הכל רחמים

ז' אדר תשפ"א – רשימת הרב

נועם אלימלך תצוה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

כתב הנועם אלימלך:

איתא בגמרא כיצד הלבישן ומקשה הגמרא כיצד הלבישן מאי דהוי הוי אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא ומקשה הגמרא כשיבא משה ואהרן ובניו וכו' אלא כיצד הלבישן למסבר קראי ע"ש. ויש לדקדק דהוה ליה לתרוצי מיד למסבר קראי # ונ"ל בהקדים לפרש והיה כאשר ירים משה וכו' וכאשר יניח כו' ולכאורה למה היה מניח ידו # אך האמת הוא מחמת שמשה רבינו עליו השלום היה מדרגתו וקדושתו גדולה מאוד וידע איך לעורר רחמים ואם היה עבודתו כזה לעורר רחמים כמעט היה העולם בטל ממציאות מחמת שהבורא ברוך הוא ברא את עולמו ושיתף בו מדת הרחמים דהיינו דין ורחמים כדי שיהא שכר ועונש ואם היה משה רבינו עליו השלום עבודתו רק לעורר רחמים לבד היה פועל שיהא הכל אחד ולא היה עונש אף לרשעים לכן הוכרח להיות עבודתו רק בהמתקת הדינים בלבד # אבל אנחנו בעבודתינו אפילו לעורר רחמים הלוואי שנפעול כך כאשר פעל משה רבינו עליו השלום בהמתקת הדינים # וזהו כאשר ירים משה את ידו דידו פירוש רשותו כי העולמות הם ברשות הצדיק לפעול בהם כרצונו # וזהו לא נברא העולם אלא לצוות לזה היינו בריאת העולם היה למען ישמעו להצדיק הנקרא זה כמ"ש זה משה כו' וכאשר הרים משה את ידו היינו כחו ורשותו שיש לו בעולמות # וגבר ישראל אך שהיה צריך לירד קצת ממדרגתו כנ"ל וגבר עמלק # ואהרן וחור תמכו את ידיו במדרגותם לעורר רחמים.

וזהו אז ישיר משה כו' ודרשו חז"ל שר לא נאמר כו' ולפי דרכינו יבואר גם כן בדרך הזה דהנה משה רבינו עליו השלום כשהיה על הים היה צריך לרחמים על ישראל ודינים על המצריים ולא היה יכול להמשיך ולעורר רחמים כי על ידי זה לא היה עונש על מצריים והיה פועל רק במדרגת המתקת הדינים דהיינו רחמים לישראל ודינים למצרים # אבל הדורות הבאים אחריו צריכין לעבוד במדריגה זו לעורר רחמים כנ"ל # וזהו אז דהיינו הפעולה הזאת שפעל משה על ידי המתקת הדינים. ישיר משה דהיינו הצדיק שיהיה בכל דור כי בכל דור הוא גלגול משה רבינו עליו השלום וזהו דאמרינן בגמרא משה שפיר קאמרת דכל צדיק נקרא בשם משה # ובני ישראל ישירו את השירה הזאת לד' דהיינו שהם צריכין לעורר כולה רחמים והיינו לד' כולה רחמים כנ"ל # ויאמרו עתה השירה איך לאמר לדורות הבאים.

וזהו בכל עת יהיה בגדיך לבנים דשלמה המלך עליו השלום אמר כ"ח עיתים והם י"ד ימין וי"ד שמאל והיינו בכל עת פירוש כל העיתים אף השמאל יהיה בגדיך מלשון ב"א ג"ד פירוש מזל טוב והיינו בגדיך המזל הטוב שתרצה לעורר יהיה לבנים דהיינו לעורר רחמים ולא בהמתקת הדינים לבד # ושמן על ראשך לא יחסר היינו הרחמים הנקראים שמן לא יחסר תמיד.

וזהו פירוש הגמרא כיצד הלבישן דבגדי כהונה היו מכפרים ושואל התנא כיצד באיזה אופן היה ההלבשה דהיינו התעוררות הרחמים דלבוש נקרא רחמים.

וזהו ומרדכי יצא כו' בלבוש מלכות תכלת דאיתא תכלת דומה לים כו' ורקיע דומה לכסא הכבוד וכסא הכבוד יש בו דין ורחמים # ומרדכי פעל שיצא מלפני המלך מלכו של עולם בלבוש תכלת רוצה לומר תכלת שהוא קצת דין עשה ממנו לבוש היינו רחמים גמורים כולו.

וזהו שמקשה כיצד הלבישן כו' מאי דהוי הוי פירוש המדרגה הזאת היה במשה מחמת שהיה קדושתו גדולה מאוד והיה צריך לעבוד הכל בהמתקת הדינים כנ"ל. ולא כן אנחנו שאנו צריכין לעשות באופן אחר. ואמר התנא כיצד מלבישן לעתיד לבא פירוש כשיבא משיח במהרה באיזה אופן יהיה הלבוש לעורר רחמים # והשיב לו כשיבא משה ואהרן כו' # ואמר אלא כיצד מלבישן למסבר קראי פירוש דמשה רבינו עליו השלום הכניס והלביש הכל בקראי של תורה שעל ידי המקראות והכתובים של תורה נוכל לעורר רחמים וכיצד היה הלבשה זאת שנדע אנחנו על ידי המקראות לעורר רחמים גדולים. וזהו ואתה תצוה את בני ישראל פירוש שתאמר להם התורה והמצות ועל ידי התורה. ויקחו אליך שמן זית זך היינו השפעה הזאת שהיה על ידך על ידי המתוק הדינים כנ"ל יקחו הם. כתית למאור כנ"ל שצריך שיהא מוכנע ושפל בעיני עצמו. להעלות נר תמיד פירוש שהם צריכין לעבוד לעורר רחמים כנ"ל תמיד.

מהמתקת דינים להתעוררות רחמים

בדרוש לא-קצר בפרשתנו חורז הנועם אלימלך[ב] סביב ציר אחד ענינים רבים, השייכים לפרשה וגם לעניני פורים ומחית עמלק. נקודת דבריו היא שלמשה רבינו היה כח ורשות לפעול בכל העולמות, ואם היה פועל לעורר רחמים בלבד "כמעט היה העולם בטל ממציאות, מחמת שהבורא ב"ה ברא את עולמו ושיתף בו מדת הרחמים, דהיינו דין ורחמים, כדי שיהא שכר ועונש, ואם היה משה רבינו ע"ה עבודתו רק לעורר רחמים לבד היה פועל שיהא הכל אחד, ולא היה עונש אף לרשעים". לכן, כדי שישאר עולם בו יש בחירה, שכר ועונש, "הוכרח להיות עבודתו רק בהמתקת הדינים בלבד" – עליו להותיר בעולם דינים אך להמתיקם כדי שיהיו "רחמים לישראל ודינים למצרים". כך, ב"אז ישיר משה" הוא פעל רחמים לישראל ודינים למצרים (ואם היו רחמים בלבד לא היו טובעים המצרים) ובמלחמת עמלק הוריד משה את ידיו מדי פעם, כדי לתת מקום להתגברות עמלק בעולם (וכן כאשר הלביש משה את הכהנים בלבושים המכפרים על ישראל עשה זאת בהמתקת דינים בלבד, ולא בהתעוררות רחמים מוחלטת).

אכן, עבודה זו מיוחדת למשה, "אבל אנחנו בעבודתנו אפילו לעורר רחמים הלואי שנפעול כך, כאשר פעל משה רבינו ע"ה בהמתקת הדינים" ולכן עלינו "באופן אחר" ורק לעורר רחמים. כך, בשירת הים שירת בני ישראל היתה "להוי'", שם הרחמים ובמלחמת עמלק אהרן וחור תמכו את ידי משה להרימן (ושלמה המלך אמר "בכל עת [הן בעתים לטובה והן בעתים לרעה[ג], זמני החסד וזמני הדין] יהיו בגדיך לבנים [המשכות שכולן רחמים וחסד מצד הלובן, ללא תכלת שמצד הדין[ד]] ושמן [שהוא כינוי לרחמים] על ראשך על יחסר"[ה]).

לכן "הדורות הבאים אחריו" – יותר ויותר, מדור לדור – "צריכין לעבוד במדרגה זו, לעורר רחמים כנ"ל". רבי אלימלך מסביר שאת כח הרחמים שלו 'מניח' משה בתוך מקראות התורה, שמלמדים אותנו "לעורר רחמים גדולים" ו"להעלֹת נר תמיד"[ו], "לעבוד לעורר רחמים כנ"ל תמיד" (ורמז: "נר תמיד" עולה רחמנות!), הכל מתוך הכנעה ושפלות ("כתית למאור").

הכנעה, הבדלה, המתקה

מיסודי היסודות של תורת הבעל שם טוב הוא סדר התיקון של הכנעה-הבדלה-המתקה[ז] (חש-מל-מל – חש לשון שתיקה, הכנעה;  מל של מילה וחיתוך, הבדלה; מל לשון דיבור ומילול, המתקה). אנו מסבירים תמיד ככלל גדול שאין לדלג על שלב ההבדלה ישירות אל ההמתקה, וכי המתקה ללא הבדלה היא אם כל הפגמים הגדולים בהיסטוריה. זו דרכו של משה רבינו, שצריך לעבור דרך ההבדלה והדחיה של הרשעים, "'נגוף' למצרים"[ח], ורק מתוך כך להגיע להמתקת הדינים, "'רפוא' לישראל" (ואם היה ממשיך רחמים גדולים בלבד היה ממתיק את כל העולם בהמתקה ללא הבדלה ונותן מקום לרשעים להמשיך ברשעתם).

החידוש הוא שהסדר המובהק הזה אינו מדת כל אדם, כאשר "קלקתנו היא תקנתנו"[ט] – משום שממילא איננו מסוגלים לעורר רחמים בתכלית, ולהגיע להמתקה גמורה, עלינו לחתור ישירות אל ההמתקה. מדת כל אדם היא להגיע מתוך עוצמת ההכנעה והשפלות ("כתית למאור"), בהכרה שאין בכוחו להמתיק דינים או לעורר רחמים כדבעי, ישר להתעוררות רחמים רבים – לעבור ישר מ"חש" ההכנעה והשפלות ל"מל" ההמתקה והרחמים. בעוד על הצדיקים לדקדק על עצמם כחוט השערה ולהרבות בהבדלה, יחוד השפלות והרחמים הוא עבודת החוטא שהופך להיות בעל-תשובה, שמתוך הכרת שפלותו מכיר את רחמי ה' הרבים עליו ונסמך עליהם להצילו[י]. זו מדת כל היהודים, שרק מבקשים רחמים ('טאטע זיסע, האב רחמנות'), בלי יותר מדי חשבונות של הבדלה-קודם-להמתקה (בתקוה שכולי האי ואולי יפעלו משהו).

במדה זו נוקט גם משה רבינו עצמו כשהוא חוזר כ"גואל אחרון"[יא]. על מלך המשיח נאמר "כי מרחמם ינהגם"[יב] – כולו רחמים בלבד ("כי מרחמם" בגימטריא משיח). על התמורה הזו בסדר העבודה נאמר "צדיק כתמר יפרח"[יג] – פסוק הרומז לקיום העתידי של טענת-משאלת קרח (ס"ת "צדיק כתמר יפרח"[יד]) – "כי כל העדה כֻלם קדֹשים ובתוכם הוי' [שם הרחמים]"[טו] (ושוב לא יתקיים ההבדל בין משה, ה"ענו מאד מכל האדם אשר על פי האדמה"[טז], לשאר העם – כסיום הפסוק "ומדוע תתנשאו על קהל הוי'", ודוק).

כשמצליחים להגיע להמתקה כזו מתגלה ש'הכל רחמים', בגימטריא שמחה, סוד שמחת פורים באמת בטלה הבחירה ומגיעים ל"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[יז], ועל אף שיודעים ומכירים היטב מי הוא המן ומי הוא מרדכי אין הכרה וידיעה בכך שהמן צריך להיות ארור ומרדכי צריך להיות ברוך, ודוק היטב.

נוע"א: איתא בגמרא כיצד הלבישן... למסבר קראי. קודם אמר רבי יוחנן (= פורים) בשם רשב"י שמקרא פרשה מעכב מהפסוק זה הדבר אשר צוה ה', עיקר נבואת משה רבינו בזה, ולהלן יפרש הנוע"א שזה קאי על הצדיק בחי' משה בכל דור כו' זה משה – זה הדבר לשון דבר אחד לדור, יש דבר אחד שהוא בחי' זה דהיינו משה שבדור, משה משה לא פסיק כו' אתפשטותיה בכל דרא (סוד חדש אדר, ז אדר - אני בכל דור). אשר צוה ה' היינו לצוות לזה לתת לצדיק רשות ויד לפעול בכל העולמות כרצונו כו' כמו שיתבאר. למסבר קראי היינו מה שנראה סתירה בין פרשת תצוה, "צואה", לבין פרשת צו, "עשיה", בנוגע ללבישת האבנט, אם קודם משה מלביש את אהרן את כל בגדיו כולל האבנט ואח"כ מלביש את בניו או שקודם מלביש את אהרן את בגדיו חוץ מהאבנט ואח"כ את בניו חוץ מהאבנט ובסוף מלביש את כולם (כאילו ביחד ממש [כאילו לוקח אבנט אחד גדול וחוגר את כולם יחד ובדרך ממילא, נס, כל אחד נמצא לבוש עם האבנט שלו, והוא על דרך הבריח התיכון, שיש בריח אחד העובר דרך שלשת כתלי המשכן כאחד כו' וחוגר את כולו, הגם שעל פי פשט לכל צד יש בריח תיכון כו', ודוק היטב]) אבנט (על פי פשט בזה אחר זה, אך יחסית לאפשרות הראשונה היינו ביחד). דוקא בצואה, כאן בפרשת ואתה תצוה - שאין שמו של משה מופיע כלומר שהוא בבחי' אין כמבואר בקדושת לוי ועוד, כתוב וחגרת אתם אבנט, כולם ביחד (לפי הסוד כנ"ל), אך בעשיה (פרשת צו) כתוב קודם אהרן ואח"כ בניו, היינו שעשיה הוא פשט בעולם הזה אבל צואה הוא בהתאם לשרש בעולם העליון, עולם האצילות ששם הכל כאחד, עולם האחדות וד"ל. ודוקא בנוגע לאבנט שבא לכפר על הרהור הלב (ראה בן יהוידע) שמעכב בקדשים דוקא (בחי' אצילות), היינו דרגת צדיק גמור שלבו ברשותו לגמרי (לציין שהרבי הקודם חגר את הרבי אבנט לפני החופה כו'). תצוה פרשה כ צו פרשה כה, סוד כ-כה, כתר כל הכתרים כו', מה. ואתה תצוה את בני ישראל צו את אהרן ואת בניו = 3145 = הבל (יחידה) פע' פה (ה"פ טוב), והוא סוד משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו, משה באצילות ומשה בעשיה (אף עשיתיו לרבות את האצילות במקום העשיה דוקא, אף ר"ת אצילות פה. 3145 = יחידה פע' פה). אבנט = 62, טוב מאד כו', בהכאת אותיות (א פע' ב כו') = 900 = ל ברבוע סוד הלב היהודי (הרהור הלב כנ"ל), וביחד 962 = הבל-יחידה פע' הוי' ב"ה. 3145 ועוד 962 = 3 פע' 1369, 37 (הבל-יחידה) ברבוע, ורוח אלהים (רוחו של משיח) מרחפת על פני המים. מאי דהוה הוה היינו מה שהיה היה = שכינה (מה ש - משה, מה שהיה = שסה, מה שהיה היה = שכינה), הפסוק אומר מה שהיה הוא (ר"ת משה, משה-משה כו') שיהיה (משיח), וכמו שיתבאר.

היה העולם בטל במציאות, היינו סוד ידיעת השלילה של משה וד"ל. היה פועל שהכל אחד - סוד אדר - אחד דין רחמים. סדרה: 13 64 298 (בסיס = עקיבא, אין אין אין) המספר הבא 715 = הכל פע' אחד. ממוצע עד 5 מספרים 481 = אחד פע' יחידה, השראה 16. ממוצע עד 7 מספרים = 1081, תפארת, משולש 46 = 23, חיה, פע' 47, בטול כו'. תפארת היינו רחמים - הכל רחמים כנ"ל.

משה היה צריך לרדת קצת מדרגתו כדדי לקיים מציאות העולמות ושכר לצדיקים ועונש לרשעים ודוקא אז וגבר עמלק (כדי שיהיה עונש לרשעים!). משא"כ אהרן וחור (מצד ימין ומצד שמאל) שניהם רק תמכו בידי משה לעורר רחמים (נמצא שיחוד אהרן חור הוא בחי' משיח [משה אחד] - אהרן-חור-משיח = 828 = ד"פ אור, אין סוף כו').

אז (רק המתקת דינים להבדיל בין ישראל למצרים) ישיר משה (אתפשטותיה לדורות כנ"ל) אך ובני ישראל את השירה הזאת להוי', הכל רק לעורר רחמים, שם הוי' ב"ה.

בכל עת יהיו בגדיך לבנים (תיקון פגם הברית, ראה לקו"מ) = יג ערכי מילויי שם הוי' שכנגד יג מדה"ר כנודע, הכל רחמים (אך הוא עולה 724 = 2 פע' 362 = דין רחמים, אך הכוונה שהדין הופך להיות רחמים רבים פשוטים וד"ל) והוא עולה מילוי שם מה בלבד, עיקר מדת הרחמים. ס"ת בכל עת יהיו בגדיך לבנים אותיות מלכות! היינו תיקון המלכות על ידי מדת הרחמים (אתהפכא דדינא דמלכותא דינא, כנ"ל בגי' של ב"פ דין רחמים). ר"ת = אמ"ת = 114, ו צירופי חוה כו', בחי' אם כל חי). בכל עת גם בי"ד שמאל, הכל הופך רחמים פשוטים כנ"ל. לבנים - המתקת דינים בחי' אפור, במסכה של פורים הופכים את כל האפורים ללבן פשוט, לובן העליון, בחי' שקוף (בתוך התחפושת הכל שקוף).

ושמן על ראשך לא יחסר = ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום (משולש טוב-טוב-טוב - אמונה פע' אחד-אהבה כו'). בכל... יחסר = 2050 = י פע' אדר.

לבוש מלכות של מרדכי היינו סוד מלכות הנ"ל ס"ת בכל עת גו'. תכלת היינו העבודה דמשה המתקת דינים, יש בתכלת קצת דין (לכן לא לובשים תכלת בציצית בזמן הזה...), אך מרדכי עשה מהתכלת לבוש = הוי' פע' אחד, הכל רחמים (לבוש היינו מקיף, רחמים. דין היינו פנימי ודוק).

כשיבואו משה אהרן ובניו - משה אהרן בניו = אהרן אלישבע - הכל רחמים לע"ל.

אנחנו גם עכשו יכולים לעורר רק רחמים רבים, בחי' משיח, על ידי למסבר קראי, סבר פנים יפות ופנים שוחקות בפורים, סוד אבנט אותיות בטן - סברות בטן כשמגיע לעד דלא ידע...

בני ישראל ילמדו ממך שעליהם דוקא לעורר רחמים על ידי שפלות, כתית למאור... רק להעלות נר תמיד - נר תמיד = רחמנות!