"ואשא אתכם על כנפי נשרים"

שיעור חמישי במאמר אמונה ובטחון פרק ח - מתוך הספר לב לדעת

ד' אדר ב' תשנ"ב – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את פרק ח במאמר אמונה ובטחון. בתחילת השיעור סוכמו ארבעת שלבי הקביעה הרצונית, דרך הדגמת השלבים ב"לא אדם"-"עז כנמר"-"אדם"-"קל כנשר", וכפי שהותחל לבאר בשיעור הקודם. בהמשך השיעור הורחב על תעופת הנשר, בהסבר הפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים", כשהכוונה בו היא לדרגת כנפי נשרים, שהיא כח העינים. הודגש שבכח הבטחון הגמור לנצח את המות. בהקשר לכך הובאו דברי המדרש לגבי שיוט הצדיקים לעתיד לבוא כנשרים, והסביר כי היא ה"תורה חדשה מאתי תצא". בסוף השיעור התבארה מצוות מזוזה, המזיזה את המות בכחה ה"מניע הבלתי מתנועע", והורחב אודות מבצע הרבי הקשור עם תיקון המלכות.

א. שלבי הקביעה הרצונית מהאמונה ועד העינים

להפוך את המחר להיום

[חסרה ההתחלה]

אמונה זו אומנות. כתוב שאמונה מלשון אומנות[ב], הכח בנפש לצייר נכון את העתיד המיוחל – מה העתיד צריך להיות, מה המחר צריך להיות, כדי לעשות את המחר היום, כמו שנסביר הערב. כל העבודה של יהודי היא לקחת את המחר ולעשות את המחר היום. כמו שהמשיח ענה לרבי יהושע בן לוי[ג] ששאל אותו 'מתי אתה בא?', אז הוא אמר לו 'היום'. מה הכוונה "היום"? מבואר בחסידות[ד] שזה תלוי בעבודה כזאת של "היום", לעשות אותי, תעשו אותי היום, אל תחכו למחר.

"יש מחר שהוא לאחר זמן" חז"ל אומרים[ה]. גם עצם המילה מחר היא מלשון לאחֵר, הפירוש של מחר זה מלשון אחר כך, אחרי כן. אבל העבודה שלנו היא "היום לעשותם"[ו], מה זה "היום לעשותם"? לעשות את המחר, שהמחר יהיה היום. וזה מה שמשיח אומר – "היום אני בא", זה תלוי בכם "היום". העבודה שלכם לעשות אותי, לעשות את המחר שלי – "היום", עכשיו.

על המשיח כתוב "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר"[ז], "חכה לו – כי בא יבא, לא יאחר" – אל תאחרו אותו. שוב, זה תלוי בכם, במחשבה, אל תאחרו אותו, "לא יאחר", "בא יבא" היום.

ארבעת שלבי הקביעה הרצונית

כל זה הוא תיקון ההשקפה של היהודי, בכח היהודי לחדש – "החדש הזה לכם"[ח]. יש בזה ארבעה שלבים שהסברנו כאן[ט] בקביעה הרצונית בנפש: שלב א' – בירור החזון. אם לא ברור לך המחר, אז אי אפשר לעשות מהמחר היום. אז קודם צריך לראות את המחר, וזה תלוי באמונה.

נקודת המוצא היא נקודת האמונה. הבטחון לוקח את נקודת האמונה, הנקודה של האומנות, של ראיית החזון בצורה ברורה ונכונה, ומוריד את זה בפועל. אז קודם כל לאחר שיש אמונה ברורה, אני צריך לרצות חזק שאכן הדברים יתממשו היום ולא מחר, שזה יתגשם עכשיו. זה רצון, זה כבר להוריד – בלשון הקבלה – מהמרחף מעל הראש אל מצח הרצון. להתעצם עם החזון, לרצות אותו ברצון תקיף מאד עכשיו.

אחר כך, אם הדבר הזה לא עובר את השכל הטוב, הרצון בלי סינון ותיקון של שכל הוא עלול להתפוצץ-להישבר. השכל הוא הסינון והקשר בין הרצוי לבין המצוי. הוא הגשר בין  הרצוי למצוי, שהרצוי יוכל באמת להתאים את עצמו להתלבש בתוך המצוי, בתוך המציאות. זה תלוי בשכל, זה תפקיד השכל, זה עיקר התפקיד של השכל. השכל הוא לא דבר לעצמו. השכל בסך הכל ממוצע כתוב[י], אמצעי. השכל הוא אמצעי לחפש את המעבר הנכון, הגשר הנכון בין הרצוי לבין המציאות.

אחר כך יש שלב ד', השלב הרביעי לאחר השכל, לאחר שהשכל לוקח את הרצון ומתרגם את הרצון למציאות – לפתוח עינים, ויש כח בעינים ממש לראות את המציאות כמו שאתה רוצה, ובכך לקבוע מה תהיה המציאות, לפי המבט שלך, לפי ההסתכלות שלך. על זה כתוב "כזה ראה"[יא], תראה את זה ככה, "וקדש", וככה תקדש, ככה תקבע את המציאות ממש. "החדש הזה לכם", כמו שלמדנו כאן בשיעורים הקודמים. ושוב, השכל הוא כפשוטו במח, אחר כך הראיה בעינים.

מה"לא אדם" באמונה עד ה"קל כנשר" בעינים

אם כן, תיארנו פה תהליך נפשי שהוא גם מקביל לשיעור קומה של האדם, שקודם יש משהו מעל לראש, והמדרגה הזאת של האמונה, הציור הנכון של החזון שזה עדיין למעלה מהראש, הוא נקרא "לא אדם", כמו שהפסוק אומר "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[יב], זה "לא אדם". אמונה היא ההפך משכל, זה צריך להימשך דרך השכל. שוב, השכל משמש אמצעי-מעבר, אבל האמונה היא "לא אדם". "אדם" זה שכל, "חכמת אדם תאיר פניו"[יג].

אחרי ה"לא אדם" בא המצח שנקרא נמר, "הוי עז כנמר"[יד], עזות דקדושה, חוצפא דקדושה יסגא, לפני שהמשיח בא[טו]. המצח נקרא "מצח הרצון"[טז] בקבלה והוא משול לנמר, כמו שכתוב בפרקי אבות, "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר". אחר כך "קל כנשר", אחר כך "רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". אז אמרנו שעוד לפני הנמר יש בחינה שנקראת "לא אדם", וזה ה"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". אחר כך שזה יורד למצח, שוב, המצח זה לפני המח, לפני השכל, המצח לוקח מההשראה שמעל הראש, ורוצה ליישם אותו, לממש אותו, היום. שוב, לוקח את המחר, המחר הוא מרחף, ומוריד אותו שזה יהיה היום, לא מחר, "לא יאחר", "בא יבא [עכשיו] לא יאחר".

אבל שוב, המצח הוא עדיין בחוץ, הוא חיצוני – אם אין כח להכניס את הרצון הזה פנימה לתוך המח, הוא יכול להתפוצץ, זה נקרא "שבירת הכלים". עולם התהו שנשבר הוא עולם שכולו רצון של מלוכה, "אנא אמלוך"[יז], אבל הוא לא עבר את הצמצום הנכון המשבח של השכל הטוב. השכל נקרא "אדם", "חכמת אדם". בדיוק ההפך מהחזון שהוא "לא אדם". מה זה "לא אדם"? "לא אדם" זה לגמרי לא מציאותי. המחר, החזון של היהודי, בהשקפה של "אדם" הוא לא מציאותי בכלל, הוא ההפך מן המציאות. זה "ניט מענטשליך" בכלל, זה לא 'אדמי' מה שחוזים, המחר הוורוד שלנו. כשזה מגיע לשכל צריך כן להיות "אדם". לעשות את זה שוב, לגשר-להמשיך את זה לתוך המציאות המוחשית של בני אדם, לתוך המציאות שלנו. אבל בכל זאת זה עדיין בראש שלי, זה עדיין מושכל, כלומר מתוכנן. יש פה תוכנית ביצוע בראש. זה השכל.

עוד הפעם, יש אמונה ויש אחר כך רצון תקיף שזה יהיה עכשיו, אחר כך תוכנית – תוכנית בשכל, ולבסוף יש כח בעינים המתוקנות, ה"טוב עין הוא יברך"[יח] שהוא ישפיע שפע ברכה לתוך המציאות, וקובע את המציאות בדיוק לפי המבט שלו, איך שהוא רואה את המציאות. כמו שאמרנו גם בפעמים הקודמות שהיום אפילו במדע, בפיזיקה הוא כלל ידוע שהפרנציפ, העיקרון הזה, ההסתכלות של האדם, של המשקיף על המציאות – בעצם המבט הזה קובע בהרבה מאד את המציאות. זה עינים.

עכשיו, עינים בחז"ל זה ה"קל כנשר", קל בגימטריא עין. ככה הטור, הסברנו בפעם הקודמת[יט], שבעל הטורים בתחילת השלחן ערוך, שהוא פותח את כל השלחן ערוך[כ] עם המשנה הזאת בפרקי אבות "הוי עז כנמר קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי", אז הוא אומר שקלות הנשר זה לא רק במעוף של הנשר, זה במבט של הנשר, הכח של הנשר שזה משפיע על המעוף שלו זה הכח בעינים שלו. עיקר כח הנשר הוא בקלות שלו לחפש. ושוב, ברגע שהוא מוצא את הטרף שלו, את החפץ שבו הוא חפץ הוא מתמוקד על זה לגמרי והוא שט ישר לקראת הרצוי שלו. וכמו שהסברנו גם בפעם הקודמת, טרף בקדושה זה רפ"ח ניצוצין עם הכולל, להעלות-לברר את המציאות. אבל עיקר שורשו בעינים, ככה כתוב בתחילת השלחן ערוך.

ירידה מבלתי משתנה לכדי התחשבות במציאות

ואם כן, התהליך שהסברנו, שוב, זה הכל עד עכשיו קיצור של השיעורים הקודמים. אמרנו שיש בירור אמונה למעלה מן הראש, בקבלה[כא] זה נקרא רדל"א – רישא דלא ידע ולא אתידע. אחר כך הרצון להגשים עכשיו, זה במצח. המדרגה הראשונה נקראת "לא אדם". מה"לא אדם" אל ה"עז כנמר". אחר כך צריך להפנים את זה לתוך הראש, לתכנן את זה בהתאם להרגשת המציאות ה'אדמי', האנושי. וזה כן "אדם", זה לא ה"לא אדם". לקחת בחשבון, חשבון זה לשון מחשבה, לקחת בחשבון את כל השינויים שחלים במציאות. מה שכתוב "לא אדם", מה זה "לא אדם"? "לא אדם" הכוונה בלתי משתנה, ככה זה ולא אחרת. כמו שנלמד עכשיו, יש שם קדוש בקבלה, שהוא ככ"ה[כב]. המילה "ככה" זה שם קדוש בקבלה, והוא השם של האמונה. של החזון, שזה ככה ולא אחרת, לא משתנה, "אני הוי' לא שניתי"[כג].

מה שאין כן "אדם" הוא נתון לשינויים, זה נקרא "להנחם". "להנחם" זה להשתנות ממדה למדה, מחסד לגבורה, ממדה למדה. זה נקרא כן "אדם". וה"אדם" זה לפי החישוב-החשבון של השכל, מתי לנקוט ככה, מתי לנהוג ככה. על דרך מי שהוא חכם באמת אז הוא יודע איך לאזן ולווסת את ה"לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת"[כד]. מתי ללכת עם גבורה מתי ללכת עם חסד, עם קירוב. זה תלוי בדעת, בשכל.

ושוב, אם אין את השלב הזה של השכל – העסק מתפוצץ בשלב השני, ברצון. אז אם כן, זה "לא אדם" למעלה מהראש, אחר כך נמר במצח, אחר כך "אדם" במח, ולבסוף נשר בעינים.

עכשיו, אחרי ה"קל כנשר" במשנה יש עוד שני שלבים שעוד לא הסברנו אותם: יש "רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". מה זה "רצון אביך שבשמים"? להמחיש ולהגשים את הגאולה, להביא את המשיח. רק שבין ה"עז כנמר" לבין ה"קל כנשר" אמרנו שלמעלה יש "לא אדם", ובאמצע – ביניהם – יש כן "אדם". שוב, עד כאן הקיצור של הנושא שלמדנו עד עכשיו.

ב. תעופת הצדיקים כנשר לעתיד לבוא

שם אהי"ה בז"ת – נצח

עכשיו נמשיך בעמוד צ"ה בסעיף שמתחיל "ביציאת מצרים". זה מדבר מחג הפסח שהוא ממשמש ובא לאחר פורים. עוד שבוע פורים, ואז מצוה להסמיך גאולה לגאולה[כה], מגאולת פורים לגאולת פסח, וכידוע ש"בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להיגאל"[כו] ויהי רצון בניסן הזה כבר ניגאל לעתיד לבוא. אז ככה זה מתחיל הסעיף הזה:

ביציאת מצרים (וכן לע״ל, וביתר שאת [כל מה שהיה ביציאת מצרים יהיה עוד יותר חזק, ביתר שאת ויתר עוז לעתיד לבוא. לומדים זאת מהפסוק], כמ״ש ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״[כז], וכמבואר לעיל בסוד ״אהיה אשר אהיה״)

ביציאת מצרים נתגלה שם אחד אהי"ה – "אהיה"[כח]. ואנחנו הסברנו[כט] שהשם הזה "אהיה" שהוא שם קדוש הוא שם של בטחון, כשמו, כמשמעותו הפשוטה, מה זה "אהיה"? אני אהיה כפי איך שאני רוצה להיות. הכח בנפש להיות בדיוק בהתאם לרצון האמתי שלך, הפנימי, זו המשמעות של השם הזה, לכן זה שם הגאולה. זה כח הבטחון. זה גם שם הנצח.

הרבה פעמים בקבלה כתוב[ל] שהשם הזה הוא השם של ספירת הבינה-אמא. שם הוי' בדרך כלל קשור לאבא, לחכמה, כמו שהפסוק אומר "הוי' בחכמה יסד ארץ"[לא], בעוד ששם אהיה שהוא שם של הולדה, שייך לאמא, "אני עתיד להוליד, להוליד את עצמי". על משיח כתוב "אני היום ילדתיך"[לב]. לכן לפני הלידה יש חבלי לידה. וזה שתוך כדי היסורים של החבלים יש בטחון של לידה בשעה טובה ומוצלחת, זה הפשט של השם אהיה. שתוך כדי הצירים, הציר מבשר ציר, ציר זה המשיח, הולד הוא גם ציר, הוא "ציר נאמן לשלחיו"[לג], הוא השליח הנאמן, "שלח נא ביד תשלח"[לד], וכל הצירים של הלידה מבשרים את הלידה הקרובה של הציר, של המשיח. וזה שאתה בוטח תוך כדי הצירים שבסך הכל אלו צירי לידה, חבלי לידה, זה הכח של השם הזה בקבלה.

עכשיו, אם כי שכמו שעכשיו הזכרנו ששם אהיה נקרא על שם אמא, כמו ששם הוי' על שם אבא, אז בתוך המדות של הלב הוא השם של הנצח. כידוע[לה] שיש שבעה שמות שאינם נמחקים. שהם שם א"ל, ולפעמים כתוב שם אלו-ה[לו], ושם אלקים ושם הוי' ושם אהיה ושם צבאו"ת ושם שדי ושם אדנות, וכאשר מסדרים אותם, מכוונים אותם כנגד המדות, מחסד עד מלכות זה לפי הסדר שעכשיו אמרנו, שא"ל או אלו"ה הוא בחסד, "חסד אל כל היום"[לז]. ואלוקים הדיין, זה בגבורה, מדת הדין. הוי' – מדת הרחמים, תפארת. אהי"ה – הנצח. מה זה נצח בנפש? בטחון חזק[לח]. בטחון פעיל-אקטיבי, כמו שכאן למדנו באריכות בפעמים הקודמות שנצח היינו בטחון פעיל.

יש שני סוגי בטחון: יש בטחון סביל שאני בוטח שיהיה טוב; ויש בטחון פעיל, מה זה בטחון פעיל? בטחון עצמי, אבל בטחון עצמי שנובע מהקב"ה, שלא אני הסבה, ולא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[לט], רק "הוא הנתן לך כח לעשות חיל[מ]". אבל זה שהוא נותן לי כח לעשות חיל, זו מדת הנצח בקבלה. להיות 100% בטוח שהוא נותן לי כח לעשות חיל. במדות זה השם אהי"ה, אני אהיה כפי הרצון, ואין שום דבר שיכול לעמוד בפני זה, "אין לך דבר שעומד כנגד הרצון"[מא].

אחר כך שם צבאו"ת, אם כי שלפעמים כתוב שצבאו"ת זה בשתי המדות נצח והוד, שתיהן, אבל כאשר צריך לייחד ספירה מיוחדת לשם צבאו"ת הוא שייך למדת ההוד בנפש, התמימות, ההליכה תמים עם ה'[מב]. שד"י הוא שם היסוד, ואדנות, אדנ"י – שם המלכות, כפשוטו.

עברנו בדרך אגב על כל ה-ז שמות שאינם נמחקים בז"ת, ז"ת זה ז' תחתונות בנפש. זה רק הכל היה לומר שהנצח, שהוא הבטחון הפעיל בנפש הוא השם אהי"ה. ומה שכתוב "אהיה אשר אהיה" לפני יציאת מצרים, כתוב ש"אהי"ה" הראשון הוא קשור ליציאת מצרים דאז, וה"אהי"ה" השני שהוא ביתר שאת ויתר עז, הוא כפול ומכופל אהי"ה, כלומר עוד יותר בטחון עד אין סוף – הוא שייך לגאולה העתידה[מג], "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[מד].

"ואשא אתכם" על ידי "כנפי נשרים"

אם כן, כל מה שכתוב ביחס ליציאת מצרים לומדים כך יהיה – וביתר שאת – עכשיו בגאולה האמתית והשלמה. ואחד מהדברים שכתובים, מהפסוקים העיקריים שכתובים בהקשר ליציאת מצרים הוא הפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי"[מה]. כתוב "אלי" זה אלי ממש, להתעצם אתי ממש. לא כתוב שהוצאתי אתכם ממצרים על ידי "כנפי נשרים", כתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים", ועל ידי כך, על ידי הנשיאה על כנפי נשרים "ואביא אתכם אלי". ושוב, הפירוש-הדגש הוא "אלי" ממש, שבכך אתם נכנסים-נשאבים בי ממש, מתעצמים אתי ממש.

עכשיו, איך דורשים "ואשא אתכם על כנפי נשרים"? ושוב, איך צריך לצייר את זה באמונה המתוקנת, דהיינו האומנות המתוקנת של הנפש לראות את העתיד, לראות את המחר נכון-ברור, מה זה צריך להיות היום "ואשא אתכם על כנפי נשרים"? זה אווירון? שכולם עולים על אווירון, בשדה התעופה בניו יורק או במוסקבה? ככה נוהגים ורגילים לצייר את ה"ואשא אתכם על כנפי נשרים".

אבל בנפש זה משהו הרבה יותר עמוק, וזה קודם כל לפי הכלל שבהרבה מאד פסוקים שכתוב "על" והפירוש הוא "על ידי". כמו פסוק מאד חשוב לענין הגאולה שכתוב "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים"[מו], ורש"י[מז] כותב מה הפירוש? "לב אבות על ידי בנים", כלומר שהבנים משפיעים על האבות להשיב אותם להחזיר אותם גם בתשובה וגם כן להשיב את הלבבות שבין הדורות, בין דור האבות לדור הבנים. "לב אבות על בנים", לב אבות על ידי בנים. ושוב, זה בדרך הפשט, זה לא דרוש. כמו שרש"י כותב את זה שהרבה פעמים בדרך הפשט המילה "על" הוא על ידי.

לעניננו גם פה, כדי להיות נישא, ונישא זה להגיע למצב בנפש של נושא הפכים של שני הפכים בנושא אחד, "ואשא אתכם", כדי להגיע לבחינה הזאת של "ואשא אתכם" זה תלוי בעבודה נפשית-פנימית שעל ידי "כנפי נשרים". האדם בעצמו צריך לגלות כח נפשי-פנימי שנקרא "כנפי נשרים", ועל ידי ה"כנפי נשרים" שלך-שלי-של כל אחד מאיתנו – "ואשא אתכם", "ואביא אתכם אלי" ממש. אז שוב, "על כנפי נשרים" זה לא רק איזה אווירון שמחכה שמה בשדה התעופה, אלא ש"כנפי נשרים" צריך להיות משהו בי.

עכשיו, מה אמרנו קודם? קודם אמרנו שהשלב האחרון מבין ארבעת השלבים שתארנו נקרא "נשר", רק שאמרנו שמה שכתוב בחז"ל "קל כנשר" העיקר הולך על המבט, על כח המבט, אבל זה ודאי קשור גם כן עם הקלות של המעוף של הנשר, רק שהקלות בכנפים או הכח האדיר שיש לנשר בכנפים הוא בעצם תלוי בכח יותר פנימי, בעינים שלו. כך כתוב, אפילו בספרי ההלכה כתוב כך.

צרופי אבר

עכשיו, נקרא הלאה:

נאמר [ביציאת מצרים] ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״[מח]. ה״כנף״ [צריך להבין מה זה נשרים, מה זה "כנפי נשרים". אז קודם כל מה זה כנף? "הכנף] הוא ה״אבר״ סתם

סתם שאומרים בלשון התנ"ך אברים, אבֶר, אבַר, בלשון התנ"ך הכוונה כנף, או יד, אגף, אגפים. אחר כך בלשון חז"ל יש את המושג רמ"ח אברים, שהבן אדם בכלל בנוי ממערכת שלמה של רמ"ח אברים, כאשר כל אבר ואבר מוגדר עצם שמעליו גידים ובשר ועור, כמו בנבואה של יחזקאל, בעצמות היבשות. אבל השימוש-המובן המקורי בתנ"ך של אבר הוא כנף. ומכאן מתקבל פירוש בעיקר בדברי חז"ל של כל הרמ"ח אברים. ואחר כך יש עוד פירוש מיוחד של חז"ל ובספרי הקבלה שזה אבר הברית, שאומרים סתם אבר.

יש פה תהליך. כתוב שזה תהליך מחושב, יש בזה התבוננות שלמה. שלשת השלבים של פירוש המילה אבר. אבר שייך לאבינו הראשון – אברהם אבינו. כתוב בקבלה שאברהם מלשון אבר – אבר מה. אברהם – אבר מה. כמו שחכמה זה כח מה, ומחשבה זה חש‍ֹב מה, אז ככה אברהם זה אבר מה. והוא אבינו הראשון, כל האמונה, כל הכח שלנו נובע ממנו. אז מה זה אבר? מאד חשוב להבין את המילה הזאת, חוץ מזה שיש עוד חשיבות מאד גדולה במילה הזאת – זהו אחד מהצרופים של הפועל הראשון של כל מעשה בראשית, של כל התורה כולה.

הרי התורה מתחילה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[מט], הפועל הראשון "ברא" – בריאה יש מאין, אין לך לשון אחר בתנ"ך, בלשון התנ"ך, של הוצאה יש מאין חוץ מהמילה "ברא", כמו שהרמב"ן מסביר בפירוש שלו על התורה[נ]. אחד מהסודות של "בראשית" הוא ברא שית[נא], מה הכוונה ברא שית, שית זה שש, מה זה ברא שית? ברא שית, שיש באותיות ברא ששה צרופים, ככה כתוב בקבלה. ברא שית אלו הששה צרופים של המילה ברא. וזה כאילו שכתוב "בראשית" נקודותיים "ברא", הראשון זה ברא, ואחר כך יש עוד חמשה צרופים שעל פי סוד מקבילים לחמש המילים עד סוף הפסוק.

אחד מהסודות היפים של הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" הוא כמו קוד-צופן, שבראשית אומר ברא שית, יש ששה צרופים במילה ברא, נקודותיים – הראשון זה ברא. עכשיו יש חכמת הצרוף, אחרי ברא בא באר, באר השני הוא כנגד "אלהים". אחר כך, הצרוף השלישי לפי חכמת הצרוף זה ראב, רב עם א באמצע, אֶלף בתוך רבבה, וזה שייך למילה "את", "בראשית ברא אלהים את", אחר כך הצרוף הרביעי זה רבא, כמו היה אמורא חשוב בשם רבא, גם מלשון רב. אז הוא שייך למילה "השמים". אחר כך, אחרי רבא, הצרוף החמישי הוא הצרוף האבר, והוא שייך למילה "ואת". והאחרון הוא ארב, כמו מארב, והוא שייך למילה "הארץ". "הארץ" זה המארב, והאבר הוא "ואת [הארץ]".

פירושי אבר

אם כבר סיפרנו והסברנו את כל הסוד הזה, מה המיוחד של המילה "ואת"? שה"ואת" זה החיבור בין "השמים" לבין "הארץ". כידוע שאין ו' לפני כן בתורה, בפסוק הראשון של מעשה בראשית – הו' החיבור הראשון הוא במילה "ואת", "את השמים ואת הארץ", ומה הוא בא לחבר? הוא בא לחבר השמים והארץ, לחבר רוחניות וגשמיות, ובלשון החסידות "אין וועלט אויס וועלט"[נב] – הכח בנפש להיות בתוך המציאות ומחוץ למציאות בו בזמן. הכח לחבר בכלל, "ואת הארץ", להמשיך "כימי השמים על הארץ"[נג], זה כח האבר.

המובן-המשמעות הראשונה של אבר – כנף; המובן השני – כללות האברים של הגוף; והמובן השלישי – הברית. אבר זה אפילו נוטריקון "אות ברית", "אות ברית קדש"[נד]. כל הבחינות הללו הן בסוד הכח לחבר רוחניות וגשמיות.

עכשיו, יש עוד בפירוש בשרש אבר. פירוש "מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל"[נה], בברכת יוסף שיוסף הוא ה"צדיק יסוד עולם"[נו], הוא העמוד שכתוב בספר הבהיר[נז] – עמוד אחד שעליו העולם עומד שמחבר את השמים ואת הארץ, ועליו כתוב "מידי", שהוא מקבל "מידי אביר יעקב", אביר, אבר זה לשון אביר, זה כח, זה חזק, וכח של מה? "מידי אביר", מכאן לומדים שהכח האביר הוא בידים, כמו "היד החזקה"[נח], גם בגוף של האדם. הכח האדיר והאביר של העוף הוא בכנף, לכן הכנף נקרא האבר סתם, כמו הפסוק שנביא תכף "יעלו אבר כנשרים"[נט] – ה"אבר כנשרים", האבר של הנשר כתוב בספר ישעיהו, היינו הכנף שלו, שבו הוא עף לגובה, והוא שט ויורד למטה, על הטרף שלו.

אז שוב, גם לגבי הבן אדם האבר סתם שבמקום הכנף שלו – הידים שלו, "מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל". על דרך שכתוב גם ביציאת מצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה"[ס]. זה "מידי אביר יעקב", ושוב, בתנ"ך עיקר האבר הוא אבר הנשר. דהיינו "כנפי נשרים".

לעוף ממצרים

אם כן, צריך להבין בנפש מה זה ה"ואשא", נחזור לפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים", שאם רוצים לצאת ממצרים – הקב"ה ישא אותנו, מתי? על ידי הבחינה הזאת בנפש של "כנפי נשרים". ומה זה "כנפי נשרים"? התוקף של הנשר בעצמו להאמין בעצמו שהוא מסוגל לעוף, שהוא מסוגל לפרוח, לעלות ולהתעלות על כל המכשולים, על כל המשברים, על כל המֵצרים והגבולים של מצרים – לצאת ממצרים. הרי צריך לעוף, שכתוב שיש בכל מצרים גדר מסביב, אפילו גדר חשמל כתוב בקבלה. זה מסוכן, זו סכנת נפשות לצאת משם, אם אתה פוגע בגדר את נשרף. לכן כתוב שאין עבד בורח ממצרים[סא], לא יכול להיות אף פעם עבד שיצא ממצרים. אז מי יכול לצאת ממצרים? רק מי שיכול לעוף, לעוף מעל לאותו גדר. אותו גדר הוא גם כן מוגדר ומוגבל בגובה שלו. צריך כח לפרוח, לעוף.

יש מי שיוצא מבית האסורים במחתרת, שהוא חותר מחתרת, חופר מנהרה וככה הוא בורח. אבל זה נקרא "ארונטער" באידיש, מלמטה. מה שאין כן הכלל הגדול שלנו הוא "לכתחילה אריבער", הדרך לצאת, שלנו, של היהודי, היא צריך להיות "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", מה זה "ביד רמה"[סב]? "בריש גלי"[סג], בגבורה מפורסמת, ככה התרגום- הפירוש של "ביד רמה", בהתרוממות. זה נקרא "לכתחילה אריבער", זה בטחון, זה לעוף.

עכשיו, גם המילה לעוף, עו‍ֹף, הוא גם מלשון "אל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו"[סד] כתוב בנבואת בלעם, "תועפת" – לעוף זה כח אדיר. שדרך אגב, אם מדברים על זה, הרי יש כאן סמיכות של אדר לניסן, וכתוב שעיקר הכח של אדר הוא לעשות שרירים בשביל ניסן, לכן אדר מלשון אדיר ותקיף. ועל החדש הזה – חדש אדר – כתוב "בריא מזליה"[סה] ו"תקיף מזליה"[סו]. יש שתי לשונות של חז"ל מה המזל המיוחד של החדש הזה שהוא הכי טוב, המזל הכי טוב לעם ישראל דווקא עכשיו, לפני ניסן.

"בריא מזליה" ו"תקיף מזליה"

יש שתי גרסאות בחז"ל מה המיוחד במזל של החדש הזה, חדש אדר: גרסה אחת אומרת "בריא מזליה", שהוא בריא, בריא זה גם חזק[סז], בריא זה גם אותיות אבר, אביר; והגרסה השניה אומרת "תקיף מזליה", וכתוב ההסבר[סח] ש"בריא מזליה" זה בריא בדרך הטבע. כמו להיות בריא וחזק ובריא אולם אפילו, אבל הכל בדרך הטבע. ו"תקיף מזליה" זה עוד יותר מזה, וכלשון המגילה – ושבוע הבא קוראים את מגילת אסתר – שם כתוב בסוף "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף"[סט], ומה זה "תקף"? חז"ל אומרים "תוקפו של נס"[ע], עיקר המגילה הוא לכתוב את התוקף. מה זה התוקף? התוקף זה תוקף-תוקפו של נס, שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, אם כי שגם זה במגילת אסתר כידוע מתלבש בתוך הטבע[עא].

אז שוב, מה ההבדל בין "בריא מזליה" לבין "תקיף מזליה" של חדש אדר? "בריא מזליה" שהוא בריא בדרך הטבע, ו"תקיף מזליה" זה "תוקפו של נס" שהוא תקיף למעלה מהטבע, וגם את זה הוא ממשיך ומלביש בתוך הטבע, כידוע[עב] שאדר גם מלשון "אדרת אליהו"[עג], שזה הכח להלביש את העל טבעי בתוך הטבע, בתוך הטבעי. או כמו שאמרנו קודם – הכח לקחת את המחר ולהמחיש אותו, לממש אותו ב"היום".

אז אם כן, הגענו לזה שגם המילה עוף, לעוף הוא גם לשון כח, הפירוש בעברית של עף הוא גם כח, "כתועפות ראם", זה גם כח של התרוממות, "אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו".

"וקוי ה' יחליפו כח" כנגד משנת רבי יהודה בן תימא

כתוב עוד דבר לגבי עוף, שזה גם נרמז את זה בהמשך הדברים פה, שעוף הוא כח מיוחד לא להתעייף. עוף זה גם ההפך, ה"זה לעמת זה"[עד], של ה"נתן ליעף כח"[עה].

באותו פסוק שעכשיו אנחנו מתחילים ללמוד – "יעלו אבר כנשרים", ההתחלה של הפסוק, שהוא פסוק מפורסם בישעיהו "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו", נסביר את זה בהמשך, שבעצם בתוך הפסוק הזה יש רמז לכל ארבע החיות של המשנה בפרקי אבות שאמרנו קודם – "עז כנמר, קל כנשר, ורץ כצבי, גבור כארי", ה"עז כנמר" זה "יחליפו כח", אחר כך ה"קל כנשר" כשמו, זה "יעלו אבר כנשרים", ה"רץ כצבי" כמו ההמשך – "ירוצו ולא ייגעו", ובסוף, ה"גבור כארי" – "ילכו ולא ייעפו". יש ארבעה שלבים, נסביר את זה קצת בהמשך.

אז שוב, זה הכל רק להיכנס לתוך המילים, ש"אביר" זה כח. זה כח של כנפים, של ידים, "מידי אביר יעקב". אדיר זה גם כן כח של מעוף, יש אביר ויש אדיר, חדש אדר, "אדיר במרום ה'"[עו].

"וארבעה לא ידעתים" – כחב"ד של הרדל"א

"דרך הנשר בשמים"[עז], כתוב בסוף ספר משלי – "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים"[עח]. יש שלשה דברים בעולם שנפלא ממני לגמרי, ויש ארבעה דברים שאני לא יודע אותם, לא יכול לדעת אותם. ומה הם? הראשון – "דרך הנשר בשמים"; השני –"דרך נחש עלי צור"; השלישי – "דרך אניה בלב ים"; והרביעי – "דרך גבר בעלמה". כתוב בקבלה[עט] שארבע האלה, ש"לא ידעתים", "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" הם כנגד הכתר והחכמה והבינה והדעת של רדל"א. לכן כתוב "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים", מה זה "לא ידעתים"? לא ידע ולא אתידע. בקבלה כתוב[פ] שבתוך הרדל"א יש בעצם ארבע ספירות, שלש שהם ארבע, והכתר של הרדל"א, הדרגה הכי גבוהה היא "דרך נשר בשמים". אחר כך החכמה זה "דרך נחש עלי צור" והבינה – "דרך אניה בלב ים", והדעת – "דרך גבר בעמלה", לשון "והאדם ידע"[פא].

שוב, קצת נסביר את זה גם כן בהמשך, אבל זה הכל רק להיכנס לתוך הציור הזה של ה"ואשא אתכם על כנפי נשרים", ש"כנפי נשרים" שוב, זה על ידי "כנפי נשרים", זה כח בנפש, הכח הכי גבוה שיש בנפש. מבין כל אותם דברים ש"לא ידעתים" הכי גבוה הוא "דרך הנשר בשמים", וזה דווקא זה מה שאנחנו צריכים ליישם בעצמנו כדי לזכות ו"ואשא אתכם... ואביא אתכם אלי".

מחלת העייפות ורפואתה בחלום

[אז שוב, "הכנף הוא האבר סתם] (כמ״ש ״יעלו אבר כנשרים״[פב]), התקיף ביותר שב״עוף יעופף״[פג] כנודע.

ביום חמישי של מעשה בראשית כתוב "עוף יעופף", חז"ל דורשים את זה "עוף יעופף – עוף זה מיכאל, יעופף זה גבריאל"[פד]. אבל גם בנפש יש "עוף יעופף", מה זה עוף יעופף? זה כמו בחלום, מה מאפיין חלום של בן אדם? מה בן אדם יכול לעשות בחלום? אמרנו שאמונה זה חלום, למעלה מהראש, אז העיקר זה לעוף. בחלום אתה יכול לעוף חפשי. יש כח, אתה לא מוגבל, אתה לא תקוע, אתה פורח. במציאות אתה כבול, אתה כבול עם כבלים, יש כבלים שכובלים אותך, יש חבלים שקושרים אותך, כמו שלוקחים בן אדם וקושרים אותו. כאן במציאות אתה קשור, קשור למיטה, למטה. מיטה זה לשון מטה, קושרים אותך למטה. ומה אפשר לעשות בחלום? בחלום אפשר לעוף[פה], זה נקרא "עוף יעופף", ובשביל לצאת ממצרים צריך את זה, "כתועפות ראם לו", "אל מוציאם ממצרים", צריך להיות "כנפי נשרים", ושוב, "כנפי נשרים" זה לא הכנפים של האווירון, "כנפי נשרים" זה צריך להיות בי, זה תלוי בקביעה הרצונית שלי.

כתוב שחלום יותר מכל דבר הוא מחלים, ככה הרד"ק אומר גם על פי פשט[פו], שהמילה חלום מלשון החלמה מהירה, שהאדם היה חולה, חולה זה סוג של עייפות, להיות עייף, לפני שאתה הולך לישון בלילה. זה שאדם הוא עייף, צריך ללכת לישון, זה נקרא שהוא חולה. עייפות היא חולי, להיות בריא זה להיות ערני, להיות עייף זה להיות חולה, זהו סף החולי. אז שאדם ישן והוא חולם, כתוב שהחלום היינו ההחלמה שלו. זה הרד"ק אומר.

יש אפילו אבן בחשן המשפט של הכהן הגדול, שגם קראנו את זה בפרשת פקודי – "אחלמה"[פז], שזו סגולת החלום הטוב להחלים, לחזק ולהחלים את האדם. אז שוב, מה זה החלום הזה? החלום הזה אומר לי שאני חפשי בעצם, ש"ילכו ולא ייעפו", שאני יכול ללכת לאן שאני רוצה בלי להיות עייף, כמו שגם נסביר את זה בהמשך. הלכתי לישון עייף ואני חולם שאני עף, שאני עוף, "עוף יעופף", והעוף הזה הוא מבטל לגמרי את מחלת העייפות בנפש.

מהי מחלת העייפות בנפש? כמו שאמרנו – 'אני כבר עייף', הרבה אנשים ניסו הרבה-הרבה זמן, הרבה שנים אפילו לעשות משהו בחיים וזה לא הלך בדיוק, אז בסוף הוא עייף. לא רק שהוא עייף לפני שהוא הולך לישון, הוא עייף מאיזו משימת חיים, שהוא עבד קשה ופתאום הוא מתעייף, הוא נכנס לאדישות. אז מה צריך לעשות כשאדם עייף? הוא צריך לחלום, צריך לחלום שהוא עף, שהוא לא כבול. אחר כך הוא מתעורר בבוקר רענן, "כתועפות ראם לו", הוא באמת יכול לעוף מעל לכל הגדרים המגבילים של מצרים, מלשון מצר וגבול.

כח ההתחדשות של הנשר

״על [מה זה "על"?] כנפי נשרים״ היינו על ידי מדה זו הרמוזה ב״כנפי נשרים״, מדת הבטחון העז ["כנפי נשרים" זה הבטחון הכי עז בנפש] של העוף (שעל פי פשוטו [עוף יש לו בטחון עצמי. יש אפרוח, מה זה אפרוח? אפרוח זה אפרח, בוטח, הוא מאמין בעצמו שהוא יכול לפרוח. הוא עדיין עוד לא פורח בדיוק, אבל הוא מנסה להתרומם. הוא יניק עדיין, הוא קטן, ילד קטן, אבל הוא מאמין שיכול לפרוח. זה אפרוח. ובסוף הוא באמת עף. זו מדת הבטחון בנפש. "שעל פי פשוטו] הוא ענין הבטחון בעצמו שיכול לעוף על פני רקיע השמים כרצונו ודוק) האדיר שבעופות.

הוא יכול לעוף על פני הרקיע איך שהוא רוצה, לאן שהוא רוצה. ומי הכי אדיר בבטחון הזה? הנשר. הבטחון הכי אדיר בעצמי, שאני יכול לעוף לגובה כמה שאני רוצה, כמו שחז"ל גם אומרים[פח] שהנשר הוא עף עד שהוא מגיע לשמש. יש משל מפורסם בחז"ל שהנשר חי מאה שנה כתוב, וכל עשר שנים הוא עף לשיא, מתקרב לשמש, והכנפים, האברים שלו נשרפים והוא נופל לתוך הים, ושם הוא נח, והוא ישן לו קצת, והוא חולם על היכולת שלו לעוף לגובה, והוא לאט לאט מחלים בים, עד שהוא "תתחדש", דורשים את זה על הפסוק בתהלים "תתחדש כנשר נעוריכי"[פט].

למה דווקא כתוב בפסוק הזה "תתחדש כנשר נעוריכי" ולא משהו אחר? מכאן חז"ל לומדים את כל הסיפור הזה שהנשר הוא מתחדש. לכן הנשר הוא כמו "החדש הזה לכם", הכח לחדש מציאות, ולחדש מציאות של עצמי ואחר כך לחדש מציאות של העולם כולו. כל הענין הזה – כח החידוש ולהתחדש, לפתוח דף חדש בחיים לגמרי, זה כח הנשר, על זה כתוב "תתחדש כנשר נעוריכי". וגם כן כתוב בקבלה[צ] זה הכח בנפש לתקן את הנעורים. גם את החטאת נעורים, את ה"יצר לב האדם רע מנעֻריו"[צא]. שדווקא על ידי תיקון החטא מחברים גשמיות ורוחניות. לכן כתוב ש"כנפי נשרים" זה סוד האבר, כמו אבר הברית שאמרנו קודם, "ואת [הארץ]" הצדיק יסוד עולם, הכח לחבר רוחניות וגשמיות זה תלוי בתיקון הברית.

ומזה הוא שוב עף לגובה עוד עשר שנים. וככה זה קורה תשע פעמים שבסוף כל עשר שנים הוא עף גבוה מאד והוא נופל, והוא מחלים, תוך כדי חלום של תעופה. ולבסוף הוא בגיל מאה, שעל זה כתוב בפרקי אבות "מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"[צב] אז הוא מתקרב עוד יותר, יותר מאשר כל הקירובים שלו לשמש, הוא מגיע ממש, נוגע בשמש ואז הוא נשאב ונשרף לגמרי ונכלל בתוך השמש. ולא נופל יותר. ועל זה כתוב "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". זה רק כאילו, בגלל שהוא בטל מן העולם למעליותא, שהוא מתבטל מכל העולם, מלשון העלם אלקות והוא נשאב, "לאשתאבא בגופא דמלכא"[צג] בלשון הזהר הקדוש, הוא נשאב ממש לתוך השמש הוי'. זה בגיל מאה. ושלב האחרון לפני זה הוא בגיל 90. זה הסיפור של הנשר. ושוב, כדי לצאת ממצרים צריך את הכח הזה, הנשרי, הכח שעל "ואשא אתכם על [ידי] כנפי נשרים".

חידוש המציאות באלף השביעי

וכן לעתיד לבא, באלף השביעי לאחר תחית המתים כנ״ל),

עכשיו יש עוד דבר: הנשר לא רק שהוא יוצא ממצרים, הכח בנפש לצאת ממצרים הוא גם כן כח שיתגלה ביתר שאת ויתר עז, גם לאחר תחית המתים באלף השביעי לפי חז"ל. אנחנו עכשיו בסוף האלף הששי, ולקראת הסיום של האלף הששי צריך להתרחש הרבה דברים חשובים: צריך לבוא משיח, צריך להיבנות בית המקדש, צריך להיות תחית המתים, זה הכל לפני הסיום של האלף הששי. אחר כך יש עוד אלף שנים שזה כמו שבת, שזה אחרי תחית המתים. אלף שנים שכתוב "חד חרוב"[צד], אלף אחד שה' מחזיר כביכול את העולם לתהו ובהו כדי לחדש את כל המציאות. האלף השביעי זה ששוב העולם נכנס למצב של עיבור, מתחת למים, כמו שהעובר נמצא בתוך מי השפיר, שפיר מלשון שופר, "שפרו מעשיכם"[צה], שהעולם כולו חוזר להיות מובלע בתוך המים כדי לגרום לכל העולם כולו להיוולד מחדש.

עכשיו, חז"ל אומרים[צו] שאם הדבר הזה קורה לאחר תחית המתים, אלף השביעי, שזה חידוש העולם, חידוש כל העולם כולו, מה עושים הצדיקים שהם כבר קמו בתחית המתים והם כבר חיים חיים נצחיים, כאשר ה' מחזיר את העולם לתהו ובהו, מכסה את כל העולם מים במשך אלף שנה – מה הם עושים? אז חז"ל אומרים משהו שהוא סוד, משל ומליצה, שהצדיקים באותו זמן ה' עושה להם כנפים, כמו נשרים, ובמשך אלף שנה הם שטים ועפים מעל המים, בסוד "רוח אלהים מרחפת על פני המים"[צז]. ושוב, זה אחרי ביאת המשיח ואחרי בנין בית המקדש ואחרי תחית המתים. שה' מחזיר את כל העולם לתהו ובהו, אז הצדיקים הופכים לנשרים ושטים אלף שנה בשלמות על פני המים.

"מרחפת" – סוד תחית המתים

(תכלית ברורי רפח[צח]

מה זה תחית המתים? כתוב בתחילת מעשה בראשית "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", כתוב בקבלה[צט] "מרחפת" זה אותיות מת רפח, שהרפ"ח נצוצות מתו, בשבירת הכלים – "והארץ היתה תהו ובהו". מה זה שבירת הכלים? זה כמו שאמרנו קודם – מצב בנפש שיש רצון עז, "עז כנמר", שהוא לא מסוגל להביט את הבטול של המ"ה, "ונחנו מה"[ק] של השכל, מה בגימטריא אדם, הבטול של האדם, של השכל. על המ"ה כתוב "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", תהום אותיות המות כתוב[קא], "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", מרחפת – מת רפח, רפ"ח נצוצין-נצוצות קדושים נפלו לתוך הכלים השבורים-המתים. אבל מה זה "רוח אלהים מרחפת"? "רוח אלהים מרחפת" צריך להיות איזה מין החייאת הרפ"ח.

ובאמת יש אחד מהסודות היפים ביותר, שסופרים את המילים מתחילת "בראשית ברא אלהים", מתחילת התורה – המילה "מרחפת", אותה מילה שהיא נדרשת מת רפח היא המילה החי בתורה, בכל התורה כולה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהו ורוח אלהים מרחפת", אותה מילה שהיא מרמזת למת רפח היא המילה החי. אז אם כן, יש כאן כח להחיות את המת, זה המשיח. לכן חז"ל אומרים ש"רוח אלהים מרחפת – זה רוחו של משיח"[קב]. תכלית הבירור והחייאת הרפ"ח היא גופא סוד תחית המתים, זה שמת חי, קם לתחיה. עכשיו, האותיות האלה רפח, הן גם מלשון לרחף, וגם מלשון לפרוח, כמו האפרוח, זה אותיות רפח, וגם "מרפחת" זה רפח.

תחית המתים – בטחון של אל-מות

נאמר[קג]: ״צדיקים שעתיד הקב״ה להחיותן אינם חוזרין לעפרם [תחית המתים שזו תכלית החייאת הרפ"ח, שזה האפרוח, ה"מרחפת" – לאחר שה' מחיה אותם הם לא עתידים חס ושלום לחזור לעפרם. מה הפירוש לחזור לעפרם? שוב, מה זה בנפש? תכף נבין את זה בעבודה הפנימית] (דהיינו על ידי בטחון גמור שבבחינת אל־מות וד״ל),

"צדיקים שהקב"ה עתיד להחיותן" מה זה בנפש? זה אמונה ובטחון שלם של חיים נצחיים, כאילו שנאמר שלו יצויר שהיה בן אדם גם היום, נצייר בן אדם כזה שבוטח שהוא לא ימות אף פעם, כולם מתים, אם היה אחד שהיה בוטח בבטחון גמור שהוא לא ימות – הוא לא ימות. זה נקרא תחית המתים. כמו שאמרנו קודם "החדש הזה לכם" הוא על ידי בטחון, שזהו בטחון מטורף, בטחון מופרז כמו שמוסבר כאן. אבל הבטחון הזה הוא בטחון שצריך לעבור דרך השכל בכל זאת כדי להתקיים במציאות. עכשיו, תחית המתים היא בדיוק מצב כזה. מה זה תחית המתים? בטחון גמור של אל-מות, אין יותר מות, גמרנו, "ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים"[קד], "בלע המות לנצח"[קה].

מה זה שאותם צדיקים שה' עתיד להחיות אינם חוזרים לעפרם? אין להם רגע של יאוש. עפר זה יאוש ועצבות, כאילו שבירה-נפילה מתוך הבטחון, נשבר לו הבטחון. אז מה זה תחית המתים? תחית המתים היא בטחון גמור שאתה לא נופל מהבטחון שלך לרגע, שאתה לא מתייאש לרגע. גם כמובן יש נסיונות, זה לא פשוט, גם לעתיד לבוא כנראה יהיו נסיונות, משברים, ואחד שהוא מחזיק מעמד, לא להישבר – הוא לא יחזור לעפר. עוד הפעם, עפר זה יאוש, ואותם צדיקים שהם יחיו לנצח הם אותם שבוטחים בבטחון גמור שבבחינת אל-מות ואף פעם לא חוזרים לעפר, לא נופלים לתוך מדת העפר. "דהיינו על ידי הבטחון הגמור שבבחינת אל מות, וד"ל".

הצטיינות במדת הבטחון

ממשיך המדרש: מאיפה אני לומד שהצדיקים שה' עתיד להחיות אינם חוזרים לעפרם?

שנאמר[קו] ׳והיה הנשאר [בציון וגו' קדוש יאמר לו". אותם צדיקים הפסוק קורא להם "הנשאר בציון"].

המלה "נשאר" זה רמז ברור לנשר. נשר הוא גם נשאר, "שארית הפלטה"[קז], מי שהוא "נשאר בציון". מה זה ציון? ציון זה ה"צדיק יסוד עולם" שהוא מצטיין במדת הבטחון שוב, כמבואר בקבלה ובחסידות, עיקר ההצטיינות של הצדיק שנקרא ציון, ובמילא זה גם עיקר הציונות האמתית על פי תורה. מה זו ציונות? זה להצטיין במדה הזאת של בטחון. אפילו הציונות ההיסטורית שלנו היא גם כן בנויה על הצטיינות של "אם תרצו אין זו אגדה". וזה באמת דבר נכון מאד, כמו שהיום מפרסמים את זה ברחוב ש"אם תרצו משיח אין זו אגדה", "אין לך דבר שעומד בפני הרצון", ו"אין לך תקיף כרצון"[קח], אלו שני מאמרים בנוגע לרצון. "אין לך דבר שעומד בפני הרצון" זה כנגד "בריא מזליה", בדרך הטבע, ו"אין לך תקיף כרצון" זה כנגד "תקיף מזליה", "תוקפו של נס" שלמעלה מהטבע, שגם כן מתלבש באדרת הטבע.

שוב, קדוש זה מי שהוא מובדל מהשינויי המציאות, שהוא מובדל לגמרי מגורל המות. לכן כתוב "הנשאר בציון",

(רמז ל׳נשר׳) בציון [ציון שוב, זו ההצטיינות של הצדיק במדת הבטחון] (רמז ל׳צדיק יסוד עולם׳[קט] המצטיין במדת בטחונו בה׳ כנודע) וגו׳ קדוש יאמר לו וגו'',

מה זה "קדוש יאמר לו"? שהוא לא חוזר יותר לעפרו, הוא נבדל לנצח מתחלופי ושינויי והפסד ההווה. כמו שנסביר ונביא תכף כאן את המשפט המפורסם "כל הווה נפסד"[קי]. בעולם הזה יש חוק האנטרופיה, שהוא המות, ובלשון חז"ל קוראים לזה "כל הווה נפסד". הרמז לכך הוא "כהן אן"[קיא], "כל הווה נפסד" ראשי תבות כהן, אבל איזה כהן? זה לא הכהן של הקדושה, זה "כהן אן", מלשון אני, "אנא אמלוך", הכח של ה'אני', והכח הלא מבורר של ה'אני' הוא באמת עתיד להיפסד, הוא מת. אבל רק אותו אחד שה"כהן אן" שלו באמת מת הוא יכול לקום לתחיה ולחיות חיים נצחיים שאינו חוזר אף פעם לעפר.

[ועליו כתוב "והיה הנשאר בציון קדוש יאמר לו"[קיב], ככה חז"ל אומרים] מה קדוש [עכשיו זה המשך של מאמר חז"ל, "מה קדוש] לעולם קיים [קדושים, זה הפירוש של המילה "קדוש" – "לעולם קיים"] אף הם לעולם קיימים [מכאן לומדים שלא חוזרים לעפר].

שיטת הצדיקים כנשרים באלף השביעי

ממשיכים חז"ל ושואלים:

ואם תאמר אותם אלף שנים שעתיד הקב״ה לחדש בהם את עולמו [יש אלף שנה שה' מחדש, ומה הכוונה שהוא מחדש? כמו שאמרנו קודם שהוא מחזיר את העולם לתהו ובהו, הוא שם את העולם בתוך המים, שבתוך המים כמו שאמרנו קודם זה נקרא "מי שפיר", העובר שהוא בתוך מי שפיר, שפיר מלשון "תקעו בחדש שופר"[קיג], "חדשו מעשיכם... שפרו מעשיכם"[קיד], וביחד עם חידוש-לחדש יש שיפור. ובאותם אלף שנה שעתיד הקב"ה לחדש בהם את עולמו] צדיקים מה הן עושים [מה הם יעשו? הרי לא חוזרים לעפר, אז מה יעשו במשך אלף שנה?], הקב״ה עושה להן כנפים כנשרים ושטין ע״פ המים ([וזה] ע״ד [הפסוק בתחילת התורה] ׳ורוח אלקים [כלומר שאותם צדיקים לעתיד לבוא הם יהיו בבחינת "רוח אלהים] מרחפת על פני המים׳[קטו] וד״ל),

שנאמר [חז"ל מביאים לזה עוד פסוק] ׳על כן לא נירא וגו׳ בלב ימים׳[קטז].

אף על פי שנהיה בלב ימים לא נירא. זה קצת מרמז את אותו פסוק שאמרנו קודם "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים", אז אמרנו שהראשון זה "דרך הנשר בשמים", והשלישי זה "דרך אניה בלב ים". כתוב שאניה היא לשון אני, רק שזה 'אני' מתוקן. יש "כהן אן", ויש "אניה בלב ים". עכשיו, כל הארבעה מקבלים מהשרש שלהם, השרש זה "דרך הנשר בשמים", מאותו "דרך הנשר בשמים" נעשה "דרך נחש עלי צור" ו"דרך אניה בלב ים" וגם "דרך גבר בעלמה", כנגד הכחב"ד, הכתר-חכמה-בינה-דעת של רדל"א.

[ממשיכים חז"ל ושואלים:] ושמא תאמר יש להם צער,

בסדר, עושים להם לצדיקים כנפיים, כנשרים ושטים על פני המים אלף שנה, אבל מה זה, כיף? כנף זה גם כן לשון כיף, אם זה כנף אמתי אז צריך להיות כיף אמתי. נ נופלת מהשרש כידוע. אז מה זה, כיף ככה לעוף בלי שאפילו שום ענף, יש כנף אבל אין ענף, אין שום ענף לנוח? אז הוא יכול להצטער בזה שהוא צריך אלף שנה לעוף בשמים ללא הרף

ת״ל [עכשיו מביאים את הפסוק שלנו, פסוק מישעיהו] ׳וקווי ה׳ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו׳״[קיז]

אם כן, לפי חז"ל הפסוק הזה נאמר על הצדיקים לאחר תחית המתים ומלמד מה הם עושים במשך אלף שנה שהקב"ה עתיד לחדש את עולמו. ושוב, על דרך החסידות צריך להבין את הכל בפנימיות, בעבודה הפנימית של הנפש. הפסוק "וקוי ה' יחליפו כח" הוא גם פסוק שמביאים לאותו מדרש שני שהזכרנו קודם איך שהנשר עולה כל עשר שנים והוא נופל לים, קודם הוא "דרך הנשר בשמים", שהוא נופל לים הוא הופך להיות "דרך אניה בלב ים". ואז הוא חולם לו. ואז בתוך החלום הוא מקוה. במעשה בראשית הים בעצמו הוא נקרא השם שלו "ולמקוה המים קרא ימים"[קיח], הוא מקוה הים, ומקוה מלשון תקוה, "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'"[קיט]. אז שם בתוך הים, בתוך המקוה הוא מקוה, "וקוי ה'", ומכך "יחליפו כח".

מה זה "יחליפו כח"? הוא מקבל עזות חדשה. להחליף כח זו מדה מחודשת של עזות, כידוע הפירוש של עזות. עזות זה להעיז לעשות דבר שאתה מרגיש בעצמך באופן טבעי שאתה לא מסוגל. כל המשנה בפרקי אבות מתחילה מ"הוי עז כנמר" ונגמרת עם "גבור כארי", ושואלים את השאלה מה ההבדל בין זה לזה? נמר הוא חזק וארי הוא חזק, מה זה עז ומה זה גבור? כתוב ש"גבור כארי" זה גבורה, הוא מרגיש טוב-טוב שאני הגבור שבחיות, אני המלך של החיות. זו לא תעוזה, זו גבורה. הוא יודע שאני הכי גבור, ככה היא האמת. אבל "עז כנמר" זו תעוזה, תעוזה הכוונה שהוא לא מרגיש שהוא הכי גבור, הוא חוצפן, הוא חוצפה דקדושה, הוא מעיז לעשות דבר שאין לו כח בכלל לעשות. אז זה נקרא שהוא מחליף כח, "וקוי ה' יחליפו כח". זה כנגד ה"עז כנמר".

אחר כך "יעלו אבר כנשרים", זה ה"קל כנשר"; "ירוצו ולא ייגעו" זה ה"רץ כצבי"; ובסוף "ילכו" בטח, כמו הפסוק "הולך בתם ילך בטח"[קכ] שזה לגמרי בטחון עצמי עלי אדמות שאף אחד לא עומד בפניו, בגלל שהוא הגבור וככה זה, זה "ילכו ולא ייעפו". אפשר לדרוש שמעכשיו הוא כבר לא צריך להיות עוף, גם לא צריך לעוף מעל שום גדר של שום מצרים, בגלל שהוא מפיל את כל החומות מכח עצמו, הוא רק הולך קדימה והכל נופל לפניו, זה "ילכו ולא ייעפו" – אין לו יותר צורך לעוף, ובכך לעבור את המצרים.

שוב, כל הפסוק הזה הוא ה‑פסוק בתנ"ך של הבטחון, "וקוי ה' יחליפו כח" – זהו כח הבטחון לחדש נעורים ולהחיות מתים ולהחליט בהחלטה נחושה, במצח נחושה בנפש של אל-מות, שזה בעצמו סוד תחית המתים

– הכל בסוד הבטחון המוחלט השולל והופך את טבע הכליון וההפסד [בטחון הוא לוקח את האנטרופיה של הפיזיקה שזה נקרא טבע הכליון וההפסד, שהוא נקרא] (בסוד ״כל הוה נפסד״, כמבואר באריכות במ״א) לקיום נצחי (בבחינת ״נצח ישראל לא ישקר

"היום" – שמיעה בקולו של המשיח

זה חוזר לאמונה שלמעלה מהראש. למה צריך לשלול משהו? "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", מה? יש הוה אמינא שכן ישקר? זה כלל גדול בתורה, שאם צריך לשלול משהו סימן שיש הוה אמינא, יש מחשבה ראשונה שכן. אז מה זה? "נצח ישראל לא ישקר"?! איזה מין הוה אמינא יש שכן ישקר? אז מה זה? מה הסוד גם פה של הדבר הזה?

(כלומר ש׳שקרו׳ אינו שקר,

"נצח ישראל" זה מי שבא ואומר לך 'היום אני בא'. כמו שהמשיח ענה לרבי יהושע בן לוי. הוא שאל אותו 'מתי אתה בא כבר', אז הוא אומר לו "היום". אחר כך עבר היום, ורבי יהושע בן לוי חוזר לאליהו הנביא ואומר לו 'אתה יודע מה? משיח הוא שקרן', ככה כתוב בחז"ל, 'הוא אמר לי, הוא הבטיח לי שהוא בא היום, והוא לא בא'. אז אליהו הנביא אומר לו 'הוא לא שקרן, רק הוא התכוון לפסוק "היום אם בקולו תשמעו"[קכא]'.

על פי פשט מפרשים את "היום אם בקולו תשמעו", שאם תלכו בדרך התורה, תחזרו בתשובה, אז הוא יבוא. אבל על פי סוד "היום אם בקולו תשמעו" הוא התכוון שצריך לשמוע את הפנימיות של הדיבור, שהוא הקול, לא הדיבור שלו, אלא הקול, שהוא מחיה את הדיבור – פנימיות הדיבור של המלה שהוא אמר לך. הוא אמר לך מלה אחת, "היום", אם היית שומע את הקול שיש במילה הזאת, בדיבור הזה, היית יודע ש"היום" היא תביעה ממך. זה לא שהוא מבטיח בלבד, אלא שזה תובע ממך גם כן את "היום". לא לחכות בשקט בבטחון סביל, אלא שוב, כמו בחדש אדר לעשות את כל השרירים בנפש ליישם היום, להמשיך את המחר לתוך היום, ורק בכך יבוא משיח.

ואם באמת אתה לא עושה את זה, אתה לא נענה לקול, אתה לא שומע בקול המשיח, "אם בקולו תשמעו", אז נדמה לך שהוא משקר, אתה עושה ממנו שקרן. וזה בדיוק מאמר חז"ל, שהמשיח אומר "היום" ואנחנו רואים שפתאום היום עובר, ואומרים לאליהו הנביא המשיח הוא שקרן, הוא שיקר. אז צריך לומר "היום אם בקולו תשמעו", ושוב, לא רק הפירוש על פי פשט ש"היום אם בקולו תשמעו" – לא חזרת בתשובה אז הוא לא בא. אבל זה 'שוואך', זה 'שוואך א מעשה', זה חלש פירוש כזה, הרי הוא לא התנה את זה בחזרה בתשובה. ידוע שיש מחלוקת בחז"ל[קכב] אם צריך לחזור בתשובה כתנאי לגאולה או לא צריך לחזור בתשובה, אנחנו פוסקים[קכג] כמו רבי יהושע שלא צריך לחזור בתשובה, אז זה לא מותנה בכך. אז מה כן "אם בקולו תשמעו"? "אם בקולו תשמעו" – יש מה שנקרא מחלת הבטחון המופרז, כמבואר כאן בפרקים הקודמים, וכשהוא אומר לך "היום" בבטחון מופרז שלו, אתה גם צריך להידבק בזה. ואם היית נדבק כדבעי אז אתה היית מיישם את ה"בא יבא לא יאחר", ובאמת הוא היה בא. אז אם כן זו בעיה שלך שאתה לא מספיק נדבקת במילה הזאת "היום" של המשיח, וממילא אתה עשית ממנו שקרן.

וגם כשהמשיח אומר לכתחילה הוא יודע שיש סיכוי שלא נקבל זאת. יש לו גם שכל, הוא, שוב, מעבד ומסנן את הרצון שלו דרך השכל שלו, כמו שהסברנו בתחילה. והוא גם יודע שיש סיכוי שהזולת-המקבל- אנחנו נעשה ממנו שקרן. בכל זאת הוא מהמר, משיח מהמר עלינו, הוא מאמין בנו, והוא מבטיח, הוא אומר "היום" בבטחה גמורה שכולי האי ואולי אנחנו נשמע את הקול שלו, את הפנימיות שלו, ונידבק מזה. אחרת עושים ממנו שקרן.

השפעת הסתכלות העינים על המציאות

אבל מה זה שכתוב "נצח ישראל לא ישקר"? כלומר ש"שקרו אינו שקר", מה שהוא אומר – זה נשמע לאוזני הטבע, לאזני המציאות ולעיני המציאות שלי כשקר. שוב, מה זה 'עיני המציאות'? עינים שרק מקבלות מהמציאות, לא עינים שקובעות את המציאות. זה לחזור להתחלת השיעור. כל מה שלומדים כאן הוא שבסוף העינים של היהודי, ה"טוב עין הוא יברך", העין קובעת את המציאות. אבל בתחילה האדם מסתכל מסביב והוא מושפע מהמציאות והוא מתייאש, הוא מרים ידים. במקום להרים ראש, "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", הוא מרים ידים, הוא נכנע, הוא נכנע למציאות, במקום להשפיע על המציאות. אז שוב, הוא עושה מהמשיח שקר. לא רק שהמשיח הבטיח לי היום לבוא ולא בא, גם לכתחילה שהוא רק שומע את המילה הזאת "היום" מבלי לחכות לסוף היום, הוא רק פותח את העינים והוא אומר לעצמו 'אין שום סיכוי בדרך הטבע שהמשיח יבוא היום'. אז הוא כבר התייאש אפילו לפני שהיום עבר, "מקטני אמונה"[קכד] לגמרי.

אז מלכתחילה, מהרגע הראשון הוא פסק במשיח שקרן, משקר אתה בי. וזה לא רק למשיח, הוא ככה הוא פסק ל"נצח ישראל". "נצח ישראל" זה הקב"ה. הוא עשה מהקב"ה גם כן שקרן, בגלל שהקב"ה גם כן מבטיח כל יום. על זה כתוב "נצח ישראל לא ישקר ולא הנחם כי לא אדם הוא להנחם", הוא לא אדם, הוא לא משתנה, הוא קבוע. הוא קבוע בטוב המוחלט שלו, הוא לא זז מזה. אז שוב, מה זה "נצח ישראל לא ישקר"? שכתוב פסוק כזה "נצח ישראל לא ישקר", אז סימן שיש מצידי הוה אמינא של שקר, וצריך להתחזק נגד זה לא לעשות ממנו שקר.

אלא אמת לאמיתו כנ״ל) ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם״.

שוב, האדם זה המשתנה, וה"לא אדם" זה הבלתי משתנה. שזה גם האדם של הקדושה, שהוא גם משתנה. אבל האדם של הקדושה צריך לקבל מהרצון שמקבל מהאמונה.

ג. סוד המזוזה והוזזת המות

מזוזה – זז מות וכח המניעה הבלתי מתנועע

נקרא עוד סעיף אחד:

והיינו שמבחינת ״לא אדם״ באמונה בלתי ניתנת לתזוזה (סוד ״מזזות״[קכה] – ״זז מות״,

המצוה "וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך" הסיום של קריאת שמע, של הפרשה הראשונה של קריאת שמע וגם השניה, הוא מצות מזוזה. וחז"ל דורשים "מזזות" אותיות זז מות[קכו]. עכשיו, המזוזה היא קבועה, "לקבוע מזוזה", זה הכח הקבוע הבלתי משתנה. כידוע הפליאה ששואלים שיש רק מצוה אחת בתורה שמברכים "לקבוע", שהנוסח הברכה זה "לקבוע", בקביעה מוחלטת, זו מזוזה. והשרש של המילה מזוזה זה מלזוז. זה הפשט, זה לא דרוש. כאן הדרוש הוא זז מות, מה זז. אבל זה שהשרש של המילה מזוזה זה לזוז, זה הפשט, זה השרש שלו, לזוז.

אז אם השרש שלו זה לזוז, אז מה שקובעים אותו? הדבר היחיד שקובעים אותו, קביעות מוחלטת היא המזוזה מלשון לזוז. אלא מה? מפרשים[קכז] שהמזוזה הזאת הוא לא זז, הוא מזיז. כידוע הכלל שמ' בתחילת שם מלשון מפעיל, זה כלל גדול בדקדוק הפנימי[קכח]. שלומדים דקדוק בבית ספר לא לומדים את זה, אבל כשלומדים דקדוק בפנימיות התורה אחד הכללים הוא שכל מ' בתחילת שם יש בזה משמעות של מפעיל. דהיינו שמזוזה זה לא שהוא זז אלא שהוא מזיז. ועל זה כתוב הכלל הגדול שהמזוזה מסמלת את כח המניע הבלתי מתנועע, זה שמזיז את הכל הוא בעצמו קבוע בקביעות מוחלטת.

עכשיו, שם זה למעליותא, כמו שהמזוזה שמנשקים את המזוזה, יש הרבה שחושבים או מכוונים או אפילו אומרים[קכט] "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם"[קל]. המזוזה היא כח, השם שדי – שומר דלתות ישראל[קלא], וגם הדלת נפתחת ונסגרת כדי לצאת ולבוא, יש כח במזוזה לשמור את האדם גם כשהוא יוצא. הסגולה האלקית שיש במזוזה גם שהוא יוצא החוצה וגם שהוא חוזר, נכנס הביתה – "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

אז לפי זה מה שהמזוזה מסמלת את כח המניע הבלתי מתנועע הוא למעליותא, שהמזוזה קבועה, אבל הקביעות הזאת, ה"לא אדם הוא להנחם" – הוא בעצם מניע את כל האדם, שהאדם הוא מה שכן משתנה וכן זז. המזוזה היא "לא אדם" שהוא הכח המניע בתוך האדם. זה פירוש אחד, זה פשט, זה פירוש מאד מאד קרוב לפשט של המילה מזוזה, של המצוה הזאת לקבוע מזוזה.

ויש גם דרוש. הדרוש הוא שבפרט, מה שהוא מזיז לגמרי ומוריד את זה מהשלחן לגמרי. האדם הוא משחק אותו והוא מביא אותו לאן שהוא צריך להגיע, "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ"[קלב], לגבי הבן אדם "ה' ישמור צאתך ובואך", שהוא מביא אותו לאן שהוא צריך. אבל יש דבר שמזיזים אותו לגמרי, כלומר שמסלקים אותו מן המשחק לגמרי. ואותו דבר שמסלקים אותו, שמזיזים אותו לחלוטין זה המות. ועל זה בא הרמז "מזזות" "זז מות", שזה יורד מן השלחן לגמרי. אז אם כן, מזוזה היא כח של בטחון, של קביעה רצונית בנפש, עד כדי להזיז מכאן את הפך החיים, את המות, "בלע המות לנצח" "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים".

מזוזה – תיקון המלכות

עכשיו רק נזכיר שהרבי שליט"א חידש עשרה מבצעים, ואחד מהם הוא מבצע מזוזה. וכמבואר במקום אחר[קלג], לא נאריך בכך, יש הקבלה – כמובן, אם יש עשרה מבצעים יש הקבלה – כנגד הספירות. והמבצע של מזוזה שזה "זז מות", וגם באופן חיובי זה כח המניע הבלתי מתנועע, שמביא את האדם לאן שהוא צריך להגיע, שהוא יוצא בשלום וחוזר בשלום, זה כנגד המלכות. מכל עשרת המבצעים המבצע של מזוזה זה המלכות. "וכתבתם על מזוזת ביתך", הבית היינו המלכות. לכן הענין הזה גופא קשור עם חידוש והתעצמות עם מדת המלכות.

מהי מדת המלכות בקדושה? תיקון ה'אני', שלא להיות "כהן אן", לא להיות אני כזה שהוא הולך ונפסד, שהוא מתאיין. מה זו מלכות? המלכות עלולה להיות תחת הקביעה השלילית של הטבע, גם בטבע – יש כאן מלחמה של קובע. מי קובע? הטבע קובע טביעה, "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד"[קלד], שטביעה היינו "כל הווה נפסד", הפסד, אנטרופיה, ככה הטבע קובע. והיהודי, הנפש קובעת הפוך – אל-מות וזז מות וחיים נצחיים ובטחון.

ושוב, אני מתוקן, אני נצחי, לא אני של "כהן אן", שהוא אני נפסד, אלא "אני אני הוא"[קלה], האני של הקב"ה, ה"שכינתא דאיקרי אני"[קלו], בלשון הזהר הקדוש, כמו שהלל הזקן אמר על עצמו[קלז] – שהוא הכי ענו מכל התנאים[קלח], הוא התבטא כלפי עצמו – "אם אני כאן הכל כאן", מה פתאום?! מי זה האני הזה? כתוב בזהר שזה השכינה שנקראת אני.

אז אותו אני זו המלחמה-העימות על המלכות. לכן מזוזה, שוב, קשורה עם תיקון המלכות וגם אצלנו כינון מלכות ישראל בארץ ישראל קשור במיוחד עם מזוזה, שלכל בית תהיינה מזוזות כשרות. והרמז של המזוזה, של "מזזות" – זז מות. ואיך זה קורה נפשית? זה קורה על ידי בחירה. עיקר הבחירה – בחירה להתגבר על המות. זה הכי חלום שיכול להיות.

ע״י בחירה עצמית בחיים כידוע),

שיטה אלף שנים – חידוש תורה חדשה

[מה"לא אדם" הזה בבחינת שזה בלתי ניתנת לתזוזה, רק שמזיז-מסלק את ההפסד של הפך החיים לגמרי] בא לבחינת ״נמר״ המתגלה בנחישות מצח הרצון כנ״ל; ומבחינת נמר בא לבחינת ״אדם״ המתוקן ב״שכל טוב יתן חן״[קלט] – ״חכמת ארם תאיר פניו״[קמ]

מה זה החן? יש פסוק בברכת כהנים, הברכה השניה – כתוב "יאר ה' פניו אליך ויחנך"[קמא], וגם על אור כתוב "חכמת אדם תאיר פניו", וגם על שכל טוב כתוב "שכל טוב יתן חן". אלו שני פסוקים מקבילים, שכמו ש"חכמת אדם תאיר פניו" אז ככה "שכל טוב יתן חן", שהרצון תלוי וחייב לעבור את השכל, ה"חכמת אדם", זה בחינת "אדם". כמו שאמונה-חזון זה "לא אדם", ככה החכמה היא "חכמת אדם", כן אדם, ו"תאיר פניו" ו"יתן לו חן".

יש אחד שהוא תקיף ברצון גדול אין לו אור פנים, בעולם התהו שכל מלך אמר "אנא אמלוך", שהיה רצון חזק של אני אבל בלי עיבוד ותכנון השכל, לא היה חן בעולם התהו. לא היה אור פנים בעולם התהו, בגלל שלא היה שכל טוב, לא היה חכמת אדם. היתה אמונה מסוימת והיה רצון חזק, אבל הרצון חזק נשבר בגלל שהוא לא עבר השלב הג' שתיארנו קודם, שלב השכל הטוב.

[ואחר כך, אותו אדם שיש לו אור פנים]; ומבחינת אדם בא לבחינת ״נשר״ [שנשר הוא גם כח העינים וגם נשר כזה שהוא] השט, אלף שנים וכו׳[קמב], על פני המים (דתורת אדם, כנ״ל וד״ל) לעולם ועד.

מה זה "על פני המים"? שהוא מתעלה יותר גבוה מתורת אדם. חז"ל דורשים "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", שאותו נשר שהוא "נשאר בציון" הוא עתיד לחדש "תורה חדשה מאתי תצא"[קמג]. בגלל שבעצם מה שהוא שט על פני המים, הרמז-הסמל בזה, שהנשר שט אלף שנים – אלף זה לשון "אאלפך חכמה"[קמד]. מה זה אלף שנים שהוא שט על פני המים? שהוא עתיד לחדש תורה חדשה.

כל מה שכתוב על המשיח, ועל העתיד לבוא וגם מה שהרבי חוזר ומדגיש את זה כל פעם[קמה], שכתוב על המשיח "תורה חדשה מאתי תצא", שכמובן התורה הזאת גם כלולה בתוך התורה שניתנה מסיני, אבל היא לא נתגלתה עדיין, אף פעם. ועל אותה תורה כתוב "רוח אלהים מרחפת על פני המים", "אין מים אלא תורה", אבל המים הם תורת האדם של עולם הזה, התורה שהיא מתחשבת בשינויים. ואחר כך מגיעים מהתורת אדם-המים ל"רוח אלהים מרחפת על פני המים", שזה קובע שהם "יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא יגעו ילכו ולא יעפו". ושוב, זה תורה חדשה שלעתיד לבוא, שהיא "על פני המים" של התורה של העולם הזה. והתורה הזאת היא תהיה "תורה חדשה" לעד, לנצח נצחים.

ובכך היום אנחנו סגרנו את המעגל הזה של ארבעת השלבים של הקביעה הרצונית, מאמונה, ברור החזון במצח הרצון, ול"שכל טוב יתן חן", ו"חכמת אדם תאיר פניו". כלומר שאותו אחד שהוא צריך לקבוע מציאות הוא צריך להיות בעל חן. והבעל חן – החן שלו תלוי בשכל, במעבר מהרצון להפנים את זה לשכל הטוב, ואז הוא מוצא חן בעיני אלהים ואדם, כמו ש"חכמת אדם תאיר פניו" הוא מוצא חן בעיני אלהים ואדם. ואחר כך גם כן זה מתבטא בסוף שהוא פותח את עיניו הוא לא רואה את המציאות, לא מקבל את המציאות, אלא שהוא מברך – "טוב עין הוא יברך", הוא מברך, "הוא יב‍ֹרך" חז"ל דורשים את זה, "הוא יבָרך"[קמו], הוא מברך ומשנה-מחדש את המציאות.