"וגדולתך אספרנה"

שבת הגדול ער"פ צו תשפ"ה – כפ"ח

לימוד מאמר "ענין שבת הגדול" לר"ה מפאריטש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בערב פסח שחל בשבת, התקיים לאחר תפלת מנחה שיעור מיוחד במאמר של רבי הלל מפאריטש על שבת הגדול. בשביל להסביר את הסוד של שבת הגדול מקדים רבי הלל להסביר את הסוד של כל שבת – תכונת ההתכללות של הקו האמצעי, שמקבלת פנים שונות בכל נקודה שבו. ההתכללות הזו ממשיכה רפואה לעולם, כמאמר "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". על המדרגה של כל שבת נאמר "ועזוז נוראֹתיך יאמרו", אבל על מעלת שבת הגדול – בה מתכוננים לסיפור יציאת מצרים בליל הסדר – נאמר "וגדולתך אספרנה", והיא הזמן של גילוי גדולת ה' העצמית (האמונה המופיעה דווקא בשפלות המשיחית). זהו שיעור שונה מהרגיל, עם לימוד מאמר חסידות עמוק מתוך הכתב, שמי שישקיע בו ימצא נעם לנפשו.

אחרי תפלת מנחה (עשו ב-12 קריאת התורה, מוסף ומנחה):

בהגדה סוד קדושים – שיצאה השנה מחדש – יש מאמר קצר של רבי הלל על "ענין שבת הגדול":

עיקרי מדות הלב

ענין שבת הגדול. כתיב ועזוז נוראתיך יאמרו וגדלותיך [וגדלתך קרי] אספרנה.

רבי הלל רוצה להסביר את הענין של שבת הגדול לפי הביטוי "וגדולתך אספרנה"[ב], אבל לשם כך הוא מקדים להסביר את הביטוי "ועזוז נוראֹתיך" שבתחלת הפסוק:

הנה נורא הוא בחינת תפארת, וכמבואר הכוונה על שלשה תיבות הגדול הגבור והנורא כו'.

בכל יום בתפלה אומרים – כלשונו של משה רבינו[ג] – "האל הגדול הגבור והנורא"[ד], שלשה שבחים של ה' המכוונים בעצמם כנגד "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" שאומרים קודם, וכנגד חסד-גבורה-תפארת[ה], עיקרי מדות הלב[ו] (סוד חדר – חסד-דין-רחמים[ז]): אברהם הוא "האדם הגדול בענקים"[ח] ו"אלהי אברהם" הוא "האל הגדול" (היינו ה"לא אדם"[ט] הגדול, וד"ל). גדולה היא חסד, כמו שרואים בכינוי אברהם (שמדתו "חסד לאברהם"[י]) וכמו בפסוק "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת וגו'"[יא].

"הגבור" הוא המדה של "אלהי יצחק" – גבורה בגימטריא יראה (שהיא פנימיות הגבורה), מדת "פחד יצחק"[יב]. החידוש הוא ש"והנורא" היינו המדה של "ואלהי יעקב". לכאורה "נורא" שייך למדת היראה, אך מצינו שדווקא ביעקב אבינו כתובה המלה נורא – "מה נורא המקום הזה"[יג]. מהפסוק "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה"[יד] – בו היראה היא התגובה לגילוי הנורא – לומד הבעל שם טוב את היסוד העיקרי של יחוד יראה-נורא[טו], וכל יחוד שייך לקו האמצעי, כפי שיתבאר בארוכה.

באמת, בפסוק "וֶעֱזוּז נוֹרְאֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ (וגדולתיך) וּגְדוּלָּתְךָ אֲסַפְּרֶנָּה" יש את כל הספירות חסד-גבורה-תפארת: "עזוז" היינו גבורה, כמו שכתוב "הוי' עזוז וגבור הוי' גבור מלחמה"[טז]. "נוראֹתיך" שייך לתפארת, כנ"ל. "וגדולתך" היינו מדת הגדולה-החסד, כנ"ל. סדר המדות בפסוק הוא גבורה-תפארת-חסד, שבאותיות יהו של שם הוי' ב"ה היינו הצירוף הוי, צירוף הגבורה[יז] ("ועזוז" בפסוק[יח]), וד"ל.

יחודי הקו האמצעי: אין-יש, חסד-גבורה, הן-לאו

והטעם שנקרא נורא, הוא מפני שממשיך יראה וביטול בבחינת חסד וגבורה, ועל ידי זה בכחם להתכלל ולהתמזג ביחד כו'.

הסוד של התפארת הוא התכללות ומזיגה – מזיגה היא המלה המיוחדת לתפארת[יט] – של החסד והגבורה. ההתכללות נפעלת על ידי בטול של שתי המדות למי שלמעלה מהן, כמו שמביאים תמיד בחסידות[כ] מדברי חז"ל[כא] על "עֹשה שלום במרומיו"[כב], שה' עושה שלום בין מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש על ידי ששניהם בטלים אל המלך. המשכת היראה והבטול היא הכח של "הנורא" בתפארת[כג].

ונוראותיך הוא בחינת דת"י כו'.

את לשון הרבים ב"נוראֹתיך" הוא מסביר כמתייחס לכח שלש הנקודות שעל הקו האמצעי – דעת-תפארת-יסוד, ר"ת דתי[כד] (ומלמטה למעלה יתד[כה]) – והוא מפרט את כח היחוד שבכל אחת מהן:

בחינת דעת ממשיך ביטול בבחינת חכמה ובינה, בכדי שיהיה יחוד חכמה ובינה, אין ויש, והיינו שכל עצמות האין יתגלה בבחינת יש.

דעת עליון, שמחברת בין החכמה והבינה, ממשיכה את הבטול בחכמה ובבינה כדי שיהיה יחוד עצמי שלהן. המהות של החכמה היא אין-בטול – הבטול הוא פנימיות החכמה[כו], כח-מה[כז] – ואף על פי כן בשביל יחוד עצמי של החכמה והבינה (בסוד "והחכמה מאין [העליון, רישא דאין] תמצא [בבינה]"[כח], גילוי מהות האין דחכמה בבינה) צריך להמשיך בטול גם בבטול הזה[כט]. חכמה ובינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ל], האין והיש מתייחדים תמיד – כדי שהעולם יתקיים יש מאין – אבל בלי הבטול העליון מאירה בבינה רק הארת האין של החכמה, בעוד עצם החכמה נשאר נבדל ("קדש מלה בגרמיה"[לא]). רק על ידי המשכת "והנורא" של הדעת, המשכה מפנימיות כתר עליון, בטול גבוה יותר מאשר הבטול של החכמה עצמה, מתגלה בבינה (בחינת טהור[לב]) גם עצם החכמה (בחינת קדש, כנ"ל). קל וחומר שהבינה צריכה בטול כדי להתייחד עם החכמה, שהרי מהותה היא יש, ועליה להתבטל לאין (והוא בסוד טהרת מי מקוה[לג], סוד טבילה אותיות הביטל, כנודע[לד]). היחוד החיצוני של חכמה ובינה נוגע לקיום העולמות, כנ"ל, אבל היחוד הפנימי שלהן – שהוא היחוד של ימות המשיח – מוליד נשמות חדשות[לה] (ענין ששייך לפסח, לידת העם[לו], כאשר בשביעי של פסח מתחוללת לידת הנשמות[לז]).

ובחינת תפארת ממשיך בחינת ביטול בבחינת חסד וגבורה כנ"ל.

ובחינת יסוד ממשיך בחינת ביטול בנה"י, בכדי שיתמזג ויתייחד בחינת ההן והלאו כו'.

הדעת עושה את החיבור במושכל, חיבור חכמה-בינה (אין-יש), התפארת עושה את החיבור במורגש, חיבור חסד-גבורה, והיסוד עושה את החיבור במוטבע, בכוחות המעשה. המעשים של היהודי הם תריג מצוות, שמתחלקות למצוות עשה, מצוות של "הן", ומצוות לא-תעשה, מצוות של "לאו", שהן כנגד הספירות נצח (קו ימין) והוד (קו שמאל), שגם צריכות להתחבר (ביסוד[לח])[לט].

התכללות הן ולאו

הגענו לאחת הנקודות העיקריות במאמר הזה – היחוד של ההן והלאו: עובדים כעת על ספר חדש – "אהלך באמתך" – שנושא עיקרי של אחר המאמרים שלו, "והאמת והשלום אהבו", הוא "ההן והלאו", ה"לא" וה"כן", "לא כן עבדי משה"[מ].

בספר החדש מוסבר שמשה ("משה אמת ותורתו אמת"[מא]) הוא ה"לא" (בחינת "שמאל דוחה"[מב] כל דבר אסור המבדיל בינינו לבין אלהינו) ואהרן ("אוהב שלום ורודף שלום"[מג]) הוא ה"כן" ("ימין מקרבת" כל דבר טוב, כולל הניצוץ הטוב האסור-חבוש בקליפת הרע). לכאורה, כאן כתוב בדיוק הפוך – במדות הלב משה הוא הנצח ואהרן הוא ההוד, שהם כאן "ההן והלאו" – נצח (משה) ההן והוד (אהרן) הלאו. אכן, ההסבר הוא בסוד הנאמר ביעקב (מדת התפארת, הנורא, כנ"ל) "שכל את ידיו"[מד] – המשכת ה"לא" של הגבורה (מקור מדת האמת של משה, דין אמת) לנצח ("נצח ישראל לא ישקר גו'"[מה]) והמשכת ה"כן" של החסד (כן לשון כהן – "אתה כהן לעולם"[מו] הנאמר לאברהם אבינו[מז] איש החסד) להוד (סוד הכן של הכיור – כיור וכנו כנגד נצח והוד, כנודע[מח]). אם כן, רואים כאן באופן מובהק את פעולת התכללות המדות זו בזו על ידי מדת התפארת, סוד "הבריח התיכֹן"[מט], כח ההכרעה וההתכללות של המדות הנגדיות.

ובפירוט:

משה, שרש ה"לא" (שרש שסה מצות לא תעשה), כולל גם את ה"כן" (שרש רמח מצות עשה, כאשר שסה-רמח – לא-כן – עולים יחד תריג, שעולה משה רבינו, כנודע). על התכללות זו, שבסוד "מוליך לימין משה זרוע תפארתו"[נ], נאמר "לא כן עבדי משה" (כנ"ל). ב"לא כן עבדי משה" מתבקש להקביל את ה"לא" ל"עבדי" ואת ה"כן" ל"משה" – "עבדי" היינו ה"לא", הבטול שיש אצל עבד שלמעלה ממה שיש אצל בן. "משה" הוא המהות החיובית שלו, ה"הן"[נא], אבל הוא מתבטל – "בן שנעשה עבד" (כמו שהרבי הרש"ב אמר על עצמו ביחס לאביו[נב]) – בשביל המעלה של ה"לא".

ולאידך, אהרן (הכהן הגדול, מדת החסד, "כן" כנ"ל) כולל גם את ה"לא", כמו שנאמר בכהן הגדול "ומן המקדש לא יצא"[נג]. במה מסתיימת פרשת צו שקראנו היום? "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה הוי' ביד משה"[נד], ורש"י מסביר "להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל" – זהו ה'לא' של אהרן ובניו[נה].

החבור של "הן" ו"לאו" הוא בסוד הביטוי בקהלת "הכל הבל"[נו] – הן בגימטריא הכל (שכולל את כל המציאות, כל החיוב, ה"הן") ו-לאו בגימטריא הבל (שמהביל-שולל את כל המציאות, "הכל הבל ורעות רוח") והם מתייחדים לגמרי בביטוי "הכל הבל" (שתי מלים כמעט זהות, שמתחלפות בחילוף כ-ב באי"ק בכ"ר ובזיווגי האותיות לפי ציורן[נז]).

יחוד מפנימיות הכתר

והנה הכח והעוז שיש בקו האמצעי לייחד ולחבר שני הקוין, הוא משום שעולה עד פנימיות הכתר,

קוי הימין והשמאל עולים רק עד חיצוניות הכתר ואילו הקו האמצעי עולה לפנימיות הכתר[נח]. לכן יש בו "כח ועוז"[נט], שהם בעצמם כנגד ימין ושמאל – כח הוא הימין[ס] (היד שיש בה יותר כח, כמו בפסוקים "ימינך הוי' נאדרי בכח"[סא] ו"גדול אדונינו [במדת הגדולה-החסד] ורב כח"[סב], וכן כח ר"ת כתר חכמה, סוד ההמשכה מגלגלתא חסד דעתיק לחכמה בכוונת "נצר חסד"[סג], ומשם ל"חסד לאברהם") ועז היינו גבורה דעתיק, התגברות החסדים להמתיק את כל הדינין למטה ולהכריע תמיד לכף זכות (נצח של משה, "מוליך לימין משה", כנ"ל).

פנימיות הכתר היא פרצוף עתיק יומין, אבל הוא מיד מסביר לאיזו מדרגה בפנימיות הכתר מגיע הקו האמצעי:

שהוא ענין ז"ת דעתיק יומין וכו'

ז הספירות התחתונות (ז"ת) דעתיק יומין – המדות של פרצוף עתיק יומין, מחסד ועד מלכות – הן החלק של פנימיות הכתר אשר מתלבש בחיצוניות הכתר, פרצוף אריך אנפין (בסוד ז תקוני גלגלתא). בנפש, מדרגה זו נקראת "תענוג מורכב"[סד] – פרצוף עתיק יומין הוא התענוג, והוא מורכב כאשר המדות שלו מתלבשות בפרצוף אריך אנפין, כח הרצון (מקור עשר הספירות דאצילות).

ובבחינת בינה דעתיק יומין כו'

בינה דעתיק יומין כבר שייכת לרישא דלא ידע ולא אתידע (רדל"א), ג הספירות הראשונות (ג"ר) של פרצוף עתיק יומין, שהן בסוד "ריש גלי"[סה] – הראש הגלוי, שלא מתלבש בחיצוניות הכתר. כפי שהוא יסביר, המדרגה של "וגדולתך אספרנה" שייכת למדרגה הזו, הראש העליון שבכתר. למה הוא מחבר כאן את המדרגה הזו (שהיא חלק מג"ר דעתיק) גם לז"ת דעתיק? יש בבינה מדרגה ששייכת גם למדות, בהיותה המקור של לידת המדות והמקיף שמאיר עליהן, וזו הבחינה עליה מדובר כאן. והוא מסביר – ממקום אחר[סו] – מהי בפנימיות:

(וכנ"ל במאמר שחורה אני כו', שבחינת הרגשת שלילת האור דבחינת בינה דעתיק יומין, נמשך מזה בחינת ביטול בכל ההשתלשלות כו').

על הכתר כתוב "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת העילות"[סז]. דווקא בבינה דעתיק, מורגש שמה ש"נראה אור"[סח], דהיינו אור צח ומצוחצח של ז"ת דעתיק המתלבשים בגולגלתא דאריך, הוא ה"אוכם" (אוכם בגימטריא בינה![סט]), ה"שחורה אני"[ע], ביחס לה' יתברך. ההשראה הזו של ה"אוכם" על המדות היא "הרגשת שלילת האור"[עא], והיא הפועלת בטול בכל סדר השתלשלות (בהרגשת האור יש מעין הרגשת יש, מה שאין כן כאשר מורגש ש"אוכם איהו כו'", על דרך "תכלית הידיעה שלא נדע"[עב], וד"ל).

וזהו ועזוז נוראותיך יאמרו כו', להיות שבבחינת עתיק יומין גם בחי' הגבורות הוא חסדים, והיינו תגבורת החסדים כו'.

"לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא"[עג] – בעתיק יומין גם השמאל-הגבורה הוא ימין-חסד, ומובנו התגברות החסדים (והוא סוד העוז, שרש "ועזוז [נוראתיך]", כנ"ל). לכן משם הכח של הקו האמצעי לחבר את קוי הימין והשמאל, החסד והגבורה (וה"נורא" ביחס לכך גופא הוא תחושת שלילת האור של הבינה – סוד "נורא תהִלֹת"[עד], תהלה לשון אור – "ידיעת השלילה" של ג"ר דעתיק, אמונה פשוטה שמעל לטעם ודעת לגמרי, לעומת "ידיעת החיוב" של ז"ת דעתיק[עה]).

יאמרו, קאי על בחינת מלאכים כו', שגם בהם נמשך בחינת הביטול דפנימיות הכתר, ולעשות שלום במרומיו בין מיכאל לגבריאל כו' (וכידוע שמלכות דמלכות דאצילות נעשה עתיק יומין לבריאה כו').

הגילוי של "ועזוז נוראותיך" מגיע גם למלאכים, עליהם נאמר "יאמרו" (בגימטריא נורא), וגם בהם ניכר שה' "עושה שלום במרומיו", בין הימין והשמאל, על ידי גילוי האור של עתיק יומין של עולם הבריאה (מקומם של השרפים[עו]), שנעשה ממלכות דמלכות דאצילות, הארת המלכות דאצילות היורדת מאצילות (שם היא "זנב לאריות") להיות "ראש לשועלים"[עז] בעולמות התחתונים.

"וגדולתך אספרנה" בשבת הגדול ובליל הסדר

כל מה שנתבאר עד כאן הוא הקדמה כדי להסביר את ענין שבת הגדול, ענין "וגדלותיך [כתיב] אספרנה", ששייך דווקא לנשמות ישראל (ובפרט לנשמת דוד המלך, "דוד מלך ישראל חי וקים"[עח]), ולא למלאכים:

וגדולתך אספרנה, הנה גדולתך קאי על בחינת ג"ר דעתיק יומין כו', ובחינה זו אינה נרגשת במלאכים העליונים, רק בבחינת מלכות דאצילות שהוא בחינת דוד כו'. וכנ"ל שבחינת זאת שהוא ענין קבלת עול מלכות שמים, מגיע לעצמותו ממש.

הגדולה (חסד, "הגדול"), גדולת עצמותו יתברך ממש, היא למעלה מ"עזוז נוראותיך"[עט] (גבורה ותפארת, "הגבור והנורא")[פ]. גילוי עצמותו מופיע דווקא ברדל"א (היינו "חביון עז העצמות" שבפנימיות רדל"א[פא], ובפרט בפנימיות כתר דרדל"א), ונרגש רק לנשמות שהן משרש דוד מלכא משיחא, שמקבלות עול מלכות שמים באמת. קבלת עול מלכות שמים היא בחינת המלכות (בחינת "זאת", כמו שיתבאר בהמשך) – בחינתו של דוד המלך (שבקבלת עול מלכות שמים בשלמות הוא נעשה "זנב לאריות", עצם דרגת המלכות כפי שהיא בעולם האצילות, עולם האחדות), שהוא האומר כאן "אספרנה".

הוא לא אומר כאן בפירוש, אבל "וגדלותיך אספרנה" שייך למצוה שנקיים הלילה אי"ה – ליל הסדר, שבא אחרי ובהמשך לשבת הגדול – המצוה לספר ביציאת מצרים (מצות "והגדת לבנך"[פב]). [מתחילים כבר לספר בשבת הגדול, בה אומרים את ההגדה, 'מתאמנים' לספר.] נכון. לא כל אחד יודע לספר, וצריך להתאמן – בתניא כתוב[פג] שאמונה לשון אימון, צריך להתאמן על האמונה, וצריך להתאמן על הסיפור. כנראה שיש קשר – הסיפור ביציאת מצרים מגלה את האמונה (בסוד "האמנתי כי אדבר"[פד]), מגלה את הדבקות בה' ואת ההשגחה הפרטית[פה].

מתוך ההסבר של הפסוק הוא מגיע להסביר את הענין של שבת הגדול:

רפואה בשבת

והנה זהו גם כן ההפרש שבין כל השבתות לשבת הגדול. והיינו, שבכל השבתות מאיר בחינת ועזוז נוראותיך כו'. ולכן בשבת הוא התכללות כל ההפכים כו', וכידוע בשם הרב ר' נחום נבג"מ על מאמר רז"ל ורפואה קרובה לבא כו'.

בהערה כאן הוא מביא את המקור במאור עינים[פו]:

שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבא. וצריך להבין מהו הלשון מלזעוק, הוה ליה למימר מלהתפלל. גם מהו רפואה קרובה לבא. אך דהנה לרפאות איזה דבר צריך לאסוף סממנים מכאן ומכאן, ויש סמנים שצריך לאסוף ממדינות רחוקות, והנה שבת הוא עולם האחדות, וכל העולמות מתעלים. ולכן אינו צריך לאסוף סממנים מכאן ומכאן. מפני שהוא עולם האחדות נמצא כאן יש הכל. כמאמר ויכל אלהים וגו', כי שבת היא הגמר ובהגמר כלול הכל. ולכן נקרא שבת כלה. שכלולה מהכל. וזהו שבת הוא מלזעוק לשון אסיפה, ר"ל שאינו צריך לאסוף הסממנים כנ"ל, ולכן ורפואה קרובה לבא, שאינו צריך לאסוף ממדריגות רחוקות כנ"ל.

פעם לא היו כדורים – התרופות היו בעיקר מיני עשבי מרפא ויש סממני רפואה שצריך להביא ממקומות רחוקים. יש כמה סיפורים על צדיקים גדולים ששלחו להביא סממנים מרחוק. האיסוף של כל הסממנים הוא עבודה גדולה של "לזעוק", שהוא מפרש כמו להזעיק-לאסוף (כמובן "וַיַזְעֵק"[פז] ו"וַיִזָעֵק"[פח] בכמה מקומות בנ"ך). אבל בשבת זוכים לאחדות וכל הסממנים מתכנסים כלולים יחד בתוך "תחום שבת".

בשבת מרגישים שהכל נמצא פה ועכשו, "כל מלאכתך עשויה"[פט] ויש רק מנוחה. אז אין שום צורך, וממילא אסור, לצאת מהתחום. תחום אותיות חותם[צ], סוד "חותמו של הקב"ה אמת"[צא], היינו האמת של שבת (עד שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת[צב]), עצם קדושת השבת (בחינת "המבדיל בין קדש לחול"[צג]). על מדרגה זו נאמר "ויקדש אותו"[צד], "קדשו במן"[צה], שלא נמצא בו בחוץ כלל, אלא רק בפנים, ולכן אסור לצאת מהתחום-מקום ללקט מן – "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקֹמו ביום השביעי"[צו]. למדרגה זו זוכים על ידי מדת "תחתיו"[צז], מדת השפלות (פנימיות ספירת המלכות[צח], תיקון הרגשת ה'אני' של רדיפת המחיה של ימות החול, בהם האדם מרגיש את עצמו חולה ורודף אחר סממני רפואה).

כל זה הוא סוד ההתכללות שנפעלת בכל שבת על ידי "ועזוז נוראתיך" (רפואה שייכת לתפארת[צט], מקום ההתכללות וההכרעה לכף זכות, "יעקב אשר פדה את אברהם", כנ"ל).

"בזאת יתהלל המתהלל"

אבל בשבת הגדול מאיר בחינת גדולתך העצמי הנ"ל. ולכן מפטירין בשבת הגדול הפסוק אל יתהלל החכם בחכמתו כו' וגבור בגבורתו כו' ועשיר בעשרו כו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל כו'. והיינו כי חכם וגבור ועשיר הוא ב' קוין וקו האמצעי המייחדם כו', אבל בחינת זאת הוא מהותו ועצמותו ממש כו' וד"ל.

ברוב השנים שבת הגדול היא שבת פרשת צו, שבסיום ההפטרה שלה כתוב "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידֹע אותי כי אני הוי' עֹשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם הוי'"[ק] (כאשר למנהגנו, מנהג חב"ד, את הפטרת "וערבה"[קא] קוראים רק בערב פסח שחל בשבת[קב]).

הוא מסביר שחכם הוא קו הימין, שראשיתו חכמה, גבור הוא קו השמאל, קו הגבורה, ועשיר הוא קו האמצעי, הקו ה'עשיר' שכולל-מחבר את שני הקוים. אבל המדרגה של "זאת" – המלכות דאצילות, קבלת עול מלכות שמים ששרשה ברדל"א (בג"ר דעתיק, ועד לכתר דעתיק, למעלה מז"ת דעתיק) – היא למעלה מהם[קג] (כאשר הנקודה העצמית, רדל"א, מתגלה דווקא בשטח המלכות, ולא בקוי המוחין והמדות, וד"ל), וזו המדרגה של שבת הגדול.

זו המעלה של דוד המלך על האבות (מכח היותו בעל תשובה, והרי "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו"[קד]), מעלת קבלת העול (המשמעת[קה]) של החיל בצבאות ה' גם לגבי המפקד כלפיו הוא ממושמע (האבות וגם משה ואהרן). בכל שבת נאמר "שבו איש תחתיו", כנ"ל, אבל בשבת הגדול מתגלה מדרגת מלך המשיח, עליו נאמר "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[קו] (ובו מתקיים "אמת מארץ תצמח"[קז]), בבחינת דוד המלך (שאמר "והייתי שפל בעיני"[קח]) – כל השבוע הוא 'שפל' ובשבת 'שפל באמת'[קט] (כפי שאמר על עצמו רבי מנחם מענדל מויטבסק[קי], שהיה בבחינת מלך ישראל[קיא]). בשפלות של המלכות מתגלה האמונה של הרדל"א (כידוע הרמז ש-שפלות עולה ח"פ אמונה), כפי שבכל יום הצהרת האמונה היא בפסוק של קבלת עול מלכות שמים, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קיב]. ממילא, אצל דוד המלך כל שבת היא בבחינת שבת הגדול, בסוד "חסדי דוד [גדולה-חסד של דוד, 'גדולתך אספרנה'] הנאמנים [המשכת האמונה]"[קיג], וד"ל. האמונה היא גם למעלה מ"רפואה קרובה לבוא" של כל שבת, כאשר "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא"[קיד] של ליל הסדר נעשות דבר אחד ממש[קטו] – ולבחינה זו מתכוננים כבר בשבת הגדול (כאשר פסח עצמו נקרא בתורה "השבת"[קטז], היינו 'שבת הגדול', שבת של התעצמות עם גדולת ה' המתגלה ביציאת מצרים).

במושגים נוספים: ה"נוראֹתיך" שמתגלות כל שבת הן האמת האלקית הבלתי-נתפסת, שמופיעה רק בידיעת השלילה של הרמב"ם (שעדיין לא אוחזת בעצמות), אבל "גדולתך" שמתגלה בשבת הגדול היא הטוב האלקי העצמי, המתייחס לעצמות ה' (כמבואר בספר אור ה'[קיז])[קיח]. כלומר, שבת הגדול היא הזמן להרגיש את עצם הטוב של ה' – שהוא הוא עצמותו יתברך ממש – ולהזדהות עמו (וממילא, שבת הגדול היא דרגת ה'עצמי' שמעל הזמן, וד"ל).

סיימנו מאמר קצר של הרה"צ רבי הלל מפאריטש, המבוסס על מאמרי רבותינו נשיאינו[קיט] על הפסוק "ועזוז נוראתיך גו'", וראינו בו כמה נקודות חשובות ויסודיות.