סוד המנורה

מוצאי כ"ח שבט ע"ה – כפר חב"ד

בר מצוה יוסף־יצחק שחר

א. שבעת קני־קניני המנורה

בר מצוה – בעל כח התחברות ועבודת צות

כתוב בפרקי אבות "בן שלש עשרה למצוות", לכן קוראים לאירוע הזה, לשמחה הזו, בר-מצוה – "בן שלש עשרה" נעשה בר מצוה, מתחייב במצוות. כתוב בחסידות שמצוה היא לשון צוותא – "צוותא חדא" – לשון חיבור, התחברות לקב"ה, מצוה המצוה. מברכים על המצוה "אשר קדשנו במצותיו" – ה' מקדש אותנו במצוה כמו שחתן מקדש את הכלה, במצוות הקב"ה והיהודים מתחתנים, מתחברים, להיות תמיד בצוותא חדא.

כמו שמצוה היא לשון צוותא חדא, היום יש מלה חשובה מאותו שרש וענין – צות. מרגע שה"בן שלש עשרה" נעשה בר מצוה הוא יכול להצטרף לצות, הוא מקבל חוש בהצטרפות לצות, בעבודת צות. כדי להביא משיח צריך עבודת צות. גם לפני הבר מצוה היו ילדים שפעלו יחד, אבל כעת יצטרפו ביתר שאת ויתר עוז ויפעלו כולם יחד בעבודת צות. זו המשמעות של בר מצוה.

בר מצוה – בר דעת

כתוב שעיקר הכח שאדם מקבל כשהוא נעשה בר-מצוה, ורק באמצעותו הוא יכול להתחבר לה', לעבוד עבודת הצות ולהביא משיח, הוא כח הדעת. בבר מצוה הוא נעשה בר דעת – שני 'בר'ים בבר-מצוה, מצוה ודעת (המלה הראשונה בשלחן ערוך היא "יתגבר", אותיות בתריג [מצוות התורה], שעולה מצוה-דעת. ב"בר מצוה" נעשים "גבר"[1], הכולל ב עטרין שבדעת, עטרא דגבורות ועטרא דחסדים[2], סוד "שמאל דוחה וימין מקרבת" – "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן הוי' יסור לבו... ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו"[3]), והא בהא תליא. דעת הוא גם כח חבור, כמו שאדמו"ר הזקן מסביר בפרק ג בתניא, שדעת היא לשון התקשרות והתחברות – דעת היא כח בנפש להתחבר למשהו או למישהו.

שוב, ההתחברות היא גם לה' וגם לחבר. לבר מצוה קוראים "חתן הבר-מצוה", הוא ראוי להתחתן – פעם היו מתחתנים בגיל 13, אבל נשאיר זאת ל"בן שמונה עשרה [והלאה] לחופה". חתן מקבל עוד יותר דעת. כשאדמו"ר הזקן מגדיר את כח הדעת ככח ההתקשרות וההתחברות הוא מביא את הפסוק מתחלת בראשית – "והאדם ידע את חוה אשתו", לשון חבור ויחוד וזיווג. אבל גם מבר המצוה, בכל מצוה שחתן הבר מצוה מקיים הוא מתחבר ממש לקב"ה מְצַוֶה המִצְוָה. וכן הוא מתחבר לכל עם ישראל, כך נהוג לומר בפה או לכוון במחשבה שכל מצוה היא "לשם יחוד... בשם כל ישראל" – כשאני מניח תפלין כאילו, ולא רק כאילו אלא כך ממש, כל עם ישראל מניחים תפלין יחד איתי. זה כח של דעת.

דעת – סוד הקנין

בתלמוד ובהלכה דעת קשורה עם היכולת לקנות – יכולת להעביר חפץ או רכוש מרשות לרשות. קנין הוא שינוי רשות מהמוכר לקונה. כדי לעשות את פעולת הקנין צריך דעת – גם "דעת מקנה" וגם "דעת קונה". הקנין הוא פעולה של שתי דעות. יש גם שני הסברים מי ה"דעת עליון" ומי ה"דעת תחתון" בין המקנה והקונה. בכל אופן, זו פעולה של דעת – הפעולה העיקרית של דעת.

חז"ל אומרים "דעת קנית" – לא רק שהדעת מכשירה אותי לקנות חפץ ממישהו אחר, אלא שאת הדעת עצמה צריך לרכוש. "דעת קנית – מה חסרת; דעת חסרת – מה קנית" – עיקר הקנין בחיים הוא קנין דעת. הכח של קנין דעת הוא המשמעות הפנימית של בר מצוה – הוא נעשה בר דעת, הוא קונה דעת.

קנה וקנין

יש מצוה לקשר כל דבר עם פרשת השבוע, "לחיות עם הזמן". בפרשת תרומה יש את הציווי על המשכן וכליו. 'שלישי', שקראנו היום – יום הבר מצוה – מתחיל במעשה המנורה, אותו במיוחד אנחנו רוצים לקשר לבר מצוה, יחד עם כל כלי המשכן. מתחיל "ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה". יש פה מילה עיקרית במעשה המנורה – קנהּ, מאותו שרש של קנין. יש במנורה שבעה קנים – כמה פעמים כתוב בתיאור המנורה "ששה קנים" ויש את גוף המנורה, הקנה האמצעי שעליו נאמר "[ירכה] וקנה" (כפירוש רש"י). יש שבעה נרות וכל נר עומד על גבי קנה.

שבעה "קנה" בספר משלי

כשפותחים את ספר משלי, הספר העיקרי שמדבר על קנין מדות טובות וההרחקה ממדות רעות, המלה "קנה" (בצורות שונות של קנין) מופיעה בדיוק שבע פעמים, ואפשר להקביל אותן לשבעת קני המנורה: פעמיים, בשני פסוקים, כתוב "קנה חכמה קנה בינה" (בפסוק אחד "קנה חכמה קנה בינה" ובפסוק שני "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה"). יש עוד פעם אחת שכתוב "קנֹה חכמה" ויש גם "קֹנה לב אֹהב נפשו" – צריך לקנות לב. "קנֹה חכמה" הוא כמו "קנה חכמה [קנה בינה]". לב, כתוב בפתח אליהו, הוא "בינה לבא", אבל על פי פשט לב הוא מדות טובות. צריך לקנות לב, ומי שאוהב את נפשו "קֹנה לב". אחרון חביב, שאפשר לכוון אותו כנגד הקנה האמצעי – גוף המנורה – הוא "אמת קנה ואל תמכור".

נחזור: שבעת קני המנורה הטהורה של ספר משלי הם "קנה חכמה קנה בינה" ושוב "קנה חכמה קנה בינה" – כנראה שתי בחינות של חכמה ובינה – "קנֹה חכמה", "קֹנה לב" ו"אמת קנה".

הדעת פועלת וממשיכה את כל הקנינים

כשאדם קונה לעצמו לב הוא גם מסוגל לדבר ולתקשר – פעולת דעת – עם הזולת. ה' ברא אותנו עם כח הדבור, אנחנו מין המדבר – "ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא" – והכח של הדבור הוא היכולת שלנו להתקשר לזולת. אפילו זיווג מתואר בחז"ל כדיבור. בדיבור, כדי שהתקשורת תהיה מתוקנת וטובה, צריכים "דברים היוצאים מן הלב", שאז הם "נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם". לשם כך צריכים לקנות לב.

נשים לב שלא כתוב במשלי לקנות דעת – אף שבחז"ל היא עיקר הקנין – הדעת מחברת בין החכמה והבינה וגם ממשיכה מהן אל המדות שבלב. "דעת קנית מה חסרת; דעת חסרת מה קנית" הוא מאמר חז"ל. חז"ל מלמדים אותנו שעיקר הקנין הוא דעת, וכן בשביל כל קנין צריך "דעת קונה" ו"דעת מקנה", אבל במשלי הקנינים (שבעת ה"קנה") הם כנ"ל – "קנה חכמה קנה בינה", "קנה חכמה קנה בינה", "קנֹה חכמה", "קֹנה לב", "אמת קנה". צריך לקנות את מדת האמת, להיות יהודי אמתי, חסיד אמתי – שבר המצוה, עם כל הדעת שלו, יהיה אמתי, "משה אמת ותורתו אמת". כך אפשר להסביר את הסוד של שבעת קני המנורה הטהורה.

דעת אחת בכל נרות המנורה – רצון אחד בכל נשמות ישראל

כתוב שעושים את המנורה מ"ככר זהב טהור". נתחיל בכמה חשבונות יפים, כמה גימטריאות יפות. עושים את ה"מקשה אחת" של המנורה מ"ככר זהב טהור", ששוה בדיוק דעת – דעת האדם היא אותו "ככר זהב טהור" ממנו עושים את המנורה.

כל נשמה היא נר. שבעת נרות המנורה הטהורה הם שבעה סוגים של נשמות. כך כתוב, יש יהודי שהעיקר שלו הוא חסד, יש יהודי שהעיקר שלו הוא גבורה וכו' – מחסד עד מלכות. כולנו מקשה אחת, לא דברים שונים שחברו אותם יחד. מי שמחבר הכל כ"מקשה אחת" הוא כח הדעת. מצד אחד, כתוב ש"כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות". חותרים בבר מצוה שכמה שלכל יהודי יש את הדעה שלו ויש את הדעה שלו – לפעמים אומרים ששני יהודים הם לא שתי דעות אלא ארבע דעות וכו' (אפשר להעלות בכמה חזקות שרוצים) – אך בסופו של דבר יש משהו אצלנו, עם ישראל קדושים, שאנו עם אחד, גוי אחד. "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", ואם אנחנו "גוי אחד" יש לנו דעת אחת.

דעת היא גם בטוי של רצון – רוצים דבר אחד, רוצים את ה', רוצים לראות את מלכנו, רוצים להיות בן טוב לאבינו שבשמים, להיות עבד נאמן לאדון שלנו. יש משהו של דעת אחת, ה"ככר זהב טהור" ממנו עושים את המנורה. תכלית המנורה היא להאיר – הככר מקשה אחת הוא העצם, אבל תכלית העצם היא להאיר אור עצמי, שכל נר יאיר את האור שלו. יש רמז מפורסם שבבטוי "בני ישראל" – שחוזר הרבה פעמים בתנ"ך – האותיות האמצעיות הן נר. האמצע שלנו, כל נשמות ישראל, הוא נר – "נר הוי' נשמת אדם".

ב. המנורה – סוד המלכות ("מאליה")

מנורה – חסד ומלכות

בין כלי המשכן והמקדש המנורה היא בצד דרום. בדרך כלל בקבלה וחסידות דרום הוא חסד ואהבה. המדה הראשונה שקשורה למנורה היא אהבה. כתוב שאהבה היא "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – יום, גילוי אור, שמתלוה לכל הימים, לכל המדות, לכל הספירות. כל השבע מדות כלולות בראשונה, החסד שמלוה את כל השבע. כלומר, המדה העיקרית של יהודי היא מדת האהבה. זה פירוש אחד.

אבל כתוב גם שמנורה היא מלכות. בתוך כלי המקדש כתר מלכות הוא ה"זר זהב סביב" של השלחן. כתר כהונה הוא הזר של מזבח הקטרת וכתר תורה הוא הזר של ארון הקדש. אין זר על המנורה. אבל יש משהו במנורה – שעומדת מול השלחן – שהוא עיקר תכלית המלכות, להאיר את העולם.

דוד המלך – "נר ישראל"

כל נשמה היא נר. ידוע הרמז המפורסם שכנור הוא "נר הוי'". ראיתי כעת שיש לבר מצוה חוש בנגינה – שיפתח אותו, כדי להביא משיח צריכים "ברב שירה וזמרה". אחד מסימני הנר הוא ניגון-ריקוד – כשמסתכלים על נר חנוכה רואים שהוא מנגן ורוקד. שמונת נרות חנוכה הם שמונת הנימים של כנורו של משיח. כנור בגימטריא נר-כו, "נר הוי' נשמת אדם". אין כמו הכנור לגלות את נר ה'.

כולנו נרות, אבל רק אחד בתנ"ך נקרא נר באופן אישי – דוד המלך. הוא עיקר ספירת המלכות, ה' הבטיח ובנה לו בית נאמן לעולם ועד. אנחנו מבקשים את דוד המלך – "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם" – הוא נקרא בתנ"ך "נר ישראל". יש אחד שהוא נר. אם כן, המנורה – שכולה נר להאיר – היא בחינת מלכות. כשמברכים את הבר-מצוה שיגלה את הנר שבו, בעצם מבקשים אותו לקבל השראה ולהאיר את בחינת המלכות שבו, את "נר ישראל" שבו, שהוא דוד המלך (השם של הבר-מצוה שלנו הוא יוסף יצחק שעולה דוד פעמים הוי').

איפה כתוב שדוד המלך הוא "נר ישראל" (וממילא המנורה היא סמל של מלכות)? כתוב לקראת סוף ימיו, כשדוד התחיל להזדקן, שהחיל שלו לא רצו שיצא יותר למלחמה. פעם אחת הוא הסתכן, יצא לקרב כדרכו, וכנראה שכחו לא היה עמו מאה אחוז כבימי קדם – הוא הסתכן ואז המפקדים השביעו אותו שלא יצא עוד לקרב "ולא תכבה את נר ישראל". הם כינו אותו "נר ישראל" וחס ושלום, חס וחלילה, שיקרה לך משהו, "ולא תכבה את נר ישראל". זו הפעם היחידה שדוד נקרא "נר".

דוד המלך כ"נר ישראל" – גילוי ההשגחה הפרטית בעולם

נר הוא אור, והמפרשים מסבירים שאור הנר מסמל את ההשגחה הפרטית של ה' על כל יהודי – כמובן גם ההשגחה על העם כולו, אבל גם על כל אחד בפרט. המפרשים מסבירים שדוד המלך נקרא "נר ישראל", ולכן צריך כל כך לשמור עליו, כי כל ההשגחה הפרטית – האור שה' משגיח בו על כל אחד ואחד – עוברת דרך המלך. לכן, מכיון שהאור של ה' – ההשגחה של ה' – עובר דרך המלך, אם חלילה קורה משהו למלך העם הופך להיות "כצאן אשר אין להם רֹעה", אין מי שישגיח עליהם. כשהמלך בשר ודם איננו גם ההשגחה העליונה של הקב"ה שעוברת דרכו נחסרת. לכן המלך נקרא "נר ישראל". כך מבארים הפשטנים על התנ"ך[4].

ביאור הפשטנים מאד תואם את פירוש הבעל שם טוב על "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם" – כדי שיבוא משיח צריכים לבקש את הקב"ה ואת דוד המלך. הבעל שם טוב מסביר שבקשת ה' היינו בקשת עצמותו יתברך, מה שה' מופלא ומרומם מכל מעשה בראשית, מכל סדר השתלשלות העולמות כולם. אבל בקשת דוד המלך, מסביר הבעל שם טוב, היינו בקשת גילוי ההשגחה הפרטית בעולם. דוד המלך הוא המגלה שיש השגחה פרטית בעולם – לשם כך צריכים לבקש את דוד, צריכים אותו בכל רגע תמיד. כך ממש עולה מהפירוש למה דוד המלך נקרא "נר ישראל" – שדרכו עוברת ומתגלה השגחת ה' עלינו בכלל ובפרט. לכן מאד חשוב שכולנו נהיה קשורים לאותו "נר ישראל", דוד מלך ישראל חי וקים.

עד כאן רק שנבין שמנורה היא סמל של אור המלכות. יש בתנ"ך שני פסוקים של עיני ה' שמשוטטים/ות בארץ – פסוק אחד בלשון זכר ופסוק שני בלשון נקבה. כתוב שם "שבעה אלה עיני הוי'" – שבע עינים להשגחה, שהן עצמן "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

מנֹרה חסר ומנורה מלא – אמא תתאה ואמא עילאה

בדרך כלל כתוב בתורה "מנֹרה" חסר, אבל יש שלש פעמים – החל מהפסוק הראשון של מעשה המנורה בפרשתנו, "מקשה תיעשה המנורה" – שכתוב "מנורה" מלא. פעמיים בתחלת בהעלֹתך כתוב "פני המנורה". פעם אחת "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" ופעם שניה "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרֹתיה". אלה שלש פעמים מנורה מלא בתורה, וכל השאר חסר. בנ"ך יש עוד שבע פעמים מנורה מלא – מבנה יפה של עשר פעמים "מנורה" מלא, שלש בתורה, כנגד ג"ר (כתר-חכמה-בינה, בטוי אחד בכתר ובטוי שחוזר פעמיים בחכמה ובינה, "תרין ריעין"), ושבעה בנ"ך, כנגד הז"ת.

הרבי מקאמרנא כותב ש"מנרה" חסר, רוב הפעמים, היינו המלכות בעצמה, ואילו "מנורה" מלא היינו שרש המלכות בבינה. המלכות נקראת אמא תתאה, האם התחתונה, כי היא מקור הנשמות שנולדות מתוך רחם האם. יש אמא עילאה, בינה, ששבעת הנרות באצילות – שבע המדות מחסד עד מלכות – נולדים ממנה. כמו לאה אמנו, שיש לה ששה בנים ובת, ו"ק ומלכות. "מנורה" רומז לאמא עילאה ו"מנרה" רומז לאמא תתאה.

כל זה היה להסביר שיש במנורה כמה דרגות. על פי פשט מנורה בדרום היא חסד, אבל יש בה גם מלכות, והשרש שלה הוא אמא עילאה, שרש הבת באם (ובסוד "הא [תתאה שבשם] בהא [עילאה] תליא" כנודע).

"מנורה בדרום" גם בסוד המלכות

יש ארבע רוחות העולם – מזרח-מערב-צפון-דרום. בדרך כלל ארבע אלה הן סוד המרכבה – דרום-צפון הם חסד-גבורה ומזרח-מערב הם תפארת-יסוד ("שכינה במערב"). אבל יש בספר הזהר גם הקבלה של הכיוונים לשם הוי' – מזרח הוא מקום זריחת השמש, י של השם; אחר כך "הולך אל דרום", אמא; אחר כך "סובב אל צפון", ה-ו של שם הוי', המדות; ובסוף שוקע במערב, המלכות, ה תתאה. כלומר, יש סדר בקבלה שי-ה-ו-ה הם מזרח-דרום-צפון-מערב.

למה אמרנו זאת? כי לפי הסדר הזה הדרום אינו חסד אלא בינה – אמא עילאה – ושם "מנורה בדרום", רמז לשרש המנורה באמא עילאה, "מנורה" מלא בבינה, המקור של השבע. יש את המקור של השבע ויש את מי שמקבלת את השבע ואחר כך מולידה את הנשמות שלנו בעולם הזה.

"תיעשה המנורה" – מלכות משה

כמו שבבטוי "תיעשה המנורה" כתוב "המנורה" מלא, יש משהו עוד יותר נדיר – חד פעמי בתורה – ש"תיעשה", לשון נפעל, כתוב ב-י. יש כאלה שכותבים בספר תורה "תֵעשה המנורה" בלי י, והרבי מקאמרנא פוסק שבדוחק גדול אפשר להכשיר את ספר התורה. לכתחילה צריך להיות "תיעשה" עם י – אין כזו תופעה בכל התנ"ך.

איך רש"י מפרש את הפשט של "תיעשה המנורה"? "מאליה". משה רבינו התקשה במעשה המנורה – מאד מסובך, מב קישוטין (כב גביעין, יא כפתורים ו-ט פרחים), והכל צריך להיות "מקשה אחת" – הכלי הכי מורכב, גם סימן שהוא הכי מלכותי. משה רבינו בכבודו ובעצמו התקשה. אפשר ללמוד שכמו שהמנורה היא מקשה כך משה רבינו התקשה בעשית כל המקשה הזו – עשיית כל הקישוטים, "דק מן הדק", ממקשה אחת של "ככר זהב טהור" (דעת).

יש רמז יפהפה, שחייבים בו את ה-י המיוחדת של "תיעשה", ש"מקשה תיעשה המנורה" (15 אותיות, כמנין שם יה) ראש-תוך-סוף משה. יש כאן ראש-תוך-סוף בדילוג שוה של שבע-שבע אותיות (משה הוא השביעי ו"כל השביעין חביבין"; משה הוא גם כפולה של שם יה כנודע – יה פעמים חיה), משהו עצמי בבטוי "מקשה תיעשה המנורה"[5]. דווקא בדבר הכי עצמי למשה רבינו הוא התקשה. אפשר לומר שהמנורה בשביל משה רבינו היא "ויהי בישֻרון מלך", המלכות שלו. למשה רבינו יש כמה מדרגות, הוא הדעת של עם ישראל, אבל כמנהיג, רועה הצאן, הוא "ויהי בישרון מלך". המלכות הכי עצמית לו, אבל שרשה ברדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע" – הוא מתקשה בה עד שתיעשה מעצמה.

"אמרתי אלהים אתם" – עשיה "מאליה"

נחזור לבר מצוה שלנו: הענין בחסידות שדבר נעשה "מאליה", "פון זיך אליין", ספונטאני – הוא שיא הענין החסידי. יש טבע יהודי ויש טבע חסידי. שיא הטבע היהודי שהוא בעצם הטבע החסידי הוא שדברים כל כך עצמיים עד שהם נעשים "מאליה". כתוב שהמלה "מאליה" – בה רש"י משתמש כאן – היא צירוף אותיות אלהים. לפני חטא אדם הראשון כתוב "אני אמרתי אלהים אתם".

איך יהודי – בר מצוה, יוסף יצחק שלנו – נעשה אלקים? כשהדברים נעשים מעצמם. הבר-מצוה שלנו מאד מתאים לזה, לכן הוא מתאים להיות מנורה טהורה – היא נעשית מאליה. יש בה מעליותא שמשה רבינו מתקשה – אם הוא לא היה מתקשה היא לא היתה נעשית מאליה. משה רבינו, שנקרא "איש האלהים" – הוא האיש, בעל הבית, על עבודת ה' בדרך ממילא, בדרך "מאליה".

"מאליה" בגוף המנורה ובשלהבת

רק כדי שנבין את משמעות הדבר הזה עוד יותר לעומק – דווקא במנורה לא מספיק פעם אחת "מאליה", ב"תיעשה המנורה" אצלנו, אלא עוד פעם בפרשת "בהעלֹתך את הנרות". שם רש"י מפרש על ההתחלה – כמו שאצלנו על ההתחלה, בתחלת המצוה, בר מצוה, על המלה "בהעלתך" – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". אצלנו כתוב "ועשית מנרת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה" ורש"י מפרש "מאליה", ושם כתוב "בהעלתך" ורש"י מפרש "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

מצד אחד, גוף המנורה נעשה "מאליה", ומכיון שחפץ המנורה נעשה "מאליה" כך גם השלהבת מתגלה "מאליה". אמרנו שצריכים לגלות אור עצמי, וגם האור העצמי עולה "מאליה". על פי שני עדים יקום דבר – שני עדים שכל מסר המנורה הוא "מאליה"[6], גוף המנורה נעשה "מאליה" וגם השלהבת צריכה לעלות "מאליה".

ה' אמר למשה שהיות שקשה לו לעשות את המנורה שישליך את הזהב לאש והיא תיעשה מעצמה – גם ענין של אש (אש = מנורה כנודע). גם העלאת הנרות, עבודת אהרן, היא שהאש עולה מאליה. אהרן עושה משהו, אבל צריך לחכות עד שהתוצאה היא שהשלהבת עולה מאליה – שיכול לסלק את ידיו והיא עולה. כמו אחד שמדליק יהודי – שיוסף יצחק שלנו יעשה הרבה בעלי תשובה – וצריך להדליק אותו עד שעל פניו לא זקוק לו יותר, שהוא נעשה עצמאי. יש משהו במנורה שכל יהודי צריך להיות עצמי, וכאשר מדליקים מישהו צריך שכמה שיותר מהר לעשות שיהיה עצמי – שלא יהיה זקוק לו יותר.

הכל מתחיל ב"תיעשה" עם י – י היא אבא. כתוב "כֻלם בחכמה עשית", עוד סימן שהמנורה היא מלכות, היא הארץ, עליה נאמר "הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא [מלכות]". י הוא חכמה, בטול שמתגלה בכל התוקף – תקיפות הבטול, כפי שמסביר הרבי ריי"צ – תקיפות הבטול של משה, שמתקשה, אך עם כל הבטול שלו שישליך לאש ותצא המנורה "מאליה". אתה אלהים בעבודה זו של מאליה. זהו עיקר הברכה.

"נר ישראל" – "נר להאיר"

נאמר עוד רמז: כשמברכים יהודי להיות נר הברכה המסורתית בחסידות היא שתהיה "נר להאיר". מברכים את יוסף יצחק שיהיה "נר להאיר", בטוי מאד חשוב – כמו שיש "חיים להחיות" יש "נר להאיר" (אפילו יותר גבוה, כי אור למעלה מחיות). כמה עולה "נר להאיר"? בדיוק מלכות. ממש סימן מובהק ש"נר ישראל", דוד המלך, הוא בחינת מלכות. שכל יהודי יהיה נר להאיר עם הנקודה העצמית שלו, נקודת ה"מאליה" שלו – שלא צריכים לחשוב יותר מדי, וגם כשקשה לך לא נורא, אדרבא, זה הכי טוב, שהכל יהיה 'פון זיך אליין', "תיעשה המנורה".

"תיעשה המנורה" – ששה קנים "וקנה"

נעשה עוד גימטריא לסיום: אם לא היתה ו בתוך המלה "המנורה" (כמו ברוב התנ"ך) 'תיעשה המנֹרה' היה שוה בדיוק ז"פ קנה – התחלנו משבעה קנים, שבעה קנינים בנפש לבר מצוה. אבל יש ו – אומר לי שבין ז"פ קנה יש אחד אמצעי, שקובע ברכה לעצמו, והוא לא סתם קנה אלא וקנה. איך אני יודע? כי מיד בהמשך כתוב "תיעשה המנורה ירכה וקנה" ומפרש רש"י דהיינו גוף המנורה, הקנה האמצעי! "וקנה" אותיות "ונקה", התיקון ה-יג של יג תיקוני דיקנא – התכלית והסוף של רחמי ה'. הוא גם שם קדוש בקבלה, שם קסא, שקשור למשה רבינו – משה הוא קסא-קפד. אם כן, "תיעשה המנורה" היינו שש "קנה" ועוד "וקנה" (בזהר הקדוש כתוב שהאות ו היא אות האמת, והרי הסברנו לעיל שעל הקנה האמצעי נאמר "אמת קנה ואל תמכר"). זו הגימטריא של "תיעשה המנורה". יש עוד הרבה מאד דברים יפים בבטוי הזה.

ושוב, "מלך ביפיו תחזינה עיניך" – ריבוי הקישוטים במנורה מאד מתאים למלכות. בדרך כלל מלכות מסמלת אשה, ואשה היא מקושטת. יש מאמר חז"ל ש"אין אשה אלא לתכשיטי אשה". כמה שוה "המנורה"? אשה. יש לה הרבה מאד קישוטים – יש כד (24) קישוטי כלה ויש מב (42, הפוך ספרות) קישוטי המנורה. גם על מלך ישראל, מלכות, כתוב "מלך ביפיו תחזינה עיניך". הכי יפה במקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", הוא המנורה.

המנורה נעשית מאליה ובזכות זה גם השלהבת שלה עולה מאליה. כמו שאמרנו, כשחשבתי על זה מאד התחבר לי עם יוסף יצחק שלנו, שהוא לגמרי "מאליה", ועם הכח של "מאליה" הוא יכבוש את כל העולם כולו ויביא את מלך המשיח.