סוד הצמצום בשלשה דלוגים (א)

בע"ה

ט חשון תש"נ - קבר יוסף הצדיק, שכם

שיעור ראשון - הקדמה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

הקדמה כללית

המטרה של השיעור היום זה ללמוד משהו שקשור בהבנת כל סדר ההשתלשלות, בהתבוננות במעברים שבין העולמות, באין שבין יש ליש, שם מורגש עיקר הכח האלקי.

בתניא כתוב שהאותיות שייכות לסוד הכלים ביחס לאור. אות הוא מלשון אתא, שכח האותיות הוא כח הגילוי שמדלג מן ההעלם. בפרטיות, ישנן ג מיני אותיות: זעירות, בינוניות, וגדולות. שלושת מיני הדילוג מתבארות אצל ר' הלל מפאריטש בסדר ההשתלשלות כך: מהעלם לגילוי – מעצמות לאור אין סוף, מאחדות לריבוי – מאור אין סוף לאור הקו, מכלל לפרט – מאור הקו לעולמות א"ק אבי"ע (או, בדרך אחרת, מאצילות לבי"ע). כל ג המעברים הללו הם כמו קרן זוית, כניסה לממד חדש, שלא יכולת להבחין בה בעודך מהלך בממד הקודם, לכן כל דילוג הוא חידוש גמור ביחס לקודמיו.

האדמו"ר האמצעי כותב שכל התבוננות חייבת להתחיל בסקירה של כל סדר ההשתלשלות. צריך להתעדכן. הרבה מתחילים שואלים למה צריך את כל הסיבוך הזה? עיקר החידוש בקבלה הוא עולם האצילות – עולם שהוא אלוקות מחד ועדיין עולם מאידך. אצל הרמב"ם אין את זה. מה הרווחנו בזה? שיש יכולת להרגיש את קרבת ה'. החסידות מרחיבה את היריעה, ומה שבקבלה עולם האצילות בחסידות זה המעברים שבין עולם לעולם. האין שבין יש ליש הוא מכח העצמות ממש, והתבוננות בזה מדביקה אותי בה' – "ואתם הדבקים בה' אלקיכם". הגישה היחידה והבלעדית להמחיש את "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" זה רק ע"י התמקדות באין שבין יש ליש. במדע החדש זה מה שבין אטום לאטום. זה החידוש של כל תורת הקוואנטים. את האנרגיה עצמה לא רואים, רק את המצב לפני הקפיצה ואת הרגע שאחריו, אבל כח המדלג שווה שבכל המקום. מי שמדלג את ה' עצמו מעולם לעולם אלו ישראל – יש ששים ריבוא אותיות לתורה.

המושג של דילוגים קשור מאוד עם המושג לך לך. היחס בין ג הדילוגים הללו הוא של חש מל מל, "הכנעה, הבדלה, המתקה". דוגמא טובה לשלישיה החשובה הזו הוא היחס לדאגה. כתוב במשלי "דאגה בלב איש ישחנה", ופשוטו הוא שאם יש לאיש דאגה עליו להשפיל את עצמו. כך יפתור את בעיותיו. אך בחז"ל יש עוד שני פירושים: או יסיחנה מדעתו או ישיחנה לאחרים. להשפיל את עצמו זו הכנעה. אחר כך צריך להיבדל מן הבעיה ע"י הסחת הדעת, בתורה ובמצות. רק בסוף באה ההמתקה ע"י השיחה עם ידיד ויועץ טוב.

עיקר היסוד של הבעש"ט בזה נמצא בפרש שלנו, פרשת לך לך, על הפסוק הראשון שנאמר לאברהם אבינו: "לך לך מארצך – הכנעה (תקון פרצוף הנה"י), ממולדתך – הבדלה (תקון פרצוף החג"ת), ומבית אביך – המתקה (תקון פרצוף החב"ד)" [התבאר באריכות במאמר שהוצאנו לאור, 'הרכבת אנוש לראשנו'].

נסביר את העיקרון של תיקון שלושת הפרצופים על פי מה שלמדנו בחנה אריאל, בענין תיקון הטבע היהודי, פרצוף רחל, עם הכניסה לארץ ישראל. להיכנס לארץ זה שיהודי מרגיש שמה שטוב באמת זה רק מצוות. זה בא לו בטבע, ללא מודעות אלקות. פרצוף נה"י טבעי היא ההנחה יסודית שליהודי לא מתאים שלא להניח תפילין בבוקר, אחרת הוא גוי, בהמה. זה פשוט מחויב המציאות. זו הנורמה שלו [לעומת זה, הפסיכולוגיה היום הגיע עד לשפל הכי נמוך, שהכל היא מסבירה באופן של נורמות, של התנהגות והרגלים ותו לא]. זה לתקן את פרצוף העיבור, שאתה קבור באדמה ("מארצך") וצריך לצאת ממנה. בפרצוף החג"ת הביטוי לטבע היהודי הוא החביבות הטבעית למצוות ומיאוס טבעי בדבר טרף. אוהב אתרוג אז מנשק אותו. זה לתקן את פרצוף היניקה, לצאת מחיק המשפחה ("ממולדתך"), מכל ה"כיף" שבקליפה ל"כיף" שבקדושה. הכי מענין זה פרצוף החב"ד. זה השידור על הגל של התורה שבעל פה. אחד שנכנס לבית מדרש, ושוחה בים התלמוד, עם רש"י ותוספות, ומרגיש כמו שפרופסור מלומד מרגיש עם חכמה חיצונית. השכל של תורה הוא בהחלט לא שכל אנושי, ואף על פי כן הוא מרגיש שם בבית. למרות שרק לומד פשט נגלה לא מתבלבל לרגע שיש פה חכמה אנושית. זה לתקן את פרצוף המוחין, לצאת מן השכל של האוניברסיטה לשכל של הגמרא ("מבית אביך"). מעל לכולם עומד הכתר של רחל – עצם הדבקות, "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכם היום". להיכנס לארץ זה לתקן את כל הפרצופים הללו שנפלו בעת הגלות.

ביחס לפסוק "לך לך" יש פירושים בקבלה: בזהר מפרש מלמעלה למטה, מן השורש שלך עד למטה. באריז"ל זה הפוך, מן הארץ התחתונה אל השורש שלך למעלה.

בתניא מדבר על עבודת הבינונים, לכן מדבר בעיקר על כפיה. אבל פה, בארץ הקדש מדברים על עבודה בדילוג, יחסית עבודת הצדיקים.

עד כאן הקדמה כללית לעניין הדילוגים.

צמצום, דלוג, קפיצה

צמצום, דילוג, קפיצה. לכאורה מילים נרדפות. בדרך כלל תופסים צמצום כסילוק אור. יש גם בחז"ל במשמעות של דיוק, "אפשר לצמצם". בר' חיים ויטאל מובא לפעמים שהצמצום הוא סילוק אור, ולפעמים במשמעות של ריכוז כלפי חוץ היוצר ממילא סילוק אור. כל הפירושים הללו הם מובנים של מידת הדין. בהסבר החסידות המשמעות היא דריכה לצורך קפיצה ודילוג. כמו עשיית שריר. הלשון היא ש"המאור נכנס במקום האור". מצד המאור הריכוז הוא כלפי פנים ומצד האור הריכוז הוא כלפי חוץ. המשל העיקרי בחסידות הרב המגיד לצמצום הוא הסבר שכל של רב לתלמיד, שצריך לצמצם את שכלו לנקודה אחת כדי להמציא שכל שיובן בכלי התלמיד. צמצום הוא מושג שכלי בעצם, דיוק ושיעור – "נודע בשערים בעלה". דילוג הוא מושג של חג"ת, רגשי. קפיצה היא בעולה טבעית, נה"י.

בסוד ה', עמוד עב הערה כא, יש קטע חשוב בעניין פעולת הצמצום. אחרי שחשים (משיח) בן דן חתך את ראשו של עשו הוא התגלגל ונח בחיקו של יצחק. הפרשנים מסבירים שפירוש המילה חיק היא הנקודה האמצעית. הצמצום נפער בחיק הבורא, בנקודה האמצעית [לשיטת הרמב"ם "יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא". כל הסוד של הצמצום זה ליצור מצב בו שולט ההיגיון. שורש שיטתו בקדושה הוא כאן, לאחר הצמצום. הרשב"א, שחלק עליו, סובר בשורש שהמצב הזה של נשיאת ההפכים שלפני הצמצום נמצא גם פה. הצמצום לא כפשוטו]. עשו היה ראש כל המדענים, איש ציד, והראש הזה, השכל האנושי, חכמת אדום – מקומו בחיקו של יצחק.

[אברהם העברי נקרא על שם היכולת לעבור ולדלג אל מעל לצמצום, מעבר לנהר. הרבי כותב בשיחה שביום כיפור יש חמש תפילות שבכל אחת צריך להתוודות, החטא עוד תופס שם מקום. ואילו עיצומו של יום המכפר זה לתפוס את המקום בו אין מקום לחטאים. מעבר לנהר, לצמצום. שיהודי מעולם לא חטא. זה ההבדל בין יהודי לגוי, כמבואר בשיטת איז'ביצא]

בלי צמצום אתה לא יכול ללמוד הלכה. אין לך את היכולת להחליט ולהכריע שהרי אתה נושא הפכים. הן ולאו שווים אצלך (כך כתב לי פעם הרבי...). הרמב"ם, גדול הפוסקים, ניכר בכח הצמצום שבו, עד כדי שהצמצום נתפס כפשוטו. עיקר הקונץ הוא להשתמש בכח הצמצום, אך לא להשאירו במובנו הפשוט, חלילה.

נחזור לסוד ה', יש כאן ארבע מדרגות של צמצום: הראשון: שהמאור נכנס במקום האור, השני: היפוך היוצרות בין כח הגבול וכח הבלי גבול. כמו להפוך שרוול. מה שהיה בגילוי הופך לנעלם ומה שהיה בהעלם מתגלה (יחיד). השלישי: רשימו הנשאר מאור אין סוף שלפני הצמצום (אחד). רביעי: רשימו הנשאר מן ההשערה שבכח מלפני הצמצום (קדמון). שני הראשונים נעלמים. הם התיאור מה קרה מצידו של ה' יתברך, כאשר הראשון הוא עליו ממש והשני הוא כוחו. שני האחרונים נגלים. רואים מהם מזכרת, זה מזכיר לי היהודי אור שכבר היה או תכנון שכבר היה. המדרגה הכי גבוהה, כניסת המאור במקום האור, היא זו שפועלת את הדילוגים.

עד כאן על הצמצום בפני עצמו. אמרנו שהיחס בין צמצום-דילוג-קפיצה הוא יחס של חב"ד חג"ת נה"י. "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". בחז"ל: הרים אלו האבות, גבעות אלו האמהות. ועוד בחז"ל: דילוג – ברגל אחת, קפיצה – בשתי רגלים. ביחד: הדילוג הוא על ועל ידי שלושת האבות – החג"ת בנפש ואילו הקפיצה היא בזכות ארבעת האמהות – הנהי"מ בנפש (לפי העיקרון של שיר פשוט-כפוט-משולש-מרובע בכתר-במוחין-בחג"ת-ובנהי"מ. וכן בשיר 'אחד מי יודע'). בפרט, שרה היא הנצח, רבקה היא ההוד, לאה ביסוד (ו פעמים ו, אם דינה שהוחלפה ביוסף) ורחל במלכות. לפי זה משה ואהרן הם כנגד חכמה ובינה.

צמצום היא פעולה שאתן בתוך השכל שלי מקום לשכל של הזולת. דילוג היא נתינת מקום ברגש שלי לזולת. כמו צדיק בחסידות פולין, שרוצה לדבק את החסידים, להדליק להם את הניצוץ, וצריך לותר על התפעלות עצומה לצורך זה. לפעמים נראה למראית עין שהמושפעים מעצבים אותו, אבל בפנימיות מה שקורה זה פעולת צמצום, לצורך יצירת תקשורת ושפה משותפת. קפיצה היא צמצום ההתנהגות לצורך בניית הזולת. האדמו"ר הזקן אמר שויתר על הרבה ממנהגי האריז"ל כדי להתאים את ההנהגה לנשמות של בינונים, כמו י"ב חלות בשבת והרחת בשמים. לפעמים היית רגיל לדבר בקול שקט ועכשיו אתה צריך לדבר בקול, גס מן הטבע הראשוני שלו. כך אצל יעקב, שמטבעו יושב אהלים (רש"י: שאינו יודע לרמות), ואצל לבן צריך ללמוד את מקצוע הרמאות. להיות אחיו ברמאות.

הרמז פה הוא: צמצום דילוג קפיצה ר"ת צדק. "צדק צדק תרדוף". המלכות נקראת בזהר צדק. בשביל להוות מלכות צריך לצמצם. יהודי הוא בעצם טוב, ובשביל ללבוש את לבוש הצדק זהו צמצום גדול. בשביל לעשות צדק – תיקון המלכות – אתה צריך לצמצם את עצמך לגמרי .

הקפיצה בנה"י היא צמצום המנהגים הטובים. "אל תטוש תורת אמך", ו"מנהג עוקר הלכה". הדילוג החג"ת הוא הצמצום החויה, ברגש. על הבעש"ט מסופר שהיה רועד מרוב דבקות בעת התפילה עד כדי שהמים שבקצה החדר השני היו רועדים גם. פעם ניגש הרב המגיד כדי לסדר לו משהו בבגד ונדבק ברעד, עד שהבעש"ט היה צריך להפסיק את התפילה בשבילו. זו דוגמה לצמצום הרגש. רגש לא מצומצם זה כמו במתן תורה, ש"כפה עליהם הר (בחינת אהבה) כגיגית".

הדילוג הוא מחושב, יש חוט חורז בין שני המקומות. יש לך עוד רגש כלפי המקום ממנו דילגת. בקפיצה יש היסח הדעת גמור ממה שהיה. המעשה (נה"י) מנותק ממך, קיים בפני עצמו. רק שם אתה יוצא מעצמך לגמרי.

יש שני סוגי קפיצה: קפיצת הדרך וקפיצת הארץ. שניהם בנה"י – הראשון ביסוד השני במלכות. כתוב באריז"ל שבמצב של עיבור הנצח וההוד מקופלים יחד, כמו תאומי סיאם, דו-פרצופין. מצד החיצוניות רגליהם רגל אחת, ושם מאיר בהם שם צבאות. מצד הפנימיות הם נפרדים ואז הופכים להוי' צבאות ואלקים צבאות.

קודם אמרנו שהיחס בין הדילוגים הוא יחס של חש מל מל, כעת נוסיף שבכל דילוג בעצמו יש יחס דומה. בשלב ראשון יש "הנחת עצמותו" – הכנעה, אחר כך כריתת המונע – הבדלה, ואז התנועה קדימה להתגלות – המתקה. עבודת ה' זה כל הזמן לדלג. לחדש כל הזמן את פני האדמה, את הדמיון. כמו בקידוש לבנה, שקופצים ג פעמים, וצריך לקפוץ במקום. לדלג קדימה – כפי שנראה בטעות שהיה צריך – זה דילוג של המידות, עם הרבה "התפעלות", אבל העיקר זה במוחין. כתוב בצואת הריב"ש (לא כל החסידים נהגו כך) שכל התפילה צריכה להיות בצעקה חרישית, כמו בשמונה עשרה. לגבי נענועים "מתירים" בחב"ד, ("התנועות מזינות את המלאכים") אבל ביחס לקול תופסים כפרוש "בכל כוחו – בכל כח כוונתו".

נחזור לדף (שבעמוד הראשון). כל צמצום הוא באמצעות התפרטות. נעשה זאת ביחס לאות א, שיש בה שלוש בחינות: א. האות א עצמה. ב. המילוי שלה – אלף. ג. מילוי דמילוי שלה – אלף למד פא. כל מילוי הוא בחינת ביאור וצמצום. א לבדה אינה אות נשמעת, רק כאשר ממלאים אותה. באריז"ל כתוב שהיחס בין ג הבחינות הללו הוא כנגד כח"ב. האות עצמה היא הכתר, ולכן לא נשמעת. המילוי הראשון זה להוריד לחכמה. בחכמה יש "אותיות קצרות". יש בה משהו שתופס את ההברקה. היא נקודה מצוירת – דבר והיפוכו. מצד אחד נקודה חסרת ממדים ומצד שני מצוירת. כמו האות י, שהיא כנקודה אבל מזהים בה קוצא-גזעא-שבילא. המילוי השני הוא כנגד הבינה המפרטת.

נסביר ע"י הקבלת השלישיה הזו ל"הכנעה, הבדלה, המתקה". הכתר, המכתר את החכמה מבחוץ, הוא בבחינת "סיג לחכמה שתיקה", חש. על ההבדלה שיש בחכמה נאמר בזהר "כולם בחכמה איתבררו". זהו הבירור הראשון ותפקידו הוא שהגברא יברר את עצמו, ללא עזרה מבחוץ. כמו בראיה ראשונית. "בימי משה חכמים אשתכחו, נבונים לא אשתכחו". בסוף יש בירור שני, של הבינה, והיא נקראת הבחנה, כלשון הפסוק "אוזן מלים תבחן". על יוסף הצדיק – בחינת המלך השביעי (יסוד) של מלכי התהו, שאול מרחובות הנהר, בינה – נאמר "אין נבון... כמוך". הבירור הזה נעשה ע"י הצדיק. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". זוהי כבר המתקה של הדינים בשרשם. מן הבינה יוצאים הדינים – "מינה דינין מתערין" – ולכן זהו מקום המתקתם. עיקר הנחת-רוח שיש להורים מן הילדים זה שיש ביניהם אחוה. זה מצד אמא, אבל מצד אבא עיקר הנחת רוח זה מן הבטול שיש בהם. שמקיימים את ההוראות. בנוכחותו אין הרגשת אחוה, אלא הבטול מאיר. אבא ואמא הם שורש ומקור. איזו עבודת ה' יוצאת מן האחוה הזו? בבין אדם לחברו עיקר העבודה זה זיכוך, תקון הכלים שמצד אמא, בעוד שבבין אדם למקום הדגש הוא על הארת אור הבטול שמצד אבא. "כל שרוח בריות נוחה ממנו (ולאו דוקא מתוכחת מגולה) – רוח המקום נוחה הימנו". בלשון הקבלה נקראות שלושת הבחינות הללו: פנים, פנים מאירות, פנים מסבירות.

הרמז: א, אלף, אלף למד פא עולה חשמל, כאשר בפרט אלף עולה מסוה (מסוף העולם [הא"ס] ועד סופו [של העולם שלנו]) המונח על הפנים, ואלף למד פא עולה צמצום גמור.

* * *