בע"ה

ווארט בנימין-ארי בניין וחיה-רחל שניאורסון

אור ל-ז ניסן סז – כפר חב"ד

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

מזל טוב, מזל טוב! השמחה הזאת היא שמחה מיוחדת במינה, שעולה על כולנה – אנחנו מחותנים מכל הצדדים. בדבר מלכות של השבוע, בהשגח"פ, הרבי מדבר על "צדי" ו"צדיק" – "צדי" זה הצד שלי, אבל "צדיק" כולל את כל הצדדים. אנו כאן גם מצד החתן וגם מצד הכלה. שנזכה באמת להתגלות ה"צדיק", ה"צדיק יסוד עולם", מלך המשיח.

ב-יא ניסן, יום הבהיר, יום הולדת של נשיא דורנו, הנשיא זה שבט אשר, וה'ווארט' שהרבי תמיד מסביר בקשר לאשר – ווארט שקשור אליו, מלך המשיח – שמחד הוא ענין של קבעומ"ש וכן הוא לשון אושר ושמחה, היינו שצריך לקבל עול מלכות שמים בשמחה. זה מאד מתאים למאמר ששמענו מהחתן ("שמח תשמח" ???), שיש משהו בשמחה של מצוה שאפילו יותר נעלה מקיום המצוות בקבלת עול מלכות שמים. יש כוונת המצוות, שלוקח רק גילויים, ויש קבעומ"ש שתופס בעצמות, ומה יכול להיות יותר מזה? הרבי עונה שאם כי קבעומ"ש תופס בעצמותו יתברך, זה נשאר למעלה ולא מתגלה, וכדי להמשיך את גילוי העצמות למטה-מטה, שזה עיקר הענין של דירה בתחתונים, צריך להיות שמחה של מצוה. יש כאן איזה 'ווארט' חדש להסביר את הענין אשר, הנשיא של הרבי – "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך". אשר זה קבלת עול, אבל עם כל הגדולה של זה זה לבד לא מספיק, וצריך גם שמחה של מצוה. מקשר זאת ל"שמח תשמח רעים האהובים". בסוף המאמר מוסיף שהשמחה על ידי פנים חדשות – צריך פנים חדשות – לראות את מלכנו, את מלך המשיח, את כל הרביים, את הנשיא של אשר, וגם את מלכנו ממש, מלך מלכי המלכים הקב"ה. חדש ניסן זה "החדש הזה לכם ראש חדשים" – פנים חדשות, מה שמתחדש באדם זה הפנימיות. כשזוכים להקים בית חדש בישראל צריך חידוש בפנים, ואז, על ידי הפנים חדשות של החתן והכלה זוכים לומר כל הברכות, ובפרט "שמח תשמח רעים האהובים", שזה הענין של שמחה של מצוה שאפילו יותר גדול מקבלת עול מלכות שמים. זה קשור לכך שבעוה"ז קוראים לאיש "בעלי" ולע"ל "אישי". בין הפירושים של "בעל" זה גם מי שנושא בעֹל – בחתונה החתן נכנס בעול, לוקח הרבה אחריות. אחריות זה משהו חשוב מאד, עד "ותהי המשרה על שכמו" – לוקח אחריות ועול העם, חוץ מעומ"ש – ועל ידי זה "למרבה המשרה ולשלום אין קץ", החל משלום בית ועד שלום בכל העולם. אחריות זה חשוב, אך עדיין בחינת אחור – "על שכמו", על האחור. לכן, עם כל הכבוד לבחינת "בעֹל" זה לא מספיק בלי שמחה של מצוה, שהיא בחינת פנים חדשות – בחינת פנים, ולא בחינת אחור. "אחור וקדם צרתני" – אחור למע"ב וקדם למע"ב. צריך גם את האחור, את האחריות, את המשרה על השכם, אבל עיקר העיקרים – שזה עיקר הפשט של אושר – שתהיה שמחה של מצוה, שמחה עולה על כולנה. זה רק לקשר את הענין, השמחה שלנו, למאמר ששמענו קודם.

יש בקשה מיוחדת של החתן. "ברא כרעא דאבוה" – החתן הולך כדרך אביו, שאנו מאד-מאד מיודדים, ידידי נפש אפשר לומר, זה רבות בשנים. הרבי לא נתן לי אישית לצאת מהארץ – כמו לשווער שלי – תשע עשרה שנה. כשפעם ראשונה הרבי נתן לי לצאת זה היה רק לנסוע ל-770 ולא לשום מקום אחר (אם כי הוזמנתי לעוד מקומות להרצות), אבל הפעם הראשונה שהרבי נתן לי אור ירוק לנסוע למקום אחר זה היה כשאבא של החתן הזמין אותנו ללוס אנג'לס, ומאז נפתח הפתח – גם מה שלפני שבוע לא הייתי כאן, זה הכל בזכותו. ברור שלאבא ולי יש קשר מאד מיוחד, באמצעות הרבי מלך המשיח. בכל אופן, האבא, וגם הבן – "ברא כרעא דאבוה" – מאד מחבבים רמזים. פעם ראשונה שהכרתי את האבא והאמא של החתן אמרתי להם שהשמות שלהם ביחד עולים משיח – אני חושב שעד היום הזה זה דבר שמאד מהדהד בלב ובתודעה שלהם. לכן גם האבא בקש שנאמר רמז או כמה לגבי שמות החו"כ, וגם החתן בקש זאת באופן אישי, לכן מצוה לשמח את החתן והכלה ואת הוריהם, ולכן נאמר כמה רמזים:

גם לחתן וגם לכלה יש שני שמות (אם כי שאנו מכירים אישית את החתן בשם בנימין ואת הכלה בשם רחל) – רחל הכלה נקראת על שם סבתה (שהיארצייט היה ביום ששי האחרון, חיה-רחל, והחתן נקרא בנימין-ארי (השו"ע מתחיל מדין השכמת הבקר, להיות "גבור כארי") – ביחד עולים 634. בנימין הוא מלשון בן, כמו שרש"י אומר, שבנימין זה בן-ימין, הבן היחיד מ-יב שבטי-יה שנולד בארץ הימין, ארץ ישראל. לכן יעקב קרא למז'יניק שלו, לבן הקטן שלו, בנימין. אם כן, יש קשר וחיבה יתרה לבנימין – שמאד אוהב את ישראל, גם שיתכן שלעת עתה תהיה לו שליחות בחו"ל. כמה שאוהב את ארץ ישראל ודאי מכיר את פתגם הרביים, ש"מאך דא ארץ ישראל" בכל מקום בו יהיה, שידאג לעשות שם אוירת וקדושת ארץ ישראל. בכל אופן, בנימין מתחיל מבן – מה שאין כן אצל אף אחד משאר השבטים הקדושים. לכן, הרמז הראשון יתחיל גם כן עם המלה בן:

כשחתן וכלה מתחתנים הם מלך ומלכה, ויש שאלה עד מתי הם מלך ומלכה – אפשר לחשוב שכל השבוע, כל החדש, כל השנה. באמת, אומרים, שיכול להיות כל החיים – כל זמן שהאיש מתייחס לאשתו כמלכה הוא מלך, וכל זמן שהאשה מתייחסת לבעלה כמלך (כפי שהרמב"ם כותב בפירוש) היא מלכה. כלומר, זה משהו סובייקטיבי – זה ווארט של העולם, ווארט טוב שאפשר לחזור עליו, מתקבל על הדעת. אפשר לשאול – מתי מתחיל שחו"כ הם מלך ומלכה? האם מתחיל מהחתונה, מהחופה, או מהווארט? בתור הכנה ודאי מתחיל עכשיו. אבל, יש עוד ענין, שודאי מתחיל עכשיו – כעת נגמרה ההחלטה על החתונה, ויש דבר שזה אפילו יותר גבוה מהחתונה (זה כתוב), כי הרבי תמיד חוזר על הכלל שהסיבה גבוהה מהמסובב. זה ראשית כריתת הברית, תחלת הקשר הממשי על פי תורה, ויש כאן שמחת "ראשית" – שמחת בכורים – שאפילו יותר מהחתונה. כמובן שהשמחה הולכת וגדלה, וכשמגיעים לחתונה זה עוד יותר גדול, אבל הגרעין, העצם, זה עכשיו. החידוש זה עכשיו – אחרי התנאים זה כבר לא כל כך חידוש שיתחתנו, זה כבר יודעים. שמחת החידוש זה כעת, ויש בכך ממד שגם אחר כך לא יהיה. הכל זה בשביל להגיע לגימטריא – יש כמה וכמה מדרשי חז"ל וגם סיפורי צדיקים שהשידוך הכי הכי מוצלח זה בן מלך עם בת מלך. אחר כך יכולים להיות מלך ומלכה, אבל השידוך הכי מוצלח והכי אוהב והכי שמח שבן מלך מוצא בת מלך ומשתדכים ביניהם. בן מלך בת מלך = בנימין-ארי חיה-רחל. הרמז הזה ישאר גם אחרי החתונה – זה ישאר לתמיד. קודם זה היה בכח, במחשבה קדומה, וכעת זה כבר ירד לגילוי.

גם בענין זה רצינו להוסיף עוד נקודה, מאד מאד חשובה, שקיימת מאד מאד אצל החתן וגם אצל הכלה. איך אתה נעשה בן מלך? באמת כל ישראל בני מלכים (בבבלי כתוב בני מלכים ובירושלמי כתוב מלכים ממש – אפשר לומר שזה היחס בין השידוך לבין החתונה, שבשידוך זה בני מלכים, הבבלי, כמותו אנו פוסקים, אבל בחתונה זה כבר הירושלמי. בארץ ישראל היו שואלים "'מצא' או 'מוצא'", זה תחת החופה, אבל הבן-מלך ובת-מלך זה הבבלי, זה היסוד של ההלכה), אבל איך נעשים בן מלך? זה תלוי בהורים – אם הורי החתן והכלה מלכים, הם בני מלכים. זה ענין של יחוס, אבל גם ענין של התייחסות – תלוי איך מתייחסים להורים. החתן שלנו הוא בן מלך, בזכות זה שאצלו אבא שלו זה מלך ואמא שלו זה מלכה. וכנ"ל אצל הכלה, שיש לה אמא מלכה, ויש אבא – שנמצא כאן איתנו, ודאי משתתף אתנו בשמחה – שהוא מלך, ובזכות זה היא בת מלך. בכל הסיפורי צדיקים שיש בן מלך ובת מלך – יש הרבה כאלו – זה סיפורים של שיא השמחה. סתם חתונה זה שמחה, אך נישואי בן מלך ובת מלך זה לעילא ולעילא.

רמז שני – הר"ת של החתן והכלה: אם לא מכירים שם שני של החתן, ר"ת שלהם זה בחר – כל אחד בוחר בשני. כשמוסיפים א זה אבחר (= ארי) – מלה המופיעה רק פעם אחת בתורה, "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח וגו'" (במדבר יז, כ). בסוף זה היה אהרן, אבל "מטהו יפרח" = משיח. מי שמטהו יפרח סימן שהוא משיח, אך לכאורה זה לא כך – זה הרי אהרן – אז מה הקשר? אפשר לומר קשר מאד יפה, גימטריא יפהפיה. בדבר מלכות של השבוע, לפני תחלת פרק צ בתהלים (לכן הרבי דבר על צדי-צדיק), ובסיום הפרק מדבר על "ויהי נעם א-דני אלהינו עלינו ומעשה ידינו וגו'" – "ויהי נעם א-דני" = אהרן, "ויהי נעם א-דני אלהינו" = משיח. חוץ מזה שיש כהן משיח – קשר הדוק, כי הכהן גם נמשך – יש לכך גם רמז בפסוק. בכל אופן, "מטהו יפרח" זה סימן של משיח – לכל אחד יש ניצוץ משיח, וכשמתחתנים זה צריך להתגלות. אפשר לשים את המילים הללו בפי הכלה (וכך גם החתן אומר לה) – "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח", היינו שיהפוך להיות משיחיסט, ואם כבר היה משיחיסט (כמו החתן שלנו) יהיה עוד יותר, שהרי משיח זה אין סוף.

תוספת ענין לווארט זה – זו הפעם היחידה "אבחר" בתורה, אבל בתהלים יש מדרש מפורסם על "אשרי תבחר ותקרב וגו'", דרכו אפשר להבין מה זה בחירה. יש מאחז"ל מאד חזק שיש מי שהקב"ה בוחר בו ולא מקרב אותו, ויש מי שה' מקרב אותו ולא בוחר בו, ו"אשרי תבחר ותקרב" – שזה רק אהרן הכהן (והמדרש מונה את האבות, ואת משה רבינו וכו' – שה' בחר בו ולא קרב אותו, "אלא הוא קרב את עצמו"). אהרן היה מאד ענו, בוש לקבל המשרה על שכמו, ולכן ה' גם בחר בו וגם קרב אותו, וכך כתוב גם אצל דוד המלך. זה מדרש שצריך לנתח את כולו, ולא כאן המקום. בכל אופן, יש לבחור ויש לקרב, ומה שיוצא מהמדרש שלכתחילה – אברהם אבינו, יעקב אבינו, משה רבינו – צריך לבחור ושתהיה נתינת כח מלמעלה שבאתערותא דלתתא האדם יקרב את עצמו, ויש לפעמים שצריך לפעול גם את האתערותא דלתתא לגמרי, מה שהבוחר צריך גם לקרב. הווארט הזה מאד מאד חשוב לברית הנישואין. בחירה זה משהו יותר זכרי והצורך לקרב זה משהו יותר נקבי. בכל אופן, לכתחילה, הכי גדולים – כמו אברהם ויעקב ומשה – כתוב שה' בחר ולא קרב, רק שהם קרבו את עצמם. לעניננו, העיקר צריך לבחור – והזולת חייב לדעת שבוחרים בו. הכלה צריכה לדעת שהחתן בוחר בה במאת האחוזים – ברגע שבוחרים, זהו זה, במאה אחוז. כתוב שבחירה זה גילוי העצמות, כמו שהקב"ה בוחר בגוף היהודי אף שהגופים דומים (ככתוב בתניא, והרבי תמיד מדגיש זאת) – בחירה זה משהו עצמי שבעצמי, למעלה מטו"ד. בשביל לבחור חו"כ זה את זה צריך משהו עצמי – ואז השאלה כמה צריך להשקיע בלקרב את השני. זה גם הולך בשני הכיוונים – גם הבחירה וגם הקירוב. החתן צריך לבחור בחירת העצם בכלה, וגם הכלה בוחרת בכל עצמותה בחתן. אם מדובר כאן בחב"דניקים אמיתיים, מה שנקרא "גדלות מוחין", אז כל אחד מקרב את עצמו לשני. יש גם כן הרבה ספורי מופת של צדיקי פולין על איש ואשה שהגיעו לשיא השלום בית, על דרך אדם וחוה לפני החטא, וכשהסתכלו עליהם ראו את השלוה ואת השראת השכינה, אך לפי הסיפור לא ראו שכל אחד צריך לעשות מאמץ לקרב את השני, כי זה פשיטא – החתן מסתובב בתל אביב ועושה מבצעים, והאשה יושבת בבית ועושה מבצעים, שניהם בטלים לרבי וקרובים בטבעיות. זה לכתחילה, אך אף על פי כן "אשרי תבחר ותקרב" – כך אצל אהרן, בחינת "מטהו יפרח", בחינת משיח – שצריך גם לבחור וגם לקרב. יש מצבים, בפרט בחיי נישואין, שצריך לקרב את בן הזוג ואת בת הזוג, לעשות מאמץ לגלות את האהבה ולקרב. ר"ת שלכם זה "אבחר" – זה העיקר והיסוד, שתהיה הבחירה.

הרמז האחרון (להערב): יש ביטוי שחוזר הרבה פעמים בתורה, ויש בכך גם "מכלול" (חתן וכלה) – שתי מילים שביחד יוצרות ניב ההולך ביחד באופן טבעי בלשה"ק, בתנ"ך – "צדקה ומשפט" (או "משפט וצדקה", כתוב בשני האופנים) – העולה כשמות החו"כ. פעם ראשונה ועיקרית זה "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט". בכל נישואין יש את הענין של ידעתיו – בחירה (כפי שמפרש רש"י) – בגלל שבראש דנים על חינוך ילדים ורואים שיש אותו ראש בכך, "לעשות צדקה ומשפט". זה גם קשור לחתן, ולאבא של החתן במיוחד (וכמובן לכל יהודי – אך האבא לא כאן ולכן קושרים דברים אליו) – וכך גם אצל אבי הכלה – שהדבר שהכי מצטיין בו זה "צדקה", ויש לו גם ענין ב"משפט" (להוציא לאור משפט, משפט צדק). כתוב שהמלה "מצוה" זה מתחיל ב-מצ – שזה יה באתב"ש, היינו שמצוה זה הוי', רק ש"הנסתרֹת" נסתרות באתב"ש – ויש רמז שזה ר"ת משפט-צדקה. באופן זה מופיע בביטוי "ושפטו את העם משפט צדק", ו-משפט צדק ועוד וה (מצוה) זה צדקה ומשפט. כמה פעמים מופיע בתנ"ך "משפט וצדקה" וכמה "צדקה ומשפט"? קצת הופתעתי כשהסתכלתי וראיתי ש"צדקה ומשפט" יש ג פעמים, ו-כב פעמים "משפט וצדקה" – בכל אופן ביחד זה כה פעמים. אין כאן את הזמן בשביל לדרוש את זה, אבל בכל "מכלול" יש חו"כ – בפשט "משפט" זה החתן, תפארת, וצדקה זה הכלה, מלכות. לפי זה "משפט וצדקה" זה לפי הסדר של חו"כ, "זכר ונקבה בראם", אבל השלוש פעמים (כולל ההופעה הראשונה) כלה לפני החתן. בחמשה חומשי תורה מופיע רק פעם אחת, "צדקה ומשפט", ואין כלל "משפט וצדקה" (הכל בנ"ך). לעניננו, "צדקה ומשפט" זה על דרך "אשת חיל עטרת בעלה". אפילו לגבי הגאולה כתוב "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" – ונדרש המון, החל מלקו"ת – זה שני עמודי התווך בשביל להביא את הגאולה. בכל מאמרי דא"ח מפורש שמשפט פועל על הפנימיות וצדקה על החיצוניות, אבל לגאולת החיצוניות יש כח נעלה יותר מכח גאולת הנקודה הפנימית. עיקר התכל'ס של דירה בתחתונים זה ה"שביה", וזה על ידי צדקה. "צדקה ומשפט" זה א"ח עט"ב, וכן אפשר לומר כפי שמפרש אדה"ז – ומאד מתאים כאן לכל המשפחה – שהעיקר זה "צדקה", וה"משפט" זה שהאדם שופט את עצמו מה המינימום לו הוא זקוק בעצמו, ואת כל השאר הוא מפזר לצדקה. אחרי שהוא עושה משפט צדק בינו לבין עצמו מה המינימום שהוא חייב בשביל להתקיים, בשביל להמשיך לעשות צדקה, אחר כך הכל שייך לצדקה. עפ"י פשט המשפט זה התורה והצדקה זה המצוות – צריך שהבעל יאיר את אור התורה בבית, קביעות עתים לתורה והארת התורה והחסידות בבית, והכלה מעודדת את הבעל לתת כמה שיותר צדקה. בסוף היא אומרת שלא צריך כל כך הרבה בבית, הכל מותרות, והעיקר שהכל זה בשביל לעשות צדקה. זה הרמז העיקרי – זה א"ח עט"ב. שה' יברך אתכם בדור ישרים יבורך, בנים ובנות, שכולם בני מלך ובנות מלך, כל הצאצאים עוסקים בתורה ובמצוות ובחסידות, והכל בשמחה.

השלמות:

א. מטהו יפרח ר"ת מי – יש כמה פסוקים בהם "מי" רומז למשיח, "מי יעלה בהר ה'", "מי יעלה לנו השמימה". בתוך משיח גם אותיות מי – מי-שח, מי-חש. הווארט הוא שסימן הבחירה הוא שהמטה שלו – גם המטה שלו, "מחציו ומטה איש" – פורח. המטה שלו זה גם הטבע שלו – פורח באויר. מטה של משיח זה גם "דינא דמלכותא דינא", ושפורח היינו שרואים בכך סיעתא דשמיא ניסית. יפרח = רחמים.

ב. במדרש כתוב שמי שצריך לקרב אותו זה מי שנדחה מהבחירה – אהרן נבחר ונדחה ("גם באהרן התאנף הוי'") בגלל חטא העגל, ולכן בוש והיה צריך לקרבו בחזרה. כך גם דוד – נבחר ונדחה (בגלל חטא בת שבע, שנדחה מהמלכות) ונתקרב. מזכיר "נגלה ונכסה ונגלה" אצל משיח – "נכסה" זה כמו "נדחה". ביין משמח זה שאם בתקופת הריחוק, הנדה, יש תחושת "נדחה" אז צריך לקרב. רק זוג של גדלות ממש, שגם בנדה אין שום תחושת נדחה, אלא רק התעלות ליחוד פנימי של חב"ד, אז כל אחד מקרב את עצמו לזולת. בכל אופן, יכול להיות שיש איזו מעלה של שפלות ב"נדחה" בין "תבחר ותקרב". לפי"ז, מי שנאמר בו "אשר תבחר ותקרב" זה אחד ש"ידע איניש בנפשיה" שגם במקרה שאני אפסול את עצמי, שאני אדחה ואפול, עדיין זה לא נואש, וה' מקרב אותי בחזרה. כמו שאצל משיח תקופת ה"נכסה" זה גם תחושת "נדחה". יש נדחה שלא נתקרב – שאול המלך – לכן באמת "אשר תבחר ותקרב". אהרן ודוד נדחו ונתקרבו.

בהמשך המדרש כתוב "ששה הם שנבחרו" (בלי התייחסות להתקרבות): כהונה, לויה, ישראל, מלכות בית דוד, ירושלים, בית המקדש. כהונה-לויה-ישראל זה חג"ת, "הנצח זה ירושלים, ו"ההוד זה בית המקדש", מלכות בית דוד זה מלכות. אפשר לומר שהיסוד נכלל במלכות, או שעצם הבחירה זה היסוד – הוא הבוחר בששה. פנימיותו עולה לדעת, שם הבחירה. זה אחרי שאמר שאברהם, יעקב ומשה נבחרו וקרבו את עצמם – אפשר לומר שהם כנגד חב"ד, שזה קצת חידוש, אבל לעניננו משה הוא החכמה ויעקב הוא הדעת, ולפי זה אברהם זה בינה – הרבה פעמים שרש החסדים הגלויים זה באמא, שרש ההמתקה ושרש החסד של בינה (אז לפי סדר הדורות זה בד"ח).

ג. בשמות חו"כ טו אותיות – "זכו שכינה ביניהם". זה משולש של חמש, אז אפשר לתת להם חותמת. אם הסדר בנימי-ןארי-חיה-רח-ל – אז הפינות זה לבי (משולש פנימי הוא "אהבה רבה" ומקיף זה "ואהבת", העולה רבה-רבה, סה"כ אהבה רבה רבה רבה). אם א"ח עט"ב: חיהרח-לבני-מין-אר-י – אז הפינות זה יחי.

ד. "צדקה ומשפט" ר"ת צו – קשר לפרשת שבוע. "צו את אהרן" = "סוד הוי' ליראיו". הקשר בין רמז זה לרמז הבחירה: "למען אשר יצוה... לעשות צדקה ומשפט" (באברהם), "אוהב צדקה ומשפט חסד הוי' מלאה הארץ" (תהלים), "עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" (משלי). גם שלושה קוים – "אהב צדקה ומשפט חסד וגו'" זה חסד, "עושה צדקה ומשפט" זה גבורה (זבח זה גבורה, וזה עוד יותר זבח מזבח), "ידעתיו... אשר יצוה... לעשות צדקה ומשפט" זה קו האמצעי (גם הידיעה וגם הציווי, וכן זה רומז לתכלית הבריאה, "לעשות"-לתקן, שתלוי בקו האמצעי; אמר – חסד, דבר – גבורה, צו – קו האמצעי, מיד ולדורות, כך אומר הרבי, כפי שחזר שניאור שניאורסון; צ זה יסוד ו-ו זה תפארת ודעת; צ זה גם ציס"ע וגם יסוד נוקבא, אז זה גם יסוד וגם מלכות). גם אליעזר, בשביל השידוך של יצחק, היה צריך איזה סימן שהיא ראויה לבית אברהם – הסימן בשביל הבחירה זה "עושה צדקה ומשפט נבחר להוי'". כל מי שיש לו צדקה ומשפט נבחר לה' יותר מזבח – זבח זה מסי"נ של ר"ע, וצדקה ומשפט זה כמו המס"נ של אברהם אבינו. ר"ע, בן גרים, זה זבח – "מתי יבוא לידי ואקיימנה", זקוק לקירוב. כל מי שמרגיש עצמו נדחה צריך קירוב (הקירוב בלי בחירה ביחס לגרים – יתרו ורחב). "איהו משפט" – "איהי צדקה".

ה. מלך מלכה = אני לדודי ודודי לי.

ו. ארי-חיה (שני השמות שבאמצע) = ט"פ הוי'. בנימין-רחל = 400 = 20 בריבוע. ארי חיה בהכאה-פרטית עולה 2058 = ג"פ 686 (ב"פ 7 בחזקת 3)= ובחרת בחיים. אפשר לעשות מזה ווארט כללי לכל חו"כ: במערבא היו שואלים "מצא או מוצא" – "מוצא אני מר ממות את האשה" ו"מצא אשה מצא טוב". לכאורה, כנגד "מר ממות" היה צריך להיות פסוק עם חיים, ואכן יש פסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". "ובחרת בחיים" – עיקר הבחירה בכל התורה – אפשר לומר שכאשר בוחרים בן/בת זוג צריך לבחור בפסוק "ראה חיים" ולא "ומוצא אני מר ממות את האשה". לפי"ז מתבקש ש"ראה חיים" יצטרף טוב עם "מצא אשה מצא טוב" ("ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" לפני "ובחרת בחיים"). באמת זה הולך ביחד, כי כל אחד זה כפולה של אהבה: ראה חיים עם אשה אשר אהבת = אהבה פעמים ענג ("אהבה בתענוגים", "כי עמך מקור חיים" זה מקור כל התענוגים), מצא אשה מצא טוב = אהבה פעמים מה. ביחד עולה 2184 = יב פעמים יעקב (העולה ז"פ הוי'), כנגד יב שבטי י-ה היוצאים משם י-ה, "שכינה ביניהם". ב"מוצא אני מר ממות" אפשר לומר ש"מר" זה במקום "רע" – יש משהו בטוב שיותר טוב מחיים ומשהו ברע שמר ממות (כי בדרך כלל התורה מדברת ב"לא זו אף זו").

ז. חלק המילוי של השמות (שהוא ההריון-הפוטנציאל שלהם) – בית נון יוד מם יוד נון אלף ריש יוד חית יוד הא ריש חית למד – עולה 2197 = 13 בחזקת 3 (מספר שמופיע ביין משמח).

ח. בריבוע של צדקה ומשפט האלכסון 105 (יד בריבוע) והשאר עולה תענוג. אם כותבים משפט וצדקה אז האלכסון הוא מוה – 51. חיבור האלכסונים הוא יוסף (ו"פ הוי', כמנין אותיות שני האלכסונים).

ט. ארי-חיה-רחל = משה זלמן, אבי הכלה, ע"ה.

י. מרדכי, בקש בגלל הצרות שנוסיף לו את השם ישראל (עשינו מנין במערת המכפלה). מרדכי ישראל = בעל תשובה = יש הגיון בשגעון.