1

בע"ה

השלמות לשיעורים האחרונים

ב כסלו תש"ע – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נתחיל מהשלמות לשיעור במוצאי שבת:

א. דברנו על ג"פ שכתוב בתנ"ך "שככה" – ב"פ "שְככה" ופ"א "שָככה". ככה שם קדוש, ר"ת "כתר כל הכתרים". כתר כל הכתרים = 1345 – 1000 אורות (ישראל בעל שם טוב, כפי שדרשו דורשי רשומות שזה נשמת הבעש"ט שנתנה למשה במ"ת, וזה "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני") שנתנו ל-משה. המספר הזה הוא גם שמות ד הנהרות – פישון גיחון חדקל פרת (רק פרת זה מ"פ טוב). הנהרות רומזים לגבולות הארץ, כי פישון זה הנילוס (נחל מצרים) עד "הנהר הגדול" נהר פרת. חדקל יותר רחוק בפשט מפרת, וגיחון לא כ"כ ברור איפה (יש בירושלים, אבל לא זו הכוונה). אז אפשר לומר כמו שני הפירושים של "מהדו ועד כוש", אם סמוכות או רחוקות. סביר להניח שמשיח יפרש את הגבולות מהנילוס עד הפרת סביב כדור הארץ – המקיף של הגבולות, ולא רק הפנימי – וזה רמוז כאן בפסוק (שביניהם יש את גיחון וחדקל). אם כן, לכבוש ולהחזיק בארץ זה מכח השם הקדוש הזה, "כתר כל הכתרים". כאן צריך השראת שם ככה, וגם "שככה לו". זה גם מתאים לרמז ש-ארץ ישראל = אור הכתר. השם של אור הכתר הוא שם ככה, כתר כל הכתרים.

ב. רש"י אומר ש"השבעתי אתכם בנות ירושלים" זה עדות או"ה על מס"נ – מס"נ שבאה מ"ככה" – והדוגמה למס"נ זה חנניה מישאל ועזריה ודניאל ומרדכי. אמרנו שזה הקשר בין "שככה השבעתנו" לבין "חמת המלך שככה". לא כתובה שם אסתר, אבל היא דורו של מרדכי. מס"נ של מרדכי זה "לא יכרע ולא ישתחוה" – סכן עצמו וכל העם, כמו שמסבירים כל פעם – אבל המס"נ הכי פנימית זה ה"כאשר אבדתי אבדתי" של אסתר, לכן המגלה נקראת על שמה. "כאשר היתה באמנה אתו" – הוא חינך ואמן את הדסה, אבל התלמיד עולה על הרבי במס"נ שלו. בכל אופן, זה בשביל רמז ש"חמת" רומז ל-חנניה מישאל וה-ת של אסתר ועל ידם "וחמת המלך שככה". חנניה מישאל אסתר = 1165 = עץ החיים עץ הדעת טוב ורע = ה"פ עץ החיים (יחס שני העצים הוא א-ד, על דרך "ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים). זה גם רמז ל"ויתלו את המן על העץ" – ה-עץ, ה פעמים עץ החיים שעולה שני העצים. "וחמת המלך שככה" בזכות מס"נ של חנניה מישאל ואסתר וכל מי שבאמצע. על מי דלגנו? עזריה דניאל מרדכי = אסתר, כלומר אסתר לא כתובה ברש"י אבל כל השמות שם יחד זה חנניה-מישאל-אסתר.

המוסר השכל שבשביל לכבוש כך את ארץ ישראל, לגלות את הכח של כתר כל הכתרים, צריך את מסירות הנפש של כל ישראל במשך הגלות. כל אלה שהוזכרו זה דווקא מס"נ של הגלות, של "כי חולת אהבה אני", ובזכות זה מקבלים את "כתר כל הכתרים" – מה שהמלך שם את הכתר על ראש אסתר, וגם מה שמרדכי זכה לכתר (המן בקש את הכתר וזה גם עורר את חמת המלך, אבל כתוב שמרדכי באמת קבל את זה – קבל את זה באתכסיא, זה לא כתוב בפירוש, אבל אסתר קבלה את הכתר באתגליא, זה עוד סימן שהמס"נ שלה יותר באתגליא משל מרדכי, כי היא המלכות, עלמא דאתגלייא, ו"כתר עליון איהו כתר מלכות").

ג. פשט לכבוד האירוע: הסיבה של "חמת המלך שככה" היא שכל פעם שמישהו עושה מעשה של מס"נ (אפילו פורתא), כמו החילים, הוא משכך את חמת המלך על המצב.

ד. ברש"י על "מה דודך" כתוב "נשרפים ונצלבים" – נצלבים זה על העץ, גם רמז לעץ אשר הכין למרדכי. גם נשרפים קשור לעצים, כמשל המגיד על "ואנכי עפר ואפר". באמת אברהם הוא הראשון שנידון לשרפה, הושלך לכבשן האש, ו"הייתי ראוי להיות אפר על ידי נמרוד". המגיד מסביר שהאהבה והחסד של אברהם ביחס לחסד דאצילות היא כמו עץ שנשרף והופך לאפר. בכל אופן, יש כאן "נשרפים ונצלבים" – שתי בחינות של מס"נ, ששתיהן קשורות לעצים. כנראה שהשרפים בעולם הבריאה (וכך נשמות דבריאה) נשרפים, ואלו ששייכים לעולם היצירה – שם עומדים העצים על פי פשט (עומדים ולא נשרפים) – נצלבים.

ה. דניאל – זה התך – הוא הלעו"ז של המן, וכן שייך ל-המלך. המן גם קשור למן שירד במדבר, המציאות הוירטואלית שדברנו עליה. הפרג באזני המן רומז למן (יכול להיות שזה אפילו כתוב).

ו. רמזתי שהעץ של המן זה "עץ הדעת טוב ורע", והמן זה פוליטיקאי, וכל הפוליטיקה זה "עץ הדעת טוב ורע" בלי להתחשב ב"עץ החיים", שזה התורה. החטא היה גם עצם האכילה מעץ הדעת טוב ורע וגם שלא חכו לשבת, שזה רומז לפגם בשמירת שבת. זה שתי הנקודות שמאפיינות את המדינה, שהיא מתנהגת רק על פי עצות של המן – שהיה דפלומט גדול – עצות של "עץ הדעת טוב ורע", וגם שיש זלזול בשמירת שבת קדש. שני דברים ש"הא בהא תליא" – שצריך לתלות אותם על העץ.

ז. לא הזכרנו במוצאי שבת, אבל בשיעור הקודם הזכרנו שיש מדרש – שהרוגאטשובר מביא בהקשר לעניננו – שאת העץ של המן הוא לקח מתבת נח. שמדת רוחב התבה היא חמשים אמה.

ח. "וחמת המלך שככה" = 894. לפני שנדרוש את הגימטריא נדרוש ס"ת, שם קדוש תכה, בו ה' הכה את המצרי (כמבואר באריכות במאמר "ראשית דרכו של גואל ישראל"), העולה משיח-נגיד, יהדות, גור אריה. ר"ת "כל הנשמה תהלל" וס"ת "ולך נאה להודות" (קשור להלל והודיה של חנוכה), גם התך מסתתר כאן. אם כן, יש השם הקדוש תכה (עם כל צירופיו) והשם הקדוש ככה – כל ההבדל הוא חילוף כת, מלכות דאלב"ם (ת הוא כ ברבוע). חיבור יחד זה "יהי אור ויהי אור". חז"ל אומרים שמשה הרג את המצרי בשם המפורש, סימן שזה נקרא גם שם המפורש. 894 לחלק ל-3, הערך הממוצע של כל מלה, הוא רחמים. לשם הוי' שלשה כינויים – שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד. גימטריא מאד מאד מיוחדת ש-עצם מיוחד מפורש = רחמים רחמים רחמים (ממוצע, וכל ה"שם ה..." זה אותיות משה, שככה, מה במשולש וכו'), כי שם הוי' הוא גם שם הרחמים. לפי זה ב"וחמת המלך שככה"  השככה של הדין זה שיש כבר רוגע של גילוי מדת הרחמים, שזה שם המפורש ושם המיוחד ושם העצם.

ט. אחר כך אמרנו – אולי הנקודה החשובה ביותר – ש-חמת זה חיים-מות. זה שה-מ עולה לכאן ולכאן זה מים עליונים ומים תחתונים. מים עליונים, תענוג אלקי, זה מ של חיים – "מים חיים מירושלים". ה-מ של מות זה כבר מים תחתונים, תענוגות בני אדם. אמרנו שיש בתנ"ך רק ג"פ "שככה", אבל איפה כתוב פעם ראשונה שרש שכך? "וישכו המים" אצל נח. קודם היו "מים במים", מצב לא טוב, ערבוביא. זה שייך לחלומות, כמו שיש לאדם ערבוביא של תענוג. אחר כך יש רקיע לעשות הבדלה. שני דברים בערבוביא בתחלת הבריאה – אור וחשך, והיה צריך "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, ו"מים במים", וצריך לבוא רקיע ולהפריד ביניהם. להפריד בין ס"ת חיים לר"ת מות. ה-מ של חיים זה ם סתומה, רומז ל"מאמר סתום", ו-מ של מות היא פתוחה, "מאמר פתוח". כמו נסתר ונגלה של "אין מים אלא תורה". כמו שהוא כתוב בתניא אגה"ק כו שהנגלה בעצמו הוא "עץ החיים" אבל נקרא "עץ הדעת טוב ורע" על שם המציאות שהוא בא לברר, היינו שהמברר מתלבש בלבושי המתברר וגם לפעמים מושפע ממנו, והמתברר כאן הוא ה"טוב ורע", ק"נ ויותר גרוע מזה (ה-מ של מות, התחלת אבי אבות הטומאה). לכן כדי לטהר את זה, חוץ מאפר פרה, צריך "מים חיים אל כלי" – ה-ם של חיים בעיקר. בכל אופן, צריך לבוא רקיע ולהפריד בין המים, אבל אחר כך כתוב שפנימיות הרקיע היא לחבר עוד הפעם, שזה המתקה. המצב הראשוני, לפני ההבדלה, דורש עבודת הכנעה. אז יש רקיע – הבדלה. אז בסוף יכול להיות חיבור שזה המתקה. לכן הפעם היחידה שכתוב בתורה שרש מתק זה "וימתקו המים", שמשה רבינו לוקח את העץ (דווקא עץ) ומשליך למים. בקהלת יש "מתוק האור", כי גם אור עובר שלבים של אור וחשך בערבוביא ואז "ויבדל" ואז "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". ההבדל בין אור לחשך לבין מים למים הוא שבאור וחשך אין מציאות לכח המבדיל – רק "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", בלי גוף מגבדיל – אך במים צריך גוף נברא של רקיע. כמו שמסבירים שהשלב של הבדלה הוא "מל" שמובלע בין ה"חש" ל"מל" של חשות-ממללות. לפעמים ההבדלה היא מציאות גלויה, כמו רקיע בין מים למים, ויש שהוא 'וירטואלי', כמו בין אור לחשך. התיקון זה מים עליונים ותחתונים ששניהם בקדושה ("וישכו המים" – "ואשתדיכו מים", שיש שידוך ביניהם). זה התיקון של חמת. עה"ד טו"ר נקרא בזהר "אילנא דמותא" – עץ המות, ההפוך מעץ החיים. אבל כשיש זיווג זה הופך להיות "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר", זה נקרא "דרך ארץ קדמה לתורה". המים התחתונים הופך להיות דרך ארץ, או כמו שאנחנו מסבירים היום שזה המדע לעומת התורה כאשר הוא שואף ועולה להזדווג עם קדושת התורה. אם המדע הוא נפרד מקור של מות, מים התחתונים.

י. בכל אופן, הכל רמוז במלה חמת. אמרנו שכמה שיש ב-חמת חפיפה של ה-מ, שעולה לכאן ולכאן, יש גם ממוצע בעצמו בין חיים למות – סוד הגלות, בית האסורים, כל מצב של אי-חופש התנועה. בזה רמזנו לצוי הרחקה. לפי זה יש היום בארץ שלשה מצבים של גלות – מי שיושב בבית הסהר, מי שיש לו צו הרחקה (ממוצע, או גלוי או נסתר), וכולם (שלא חפשיים לנוע לאן שרוצים). אז יש אבי"ע: חופש אמיתי זה אצילות, "אצילי בני ישראל", ובי"ע זה שלשה מצבי אי-חפש. ידוע ש"חפשי חנם" = מלכות, זו המלכות דאצילות. בעולם הבריאה יש אי-חפש תנועה שתופס בעיקר את המחשבה, את השכל, שאדם גם לא חפשי ללכת לאן שהוא רוצה במחשבה – לטייל במחשבות. התרבות, בדרך כלל בלא-מודע, שמה גבולות לאן מותר להגיע במחשבות. בכל אופן, לעניננו, זה מה שכולנו מוגבלים גם בהליכה כפשוטה. זה שיש צוי הרחקה ממש זה יצירה, ובית האסורים זה "אף עשיתיו". סהר זה סיהרא – סיהרא מקננא בעשיה.

יא. שני עמודי התוך של ההתוועדות היו "וחמת המלך שככה" ו"יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק". אמרנו ש"צלמות" זה בית האסורים, צל מות, ושם יושב יוסף (לכן צלמות = משיח בן יוסף). הפסוק של החשך זה "במחשכים הושבני כמתי עולם" – בית הסהר זה לשבת בחשך, ועל זה יש פסוק מפורש שזה "כמתי עולם". זה הפשט של "יוציאם מחשך וצלמות".

יב. כל שנה ביום הולדת מדברים על פסוק מהתהלים החדש, אבל הפעם החלטתי לדבר על הפסוק של השם שאומרים בסוף התפלה – "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק" (הבנתי שאף אחד חוץ מר' איציק לא יבין, שגם הוא יצחק). [הפסוק של פייוויש (לא כתוב, אשתי מצאה לי כשהתחתנו): "פן תאמרו מצאנו חכמה אל ידפנו ולא איש"; אני דורש "אל ידפנו ולא איש" שכאשר לומדים דפים גמרא צריך לדעת שה' נותן את הדפים ולא איש – כל דף זה תיקון פד צומות, תיקון הברית – וזה המשך ל"פן תאמרו מצאנו חכמה"].

נתבונן בפסוק: "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק" – כל אותיות יצחק לפי הסדר בהופעה ראשונה (כנראה תופעה יחודית). יש בפסוק ארבעה י, שתי צ, ח אחת ו-ק אחת – סה"כ 8 אותיות של יצחק, שעולות יחד חשך (שעל זה כתוב "יוציאם מחשך"). כלומר, זה יצחק ועוד 120 (ג יודין ו-צ אחד) – יצחק זה הכח לגלות את ה"ישת חשך סתרו", "כיתרון האור מן החשך", כמו שאנו מסבירים "אור חדש על ציון תאיר", שהחשך עצמו מאיר, "לילה כיום יאיר" (חשך = כבוש, ו-חזקה = 120, התוספת על יצחק, כמו שדברנו שכדי להגיע ל-כבוש צריך להוסיף יצחק ל-חזקה, וזה רמוז גם ב"מקום שכם" ו"מקום אלון מורה" – כאן רמוז בצורה מופלאה, שיש אותיות יצחק ותוספת מאותיות שעולות חזקה ויחד זה כבוש). ב-יצחק יש אותיות חק – יש רק חק אחד, שתי צ, צדיק עליון וצדיק תחתון, ו-י זה יהודי, יש ארבעה סוגי יהודים. בקבלה ד יודין זה של שם עב, האיתן שבנשמה שלמעלה מהשבירה והתיקון. הוא השם שפועל את הפסוק "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק". שם עב הוא ממש שם העצם, ור"ת של כל הפסוק עולה עב. נחזור לפסוק "יוציאם מחשך וצלמות": יצחק המקורי זה "יוציאם מחשך... ינתק" = 1085. וצלמות ומוסרותיהם = 1345 = כתר כל הכתרים.

כל הפסוק = 2430 = ה"פ (ממוצע) 486 = סכות, זמן שמחתנו. יש 30 אותיות, אז יחס מילים אותיות הוא 1-6, חריג ביותר. הכלל הוא שיחס מושלם הוא 1-4, וכאן זה 1-6. יוצא שיש גם ערך ממוצע לכל אות – 81, אנכי. כל אות זה "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" שעל זה כתוב "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק". רק ב-ומוסרותיהם יש י אותיות. ס"ת בגימטריא 600 – גם מתחלק ב-5 וב-30. הממוצע בין ר"ת לס"ת הוא פורים.

יג. ווארט כללי, שחוזר לכללות הלימוד של כבוש וחזקה: אמרנו שחזקה זה גילוי ההעלם – שאני רק בא ומגלה שזה שייך לי – ואילו כבוש זה בחינת עצם והתפשטות. אבל יש גם בחינה הפוכה בזה: בלשון של נגלה נחלק בין גברא לחפצא. בכבוש מה שאמרנו שזה עצם והתפשטות זה מצד הגברא, שהכובש צריך לצאת ולכבוש – צריך להגיע בכח העצם ולכבוש מקום חדש, לא בגלל שזה שייך לו. לכן הוא צריך להתפשט. אבל מצד החפצא של המקום, יש העלם וגילוי – על זה כתוב "ונכבשה הארץ לפניכם". כלומר, החפצא נכבש בדרך ממילא – מצד החפצא יש דווקא בכבוש ממש של העלם וגילוי, כי כל בדרך ממילא זה העלם וגילוי. בחזקה זה הפוך, שמצד הגברא אני לא בתנועה נפשית של להתפשט, אלא רק יושב כאן במקום שלי. אבל מצד החפצא של הארץ שמוחזקת יש דווקא עצם והתפשטות. למה? היתה קושיא, כי הרוגאטשובר אומר שכבוש זה גדר נקודה, ולכן אולי מספיק לכבוש את יריחו ואז יש חלות של חזקה על כל ארץ ישראל, גם הגבולים. אז אם זה גדר נקודה זה העלם וגילוי. עצם והתפשטות זה רק אם יש ממדים של התפשטות, ואילו בנקודה יכול להיות רק העלם וגילוי. בכבוש מצד החפצא של הארץ הכל בגדר נקודה, ורק מצד הגברא וההתגברות זה עצם והתפשטות – הכובש צריך לעשות שרירים ולצאת לקרב. בחזקה זה הפוך – החזקה מצטרפת והולכת, אז מצד גדר הצטרפות זה עצם והתפשטות, ומצד הגברא זה העלם וגילוי.

יד. נחזור לחמת: יש לנו חיים-גלות-מות. תמיד הרבי מסביר שגלות זה לא טבעי ליהודי, היפך הטבע היהודי. הטבע היהודי זה "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", חופש התנועה בארץ רחבה. לכן אין עונש של בית סהר בתורה, כי זה היפך טבע האדם. היות ש"אתם קרוים אדם" אז גלות זה היפך טבע ישראל לחלוטין. חיים-גלות-מות ר"ת חגם, שבספירות זה חסד-גבורה-מלכות. ידוע שחסד-גבורה-מלכות הם באמת שלישיה שהולכת יחד – גם מצד הענין, שזה ימין-שמאל והנקודה האמצעית למטה (אם כי היא נוטה לשמאל, ולכן "בנין המלכות מהגבורות), וגם בגלל הגימטריא, ש-חסד גבורה זה רבוע כפול של 12, וכשמחברים גם מלכות אני מקבל את הרבוע של כח (784). חושבים שהמרכבה זה חסד-גבורה-תפארת-מלכות, אבל כאן בלי התפארת. באמת חסד-גבורה-מלכות זה מות ("רגליה יורדות מות" במלכות), גלות (צמצום וכבילה של הגבורה, דינים, שם "היכל הזכות" שיש בית דין שנותן עונשים – גלות זה ענש), חיים ("חיים חן וחסד", השפעה של חסד, ובחסד אפשר לנוע ללא הגבלות).

טו. זה שחפש התנועה כל כך עצמי רמוז בכך שכאשר לוקחים חופש קוראים לזה בעברית 'למנוע' – זה אותו שער. עיקר המניעה זה למנוע תנועה.

טז. אמרנו ב"ומוסרותיהם" שני פירושים – עוות מוסר השכל ו'מוסרים'. עיקר המוסרות זה המוּסר, כמובן. המוֹסר מוסר בפועל, אבל עצם הכבלים זה המוּסר.

יז. בפעם קודמת דברנו על הסוד של "לאל עורך דין" (שעורך דין זה שכם, ר"ת עד, רת"ס עכן וכו'). אמרנו שיש שתי בחינות עד – "עד ועד בכלל", בטול ההרשעה, ו"עד ולא עד בכלל", הפחתת העונש. כמה שזה היה קצת בגדר מילתא דבדיחותא, זה שייך לסוגיא מאד יסודית בתורה: לכאורה, לגבי עונשי התורה, אין כזה דבר להפחית את העונש. זה משהו שמאד טוב בשביל להבליט לאנשים מה ההבדל בין בית משפט של התורה – היום עיקר הדיונים והערעורים זה רק להתווכח על הענישה. האדם עשה משהו, והשאלה כמה שנים נותנים לו ובאיזה תנאים מושיבים אותו. כל הדיון במשפט זה סביב העונש. לכאורה אין כזה דבר בתורה – תלוי בזה שאין עונש של בית סהר (אם כי המושג כתוב בתורה, אצל יוסף, שהמלכים תמיד השתמשו – לכן יותר חידוש שבתורה אין כזה עונש). זה ממש בולט ביותר, שהיום התפקיד שהעיקרי של עורך הדין – הפרקליט, הסנגור. לכאורה כל ההבדל בגלל שהיום המשפט אינו משפט אמת. בסנהדרין יש את הסוגיא של פשרה לעומת דין – חד אמר "יקוב הדין את ההר" וחד אמר "מצוה לבצוע". הלכה שמצוה לבצוע, אבל רק עד שנגמר הדין – אחרי שנגמר הדין כבר לא בוצעים, אז כבר אי אפשר 'להפחית', העסק נפסק. וכשלא מדובר בממון, אין בכלל פשרה (הגמרא מגנה את אהרן שעשה פשרה על עברות). אם עשינו מזה ענין, שיש "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל", לכאורה בתורה אין "עד ולא עד בכלל" אלא "עד ועד בכלל" – "עד מקום שכם" (לכן "עד אלון מורה" מתייחס גם ל"עד שכם"), לכן תמיד דורשים שעיקר הפסוק זה "עד ועד בכלל", זו הכניסה לארץ ישראל ולתורת ארץ ישראל. "עד ולא עד בכלל" זה ראש גוי, שכם ביד ערבים.

זה הוליד מחשבה, שצריך מאד לפתח אותה – אפשר לפתח גם הרבה בנגלה – מה בכל אופן יש שתי בחינות בכל האיסורים של התורה, שחייבים להיות שני עמודים, ענישה (שאי אפשר להתמקח עליה) ואזהרה (אין עונשין אא"כ מזהירין). זה חידוש מרחיק לכת, כי במשפט "אי ידיעת החק אינה פוטרת מענש". אומרים שת"ח לא צריך התראה, אבל התורה חייבת 'לבזבז' אותיות על פסוק של אזהרה, ובלי זה אי אפשר להעניש. מה הם שני העמודים של אזהרה-ענישה? זכר ונקבה (היה שיעור ישן, ש-שסה ל"ת זה שסה גידים עם דופק, התפשטות זה אזהרה, גילוי אלקות וזהר, והסתלקות זה ענישה, הסתלקות האור כשיש פגם – עולה בקנה אחד, או"י ואו"ח). אזהרה זה "שמע בני מוסר אביך" והעונש זה נוקבא, זה המלכות. זו גם החלוקה בין שופטים לשוטרים, או בין תפארת ומלכות. התורה מזהירה, מגלה אור, והבצוע זה הענישה, זה המלכות. לכן מקפידים שלא תהיה אשה בלי בעל – שלא תהיה ענישה בלי אזהרה, כי אז "רגליה יורדות מות" וזה הופך להיות ממש יניקת החיצונים. דווקא זה שבגלל האזהרה מותר להעניש זה עושה איזה המתקה, כי כל זיווג זה המתקה, ואז גם הענש יהיה ממותק. אחרת "רגליה יורדות מות", אשה רווקה שמלאת דינים כי אין מי שיבשם לה את הדינים, "אתבסמת נוקבא". מכאן אפשר ללמוד כלל גדול – שצריך לחפש אם מישהו אומר זאת – שאשה פסולה לעדות ושפיטה. נצייר לעצמנו אשה שופטת, כמו היום במדינה – הראש של אשה, מלכות. יש גם רחמי אשה, אבל בלי בעל זה גם לא זה. הראש של אשה זה כמה להעניש, ראש של "עד ולא עד בכלל" – או לוותר, להחליק קצת, או להעניש. כי זה לא תורה, חוץ מזה שהיא חושבת על ענישה, הראש שלה זה גדר הצטרפות (גדר נקודה זה ראש זכרי לגמרי, כמו הזרע). אם יש רק הצטרפות, בלי נקודה, אז אפשר 'למרוח', להוסיף או לגרוע. כל מה שיש בתורה לא תוסיף ולא תגרע זה גדר נקודה (רואים אצל חוה, שה"בל תוסיף" הראשון זה אשה). ראש של אשה זה מצטרף, "עד ולא עד בכלל", וממילא כל צורת המשפט וגם העדות – זה לא ראיה נקודתית אלא "חזי לאצטרופי", היא גם מכניסה את הסובייקטיביות של עצמה. זה ודאי כתוב באיזה אופן, בניסוח שונה, וכדאי למצוא. בכל אופן, זה נושא שלם, של הרשעה לעומת ענישה. זה קצת אומר שאם רוצים היום, בבית משפט היום לא לפי תורה – חייבים את זה להצלת נפשות – אז כדאי שתהיה שופטת אשה ועו"ד אשה, זה ראש של משחק עם הענישה, אבל זה גם סיכון (כמו בורסה, היא יכולה גם להוסיף).

עוד רמז יפה בעורך דין: בדילוג אותיות ערדן = 324 = חי ברבוע. השני וכי = 36 = ו ברבוע. יחד זה 360, כך שהדלוג הראשון הוא מעשר של הכל (השני הוא ט"פ רבוע, וט"פ רבוע זה גם רבוע).

יח. שלשת הדברים הוירטואליים: כל מה שהוא וירטואלי הוא לכאורה בגדר נקודה, כי הנקודה היא גם וירטואלית. איך אני יודע שחלום זה נקודה, מ'גדר חלום'. כתוב "והנה חלום" – "והנה נשלם חלום שלם לפניו והוצרך לפותרים". כלומר, לפני שהחלום נשלם הוא לא נצרך לפותרים. כלומר, יש משהו עצמי בין החלום לפתרון – "הכל הולך אחר הפה" (זה גם סימן שהוא וירטואלי, כלומר שהוא גולמי, הוא היולי) – עד שלא שייך לפתור אותו הוא לא חלום. בדיוק כמו שקיעת החמה שהרוגאטשובר מביא מהירושלמי, שאין 'חצי שקיעה' – עד שלא שקע לגמרי לא שקע בכלל. גם כאן, החלום לוקח איזה זמן – אף שצריך לדעת שחלום שנתפס כהרבה זמן הוא רגע כמימרא במציאות, אבל אפילו אם הרגע הוא זמן – עד שהוא לא נשלם הוא לא חלום. רק בסוף "והנה חלום". ה"דברים בטלים" בחלום זה כל מה שלא נפתר (על ידי "בן פרת יוסף", פורת אותיות פותר, אותיות פרת), זה כמו גוף זר בתוך החלום. התלות של חלום ופתרון זה כמו ירית הקשת הוירטואלית חצים לתוך המציאות. מי ששומע את החלום באמת יכול לפתור אותו – הפתרון זה לשמוע את החלום. יוסף יורה מהחלום אל המציאות. קודם כל זה כי נקודה, גלמי, שיכול ליצור כחומר ביד היוצר. תפיסת החלום היא גופא היכולת לפתור את החלום – חלום ופתרון הולך יחד, כמו קשת וחץ. הפתרון זה המשכה לתוך המציאות, כמו החץ לגבי הקשת הוירטואלית. לכן להגשים את גבולות הארץ צריך להגיע עד לפרת – פתרון החלום, הגשמת החלום. שרש פתר מתחלף בשרש פשר – הרבה פעמים ש-ת מתחלפות (עברית-ארמית, בדניאל פתר זה כל פעם פשר). פתרון זה כמו "פשר דבר". בחידושין של סנהדרין – שמחכים לגואל – יש תורה שלמה על "פשר". הרמב"ם כותב שזה לשון מים פושרים, לא חמים ולא קרים. אבל לא מצאתי – גם במרגליות הים – שמישהו אומר שזה לשון "פשר דבר", שזה כמו פתרון (יש בשו"ת מהרש"ל סימן לו, עפ"י ברכות י, ב). מכאן שפשרה זה כמו פתרון חלום, שזה כניסה ללא מודע – בא מהכתר. הדין, "יקוב הדין את ההר", זה מוחין חב"ד, אבל פשרה באה מהכתר. "פשר דבר" זה חכמה מופלאה, חכמה משיחית. המשך הפסוק זה "חכמת אדם תאיר פניו" ורש"י מפרש על קרני הוד של משה – "ולא ידע כי קרן אור פניו", רדל"א, "פנימיות אבא פנימיות עתיק". נוגע לנו ש"והנה חלום" שהוצרך לפותרו. אי אפשר לפתור חלום חלקי כי זה לא חלום. חלום זה גדר נקודה – בא ממקום וירטואלי, מהכתר. כתוב שכל הנשמות הן מהבל או מקין – ברור שאצל הבל, "הבל הבלים אמר קהלת", כל המציאות היא וירטואלית. הבל הוא גדר נקודה וקין הוא גדר מצטרף, בחינת ארץ. לכן הוא אמר להבל פרח.

מתי עושים הטבת חלום? בברכת כהנים, שייכת לחדש כסלו. ר"ח הוא יום הששים, והאות של החדש היא ס – ס אותיות של ברכת כהנים, וחנוכה חג של כהנים. לכן זה חדש של ברכת כהנים (בשיעורים על כסלו ו-ס היה לנו הרבה על זה). בברכת כהנים עושים הטבת חלום. אפשר להקביל את שלשת הדברים הוירטואליים לשלש הברכות – חלום שייך לברכה השלישית (בה עושים הטבת חלום), קשת ל"יאר הוי' פניו אליך" (אור זה פני הקשת), ומן זה "יברכך" (ברכת המזון, השפע, וכן "וישמרך" ששומר את זה בבטן). יש כוונה חדשה לברכת כהנים במיוחד לחדש כסלו.

חז"ל אומרים שקשת לשון הקש. הקש זה יותר מ-יג מדות, אז אם יג מדות מקבילות ליגהמ"ר, אז צריך לומר שההקש הוא "הוי' הוי'" שלפני (הקש בין "הוי'" ל"הוי'"). זה סוד הקשת, וזה ודאי גדר נקודה ומשהו יחסית וירטואלי. קשת זה "דבר שהוקש לי", שהנברא הוקש לבורא.

יט. אחת מעשר הגימטריאות עמן נקבל פני משיח: התחלנו את השיעור בחזרת מאמר של הרבי, שהווארט היה שיש שתי עבודות – "עבדו את הוי' בשמחה" ו"עבדו את הוי' ביראה". וכן, ששרה זכתה לחיין עילאין בגלל ש"נחתת וסלקת" (הוספנו שירדה יותר עמוק מאברהם ולכן גם העליה שלה יותר), אבל "דילה הוו חיין" זה סוף הפסוק. הבחינה הראשונה עדיין בגדר "עבדו את הוי' ביראה" (שהאדם עדיין בגדר הצטרפות) אבל "שני חיי שרה" בסוף, "דילה הוו חיין", זה "עבדו את הוי' בשמחה". הוא הסביר שבעולם הזה צריך את היראה גם בגלוי כדי לשמור על השמחה שלא תפרוץ את הגדרים, כמו שצמים בה"ב אחרי ה"מועדים לשמחה" שמא גלשתי. אבל לע"ל, כש"ועמך כלם צדיקים", לא צריך את השמירה הזו בכלל, כי אז נהיה במודעות טבעית, ואז – בלשון הרבי – המורגש יהיה בתכלית הבטול (דוגמה בהעלאת הארון על ידי דוד, שבפעם הראשונה כתוב שהוא ירא והטה את הארון לדואג אדום, ובשניה שמחה בתכלית).

יש הקש בין שני הפסוקים (מאמר שלם באשא עיני). "עבדו את הוי' בשמחה" = 864 = ד"פ (ממוצע) יראה. יש מדרש ש"עבדו את הוי' ביראה" כמו כל פ"ב זה לאו"ה, ו"עבדו את הוי' בשמחה" לישראל. זה שהיראה גם כאן, ולא צריך עוד פרק, זה גימטריא זו. זה פרק ראשון של הגימטריא. פרק שני: שמחה במילוי, שין מם חית הא = 864 = ד"פ (ממוצע כל אות) יראה. כלומר, רק חלק המילוי עולה "עבדו את הוי'", זה משהו עצמי. נאמר הסבר: יש שמחה פורצת גדר שלא במודעות של עבודת ה' בכלל. ברגע שאני אומר "עבדו" כבר יש יראה, כי כל עבודה קשורה ליראת שמים (מודעות של עבד שעובד את האדון). אז אפילו בביטוי "עבדו את הוי' בשמחה" נשמע שעבודה ושמחה זה דבר והפוכו, לכן זה נאמר לישראל שהעצם שלהם הוא נשיאת הפכים – שיכול להיות בשמחה ללא גבול דווקא מזה שאני עובד את ה'. זה שמחה של מצוה, שלכאורה מצוה זה קבעומ"ש, אבל זה שעבד הכי שמח זה "עבדו את הוי' בשמחה". "עבדו את הוי' ביראה" לא חידוש, כי קרוב (בתניא מחלק בין עבודה ליראה, סימן שזה כ"כ קרוב שצריך לחדש שזה שונה). כבר זה, בלי תוספות, מתאים להיות אחת מעשר הגימטריאות. לפי ההסבר של הרבי, היראה כאן היא לא יראה חוץ מהשמחה, אלא זה השמחה מעצמה – זה המורגש שהוא בתכלית הבטול. השמחה הזו ודאי פורצת, אבל תוך כדי הפריצה – "ופרצת" ("נחלה בלי מצרים" שכתובה ליעקב, שהיות שהוא קו האמצעי הוא שמור מהתפשטות לצדדים, שזה יניקת החיצונים). דרך אגב, השנה שנת "פרצת" ויש בה "בשמחה" (שנה) ימים (גם חשון וגם כסלו מלאים; יש שש אפשרויות שכולן צורות שונות של שמחה – המינימום זה שמחה ימים). זו השנה הכי טובה בשביל לפרוץ בשמחה – לקיים שמחה פורצת את כל הגדרים. תוספת לגימטריא, שעושה עוד יותר מופלא: כתוב בכתבי האריז"ל, בשער אנ"ך בע"ח באריכות, איך עושים את החשבון של השרש והמילוי ומילוי המילוי. שלש מדרגות, כנגד כח"ב: המלה בעצמה כמו הכתר, המילוי חכמה ומילוי המילוי בינה (עד כאן). כמו נקודה-ספירה-פרצוף וכו', שעד שם ממשיכים. אם משלימים (ואז נעשה דבר מושלם שראוי לשולחן מלכים, מאן מלכי רבנן, מתאים למקובלים) שמחה במילוי המילוי – שין יוד נון מם מם חית יוד תו הא אלף = 1607. כתוב שהמילוי ומילוי המילוי זה חו"ב, תרדלמ"ל, אז נחבר 864 ל-1607 = 2471 = ז"פ שמחה! על זה נאמר "שבע שמחות את פניך" – שבע שמחות זה פנים מאירים ופנים מסבירים, חכמה ובינה. אז למעלה יש שמחה אחת ולמטה ז"פ שמחה – אז פעמים שמחה, שמחה אחת למעלה מ-ז שמחות. אז היראה התבטלה בתוך השמחה הגדולה של אז. היא הכרחית, בלי ארבע יראות לא מגיעים לשבע שמחות וממילא לא מגיעים לשמחה העליונה – רקיע תמינאה. הגענו לזה על ידי מילוי המילוי, בינה, "אם בנים שמחה". אם כן, זה מבנה פלאי-פלאים.

נסיים בעוד משהו (אחר לכאורה) יחודי לגמרי בלשה"ק במלה שמחה, במספר סדורי – 21, 13, 8, 5. זה סדרת אהבה לפי הסדר. זה "וראך ושמח בלבו", הדבר הכי שמח שיכול להיות – יחס של שמחת הראיה. קשור גם לפסוק "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה", שכל הפרק הוא מצות ראיה.

כ. רבי נחמן אומר שפרק ק הוא סגולה ליולדת (כך נוהגים להמליץ לכל היולדות, הוא כותב למקשה ללדת אבל בכלל זו סגולה ללידה). למה? הפשט שכנראה אפילו לא כותב שזה "אם הבנים שמחה". כמה מלים יש שם על משקל "בשמחה" – בשמחה-ברננה-בתודה-בתהלה (בשני הפסוקים כתוב "באו"). בספירות זה בינה (אם הבנים שמחה)  גבורה ("יצחק ירנן", ברננה = רבקה, עקרה שנפקדה) הוד (בתודה, הכי מפורש) מלכות (תהלה לדוד, מלכות) – קו שמאל עד מלכות. שמאל זה קו העבודה, ומלכות זה עבודת המלך.  זה שיעור שלם בקבלה על שלמות קו שמאל. בשמחה ברננה בתודה בתהלה = 1521 = טל ברבוע (בקבלה זה סה"כ של כל זך מילויי הוי' – רק זה, שכל המילויים זה הוי' אחד ברבוע, גם אחת מעשר הגימטריאות; אותיות השרש הן זך פעמים הוי' – שבת – והמילויים זה 819, אחדות פשוטה וכו'). בלי ה-ב זה 1513 = כח בהשראה.

כא. בפסוק הראשון של הפרק יש ו מילים ו-כו אותיות. ידוע בכוונות ספירת העמר – דבר שהרבה אנשים מתפלאים ממנו, אבל זה לא פלא – שכדי להגיע ל-מט אותיות האריז"ל כותב שתי מלים חסרות במילוי. שם זה כדי להגיע ל-ז ברבוע אותיות בפסוק. אבל בפרק שלנו, שפותח בפסוק עם הוי' אותיות, כדי להגיע ל-13 ברבוע – אותיות כל הפרק – צריך להוסיף ו ב"חצרתיו". בכל פרק ק אין עוד שאפשר למלא (אולי לעשות "ולוא" – להכניס את ה-ו של הקריא ל-לא של הכתיב, אבל לענינים אחרים עדיפות ל"חצרותיו", כדלקמן). הפרק מתחיל מ-יג ועוד יג אותיות וכולו יג ברבוע אותיות. אמרנו שארבע המילים זה טל ברבוע, שזה ד"פ יג ברבוע. עוד סבה שכדאי לכתוב מלא: אם אני בודק את המלים לפני ארבע המלה של בשמחה-ברננה-בתודה-בתהלה זה הוי'-לפניו (גם סדר יורד, כמו בספירות)-שעריו-חצרותיו (נכתוב מלא) = 1508 = חן פעמים הוי' (סוד ה-חנוך). עם המלים הבאות זה 13 פעמים 233 (עץ החיים), שניהם מספרי אהבה (ה-7 וה-13 בסדרה!). זה שכדאי להוסיף את ה-ו, אבל המשורר העדיף את זה בלי. יש כאן עוד רבוע – עבדו-באו-באו (השלישי הוא פועל אחד לשני האחרונים, כי "איהי בהוד") = 100 (פרק ק) = 10 ברבוע, שבא לפני הרבוע של טל. כאן משחק בפני עצמו, כי הס"ת עולה באו-באו, סימן שר"ת ואמצעי תיבות זה עבדו. וכן ר"ת זה עד, ושאר האותיות זה הוי', כידוע ש-100 = עד הוי' ("שובה ישראל עד הוי' אלהיך" – "עד ועד בכלל" – ואת זה עושים בשמחה). זה שיש שתי ביאות, כמו ביאה ראשונה וביאה שניה, לעשותה כלי ולשם הולדה.

הלשון המשותף: "עבדו את הוי'" = 509 = "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", זה תלוי רק בכך שיהודים יעבדו את ה'.

הכל היה רק הרחבה על כך שהיראה בנויה בתוך השמחה דווקא, וממילא אפשר לפרוץ בלי חשש, כי בתכלית המורגש של השמחה יש את הבטול בתכלית של היראה עילאה, בטול במציאות. גם על פי פשט, מה שכתוב "עבדו את הוי' ביראה" זה יראה תתאה, לכן שייך גם לגוים, אבל כאן התכללות היראה בתוך השמחה זה יראה עילאה. אבא זה יראה עילאה, ירא בשת, ואו"א זה תרדלמ"ל – לכן אבא נמצא בתוך אמא. ד"פ יראה כאן זה במילוי, שכנגד אבא, כנ"ל.

עד כאן לגבי מוצאי שבת. מכאן להמשך השיעורים:

א. אמרנו ש-כבוש חזקה = אמונה רצון, שזה שרש שני אלה בנפש. אמונה רצון נוטריקון "יהי אור ויהי אור", כפי שהוסבר (פסוק שדורשים על "אברהם התחיל להאיר" כאשר קיים "לך לך" ו"ויעבר אברם בארץ וגו'"). זה תרגיל לילדים בחדר: אמונה רצון – זה בדילוג של 2-3. נמשיך את זה בעיגול: א, ר, ו, א. עד כאן זה 7 אותיות, שהתחלנו מ-3 אותיות אור. קבלנו 7 אותיות סימטריות אורארוא – אור ישר, "יהי אור", בחינת זכר, גדר נקודה, ואור חוזר, "ויהי אור" (= רחל). ה-א באמצע היא הכח המוסת, כמו הרקיע הוירטואלי, א של אמונה (רק א אחת בשתי המלים). אם נמשיך: ן, ן, א (מכאן ואילך זה יחזור על עצמו, כי סגרנו את המעגל). עד אין סוף יהיה אורארואןןאורארוא (ןן זה שער ה-ן; אם ןן באמצע בולט שיש אור סימטרי בצדדים, אבל אם ןן בשני הצדדים זה מחזור סימטרי של ט אותיות, כמו האותיות באמונה-רצון). מחזור של ט אותיות הוא 515 = יצחק רבקה. מצד אחד, באברהם יש אור, אבל כמו שכתבנו בעוד הרבה מקומות, מי שעושה משחקים כאלה זה רק יצחק ורבקה.

ב. אמרנו ש"לך לך" זה לחפש את ה"לך" הראשון וה"לך" האחרון. הראשון זה "מי הגיד לך" (גם ה-מי הראשון בתורה וגם ה-לך הראשון בתורה – ששוים אותו דבר). מי הגיד לך כי עירם אותה = 878 = חשך במילוי = יתרון האור = משיח במילוי = חשך ענן ערפל (היינו שמילוי חשך זה ענן ערפל, גם גימטריא מאד חביבה). פעם אחרונה זה מאמר נכו מלך מצרים (= מקום שכם) ליאשיהו (שראוי להיות משיח). נכו מלך מצרים יאשיהו = 878, אותו מספר. יש כאן חבור של ה"לך" הראשון והאחרון. כל התיקון זה להפוך את החשך לאור, מילוי חשך, יתרון האור וכו'. בפעם הראשונה ה' מדבר לאדם והפעם האחרונה נכו מלך מצרים ליאשיהו. הוי' אדם (עב ד-מה, שעולה עא) נכו מלך מצרים יאשיהו = 949 = אהבת ישראל = אהבה פעמים חכמה = לויתן בהמות וכו'.