואילו האות ם כוללת את היחידה. בכל אחת מהם יש תנועה של "רצוא ושוב".

נתחיל עם המדרגה הראשונה:

הא' בלב החיצוני שבו השראת בחינת הרוח שעולה ברצוא ותשוקה להכלל באלקים חיים [בחסידות זהו כנוי לאמא] מצד התבוננות הנקראת נשמה [והיא הפועת על הרוח], שמתבונן בפנימיות בינתו [ב'דערהער'] איך דכולא קמיה כלא חשיב, שזהו בחינת ביטול ההשתלשלות במקורן בבחינת רשימו הנקרא מאור לאור [עיין במאמר וירא ישראל], ומצד זה תתפשט האהבה שבלב מלבושיה [הם האהבות הזרות והקשר לעולם הזה] ואינה נאחזת בשום דבר לא גשמי ולא רוחני, רק עולה בתשוקה נפלאה להכלל במקור כח האלקי שממנו נתהוו כל ההשתלשלות מאין ליש, ובחינה זאת הוא בחינת הרצוא בנר"נ.

מדרגות הנר"נ הן האור הפנימי בנפש, בעוד מדרגות החיה והיחידה הן מדרגות של מקיפים. כל עבודת החסידות היא להגיע ל"רצוא" על ידי התבוננות. במה? באורות הפנימיים בנפש ההתבוננות היא בבטול כל העולמות במקורם באלקות.

מהו המקור של כל העולמות? מסביר ר' הלל בכל מאמרי החסידות שלו, כי המשפט "כולא קמיה כלא חשיב" מתאר את בטול כל ההשתלשלות בנקודה אחת. מהי אותה נקודה? זו נקודת הרשימו שאחר הצמצום הראשון. כאשר רוצים לבטל את העולמות כולם לא צריך להגיע לאור אין סוף שלפני הצמצום. צריך לחפש את המדרגה הכי נמוכה בה הכל בטל. כל העולמות כולם, מאדם קדמון ועד עולם העשיה הגשמי, כלול בתוך נקודת הרשימו.

על פי אותו יחס, יש גם מדרגות שונות של בטול. הבטול הראשון הוא בטול האור במאור, וזהו בטול כל העולמות בתוך נקודת הרשימו. הרשימו הוא המאור לגבי אור כל העולמות. ברגע שאדם משיג כיצד כל העולמות "קמיה כלא חשיב" הוא השיג את בטול האור בתוך המאור שלו. ברגע שהוא משיג זאת הוא רוצה גם בעצמו להיכלל בתוכו. ממילא עולים כל הנר"נ שלו להיכלל ולהבטל במאור [המאור כאן אינו כנוי לעצמות ה'].

מה קורה לאדם זה בנפש? קורה לו מה שמכונה בשולחן ערוך 'התפשטות הגשמיות'. הנשמה שלא אינה נאחזת בשום דבר – לא גשמי ולא רוחני – ועולה בתשוקה נפלאה להכלל במקורה. זהו ה"רצוא" במדרגת נר"נ. ב"רצוא" זה פועלת הבינה, הנשמה, על הרוח להיכלל במקורה, בעוד הנפש נכללת בהם בדרך ממילא [הנפש מצד עצמה לא רצה בכלל]. עיקר העליה היא של הרוח – "רוח האדם העולה היא למעלה" – והיא נעשית בכח ההתבוננות של הנשמה.

אפשר היה לחשוב שאין למעלה מכך, אבל כאן הוא עולה עוד מדרגה:

ויש בחינת רצוא למעלה מזה הוא בבחינת החכמה הנקראת חיה, והוא בחינת הראיה לאסתכלא ביקרא דמלכא [ולא מצד ההתבוננות והשמיעה הפנימית. זו אינה ההסתכלות עליה דובר בפרק הקודם, אלא הסתכלות שבאה] כאשר רואה ביטול ההשתלשלות בבחינת פנימיות ועצמיות האור דאין סוף כמו שהוא קודם הצמצום,

בשכל, ואפילו בפנימיותו, אתה יכול רק להכיר איך יש מקור לכל ואיך הכל בטל לחלוטין במקור שלו, אבל התבוננות לא יכולה להשיג מעבר אליו. לעומת זאת, בכח החכמה שבנפש ניתן להשיג איך המקור עצמו בטל במדרגה שמעליו. מדרגה זו היא אור אין סוף שלפני הצמצום. זהו עיקר ההבדל בין שמיעה לראיה, בין הנשמה לחיה. הראיה היא חוש יותר פנימי בנפש.

בדרך כלל העליה בעבודת ה' היא מלמטה למעלה, ולכן ההתבוננות של הבינה קודמת אל ראית החכמה, אבל מי שהוא נשמה דאצילות יכול לראות גם בלי להתבונן.

ששם הוא בחינת ביטולם על דרך גילוי ההעלם.

יש בטול של מאור לאור, כמו שמש שממנה יוצאת קרן אורה, ויש התבוננות כיצד אותה התפשטות בטלה אל המקור, כיצד היא אין ואפס לגבי המקור. אבל ישנה מדרגה אין סוף גבוהה ממנה, והיא גלוי ההעלם. הבדל זה הוא מיסודות החסידות החשובים ביותר. ההתבוננות של 'עצם והתפשטות' היא בשני דברים שונים זה מזה, אלא שעל ידה אתה תופס כיצד ההתפשטות בטלה אל העצם.

לעומת זאת, והרבה יותר עדין, בטול הגלוי אל ההעלם הוא באותו הדבר. יש דבר נעלם, שסגור וחתום בתוך קופסא, ואתו הדבר עצמו מתגלה. אני לא רואה משהו אחר המתפשט מן המקור. אני רואה אותו עצמו בשני מצבים שונים: במצב של גלוי ובמצב של העלם. הבטול הזה הוא בטול העולמות כולם לגבי אור אין סוף שלפני הצמצום. "כל מה שיש ביבשה יש בים", וכל מה שיש אחר הצמצום ישנו גם לפניו. זו השגה הרבה יותר גבוהה.

הבטול של העולמות לגבי הרשימו הוא כאילו לקחתי את השולחן וזרקתי אותו חזרה למעלה למקורו. הוא בטל בו, שכן "כולא קמיה כלא חשיב", אבל בבטול של הסתכלות אתה פתאום רואה שהשולחן הזה הוא גלוי של העלם שלפני הצמצום. אתה בכלל לא צריך לזרוק אותו, כי אין פה שום דבר שיתפשט ושצריך להחזיר אותו למקור [נושא זה הוא מן הראשונים שלימד אדמו"ר הזקן, ובשער היחוד מסביר אותו ר' הלל באמצעות תשעה משלים].

אצלנו, בטול קרן האור לרשימו הוא בדיוק כבטול הנר"נ בנפש. כל הנר"נ הם רק הארה של הנפש ולא עצם הנפש. מה שאין החיה היא כבר תחלתו של שרש הנשמה, ושרש הנשמה מתחיל להרגיש כיצד כל העולמות הם רק גלוי של ההעלם. אי אפשר לשמוע זאת, רק לראות.

אפשר היה לחשוב, שבמדרגה זו כבר אין "רצוא", ושהכל בה הוא רק "שוב". אם הכל רק גלוי ההעלם אינך צריך לרוץ כלל. אומר ר' הלל – לא. גם כאן יש "רצוא".

ויש בזה ב' בחינות [האור המקיף של החיה והאור הפנימי שלה], ראיה דהשגה וראיה דלמעלה מהשגה שהוא מקיף דחיה שזהו מצד הראיה דרצון הפשוט אמיתת המקור להשתלשלות שהוא למעלה מעשר ספירות הגנוזות בהעלם העצמיות, שזהו "ויראו את הוי'" יעוין שם במאמר הנ"ל (הנדפס בפלח הרמון שמות), נעשה מזה רצון יותר פנימי בבחינת מקיף דחיה כו'.

בערכים שלנו: לראות איך בטלים כל העולמות כולם במדרגה ד' – מדרגת הרצון הפשוט שלפני השעשועים – זו ראיה של מקיף החיה, "ראיה שלמעלה מהשגה". זהו בטול במדרגת אריך של 'אחד'. לעומת זאת, לראות כיצד בטלים כל העולמות במדרגה ז' זו כבר ראיה פנימית של החיה, "ראיה דהשגה". זהו בטול במדרגת זעיר של 'אחד'. כך או כך, אם אתה רואה איך כל הגלוי בטל לגבי ההעלם, שזו הראיה של אור אין סוף שלפני הצמצום, גם אתה רוצה להיות בטל ה' כמו גלוי לגבי העלם.

יש כאן עוד נקודה: קודם אמרנו שהשולחן הוא כביכול גלוי לגבי מה שלפני הצמצום. זהו רק פועל יוצא. עיקר הכוונה כאן היא, שמדרגה ז' של מדרגת 'אחד' היא עצמה גלוי העלם לגבי מדרגת 'יחיד' – ההעלם העצמי של האור במאור. כלומר, כל העולמות כולם בטלים במדרגה ז', אבל מדרגה זו עצמה היא 'גלוי ההעלם'. בטול זה הוא "ראיה דהשגה". יותר מזה: אפשר לראות איך בטלים כל העולמות במדרגה ד', ולראות כיצד היא עצמה גלוי לגבי ההעלם של מדרגת 'יחיד'.

אם כן, יש "רצוא" להיות בטל לה' כמאור לגבי האור, ויש "רצוא" להיות בטל ל' כמו הגלוי לגבי ההעלם. זהו הבטול מצד החיה שבנפש.

ולמעלה מזה בחינת הרצוא דיחידה שהוא כאשר נתגלה נקודת פנימיות הלב שלמעלה מבחינת ראיה דלאסתכלא,

אלא נקראת "רעותא דלבא", וכאשר  מתגלה ביהודי עצם נקודת הלב, שלמעלה מהסתכלות וכל שכן מהתבוננות:

והתעוררות זאת הוא בבחינת עונג הפשוט שאינו מורכב בשום טעם אפילו טעם הכמוס כו', וכמדריגת רשב"י "[בחד קטירא אתקטרנא] ביה אחידא ביה להיטא" (זח"ג רצב, א) [בלי שום אמצעי] שזהו גם כן מצד גילוי רצון הפשוט כנ"ל [שלמעלה מחכמה הכלולה ברצון זה, ובאצילות הוא בחינת חכמה שבגלגלתא שגנוז בבחינת פנימיות בחכמה סתימאה כו' וד"ל] מצד עצמיות הרצון כו'.

כלומר, הבטול כאן הוא מצד הכתר שבכתר, ולא מצד החכמה שבכתר.

נסביר: קודם הוא חילק בין "מקיף דחיה" ובין פנימי דחיה", אבל חיה בכללות היא כנגד החכמה. כעת הוא אומר שאפילו המקיף של החיה, שהוא הרצון הפשוט וכתר, אינו כתר ממש אלא הוא החכמה הכלולה ברצון הפשוט. לפני הצמצום זו היתה מדרגה ד', ואילו לאחריו זו מדרגה ס' – אריך אנפין דאצילות. אם כן, הרצון שאחר הצמצום הוא הגלגלתא, אבל בתוך הגלגלתא יש חכמה של פרצוף הגלגלתא. מוסבר בחסידות, שמדרגה זו היא הרצון הפשוט לבוא לידי חכמה סתימאה.

לא מדובר על פרצוף חכמה סתימאה בפני עצמו, שהוא החכמה של כללות פרצוף אריך אנפין, אלא על מדרגה גבוהה יותר. זו החכמה של פרצוף הגלגלתא, והיא מתלבשת אחר כך בפנימיות פרצוף חכמה סתימאה. מה שאין כן הכתר שבכתר הוא רצון הפשוט ועונג הפשוט ממש, שאינו מורכב בשום דבר – זו מדרגת היחידה. זו היחידה שבטלה אל ה'יחיד'.

למה הוא הגיע לכל זה? כי לא יתכן שום בטול בבחינת 'יחיד' עצמו, אלא כל בטול הוא בטול אל משהו אחר. ממדרגה ג' ומעלה הכל הוא בחינת 'יחיד' והעלם העצמי. איך האדם מרגיש את הבטול הזה? על ידי 'רעותא דלבא', לא על ידי הסתכלות ולא על ידי התבוננות, הוא יכול להרגיש את בטול הרצון והענג הפשוט אל בחינת 'יחיד', ולהרגיש כיצד כל העולמות כלולים ובטלים שם. גם הוא רוצה להכלל ולבטל כך, וזו השאיפה וה"רצוא" של היחידה שבנפש.

אם כן, כל המדרגות שראינו עד כאן לא נגעו במדרגת 'יחיד'. ראינו כיצד כל המדרגות של 'אחד' בטלות במדרגת 'יחיד' או כיצד הרשימו בטל. מה שאין כן השפלות בעצם. אכילת מצה בפסח היא גלוי של ה'יחיד' מצד עצמו, כאשר אין לו שום רצון.

נסביר: פעם למדנו אצל אדמו"ר האמצעי שאפילו במדרגת 'יחיד' יש עשר ספירות, והסברנו שיש הבדל בין בטול ובין התבטלות. כל המדרגות שראינו עד כאן הן מדרגות של התבטלות – דבר אחד מתבטל אל דבר אחר – אבל העלם העצמי של האור בעצמות ה'יחיד' זו מדרגת בטול. בהקשר שלנו, גם במדרגה הכי גבוהה "רצוא" הוא תמיד התבטלות.

עד כאן למדנו על שלש מדרגות של "רצוא". כעת צריך להבין מהו ה"שוב" שיש בכל אחת מן המדרגות הללו, ולאחר מכן אפשר יהיה להסביר מהו "שוב" בלי "רצוא", שהוא סוד המצה בפסח. לאחר הבנת ענין המצה נוכל להבין את סוד איסור חמץ במשך שבעת ימי הפסח, ומתוך כך להבין גם את דברי ספר הזהר, שהשערים לא נסגרים גם בפסח שני במשך שבעה ימים.