הפחד בדרך לגאולה

מוצאי ב' טבת תשפ"ה – כפ"ח

ווארט יוסף יצחק שי' גנני ומושקא תחי' הרמתי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בהתוועדות שמחה לכבוד מסיבת השידוכין של נכדת הרב, בחותם "זאת חנוכה", התבארה – מנקודת המוצא של רמזי שמות החתן והכלה – סוגיא עמוקה השייכת לביאת המשיח ולהבנת יסודות החסידות. הקב"ה בקש לעשות את חזקיהו משיח, אך משהו בהתנהגותו של חזקיהו גרם לכך שהדבר לא קרה – ההתנגדות הפנימית של חזקיהו לפחד הנורא של סנחריב גרמה לכך שלא אמר שירה ולא נעשה משיח. בדרך לביאת המשיח יש פחד, שאם נתייחס אליו כפחד חיובי – שממוסס את שרידי הישות – נוכל לעבור אותו בשמחה ולהגיע אל יעד הגאולה.

פרק א הוא מעין הקדמה השייכת לסוד הנישואין, שתוכנו נוגע גם לנקודות בהמשך. פרק ב ופרק ג הם עיקר הסוגיא – דרשת חז"ל על הפסוק "אחרי הדברים והאמת האלה" שה' 'קפץ ונשבע' שיביא את סנחריב כדי לעשות את חזקיהו משיח, למרות שחזקיהו היה מוותר בשמחה על הפחד ועל הנס שבעקבותיו, וההסבר מדוע נדרש הפחד כדי להגיע למשיח. פרק ד הוא התבוננות יפהפיה בשלשת הפרקים הראשונים של שער היחוד והתניא, ההופכת את השימוש בביטוי "אחרי הדברים והאמת האלה" – הנראה כמליצת לשונו של אדמו"ר הזקן – למפתח להבנה עמוקה של הדברים.

א. חתונת ההתבודדות וההתגלות

זאת חנוכה

לחיים לחיים. כמו ששמענו קודם, אנחנו בסיום של חג החנוכה, "זאת חנוכה" – "זאת" לשון נקבה, רומז למלכות, לכלה.

בחנוכה היתה מסירות נפש בפועל ממש של עם ישראל לא לקבל את הגזרה של היוונים לבטל מאתנו שבת, ראש חדש ומילה[ב].

אחד הפירושים של זאת חנוכה שקשור לסיפור עיקרי של חנוכה – הסיפור של חנה ושבעת בניה. קודם שבעת הבנים מסרו את הנפש, אחד אחרי השני, ובסוף – "זאת חנוכה", הכל בזכות האמא – היא מסרה את הנפש. כתוב באריז"ל[ג] שהסוד של חנוכה הוא חנה-כו. חנה היינו שם סג. מן הראוי שיהיה, וכך אכן יהיה, ש"אם הבנים שמחה"[ד] – עיקר כל החגים הוא שמחה. יש ווארט של הרבי הקודם, שקרא לי"ט כסלו – ממנו יוצא חנוכה – "חג החגים"[ה]. הרבי מסביר[ו] ש"חג החגים" הוא הנקודה המשותפת לכל החגים, נקודת השמחה – השמחה בטהרתה.

עיקר השמחה בתורה הוא שמחת חתן וכלה, כפי שכבר כתב בפירוש הבעל שם טוב באותה אגרת קודש בה אמר לו המשיח ש"אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעינותיך חוצה"[ז]. בסוף אותה אגרת הוא כותב שהמשל היחיד שיש לנו בעולם הזה ליחוד האלקות הוא שמחת חתן וכלה. הוא מסביר שם שיש עולמות-נשמות-אלקות – עולמות עולים, נשמות מתקשרות והאלקות מתייחדת. המשל היחיד בעולם הזה ליחוד האלקות, הכי גבוה, הוא רק שמחת חתן וכלה. את עצם השמחה – השמחה בטהרתה, בלשון הרבי[ח] – אנחנו זוכים לקבל בהשראה של י"ט כסלו, חג החגים. שוב, נקודת חג החגים היא השמחה, כך מסביר הרבי. זו נקודה אחת לגבי השמחה.

חתונה – מהתבודדות להתגלות

שמענו קודם מאבי הכלה, שצריך לחבר בין שתי עבודות, שני יסודות בעבודת ה' – ההתבודדות וההתגלות[ט]. אדם בתחלת חייו, אם הוא יושב ולומד תורה בשקידה והתמדה, נמצא יחסית בתקופה של התבודדות. כאשר הוא מתחתן הוא צריך לצאת לעולם וזו כבר התגלות.

איני זוכר אם כתוב אצל הרביים, אבל אפשר לומר שהנקודה העיקרית הזו היא בעצם פירוש השם של אדמו"ר הזקן, מייסד חב"ד. שמו שניאור, שני-אור. הבעל שם טוב עצמו אמר[י] שהוא מייחד את שני האורות – אור הנגלה ואור הנסתר של התורה. כתוב בפירוש בחסידות[יא] ששני האורות האלה נקראים "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו", ובעצם זהו ממש היחס של ההתבודדות וההתגלות. הנסתר של התורה נקרא "אור המאיר לעצמו", אבל בימינו צריכים להפיץ גם אותו – "יפוצו מעינותיך חוצה", שרק אז "קאתי מר". בכל אופן, מיסודו הוא "אור המאיר לעצמו", מאיר רק פנימה, אור מופנם, לא אור מוחצן. אור הנגלה של התורה הוא הלכה למעשה, השייכת לכל אחד ואחד. זהו אור מוחצן, שנקרא "אור המאיר לזולתו". החסידות שלנו, חסידות חב"ד, היא בסימן של שני-אור, שצריך לחבר את ההתבודדות וההתגלות.

התכללות מה ו-בן

איך נאמר זאת קצת יותר עמוק, באותיות של קבלה וחסידות? ההתבודדות היא שם מה, כמו שמשה רבינו אומר "ונחנו מה"[יב] – התבודדות והתבטלות. את האור הזה משיגים רק בהתבודדות. כמו יעקב אבינו, שהזכירו קודם – הוא בעל עולם האצילות[יג], ושם מה הוא "אורח אצילות"[יד]. כל ההתבודדות היא בסימן שם מה. אבל שם בן הוא המלכות שיורדת לעולמות התחתונים, לברר בירורים, להעלות את הניצוצות הקדושים – זהו השם של ההתגלות. שוב, שם בן הוא השם של ההתגלות ושם מה, השם של האצילות, בטול במציאות, הוא השם של ההתבודדות.

החידוש הוא שכאשר מתחתנים צריכה להיות התכללות ביניהם. בלשון האריז"ל, וכך מסביר אדמו"ר הזקן[טו] – ואחריו שאר הרביים, בהרבה מאמרים – כאשר מתחתנים צריך להיות יחוד בן ד-מה ו-מה ד-בן. שם מה הוא החתן ושם בן הוא הכלה, אבל איך מתחברים שני הפכים? החתן צריך לגלות את שרש שם בן שבתוך עצמו והכלה צריכה לגלות את שם מה שבתוכה.

ולעניננו: החתן חייב לגלות בעצמו את ה-בן שב-מה – את שרש ההתגלות שבתוך ההתבודדות. כלומר, ההתבודדות יודעת עמוק-עמוק בלב שהתכל'ס היא ההתגלות – זה מה שה' רוצה בעולם הזה, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"[טז] דווקא, לא למעלה באצילות. אותו דבר נדרש מהכלה, לגלות את ה-מה שב-בן. לפי מנהג ישראל, הכלה לפני הנישואין היא בחורה צנועה בתכלית, ועם זאת יש דברים בהם היא גלויה יותר. לדוגמה, השער יכול להיות גלוי אצל בת לא נשואה. ברגע שהיא מתחתנת היא צריכה להדר יותר ויותר בצניעות, מהי הצניעות שלה? "כל כבודה בת מלך פנימה"[יז]. זו בעצם תחושת ההתבודדות שבהתגלות, ה-מה שב-בן.

רק כאשר החתן מגלה את ה-בן שב-מה שלו והכלה מגלה את ה-מה שב-בן שלה יכול להיות זיווג בקדושה ובטהרה, להוליד דור ישרים מבורך, התכלית של החתונה.

זה רק ווארט – צריך להתבונן עמוק מה המשמעות ששרש ההתגלות כבר נמצא בתוך ההתבודדות, בשם מה, רק שלפני החתונה הוא לא גלוי, ואותו דבר שרש ההתבודדות נמצא בהתגלות, בשם בן, העבודה של הכלה. כאשר כל אחד מגלה את השרש של השני בתוך עצמו יכולים להתחבר כדבעי.

ב. "אחרי הדברים והאמת האלה"

"חסד ואמת"

יש ביטוי חשוב שחוזר יג פעמים בתנ"ך, כנגד יג מדות הרחמים – "חסד ואמת"[יח]. גם ב-יג מדות הרחמים יש "חסד ואמת" – "ורב חסד ואמת"[יט]. יש עוד פעמיים "חסד ואמת" בתוספת אות[כ], אבל רק "חסד ואמת", בלי אות נוספת, כתוב יג פעמים, היינו שביטוי זה הוא כללות יג מדות הרחמים. יש גימטריא מאד יפה שאנחנו מזכירים הרבה פעמים[כא], ש"חסד ואמת" שוה בדיוק חתן וכלה. אם "חסד ואמת" הם חתן וכלה, צריך לחשוב, להתבונן, מי החסד ומי האמת.

לפי הסדר משמע שהחסד צריך להיות החתן. למה חתן הוא חסד? חתן מלשון "חות דרגא ונסיב איתתא"[כב] – הוא צריך בחסד שלו, "כמים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך"[כג], לרדת לבנות את ביתו יחד עם אשתו. החתן שיורד הוא מדת החסד.

אבל החידוש הוא, לפי זה, שהכלה היא האמת. למה הכלה היא האמת? לפי עוד רמז, שגם הוא כתוב בספרים הקדושים[כד], ש"אמת" קשורה לפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר"[כה], אותו מפרשים חז"ל "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"[כו]. כתוב[כז] שלידת הזכר היא בעצם לידת מלך המשיח. אמנם, בשביל הלידה הזו צריך אתערותא דלתתא, "אשה כי תזריע", "אשה מזרעת תחלה" ר"ת אמת. אם האיש מזריע תחלה, כלומר, שהעיקר אתערותא דלעילא, האשה יולדת נקבה. גם לידת נקבה היא טובה, "פרו ורבו"[כח] הוא לידת בן ובת[כט], ויש אפילו מחלוקת בגמרא[ל] מה עדיף – לבקש בנות או לבקש בנים. לא פשוט. כל אחד חשוב בפני עצמו, ובמדה מסוימת כל אחד חשוב יותר מהשני.

בכל אופן, עיקר האמת הוא "אמת מארץ תצמח"[לא] (וחוץ מה"אמת" בהתחלה, גם ראשי התיבות "אמת מארץ תצמח" הם אמת). צמח בגימטריא מנחם, השם של מלך המשיח[לב]. מלך המשיח נקרא "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[לג] – הוא צומח מלמטה למעלה, לא יורד מלמעלה למטה. הגם שכאשר זוכים המשיח בא על עננים[לד], "וארו עם ענני שמיא"[לה], בעצם מהותו הוא צומח מלמטה למעלה, מהאדמה. בהמשך[לו] נדבר קצת על הברכה שאומרים כל יום שלש פעמים בשמו"ע, "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" – מבקשים שה' יצמיח לנו "את צמח דוד עבדך". כמובן, זהו מלך המשיח, משיח בן דוד, וצריך להצמיח אותו מלמטה למעלה.

המפרשים[לז] מקשרים את צמיחת המשיח למאמר חז"ל "האי צורבא מדרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא, דכיון דנבט נבט"[לח]. "צורבא מרבנן", כפי שאמור להיות כל בחור ישיבה, דומה לגרעין שמונח "תותי קלא", תחת קרקע קשה. מאד קשה לו לצמוח, כי לשם כך צריך לשבור את ה"קלא", אבל "כיון דנבט – נבט" (רש"י: "כיון שיצא שמו הולך וגדל למעלה") – ברגע שהוא מצליח לשבור את קושי הקרקע שמסתירה ומכסה עליו הוא צומח גבוה-גבוה. למה? ביטוי ידוע בחסידות ש"כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[לט], הרבה יותר גבוה מהמקור, המוצא, של האור הישר. לפי כל זה אנחנו מסבירים, באופן מובן, שהאמת היא הכלה – האמת שעולה מלמטה למעלה, שהיא המולידה את המשיח, את הצמח. ובעצם, הצמח עצמו הוא האמת של ה"אשה מזרעת תחלה יולדת זכר".

זו גם תוספת למה שאנחנו הולכים להסביר עכשיו.

"אחרי הדברים והאמת האלה"

הכלה בקשה במיוחד שנאמר גימטריא של שמות החתן והכלה, וספרו לי שגם החתן אוהב גימטריאות. לכן, כמתנה ראשונה לזוג הצעיר, נאמר גימטריא של השמות שלהם. כמובן, בכל מספר יכולים להיות הרבה-הרבה דברים שונים, אבל אנחנו נבחר משהו עיקרי ונוסיף בהמשך עוד משהו משני שמתחבר אליו.

לחתן יש שלשה שמות, יוסף-יצחק-בנימין, ולכלה שם אחד, מושקא. אם מחברים את כל ארבעת השמות מקבלים 973. מה אומר המספר הזה? כמו שאמרנו, יכול להיות הרבה מאד דברים, אבל נבחר משהו מיוחד – ביטוי שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך: "אחרי הדברים והאמת האלה"[מ]. על הפסוק הזה יש סוגיא מיוחדת בגמרא, כמו שנראה בהמשך. גם אדמו"ר הזקן משתמש בביטוי הזה בספר התניא קדישא, וכמו שהוא מופיע רק פעם אחת בתנ"ך הוא מופיע רק פעם אחת בספר התניא, התורה שבכתב של החסידות (גם בתורה אור, לקוטי תורה ודרך מצותיך – כל ספרי היסוד של חב"ד – הביטוי הזה לא מופיע אפילו פעם אחת).

בתנ"ך, הביטוי הזה נאמר ביחס לחזקיהו. היות שהחתן והכלים שוים לו, כנראה הם קשורים באופן מסוים לחזקיהו ובת זוגו. מישהו יודע איך קוראים לה? חז"ל מספרים[מא] שבהתחלה חזקיהו לא רצה להתחתן, כי ראה שיצא ממנו בן רשע. בא אליו ישעיהו ואמר לו "אתה מת". חזקיהו אמר לו – אתה נביא, אבל אני קבלתי מבית דוד ש"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע את עצמו מן הרחמים", פנה לקיר והתפלל, וישעיהו בא ואמר שה' קבל את תפלתו והוסיף לו חמש עשרה שנה. מכיון שישעיהו הסביר לו שכל הגזרה היא כי לא קיים פריה ורביה, חזקיהו אמר שהוא מסכים להתחתן אם ישעיהו יתן לו את בתו – הם היו קרובי משפחה[מב] – ואולי בזכות שנינו הגזרה תתבטל של לידת הבן הרשע.

הגזרה לא התבטלה באותו דור. הוא הוליד שני בנים רשעים – מנשה ורבשקה. את רבשקה חזקיהו עצמו הרג. הוא לקח את ילדיו הקטנים על הכתפים, כמו אבא, ושמע מה שהם מדברים. הוא היה קרח, ושמע שילד אחד אמר שעל הקרחת של אבא היה טוב לטגן ביצה והילד השני אומר שהיה נכון עליה להקריב קרבן לעבודה זרה. כשהוא שמע את שני הדיבורים האלה הוא זרק אותם מהכתפים – אחד נהרג על המקום, רבשקה, והשני חי, מנשה. זהו סיפור לא פשוט...

בכל אופן, איך קראו לאשתו? היא בחורה מיוחסת מאד, הבת של ישעיהו הנביא, ושמה חפציבה. בקבלה כתוב[מג] שחפציבה היא או האשה של מלך המשיח או אמא של מלך המשיח. אם כן, חזקיה, שבעצמו ראוי להיות מלך המשיח, נושא אשה שנקראת חפציבה – שהוא גם כינוי של ארץ ישראל[מד], הארץ שחפצי-בה. יש לה עוד שם, בעולה ודרושה – הכל שמות מנבואת ישעיהו הנביא[מה], שקרא לבתו על שם הנבואה שלו בעצמו. אלה שני הורים גדולים וצדיקים מאד, ואף על פי כן לא זכו אז לבנים צדיקים. שוב, נראה שיש קשר בין חזקיהו וחפציבה לחתן ולכלה שלנו הערב – שהם כן יזכו להוליד את מלך המשיח, או להיות בעצמם מלך המשיח, לגלות את הרבי שבתוכם.

נס מפלת סנחריב

מה ההקשר של הפסוק? הוא פותח פרק בדברי-הימים בו מסופר על הנס הגדול של מפלת סנחריב. סנחריב בא להחריב את ירושלים, להחריב את בית המקדש, כשעמו עם רב. לפי חז"ל[מו] הוא הביא מיליארדי חילים – "מאתים ששים ריבוא אלפים חסר חד [רבוא, אלף, מאה או אחד[מז]]", 260 כפול 10000 כפול 1000. כמה אפסים יהיו שם אחרי 26? 8 אפסים – 2,600,000,000, שני מיליארד ושש מאות מליון חילים (פחות "חד", כנ"ל). הרבה-הרבה... בכל אופן, זה היה איוּם איום ונורא, איוּם הכי גדול.

בגמרא שם כתוב שה' חשב לעשות את חזקיהו המלך משיח ואת סנחריב גוג ומגוג[מח]. הפירוש הפשוט בגמרא שהסבה שמחשבת ה' לא התקיימה וחזקיהו לא היה מלך המשיח – מילא, הוא לא קלקל את הענין של סנחריב גוג ומגוג, אבל חזקיהו לא מלך המשיח – היא שחזקיהו לא אמר שירה אחרי הנס המופלא. במדה מסוימת, הנס הזה גם יותר גדול מקריעת ים סוף (כמו שנראה בתניא שיש דברים יותר גדולים מקרי"ס, "הפלא ופלא" יותר). בקריעת ים סוף אמרנו שירה ובמפלת סנחריב לא אמרנו שירה, לכן חזקיהו לא זכה להיות משיח.

בהמשך הסוגיא כתוב שהארץ באה והתלוננה בפני הקב"ה ואמרה 'אני אומר שירה במקומו' – תעשה אותו משיח בכל מקרה, ואני אומר שירה, ועל כך כתוב "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק"[מט]. אחר כך בא שרו של עולם – שלפי פשט הוא מט"ט – ואמר "רזי לי רזי לי"[מט], אני אומר במקום חזקיהו. גם הארץ וגם שרו של עולם דרשו מה' שיקיים את המחשבה הראשונה שלו לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג. בכל אופן, זה לא יצא.

בעומק, הסבה היא לאו דווקא כי לא אמר שירה – ודאי קשור לכך, אבל יש בכך הסבר עמוק יותר. הדבר קשור גם למה שקרה עם חזקיהו אחרי כל הנס – שהוא קצת נחלש בצדקות שלו. בסוף הוא נכנע, עשה תשובה, אבל הגזרה כבר נגזרה.

משיחיות חזקיהו

נעשה גימטריא יפה: לשם חזקיהו יש ארבע וריאציות, כולן על בסיס השרש חזק – חזקיה (חמש אותיות), חזקיהו (שש אותיות), יחזקיה (גם שש אותיות), ו-יחזקיהו. כמו שבדברי הימים כתוב דויד מלא, כשבח לדוד המלך, כך הצאצא העיקרי שלו שראוי להיות משיח – האריז"ל כותב[נ] שהכוונה שהיה ראוי להיות משיח בן יוסף, אבל בפשט הוא בן דוד – כתוב מלא בדברי הימים. יש כמה פעמים בדברי הימים חזקיהו, אבל ברובא דרובא, כשיטה, כתוב יחזקיהו. אם מחשבים את ארבע הצורות הללו מגלים שיש להן ממוצע – צמח (מנחם). כלומר, הפסוק "צמח שמו ומתחתיו יצמח" רומז באופן מובהק לחזקיהו.

הפסוק שלנו, "אחרי הדברים והאמת האלה", כתוב בהמשך לשלשה פרקים בדברי הימים[נא] שמתארים את הצדקוּת המופלאה של חזקיהו, שלא קם כמוהו. אמנם אחריו היה יאשיהו, שגם הוא בחינת משיח[נב] – וגם דוד עצמו הוא משיח[נג] – ואף על פי כן בן דוד העיקרי שראוי להיות משיח הוא חזקיהו המלך, ויש פרק שלם שמתאר כמה הוא היה צדיק גדול.

מה הדבר הראשון שהרמב"ם כותב[נד] על מלך המשיח? שהוא יכוף את כל בית ישראל לקיים את התורה והמצוה. המלך היחיד שעשה זאת, באופן הכי טוב, הוא חזקיהו. הוא שרש מארץ ישראל לא רק עבודה-זרה, אלא גם את עבודת הבמות. היו מלכים לפניו שגם עשו טוב, כמו אסא וכמו יהושפט, אבל הם לא הצליחו לבטל את עבודת הבמות[נה]. כלומר, הם לא הצליחו לגרום שיעבדו את ה' (בהקרבת הקרבנות) רק בירושלים. אפשר להתפלל בכל מקום, לעשות בכל מקום בית כנסת, שהוא מקדש מעט, אבל אסור להקריב קרבנות מחוץ לירושלים. קרבנות הם עבודה המותרת רק בבית המקדש. וכך גם יותר מאוחר היה בית מקדש גם במצרים[נו]. לפני כן, בזמן חזקיהו עצמו, היה בית מקדש בבאר שבע – אחד הדברים שהוא בער. לא כולם יודעים – היו עוד שני בתי מקדש בארץ ישראל חוץ מבית המקדש בירושלים – בית מקדש בבאר שבע ובית מקדש בלכיש[נז]. זו היתה אז העבודה הפסולה העיקרית לפי התורה. עבדו במקדשים האלה, וכך גם במקדש במצרים, את ה' – לא עבודה זרה – אבל זהו איסור במות, אחרי שנבנה בית המקדש אסור להקריב במקום אחר[נח]. הוא ניקה את ארץ ישראל מעבודה זרה ומכל הבמות.

הוא גם לימד תורה בשופי – לא היה תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה[נט]. הוא נעץ חרב בפתח בית המדרש והכריז שמי שילמד תורה טוב ומי שלא ידקר בחרב. כל המפרשים תמהים[ס] – 'מגיע לך להדקר בחרב אם לא תשב בישיבה?!'. הפשט, שלא ראיתי אומרים, שזו היתה הוראת שעה לתיקון המצב הכללי של עם ישראל. בזכותו כולם למדו תורה בכיף, היו בקיאים בתורה – גם תינוק ותינוקת וגם איש ואשה (עוד תמהים – איך אשה לומדת תורה? גם על זה יש תירוץ, אין שום בעיה). יש לו ממש זכויות גדולות, שהן לכאורה הפעולה הראשונה של מלך המשיח.

אחר כך, מפלת סנחריב היא כבר הדבר השני שהרמב"ם כותב על המשיח – שינצח את כל אויביו מסביב. יש כמה דרושים בגמרא מה אומר השם סנחריב[סא]. אנחנו נדרוש מה שלא כתוב בגמרא – סנ לשון שנאה, כמו שחז"ל דורשים[סב] על הר סיני, ו-חריב לשון חרב. סנחריב אוהב חרב, הכלי שלו, אבל הוא שונא מאד את החרב שחזקיהו נעץ בפתח בית המדרש ואמר שמי שלא לומד תורה ידקר בחרב הזו ונלחם נגדה[סג]. בכל אופן, חזקיהו מנצח את סנחריב.

הדבר השלישי הוא בית המקדש. היה כבר בית מקדש, הוא לא בנה אותו, אבל הוא טהר אותו. לפי הרמב"ם, אחרי שהמשיח בונה את המקדש הוא "משיח ודאי".

בשלב הרביעי הוא צריך לקבץ את נדחי ישראל. מה היה אז קיבוץ נדחי ישראל? כל הסיפור שלו הוא שנים מעטות אחרי גלות עשרת השבטים. כשהוא עשה פסח בירושלים – פעם ראשונה אחרי מאות שנים, שהוא טהר את המקדש – הוא הזמין כל השבטים לבוא לחגוג יחד עם בני יהודה ובנימין את פסח. כתוב שאלו שבאו מעשרת השבטים לא הספיקו להטהר, ולכן הוא אמר ש"הוי' הטוב יכפר בעד"[סד] – פסוק מיוחד מאד. הוא התיר להם להקריב את הפסח בטומאה, והתפלל לה' ש"יכפר בעד" – הוראת שעה בשביל לתקן-לחבר, לקיים כמה שהוא מסוגל, את השלב הרביעי של מלך המשיח, לקבץ את כולם.

השלב החמישי שמתאר הרמב"ם הוא החזרת כל העולם כולו בתשובה, שכולם ידברו שפה ברורה לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד[סה] – לשלב הזה חזקיהו לא הגיע.

סיכום צדקות חזקיהו

אחרי כל הדברים הטובים שהוא עשה שאף אחד לא עשה לפניו – שחייבים לקרוא עליהם – יש סיכום, סיום פרק לא בדהי"ב:

וַיַּעַשׂ כָּזֹאת יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל יְהוּדָה וַיַּעַשׂ הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר וְהָאֱמֶת לִפְנֵי הוי' אֱלֹהָיו. וּבְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר הֵחֵל בַּעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבַתּוֹרָה וּבַמִּצְוָה לִדְרשׁ לֵאלֹהָיו בְּכָל לְבָבוֹ עָשָׂה וְהִצְלִיחַ.

יש פה שתי שלישיות, שני צירופים חשובים:

צירוף אחד הוא "הטוב והישר והאמת" שעשה חזקיהו. קודם דברנו על אמת, שמופיעה גם בהמשך. שלש המילים צריכות להיות כנגד שלשת הקוים. אני מבין ש"טוב" הוא חסד, "טוב וחסד"[סו], ו"ישר" הוא תפארת, "דרך ישרה... שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[סז]. הייתי חושב ש"אמת" היא בקו האמצעי – התפארת, כמו בפסוק "תתן אמת ליעקב"[סח], או היסוד, שהרי אמת היא פנימיות היסוד[סט] – אבל, כמו שמסבירים הרבה פעמים, כאשר "אמת" מופיעה עם עוד מושגים שכנגד חג"ת, ויש ביניהם מושג מובהק של תפארת או רחמים, אזי היא הגבורה[ע]. לדוגמה, את הפסוק "צדק צדק תרדֹף"[עא] מתרגם אונקלוס "קושטא קושטא" (אמת אמת) – זו הגבורה שבונה את המלכות ("צדק מלכותא קדישא"[עב]). אם כן, הסדר כאן הוא ימין-אמצע-שמאל – י-ו-ה – הצירוף של ספירת הנצח[עג]. נזכור זאת.

בפסוק הבא יש עוד שלשה דברים – "בעבודת בית האלהים ובתורה ובמצוה". ההקבלה כאן לשלשת הקוים עוד יותר ברורה: "עבודת בית האלהים" היינו עמוד העבודה, קו השמאל-הגבורה. "תורה" היא תפארת, "עמודא דאמצעיתא". "מצוה" היינו המצוה העיקרית של התורה, צדקה, עשיית טוב וחסד. כאן הצירוף הוא שמאל-אמצע-ימין – ה-ו-י – הצירוף של ספירת הגבורה.

הקשר בין נצח וגבורה, שני הצירופים שיש כאן, הוא בסוד "שכל את ידיו"[עד] – קשר בין יד שמאל (גבורה) לרגל ימין (נצח). בכל אופן, אלה שני הפסוקים האחרונים שמסכמים את צדקת חזקיהו עד כה.

שבועת ה'

אחר כך מתחיל הפרק הבא, פרק לב, הפרק של מלחמת סנחריב. הוא מתחיל בביטוי "אחרי הדברים והאמת האלה":

אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּבֹא בִיהוּדָה וַיִּחַן עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וַיֹּאמֶר לְבִקְעָם אֵלָיו.

שוב, זהו ביטוי חד-פעמי בתנ"ך וחד-פעמי בחסידות – צריך להבין האם יש קשר בין מה שכתוב כאן למה שמובא בתניא. על הפסוק הזה הגמרא שואלת שאלה בפשט – איך אחרי כל הדברים הטובים שהיו כתובים על חזקיהו התוצאה היא "בא סנחריב" ברצון לבקע את כל ערי יהודה הבצורות, להחריב את ירושלים ובית המקדש? זהו השכר שמגיע לו על צדקותו?! הגמרא[עה] מביאה את הפסוק ושואלת:

האי רישנא להאי פרדשנא?

ומפרש רש"י: "וכי מביאין דורון כזה לאדון כזה, וכי מפני שהאמת בחזקיהו בא סנחריב?". קודם אתה משבח אותו שהוא צדיק וחשוב, ואחר כך אתה נותן לו את סנחריב... איזו מתנה זו לאדם חשוב?!

ולכן דורשת הגמרא את הפסוק באופן אחר:

"אחרי הדברים והאמת". מאי אחר? אמר רבינא לאחר שקפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע ואמר אי אמינא ליה לחזקיה מייתינא ליה לסנחריב ומסרנא ליה בידך השתא אמר לא הוא בעינא ולא ביעתותיה בעינא, מיד קפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע דמייתינא ליה, שנאמר "נשבע ה' צבאות לאמר אם לא כאשר דמיתי כן היתה וכאשר יעצתי היא תקום לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו וסר מעליהם עולו וסבלו מעל שכמו יסור".

רבינא מפרש – באין חולק, זהו הפירוש של חז"ל כאן – ש"הדברים" היינו המצוות והמעשים הטובים של חזקיהו, אבל "והאמת" היינו "חותמו של הקב"ה אמת"[עו], השבועה של ה'. יש כאן דיוק, שבפסוק כתוב "אחרי" אבל הגמרא כותבת "אחר". האם יש הבדל? רש"י כותב "כל מקום שנאמר 'אחר' סמוך, 'אחרי' מופלג"[עז]. "סמוך" ו"מופלג" הם מקיף קרוב ומקיף רחוק. כאן בפסוק כתוב "אחרי", כך שהייתי יכול לחשוב ש"מופלג", שעבר זמן, אבל הפשט הוא שקרה מיד – לכן חז"ל אומרים "אחר" – וה"אחרי" שבפסוק רומז שמופלג מבחינה אחרת. כמובן, אם היה כתוב בפסוק 'אחר', בלי י, הביטוי כבר לא היה שוה לחתן ולכלה שלנו, אז חייב להיות כתוב "אחרי"...

מה הקב"ה נשבע? 'כמה שאתה צדיק, חזקיהו, לא יעזור לך – אני מביא עליך את סנחריב ועושה לך נס, אולי הנס הכי גדול בכל התנ"ך, ואני רוצה שבזכות הסיפור הזה, אם תזכה, אעשה אותך משיח'. זהו רצון ה' באמת, לעשות אותו משיח, רק היה פה איזה פספוס. למה הקב"ה צריך להשבע? שיעשה מה שהוא רוצה! הוא נשבע כי הוא יודע מחשבות, הוא יודע מה שיש בתוך הראש של חזקיהו, אותו הוא רוצה לעשות משיח. ה' יודע שאם יאמר לחזקיהו 'אני הולך לעשות לך נס הכי גדול בעולם, אני מביא את סנחריב עם מיליארדי החיילים שלו, ואעשה לך נס שלא היה כמוהו' חזקיהו יגיד 'אני לא צריך לא אותו ולא את הפחד ממנו. אם תביא את סנחריב הפחד ממנו יהיה פחד איום ונורא, לא רק שלי אלא של כל העם, ואני מוותר על כל הנס' (כמו "לא מדובשך ולא מעוקצך"[עח]). ה' לא אמר לחזקיהו וחזקיהו לא הגיב, אבל ה' יודע שזה מה שנמצא בתת-מודע שלו[עט].

לכן ה' קפץ ונשבע[פ], כמו שאומר הנביא ישעיהו – "נִשְׁבַּע הוי' צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם. לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר"[פא]. אשור לשון אושר – הוא הלעומת-זה של חיים מאושרים, של בית-אֹשר (אחד מצירופי בראשית), כמו שמאחלים לזוג. הרבי מסביר[פב] שאשור היום הוא אמריקה ומצרים היא רוסיה, ויש משהו יותר גרוע ב"אֹבדים בארץ אשור" מאשר ב"נדחים בארץ מצרים"[פג]. בגלל הריחוק שלהם צריך לתקוע בשופר גדול, והריחוק מתוך העושר, "וישמן ישרון ויבעט"[פד], יותר גרוע מקושי השעבוד המדכא של רוסיה. את כל המלכויות ששעבדו את עם ישראל – מצרים, בבל, מדי ופרס, יון – ה' שבר אותן בארצן, אבל את אשור ה' רוצה לשבור דווקא בארץ ישראל, בדיוק כמו שכתוב על גוג ומגוג[פה]. זהו משהו משיחי, עוד סימן מובהק שסנחריב ראוי להיות גוג ומגוג.

ג. פחד בדרך לגאולה

הצורך בפחד

לא ראיתי מי שכותב, אבל מתבקש לומר שהתת-מודע של חזקיהו הוא-הוא הסבה לכך שהוא לא אמר שירה בסוף. לפי דעתו הפנימית של חזקיהו לא צריך את הסיפור בכלל – 'אני לא הייתי בוחר בתהליך הזה'. יש תהליך להביא משיח, שה' יודע שחייב להתקיים, אבל העם (שהמלך מייצג את דעתו הפנימית) אומר – 'אני לא צריך את כל התהליך. אתה רוצה להביא משיח? תביא משיח, בבקשה, אבל בלי הפחד של סנחריב!'. התת-מודע של המלך הוא בעצם התת-מודע של כל עם ישראל. שוב, הוא יאמר אני לא צריך לא אותו ולא את הפחד שלו. לכן ה' אומר 'לא אגלה לו, ואני קופץ ונשבע שכך יהיה' – אני יודע יותר טוב ממנו, גם ממי שראוי להיות משיח, מה צריך בשביל להביא משיח.

צריך להבין, למה בשביל להביא משיח צריך פחד? מה הענין נוגע לחתן וכלה? יש איזה פחד לפני שמתחתנים. מאחלים שלא יהיה יותר מדי פחד, רק קצת, אבל טבעי שיש פחד. המשיח בא אחרי שיש פחד, ואז ה' עושה נס לגמרי למעלה מהטבע. בחתונה הנס הוא דור ישרים מבורך, עם ריבוי אהבה ואחוה ושלום ורעות בין החתן והכלה, עם הרבה שליחות שמחה. הרבי אומר[פו] ש-שליח בגימטריא שמח. זוכים להכל בגלל קצת פחד, אותו צריכים לפני הנס. בדומה לכך כתוב "יראת הוי' היא אוצרו"[פז] – מנויים בגמרא[פח] הרבה דברים טובים שאדם זוכה להם, אבל עם כולם צריך קצת יראה, "קב חומטון" שיקיים הכל.

חזקיהו בחנוכה

בהמשך ל"וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר" מביאה הגמרא פסוק דומה, "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן"[פט], ודורשת "חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות".

אנחנו יודעים שגיבורי חנוכה הם המכבים, מתתיהו ובניו, אבל יש גיבור קודם של חנוכה – חזקיהו. חנוכה הוא חג של משיח וחזקיהו הוא הדמות של משיח, אפילו יותר מדוד. בגמראסא מובאת השאלה – למה ה' לא בקש לעשות מדוד המלך משיח אלא רק מחזקיהו? סימן שיש בחזקיהו משהו יותר משיחי גם מדוד המלך. בכל אופן, לפי הפסוק "וחֻבל עֹל מפני שמן", הזכות העיקרית של חזקיהו היא השמן שלו, שדלק בבתי מדרש יומם ולילה – זהו השמן שראוי להיות על ראשו, למשוח אותו להיות מלך המשיח. הרי משיח לשון שמן (משחא בארמית) – סיבה עיקרית למה חנוכה, חג השמן, הוא חג של משיח.

איזה עוד רמז מובהק קושר את חזקיהו לחנוכה? כתוב בגמרא, בהמשך אותה סוגיא, שלחזקיהו המלך יש שמונה שמות בתנ"ך. זה משהו מובהק. אם יש לו שמונה שמות – כמנין האות הראשונה של חזקיה, ח – סימן שהוא שייך לשמונת נרות חנוכה, "שומר ההקף" בלשון הרשב"א[צ]. שבע הוא ההקף ושמונה שומר ההקף, המקיף של המקיף, שנקרא יחידה, ה"'אחרי' מופלג".

מה הם שמונת השמות שלו? מפורש בתחלת ישעיהו – "פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום"[צא], כל מלה כאן היא שם בפני עצמו. אחר כך הוא אומר שגם לסנחריב יש שמונה שמות (אחרים). כלומר, "את זה לעמת זה עשה האלהים"[צב] – סנחריב הוא היוונים של חנוכה וחזקיהו החשמונאים של חנוכה. הגמרא שואלת גם על חזקיהו וגם על סנחריב, שיש לכל אחד מהם עוד שם חוץ מהשמונה – השמות חזקיהו וסנחריב עצמם. היה אפשר לומר מיד – טוב, השם הזה הוא השמש, הוא הרבי אחרי שמונה נשיאים (מהבעל שם טוב עד אדמו"ר הריי"צ). אבל שם הגמרא אומרת שהשם חזקיהו – שרק הוא מופיע בכל התנ"ך – הוא לא שמו האמתי, רק כינוי. אנחנו אמרנו שכל ארבע הצורות שלו אומרות מנחם, צמח. בכל אופן, יש כמה סימנים מובהקים שהוא גם משיח וגם שייך לחנוכה, שאנחנו כעת מסיימים.

חזקיהו על שם החיזוק

כתוב ששמו העצמי הוא "פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום", והוא מכונה חזקיהו על שם שלשה דברים בהם ה' חזק אותו – ה' חזק אותו בסיפור של סנחריב; ה' חזק אותו בחליו, הוא היה אמור למות וה' החיה אותו – " וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי"[צג] (רש"י: "מעתה ידעתי שתחלימני ותחייני, תחלימני, תבראני ותחזקני"); ודבר שלישי ועיקרי, אחרון-חביב, ה' חזק אותו בשליחות שלו בעולם, להחזיר את עם ישראל בתשובה, להפיץ את התורה.

לפי פשט, יש רק שני 'חזקים' מוכרים בתנ"ך, חזקיהו המלך, שבדברי הימים מכונה לשבחו יחזקיהו, והנביא יחזקאל, שמתנבא על בית המקדש השלישי. אפשר לומר שבשלשת הנביאים הגדולים, ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, דווקא יחזקאל הוא הנביא של המשיח. יש לכך הרבה הוכחות. גם ההפטרה שלנו השבוע, הפטרת ויגש, העוסקת בחיבור שני העצים – שהרבי אומר[צד] שהיא ההפטרה העיקרית של משיח – היא נבואת יחזקאל. בעולם הזה יוסף יותר גבוה, אבל ה"אמת מארץ תצמח" היא "עד דוד הגדיל"[צה], שוה יחזקיה, שוה י פעמים דוד (סוד דויד מלא י, כשבחו בדברי הימים), ממוצע כל אות ב"עד דוד הגדיל". בהחלט אפשר לומר שיחזקאל, גם לשון חוזק, הוא הנביא של המשיח, הנביא של חזקיהו שהוא המשיח.

יש רק עוד דמות אחת בתנ"ך ששמה מהשרש חזק, שנזכרת רק פעם אחת, כאילו בדרך אגב. בדברי הימים יש הרבה יחוסים של כל השבטים. ביחוס שבט בנימין – השם השלישי של החתן – יש אחד שנקרא חִזקי, כתוב "וחזקי וחבר"[צו]. קוראים לו חזקי ולאחיו חבר והם שני ילדים, צאצאים, של בנימין. הפלא הוא שהשם חזקיהו, בכל התנ"ך, בכל הצורות שלו, מוזכר בתנ"ך חזקי (125) פעמים! אבל כתוב "וחזקי", עם ו. יש עוד כמה אנשים בתנ"ך, שכל אחד כתוב רק פעם אחת או פעמיים, שגם נקראים "חזקיה". יש בתחלת בית שני, בספר נחמיה. יש עוד כמה חזקיהו – ששה כאלו[צז]. לא מדובר בחזקיהו שאנחנו מכירים אלא באדם אחר, אבל הוא נקרא באותו שם. שוב, יש כאן אחד שלא קוראים בדיוק אותו דבר, רק חזקי, וכתוב "וחזקי" – חזקי היינו כל הופעות חזקיהו המלך וה-ו שאר החזקיהו. כלומר, ה"וחזקי", שהוא צאצא של בנימין, כולל את כולם. זו תוספת לכבוד החתן, שנקרא גם בנימין.

בכל אופן, יש לנו את חזקיהו ואת יחזקאל. גם פלא גדול, שלמרות שספר יחזקאל הוא ספר גדול מאד, בכל הספר מופיע השם יחזקאל אך ורק פעמיים. השמות ישעיהו וירמיהו נזכרים בספרים שלהם ריבוי פעמים – ישעיהו עשרות פעמים וירמיהו כמאה חמשים פעמים – ואילו יחזקאל מופיע בספרו רק בהתחלה, "היה היה דבר הוי' אל יחזקאל"[צח], ועוד פעם בפסוק "והיה יחזקאל לכם למופת"[צט]. יש גם גימטריאות מאד יפות בלשונות האלה. חוץ משני היחזקאל האלה אין עוד הופעות של יחזקאל בכלל. יש עוד מישהו אחר, שגם נקרא יחזקאל[ק] – כמו שיש מישהו אחר שנקרא חזקיה – אבל שם הנביא יחזקאל רק פעמיים. זהו פלא.

חטא חזקיהו

נחזור לעיקר הווארט: הגמרא דורשת ש"אמת" היא השבועה שה' יביא את סנחריב, אף על פי שלכתחילה חזקיהו היה מעדיף לוותר על כל הסיפור – לא צריך את סנחריב ולא את הנס. ה' אומר שאי אפשר לוותר על הנס, שהוא בעצם ההתגלות של מלך המשיח – אני רוצה שאתה תהיה מלך המשיח, וחייב להיות כזה נס, שאין כמוהו בכל העולם. אמרנו שהמשמעות היא שחייב להיות איזה פחד. פחד הוא לא בהכרח דבר רע. הרי כתוב "פחד יצחק"[קא] – ה' נקרא פחד, הפחד של יצחק אבינו, שכאשר יבוא מלך המשיח הוא יהיה העיקר באבות[קב], "כי אתה אבינו"[קג]. אצלו יסוד הכל הוא פחד. מהו פחד יצחק? בטול במציאות (כמו שעוד נראה בתניא).

מה קרה אחר כך עם חזקיהו? הוא לא אמר שירה אחרי כל הנס. אמרנו שהעובדה שהוא לא אמר שירה היא לא עיקר הבעיה שלו – היא חלק מהפסיכולוגיה שלו, שהוא מצדו היה מוותר על הכל. אי אפשר להאשים נברא שאומר 'אני לא רוצה לפחד, אל תתן לי פחד'. מה כן אפשר להאשים אותו, ובזה התורה מאשימה אותו? שאחרי הנס של סנחריב הוא כבד את השלוחים של בלאדן מרודך מלך בבל ופתח בפניהם את כל האוצרות שלו. כתוב שהוא הראה להם "את כל בית נכֹתֹה"[קד] וחז"ל אומרים[קה] משהו מופלא, ששייך לחתן וכלה, שהכוונה לאשתו – הוא נתן לשלוחי מלך בבל לראות את אשתו. לא ח"ו כמו אחשורוש, שאמר לושתי שתבוא ערומה[קו], אבל הוא הראה להם את אשתו וגם אמר לה שהיא חייבת לשרת לפניהם בסעודה. זו העברה העיקרית שלו. גרוע מאד שהוא הראה להם את כל אוצרות המקדש, אבל משמע מהגמרא שעיקר החטא שלו היה שלא שמר על הצניעות של אשתו ולכן הוא נענש.

במאמר מוסגר: אנחנו יודעים שהרבי רוצה שגם הנשים תשתתפנה בכל השליחות, וגם תעשינה שליחות בפני עצמן – זהו עצם ה-בן של האשה, כח ההתגלות שלה, לצאת כדי לברר ולתקן. עם זאת, כשהיא מתחתנת נוסף לה ה-מה ד-בן, ה"כל כבודה בת מלך פנימה" ביתר שאת מלפני הנישואין, לשמור על הצניעות. לכן כתוב גם בתורה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה"[קז], על הבעל מוטלת האחריות לשמור על הצניעות של אשתו[קח]. חזקיהו נענש כי לא עשה זאת. קודם כל, הוא לא ראוי להיות משיח – אי אפשר להיות משיח אם אתה לא מכיר את האשה, לא מייקר אותה. חבל, אבל זו האמת הצרופה. כתוב[קט] שבסוף חזקיהו נכנע, ה' אמר לו 'בזכות שנכנעת הפורענות לא תבוא בימיך' ואז הוא נרגע. גם מכך רואים שהוא לא בדיוק מתאים להיות משיח – עצם העובדה שהוא נרגע מהנחמה הזו גם אומרת דרשני. בכל אופן, זהו חזקיהו שראוי להיות משיח, גם הארץ רוצה שיהיה משיח, וגם שרו של עולם רוצה שהוא יהיה משיח.

פחד משיחי

איך נסכם? האמת היא "אמת מארץ תצמח". בשביל "אמת מארץ תצמח" צריך פחד. מהו הפחד? ה"קלא". פתחנו שחז"ל אומרים שצורבא מרבנן הוא כמו "פרצידי דתותי קלא", כמו זרע תחת הקרקע הקשה. המפרשים לפי קבלה אומרים[קי] ש-קלא הוא סוד השם של הס"מ, הסט"א, שרו של עשו (ששמו סמאל, בגימטריא קלא). מי שמסתיר את המשיח, שכאילו דוחף אותו למטה שלא יתגלה, שמאיים על המשיח – הוא רק הס"מ. הוא ה"קלא", קליפה ארורה, שמסתיר אותו, ממשיך לקבור אותו בתוך האדמה, אבל בסוף "כיון דנבט נבט" – ברגע שהוא יצליח לצאת (כמו שכתוב "ויצלח חזקיהו בכל מעשהו"[קיא]), לשבור את ה"קלא", הוא יגדל מאד-מאד. אם לא המניעה הזו, שהיא גם סוג של פחד, הוא לא היה עולה מעלה מעלה – לא היה אור חוזר שחוזר לקדמותו ממש, עיקר הגילוי של משיח.

מקווה שהווארט מובן: פחד יכול להיות טוב מאד, ואם אתה עובר את השלב של הפחד אתה מגיע למקום אחר לגמרי! יש שני פסוקים של פחד חיובי. כתוב "ופחד ורחב לבבך"[קיב] – מהפחד באים לרוחב, למרחב העצמי, כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש. עוד כתוב, כמו שכבר הזכרנו, "פחד יצחק". איך דורשים[קיג] את "פחד יצחק"? יצחק הוא בעצם שמחה, עוד יותר ממה שהוא יראה ופחד[קיד] – ה', עצמותו יתברך, הוא הפחד שלו, אבל הוא עצמו צחוק ושעשועים (על שם "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי"[קטו] העולה ד"פ שמחה), "אז ימלא שחוק פינו"[קטז]. דווקא בזכות הפחד בא הצחוק. צחוק הוא לא סתם שמחה, אלא שמחה שלמעלה מטעם ודעת לגמרי – צחוק אחד גדול, שבא דווקא מתוך הפחד.

"גוף קשה פחד שוברו"

זהו המוסר השכל של כל הסוגיא, שה' צריך להשבע – אתה תעבור איזה פחד, כמו ירידת הנשמה לגוף, וחתונה היא שוב ירידת הנשמה לגוף[קיז], ובסוף יצא מהפחד הזה דבר טוב מאד, הכי טוב שיכול להיות, "ירידה ['חות דרגא וסיב איתתא'] צורך עליה [והאשה 'עולה עמו ואינה יורדת'[קיח], ועיקר כח העליה בא מהאשה]". אמרנו שבפסוק הקודם אמת היתה גבורה, פחד, וגם האמת כאן היא העלאת מ"נ מלמטה למעלה. ה' קפץ ונשבע שחייבת להיות אתערותא דלתתא, דווקא מתוך פחד. מהו פחד? בטול היש והבטול במציאות של התחתון. אם לא מפחידים אותך אתה תשאר 'יש' – צריך קצת פחד לשבור את הישות שלך. רק אחרי שהישות נשברת אתה מסוגל לשבור את הקלא, את הקרקע הקשה, ולהיות צמח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

זהו בעצם עומק החטא של חזקיהו, שהתברר בסופו: לחזקיהו היתה עדיין קצת ישות אחרי כל המצוות שלו, טפת סיפוק עצמי, הוא החזיק טובה לעצמו על כל ההשגים שלו בקדושה, בהחזרת העם בתשובה וכו'. נקודת הישות הזו היתה מקור כשלונו בסוף – ההתפארות שלו בפני שרי בבל, וגם הרוגע שלו מכך שהצרה לא תבוא בימיו, שהכשלון לא יהיה 'רשום על שמו'. אמרנו שחזקיהו לא אמר שירה כי בעצם לא רצה את כל הפחד, אבל יש כאן קשר גם לאותה נקודה – אמירת שירה היא ייחוס הכל אך ורק לה', ללא שום החזקת טובה לעצמו. חזקיהו היה צריך את הפחד, בשביל לשבור את מעט הישות. את הפחד ששובר את הישות האדם לא רוצה – הוא מוכן לוותר על הפחד וגם על התוצאות הנסיות שלו... כדי להיות משיח צריך להגיע לבטול מוחלט – משיח הוא סוד "אַיִן מזל לישראל"[קיט], אין בו שום הרגשת ישות עצמית כלל וכלל.

בגמרא כתוב "גוף קשה פחד שוברו"[קכ]. הגוף הוא הגשמיות של האדם, ועם כל המצוות המעשים והטובים שהוא עושה – עדיין ה' ברא אותו עם טבע קשה, וצריך לשבור את הקושי. מה מסוגל לשבור את הקושי של הגוף? רק פחד, "גוף קשה פחד שוברו". אחר כך כתוב "פחד קשה יין מפיגו" – מהו יין? ה'לחיים' שאומרים אחרי הנס, עליו אומרים שירה (שהרי "אין אומרים שירה אלא על היין"[קכא]). הפחד היה קשה, שובר, אבל כדאי בשביל לומר 'לחיים', בשביל היין שמפיג-ממתיק את הפחד. אחרי האתכפיא של "גוף קשה פחד שוברו" מגיעים לאתהפכא של "פחד קשה יין מפיגו" על ידי הנס והשמחה של היין, "אין שמחה אלא ביין"[קכב]. היין המשמח מפיג את הרושם של הפחד, מגלה שהכל יהיה רק טוב וגם היה רק טוב – אז מתקיים "אודך הוי' כי אנפת פי"[קכג], היעוד שהרבי אמר שהוא מחכה לו מיום עמדו על דעתו[קכד].

ד. "הדברים והאמת" בשער היחוד והאמונה

שיטת חב"ד – הקדמת יחוד לאמונה

אמרנו שהביטוי שלנו, "אחרי הדברים והאמת האלה", מופיע פעם אחת ויחידה בתניא (ובעצם בכל ספרי החסידות הראשיים). איפה? בתחלת פרק ג של שער היחוד והאמונה.

אם כבר מדברים על שער היחוד והאמונה, יש שאלה ששואלים על שם החלק הזה של התניא – למה אדמו"ר הזקן הקדים יחוד לאמונה? לכאורה, לפי הפשט, קודם צריך אמונה בה' ואז אפשר לייחד אותו. אפילו במנין המצוות של הרמב"ם הפתיחה היא במצות האמנת אלקות, שהרמב"ם לומד מ"אנכי הוי' אלהיך"[קכה], והיא קודמת למצות היחוד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קכו], המצוה השניה ברמב"ם. גם בדרך מצותיך למצוה הראשונה הוא קורא "האמנת אלקות" ולשניה "יחוד השם".

אכן, בעצם הסדר של "היחוד והאמונה" משקף את שיטת חב"ד, שכדי להגיע לאמונה אמתית, אמונה מבוררת, צריך להקדים את היחוד. אדמו"ר הצמח-צדק מסביר[קכז] באריכות שיש שתי בחינות אמונה – "פתי יאמין לכל לדבר"[קכח], למעליותא, ו"נכרין דברי אמת"[קכט]. הוא כותב שבתוך האמונה גופא "פתי יאמין לכל דבר" הוא שם בן ו"נכרין דברי אמת" שם מה. החתן שלנו צריך להיות בעיקר שם מה, רק שהוא צריך לכלול בעצמו גם את שם בן, אחרי ש"נכרין דברי אמת". הדור שלנו הוא דור של בעלי תשובה, וזהו הסדר אצל בעל תשובה – כדי לקרב אותו קודם צריך שיכיר בדברי אמת. אחרי שהוא מכיר בדברי אמת, הוא הולך גם על מה שהוא לא מבין בכלל, "פתי יאמין לכל דבר". ברגע שהכרתי שהתורה היא האמת, שיש לי תחושה פנימית עצמית שהיא האמת, אז צריך להיות "פתי יאמין לכל דבר" שהתורה אומרת. זהו יסוד גדול, שגם הוא יחוד מה ו-בן – צריך להיות שניהם בתוך ה-מה וגם שניהם בתוך ה-בן.

בכל אופן, שיטת חב"ד היא שכדי להגיע לאמונה האמתית – "איהו אמת, איהי אמונה"[קל] – צריך קודם להאמין ביחוד ולהתבונן ביחוד. כלומר, בעצם "שער היחוד והאמונה" אומר שהפסוק העיקרי הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", מקדים את היחוד לאמונה. הוא לא כותב שעיקר התורה הוא "אנכי הוי' אלהיך", אלא מתחיל מ"שמע ישראל", מהיחוד. יש בזה גם רמז מופלא, שלא נאמר עכשיו, אפשר לבקש אחר כך. זו שיטת חב"ד, להתחיל מ"שמע" – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[קלא]. [יש יחיד.] יש קושיא למה כתוב "הוי' אחד" ולא 'הוי' יחיד', שיותר גבוה. יש על זה תירוץ.

שוב, כאשר אדמו"ר הזקן מגיע לפרק ג הוא מתחיל אותו בביטוי חד-פעמי – גם בתנ"ך וגם בחסידות חב"ד – "אחרי הדברים והאמת האלה". מעבר לביטוי המפורש מהפסוק, יש עוד רמז מובהק שהוא מתכוון לסיפור של חזקיהו וסנחריב מלך אשור בכך שבהמשך הוא כותב (פעם ראשונה בספר) "להבין לאשורו". לא בכדי הוא כותב את המלים האלה. ידוע שכל קוץ בתניא הוא מדוקדק. הפלא שלא ראיתי אף אחד במפרשים – הרביים וגם החסידים – שמתייחס לתופעה זו. מה פתאום מצטט את הפסוק? מה הקשר?

פרקים א-ב בתניא – מכח האותיות לכח הבורא

לפני שהגיע לפרק ג הוא הקדיש שני פרקים להסביר את הפסוק "לעולם הוי' דברך נצב בשמים"[קלב].

הוא מביא את פירוש הפסוק בשם הבעל שם טוב. כל התניא מבוסס על דברי הבעל שם טוב, אבל זו הפעם היחידה בה הוא מצטט אותו בפירוש. הבעל שם טוב הסביר ש"לעולם הוי' דברך נצב בשמים" היינו שאותיות "יהי רקיע בתוך המים"[קלג] נצבות לעולם ועד בשמים. אם אותיות הדבור של ה', כך הוא קורא להן, היו מסתלקות מהבריאה (שנלמדת בבנין אב מ"לעולם הוי' דברך נצב בשמים") – כל הבריאה היתה חוזרת להיות אין ואפס כמו קודם ששת ימי בראשית. זהו עיקר פרק א. בהמשך הפרק הוא מוסיף, בשם האריז"ל, שאפילו באבן-דומם יש נפש שמחיה אותה, וכך בכל דבר, והחיות היא בעצם אותיות הדבור של הקב"ה בעשרה מאמרות שבהם הוא ברא את העולם.

בפרק ב, כדי להכחיש את דעת הפילוסופים, הוא מסביר באריכות, כמשל, את הנס של קריעת ים סוף, בו כדי להעמיד את המים כמו נד נוזלים ה' היה צריך להשיב "רוח קדים עזה כל הלילה"[קלד]. הוא אומר שהבריאה יש מאין ואפס המוחלט, אותה ה' מחדש בכל רגע, היא "פלא גדול יותר מקריעת ים סוף" (ורמז חשוב בשביל חב"דניקים – "פלא גדול יותר" בגימטריא 770, שם אפשר לחוש את הבריאה יש מאין בכל רגע תמיד). אחר כך הוא מוסיף עוד תוספת, שמיד נאמר, ואז כותב עוד יותר חזק שבריאת העולם יש מאין היא "הפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף". נציין שהמשפט שלנו, "אחרי הדברים והאמת האלה" – ששוה לשמות החתן והכלה – שוה בגימטריא עוד ביטוי של פלא, "ומפליא לעשות"[קלה] (הרמ"א אומר[קלו] שזהו חיבור הנשמה והגוף, הרומז גם לפלא של חיבור החתן והכלה – "הדברים" היינו החתן "והאמת" היינו הכלה). בכל אופן, צריך לשבר את האזן שלנו, לכן הוא מביא את המשל של קריעת ים סוף.

מה בעצם מתחדש בפרק השני לגבי הפרק הראשון בשער היחוד והאמונה? יש ביטוי שלא מופיע בפרק הראשון אלא רק בפרק שני. הפרק הראשון עוסק בכח של אותיות הדבור, האותיות של "יהי רקיע" שבתוך הרקיע, והפרק השני מוסיף שצריך להיות בתוך הנברא "כח הבורא". מה ההבדל ומה התוספת? דווקא אחרי הביטוי "כח הבורא" הוא כותב את הלשון השניה, שמעשה בראשית הוא "הפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף" – כנראה הוא מתייחס למה שהוסיף לנו, לא רק אותיות הדבור אלא כח הבורא עצמו. שוב, מה התוספת? הייתי יכול לחשוב שאותיות "יהי רקיע" מהדהדות כל הזמן בתוך כל הרקיעים – כרמז הידוע[קלז], ששבע אותיות "יהי רקיע" מהוות את שבעת הרקיעים, כל אות נכנסת לרקיע אחד – מהוות אותם ממעשה בראשית. אנחנו לא מאמינים ש"בראשית ברא" לשון עבר, אלא לשון הוה תמיד, כמו שבעצם רש"י וגם האבן עזרא מפרשים ש"בראשית ברא" היינו 'בראשית ברוא', תחלת הבריאה, שהיא תמידית בכל רגע. אבל עדיין הייתי יכול לחשוב שברגע שה' אמר "יהי רקיע" האותיות האלה חיות וקיימות ומהוות ומקיימות כל הזמן את מעשה בראשית. בפרק ב הוא מוסיף שלא רק האותיות נמצאות תמיד בבריאה, מהוות אותה כל רגע מחדש, אלא צריך מישהו שידבר כל רגע מחדש את האותיות – זהו כבר "כח הבורא" בתוך הנברא, "כח הפועל בנפעל"[קלח]. הוא מוסיף בפרק ב עוד ביטוי, "רוח פיו של הקב"ה" – צריך איזו רוח מיוחדת של ה', שכל הזמן נושבת ומדברת את האותיות. לא רק שהאותיות נמצאות כל הזמן, אלא שגם כח הבורא צריך לדבר אותן כל הזמן. זהו עיקר החידוש של פ"ב בשער היחוד והאמונה.

מ"דברים" ל"אמת" – המעבר לבטול

אם תסתכלו בשני הפרקים הראשונים תראו שהוא חוזר המון פעמים על שרש דבר, אותיות הדבור, החל מהפסוק אותו מפרש הבעל שם טוב – "לעולם הוי' דברך נצב בשמים". לעומת החזרות על מושג הדבור, המלה אמת לא מופיעה בפרקים האלה. אבל הפרק השלישי מתחיל "אחרי הדברים והאמת האלה" והמלה אמת חוזרת בו הרבה פעמים (נזכיר שאמרנו שהכלה היא האמת).

מה הוא מחדש? החידוש של פרק ג הוא שהנברא עצמו היה אמור להרגיש, כאן ועכשיו, ש'אני אין ואפס המוחלט, באמת' – ה"באמת" הוא על כך שאני "באמת נחשב לאין ואפס ממש". בשני הפרקים הראשונים הוא הסביר מלמעלה, מצד ה', שהאותיות מחיות (פ"א) וכח הבורא מחיה (פ"ב), ואם הם היו מסתלקים הכל היה הופך להיות אין – אבל הוא לא אמר שאני אמור לחוש ולהרגיש אין.

בפרק שלישי הוא מחדש משל, שמיוחס לבעל שם טוב[קלט], שכל הבריאה, כולל אני עצמי, היא כמו אור השמש בתוך גוף כדור השמש, שם אור השמש בטל במציאות. בסוף הפרק הוא אומר שהמשל לא טוב לכאורה, כי אצלנו, שאלינו מגיע האור שיוצא מהשמש, אין את גוף כדור השמש, אבל בנמשל המקור האלוקי – שהוא כמו גוף כדור השמש – נמצא בכל מקום, לכן היינו צריכים להרגיש שאנחנו באמת אין ואפס. בשביל ההסבר למה אנחנו לא מרגישים כך בפשטות – צריך להמשיך לפרקים הבאים. זו פעם יחידה בתניא שהוא משאיר בסוף פרק בקושיא עצומה, ואומר שכדי לתרץ צריך להמשיך לקרוא הלאה. מה יבוא הלאה? סוד הצמצום. אבל עד פרק ג, ועד בכלל, אנחנו לא יודעים עדיין מהו צמצום, שהוא כביכול כח השמאל, הגבורה, של ה'. אנחנו רק יודעים את כח הימין של ה' – יד החסד-הגדוּלה, הימין, היא מעשה בראשית עצמו ("'והגדֻלה' זה מעשה בראשית"[קמ]).

מענין שפעם אחת כתובה שם המלה "אמת" ביחס לחויה של היש הנברא. אנחנו חיים בעלמא דשקרא, כאשר השקר הוא ההרגשה שלנו כמציאות נפרדת. ובכל זאת, הוא אומר לגבי המשל של אור השמש ש"נופל עליו כאן שם יש באמת". זו הרגשת האמת של דעת תחתון, אבל את האמת הזו שלנו גופא צריך לבטל ולהגיע לאמת של דעת עליון, "אמת הוי' לעולם"[קמא] (כמו שאמרנו היום בהלל, בפעם השמינית בחנוכה), שמתוכה הנברא אמור להרגיש 'גארנישט מיט נישט', אין ואפס המוחלט (כפי שהאור בטל בתוך המאור).

"הדברים והאמת"

שוב, פרק ג מתחיל "אחרי הדברים והאמת האלה" – "הדברים" לשון רבים "והאמת" לשון יחיד. "הדברים" היינו שני הפרקים הקודמים, בהם חוזר שרש דבר שוב ושוב, והם עוסקים בשני דברים – אותיות הדבור עצמן וכח הבורא שמחדש את הדבור. בסוף פרק ב נדרש על הדבור הפסוק "ואתה מחיה את כֻלם"[קמב], ש"אתה" היינו האותיות מ-א עד ת, היוצאות מ-ה מוצאות הפה, כאשר ה-ו של "ואתה", מחבר את המלכות לז"א, יחוד קוב"ה ושכינתיה. הדרוש על האותיות קשור ליותר לפרק א, שמדגיש את כח האותיות עצמן, אבל גם ה-ו של "ואתה", ובעיקר הפשט של "ואתה מחיה את כלם" – שמדובר על ה' עצמו, אליו פונים לנוכח "אתה" – הם החידוש של פרק ב, "כח הבורא" שבתוך האותיות. החידוש של פרק ג הוא כבר "האמת".

מה אנחנו לומדים כאן מסוגית הגמרא? קודם כל, את הפשט של "אחרי הדברים והאמת": בפשטות הייתי מבין שגם "הדברים" וגם "האמת" כבר הופיעו קודם[קמג]. אבל לפי ההסבר של הגמרא לפסוק של חזקיהו "הדברים" היינו מה שהיה קודם, מה שתואר בפרקים הקודמים של דברי הימים, ואילו "והאמת" היא מה שיבוא עכשיו, בעקבות ה"קפץ ונשבע" של ה'. כך גם בתניא, "הדברים" התפרשו בשני הפרקים הקודמים, אבל "האמת" היא מה שיבוא בפרק הזה.

אצל חזקיהו השבועה של ה', "והאמת", היא בגלל הפחד שהוא צריך לעבור. כמו שאמרנו, הפחד הזה – פחד חיובי – הוא בעצם בטול במציאות. כך גם כאן בתניא, המלה "והאמת" מתייחסת לחידוש של פרק ג – הבטול המוחלט של הנברא. לא מדובר כאן על התמידות של ההויה, שהוסברה בפרקים א-ב, אלא דווקא על כך שמתוך הכרת ההתחדשות הזו הנברא היה אמור להרגיש את עצמו גארנישט מיט נישט, אין ואפס. כבטול האור בתוך המאור, בתוך עצם האור.

העיקר: נברך את החתן והכלה שיזכו להביא את המשיח תיכף ומיד ממש, "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"!