סוד הצמצום בשלשה דלוגים (ה)

בע"ה

ו טבת תש"נ - קבר יוסף הצדיק, שכם

שיעור חמישי – הדלוג השני: מבלי גבול לגבול

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

הדלוג השני: מבלי גבול לגבול

נתחיל היום, אחרי ההקדמות בשני השעורים הקצרים הקודמים, את הדילוג השני – מבלי גבול לגבול. גבול זה מציאות של עולמות, בלי גבול זה מצב פשוט, לפני העולם. כל העולמות אבל באחדות.

הדילוג הראשון הוא מיכולת לכח. דבר שנמצא בכח, בפוטנציאל, הוא בבחינת העלם שישנו במציאות. כמו אדם שיש לו כשרון ורק צריך להוציא לפועל. ברכה רגילה של צדיק מוציאה אותו לפועל. אבל אם אין לו את השכל אז צריך ברכה של צדיק גדול, כי זה נמצא רק ביכולת (כמו שמספרים על הרמב"ם שאביו גרש אותו מהבית בגלל חוסר הצלחתו בלימוד, עד ש"נפתח" לו ע"י בכיותיו). זה כבר העלם שאינו במציאות, וצריך נס כדי להוליד אותו מן היכולת. זה הדילוג הראשון – מן היכולת לברוא אל הבריאה בכח. יציאה מן היכולת הפשוטה אל הרצון, אל ההשערה בעצמו בכח של כל מה שעתיד להיות בפועל. זו החקיקה בטהירו עילאה. ההשערה הזו היא כאשר כל העולמות נמצאים בכח. כמו בכוננות. הדילוג השני הוא הוצאה לפועל את הבריאה מן הכח, רק בצורה כללית.

הכיוון של הדילוג הראשון הוא גילוי עצמי. לגלות את הכל-יכול שלך. הדילוג השני זה בכיוון אחר. תנועה של הפקה. נתחיל את זה. עיצוב המציאות ממבט אות עיניך [הדילוג האחרון – מאחדות לריבוי – זה מבטול מוחלט שהכל בטל לאלקות למצב של מודעות עצמית. המלאכים נבראים רק ביום השני, ואפילו שיש עולם אבל הוא נמצא רק מהשקפת ה' אותו, ללא השקפה של זולת. הריבוי זה לתת לכל פרט ופרט את מקומו הראוי לו]. את המהלך הזה נצטרך להסביר בשלושה שלבים (חש מל מל). כל המהלך הזה הוא הצמצום של ה"עץ חיים". כמו שהסברנו בעבר, הצמצום הוא להפוך את כח הבלי גבול מגלוי לנעלם ובו זמנית להפוך את כח הגבול (גבולות ההיגיון) מנעלם לגלוי, שיש פה עכשיו גבולות היגיון. המתקה לדעת הרמב"ם, שיש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא, הנחלק בזה על הרשב"א.

שאלה: האם המודעות העצמית הנפרדת היא רק קריאה של האדם את המציאות, או שיש למציאות עצמה מודעות מצד עצמה?

תשובה: שאלה שהתחבטו בה חכמי האומות לפני 200 שנה, וחוזרת היום לאור המדע החדש. לגבינו, עיקר השאלה היא עד כמה המציאות נודעת אצל ה' ועד כמה הוא מאפשר לה מודעות נפרדת. כתוב "אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה". מזל מלשון נוזל. המזל העליון הוא ודאי בעל מודעות, אבל ביחס לדומם (וכן הצומח והחי) הוא בא בדרך של מקיף. מעל למודעות יש ממד שלם שהוא מודעות יותר מפותחת, ממד הבחירה, ששייך רק לנשמות ישראל. אצל האומות היא מוגבלת, ויחסית אלינו אין להם כלל. הוא מונחה מלמעלה, אף שנדמה לו שלא.

כל התהליך של הדילוג השני הוא תהליך בשלושה שלבים של הוצאת דיבור. הלשון בקבלה הוא שהצמצום עושה חלל. יש בגוף ג מקומות של חלל: תלת חללי גולגלתא, שני חללי הלב וחלל הפה. בכל אחד מהם יש משל לצמצום.

משל הרב והתלמיד מהמגיד ממזריטש הוא החלל שבמח. מה שהרב משער במוחו את השכל שמלמד הוא החלל של הדילוג הראשון. כמו שמכין את השיעור בבית. אחר כך הוא צריך לסלק את אותו שיעור. כמו נפה אחר נפה, כיוון שהאור זך מדי. המצב הזה, של ההשערה, מצויר בצורת ריבוע, בעוד שהמצב של הטהירו מצויר בצורת עיגול [מה שנסביר כעת יהיה להבין איך שלושת חללי המוח הופכים לארבעה. מה הקשר בין עיגול וריבוע]. לשלושת המושגים השתלשלות התלבשות והשראה יש מקבילות בצורות. המשולש מבטא השתלשלות, מ-1 ל-2 ול-3, וכן הלאה. בפסוק הראשון בתורה כל המילים, ועוד תופעות, הם משולשים. זה היגיון של התפתחות, של אבולוציה. יש התפתחות הפוכה, כמו בדצח"ם, שככל שיותר עליון כולל בתוכו את כל מה שתחתיו. רק שבקדושה זה תמיד מלמעלה למטה ובחול זה הפוך, ולעתיד יתכללו יחד. ריבוע זה ממד אחד. הוא מבטא התכללות, חיבור של שני משולשים. שבכל דבר אני רואה את הכל. קו אחד זה תהו, וריבוע זה חיבור הקוים לממד חדש. אם בקו אחד יש מכתר בקצה אחד ועד מלכות בקצה השני, אז הריבוע זה שבכל נקודה בקו יש את כל הבחינות שיש בכל הקו כולו. שיא קבלת האריז"ל היא קבלת הרש"ש, שמרבה לדבר בסגנון הזה, של ריבוי והוספת ממדים. בעתיד יתגלה ש"אבן מקיר תזעק", וגם בדומם יתגלו המדרגות שמעליו. זה יכול לקרות עם גילוי אור גבוה המתלבש בו כנשמה בגוף. התלבשות זו נותנת יכולת התכללות. כשזה לא מתוקן אז זו עבודה זרה, כמו פעם. בכתבי האריז"ל מובא שאם אתה מגושם, למטה, אז אין לך סכנה ליפול בזה, אבל אם אתה עולה קצת אז יש סכנה. סכנה שתראה משהו, פרט וחלקי, ללא ביטול, ואז יוצאות מזה הזיות למיניהן. זהו ניחוש. אבל בגאולה זו תהיה ראיה – "וראו כל בשר יחדיו". עולם היצירה נקרא עולם המינים (כמו אידיאה בלשון אפלטון, שלכן אנחנו לא אוהבים את המילה הזו), לעומת עולם האישים, והוא המקום המסוכן [ר' אייזיק מסביר לגבי "קטורה זו הגר" שבדברי חז"ל, והאבן עזרא חולק, שמה היה באמת בזה הוא לא מתערב, אבל גם אם האבן עזרא צודק בעולם שלנו – בעולם היצירה חז"ל צודקים. זו דוגמא להסתכלות של מינים, שאותו מין כללי מתפרט אחר כך לשתי דמויות]. בהתלבשות יש הבדלה, דברים שצריך להיבדל מהם. כל עוד יש ערלה הנשמה נמנעת מלהתפשט אל תוך המציאות. אמנם, לאחר כריתתה כל הרב-גוניות של המציאות מתגלה ומתכללת. ושוב, הציור לזה הוא ריבוע. מעל לשניהם יש את אור הסובב כל עלמין, עליו נאמר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". הציור שלו הוא עיגול [יש עיגול למטה מן הריבוע – אור הממלא כל עלמין – ויש ריבוע מעל לעיגול], המבטא השראה. במושגים שאנחנו מנסים לצייר: יש עיגול הגדול, טהירו עילאה, של ההשראה. בתוכו יש ריבוע של עולם המלבוש, כמו טלית ובתוכו העיגול התחתון, טהירו תתאה של סדר ההשתלשלות. כל המושגים כאן הם מתלמידי האריז"ל האחרים, כיוון שאצל ר' חיים ויטאל אין את זה.

מהי הצורה המיוחדת להשראה? אמנם אמרנו לעיל, שעיגול היא הצורה המיוחדת לכך, אך באופן יותר מפורט יש צורה נוספת. אם מציבים ריבוע בתוך ריבוע – בנקודה האמצעית שבתוך כל ריבוע –  מה שנוצר נקרא השראה. פנים בתוך פנים. למשל: יג הוא מספר השראה של ג בריבוע עם ד בריבוע. גם תריג ו-רמח הם מספרי השראה.

[שאלה: איפה יש את כל הענין הזה של עולם המינים ביהדות?

תשובה: בפרק שירה. החיה שרה ואתה, האדם, שר איתה וביחד השירה עולה לה' [כמו בכוונת ההשתטחות על קברי צדיקים בפסוק "רננו צדיקים בה'", שאני המשתטח (צדיק תחתון) והצדיק (צדיק עליון) מרננים יחד לה', וביחד מתגלה עלינו שרש נשמת הצדיק]. אתה מעלה אותו והוא מעלה אותך, כנגד קליפת עבודה זרה. אחד מהתכניות שלנו בגל-עיני זה לפרסת את פרק שירה, זה הדבר הכי יפה שיש בעולם. ראוי לעשות ספר ילדים עם תמונות מזה. אחד מיסודות החינוך זה לתקן את התת-מודע, את ההקשרים. כך אנחנו מסבירים לגבי השיר 'אחד מי יודע', לגבי תיקון היחס למספרים. לענייננו, צריך לתקן את ההקשרים ביחס לחיות. ילד צריך לדעת שצפרדע זה "ברוך שם כבוד מלכותו" וכו' [צפרדע היא ציפור דעה]. נכתבו מאות ספרי פירוש לברייתא הזו (פעם הייתי בספריה הלאומית בשביל זה), ובכל זאת רק פירוש המבי"ט ור' יעקב עמדין הודפסו. בכתבי האריז"ל והובא בליקוטי תורה, שלפני שתקנו בתפילה את פסוקי דזמרה היו אומרים את הפרק הזה, כחלק מעולם היצירה. מכל השירות רק את שירת הכלבים "בואו נשתחוה נכרעה נברכה לפני הוי' עושנו" הוא מסביר: כלב עולה בן, והוא השולט בעולם העשיה ולכן אומר בלשון רבים (עושינו).

מסופר על האדמו"ר הזקן שבדרכו למזרישט עבר דרך קוריץ, ור' פינחס ניסה לפתות אותו להישאר אצלו בכך שילמד אותו שיחת עופות ושיחת דקלים וכו'. הוא סירב ואמר שמעדיף ללמוד אצל המגיד יחיד-אחד-ועד. כל השאר בא אחר כך].

נחזור לדילוג השני ולהסבר שלושת שלביו. קודם יש את העיגול האין-סופי של אור אין סוף ולאחריו הריבוע של ההשערה של עולם המלבוש. מהו עולם המלבוש? צריך להכיר את המושג רל"א שערים פנים ואחור. יש אות יש שער ויש שורש. שער הוא צמד אותיות, טרום שער, כאשר מכל אותיות ה-אב ישנם 462 צירופים, שהם ב פעמים רלא. כל פעם שהאות הראשונה היא אות הקודמת בסדר ה-אב (למשל: יש) השער הוא בבחינת פנים, ובכל פעם שהאות הראשונה היא המאוחרת בסדר ה-אב (למשל: שי) היא בבחינת אחור. לאור ההקדמה הזו, עולם המלבוש הוא בעצם תקציר נמרץ של כל לשון הקודש, של כל התכנון של הבריאה שתברא בדיבור גלוי, והוא מסודר בצורת ריבוע – טלית. אבל האור פה הוא עדין חזק מדי ולכן קורה צמצום נוסף – קיפול עולם המלבוש. הטלית הזו מתקפלת לאחור, באופן שהשורה העליונה מן החצי התחתון של הטלית הריבועית עומדת כעת מאחורי השורה העליונה של החצי העליון. כעת, לאחר הקיפול, נוצר מלבן ריק (מה שהיה החצי התחתון של המלבוש) הנקרא "אויר קדמון". כאן זה כבר חלל הלב [אפשר לדמות זאת להתפתחות של עובר, שקודם יש מוח גדול המתקפל ונעשה ממנו גם לב]. מתוך רושם צמצום ההשערה במוח – עולם המלבוש – נעשה צמצום הלב. בספר עמק המלך מביא מושג נוסף שהבאנו פה – יג ממי"ם, אותיות המרחפות בתוך חלל האויר הקדמון. האות מ היא אות התוך של כל אותיות ה-אב, וכן היא האות ה-יג לפי הסדר מ-א. שני רמזים אלו הם סיוע לכך שאויר קדמון והצמצום שמתרחש בו הוא צמצום הלב, שכן יש פה את השורש הקדום ביותר למה שיתגלה אח"כ כ-יג מידות הרחמים. אבל עדין האור רב מדי, והצמצום הבא מתרחש בתוך החלל הזה, האויר קדמון. האור שבו מסתלק לצדדים, ולעיגול שנשאר קוראים טהירו תתאה. אמנם דיברנו בלשון המקובלים האחרים, אבל כאן זה כבר מקביל לצמצום הראשון של "עץ חיים". החלל שנוצר הוא חלל הפה, מה ש'ליבא לפומא – גליא'. כל החלק הזה – השלישי – מתוך הדילוג השני, מבלי-גבול לגבול, כולל בתוכו גם את הצמצום הראשון, גם את השארת וגילוי הרשימו וגם את התפשטות הקו וחוט מתוכו.

נסכם: בכל הדילוג השני שלנו יש ג שלבים – כנגד חש מל מל – של צמצום, וכולם הם ביטוי למעבר מבלי-גבול לגבול. הראשון הוא צמצום המוח, השני הוא צמצום הלב והשלישי הוא צמצום הפה. הראשון והאחרון לקוחים מספרות חב"ד: צמצום המח מן הרב המגיד וצמצום הפה מן המאמר של ר' הלל (בריש הורמנותא דמלכא), אשר המשותף להם הוא שהצמצום נעשה לצורך הזולת בצורה ישירה. רוב המושגים בהם השתמשנו מבוארים בעיקר אצל המקובלים כמו עמק המלך, אע"פ שהוזכרו פה ושם גם בחסידות חב"ד. הצמצום השני – צמצום הלב – לקוח מתורה מט בליקוטי מוהר"ן, המדברת על הצורך לצמצם את המידות, את ההתלהבות לה', כדי לבנות מידות של תיקון. כאן הדגש (כבכל עבודת ה' בברסלב) הוא על תיקון האישיות שלי כדי להגיע בסופו של דבר לתיקון הזולת.

ביחס לרשימו ולאור הקו, אותם הזכרנו לעיל, הרשימו נקרא חומר הגלם לעולמות ואילו הקו הוא כח המצייר אותו. מצד עצמו, הרשימו הוא אחדות שלא ניתנת להתחלקות ולכן הוא צריך את אור הקו. אפשר לומר כמו חומר וצורה. בפרט, לרשימו מיחסים לפעמים (אצל ר' הלל) את הביטוי "סובל כל עלמין". גילוי כח הגבול שבאור אין סוף. מה מה' יתברך מצליח שלא להרוס את גילוי הגבול. "אני אסבול". אפשר לומר שזה ממוצע בין "סובב כל עלמין" שלפני הצמצום לבין "ממלא כל עלמין" האור המאיר בגלוי בתוכו [מחיצוניות המקיף של הסובב יונקת התפיסה המוטעית הדורשת התייחסות שווה לכולם, בבחינת "אם צדקת מה תתן לו"]. תכונה נוספת שמיוחסת לרשימו היא היותו מהווה את אותו חומר הגלם, ולא רק סובל אותו. על היותו חומר גלם נאמר "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר".

נוסיף עוד היבט. השלב הראשון, ההשערה בעולם המלבוש, היא כמו תכנון של אדריכל לפרטי פרטים. אחר כך הוא מקפל את התוכניות כדי להתעצם עמן, כדי להרגיש את הלב. פה הוא מסלק את המבט של 'חפצא' ועובר למבט של 'גברא' [כמו בהבדל בין דאורייתא לדרבנן, וד"ל]. התהליך פה הוא לעבור מהוא לאני ולהגיע בסופו של דבר לאתה. השכל מדבר על הוא, הלב מרגיש את עצמו והדיבור פונה אל הזולת ממש. יש תורה של הבעש"ט שאומר על "אתה הוא ה' אלקנו" שאם מנסים לתפוס קודם את האתה – אז הוא בורח להיות הוא, ואם פונים אליו בתור הוא – זוכים שיהיה 'אלקינו' [לפעמים מדברים על סדר של אני-הוא-אתה ביחס להכנה לתפילה: לימוד החסידות שלפני הוא בבחינת אני, ההתבוננות שקודם התפילה בעצם הענין הוא בבחינת הוא, וההתבוננות שתוך כדי התפילה והתקשרות עמו יתברך היא בבחינת אתה. בהזדמנות זו נזכיר כי אצל בובר ה'אני' זה כמו נפש אלקית וה'הוא' זה כמו נפש בהמית, וזה כמובן לא נכון. יש הוא גם בקדושה – "ועבד הלוי הוא", כמבואר בזהר על הפסוק הזה].

עוד נושא גדול בחסידות בעניין ההשערה באור אין סוף והוא חקיקת האותיות. דיברנו על אותיות, אבל התיאור המדויק הוא חקיקה באור אין סוף המגלפת אותיות, כמו בלוחות הברית. צורה כזו היא ביטוי לכך שהסילוק ומה שנשאר אחריו הוא אחד ממש. הבריאה כאן היא היא כח הבורא, ואי-אפשר להבדיל ביניהם.

שאלה (כללית): מה שהרב עושה פה זה סידור או גם חידוש?

תשובה: הרוב פה זה סידור במושגים פזורים. החידוש הוא ההקבלה ל-חש מל מל. תורת ארץ ישראל היא מהכלל אל הפרטים, לכן אנחנו מנסים לשחזר קודם כל את הכלל, את המערכת כולה. אדמו"ר האמצעי כותב בשער היחוד שלו שכדי להתבונן צריך קודם לראות את כל סדר ההשתלשלות כולו ורק אחר כך את העניין המסוים עליו מתבוננים [אמנם, אצל הצמח צדק התבטלה השיטה הזו. אצלו העבודה היתה לקחת מאמר ולהתבונן בו בהתמסרות. היחס בין הגישות הוא כמו בין מוחין דאמא (אדה"א) ובין מוחין דאבא (הצ"צ), ויש מאמר חשוב של ר' הלל שמסביר את המעבר בין הדורות]. בדורנו יש הכרח לבוא עם פנים חדשות של פנימיות התורה. יש בזה הרבה כח.