"לך רד כי שִחת עמך"
צדיק הדור והיחס לערב רב
י"א כסלו תשנ"ד – שכם
היחס לערב רב – חלק ב
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
[ניגנו ניגון המקהלה]
א. גירי התהו של אברהם
קודם נעבור על תחילת הזהר[ב] שראינו פעם קודמת על חמשה חלקי הערב רב. איך זה מתחיל? איך הזהר מגיע לנושא של הערב רב? הוא מתחיל מהפסוק: "אֵלֶּה תּ'וֹלְדוֹת הַ'שָּׁמַיִם וְ'הָאָרֶץ בהבראם"[ג], תחילת הסיפור השני של מעשה בראשית. הוא אומר שתולדות השמים והארץ הם (ר"ת תה"ו).
הָא אוּקְמוּהָ כָּל אֲתַר דִּכְתִיב אֵלֶּה פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים [כדברי חז"ל[ד]] וְאִלֵּין תּוֹלָדִין דְּתֹהוּ דְּאִתְרְמִיזוּ בְּקְרָא תִּנְיָינָא "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ".
בפסוק השני של מעשה בראשית, בסיפור הראשון, כתוב "והארץ היתה תהו"[ה]. יש שם בעצם שני רמזים של תהו: המלה "תהו", וגם ראשי התבות תהו למפרע – "והארץ היתה תהו". כאן כתוב "אלה תולדות השמים והארץ", ראשי תיבות תהו ישר, "פוסל את הראשונים". כאן זה תהו מתוקן, יש תהו לא מתוקן ויש תהו מתוקן. [זאת אומרת הוא לא רק תהו, אלא גם הפוך?] התהו הלא מתוקן היה הפוך. עכשיו זהו תהו ישר, "תולדות השמים והארץ".
המפרשים אומרים כאן שתהו בקבלה או שהוא מרמז לספירת הכתר[ו], שם יש אורות בלי כלים, אורות מרובים, לכן יש גם עולם שלם שנקרא תהו, בו כל הספירות הם אורות מרובים וכלים מועטים. אבל כספירה הוא כתר, או שהוא יסוד, ברית. כאן, דוקא בקטע הזה, רוב המפרשים מסבירים את הסוד של התהו, שהוא ברית. איך אני יודע? למשל: "לא תהו בראה לשבת יצרה"[ז] – אם אין ברית, אם אין התקשרות, אז זה תהו. שם זה תהו לגריעותא, אבל יש גם תהו מתוקן, שהוא הצדיק עצמו, "צדיק יסוד עולם"[ח]. המפרשים כותבים כאן, שה"צדיק יסוד עולם" כמו יוסף, הוא התהו הטוב, תהו המתוקן, והוא פוסל את התהו הלא מתוקן.
בקיצור, מה שיוצא כאן מכל הקטע הוא שגרים לא ראויים, או סתם גוים, הם התהו הבלתי מתוקן, התהו של הפסוק השני במעשה בראשית. גרים מתוקנים הם התהו "תולדות השמים והארץ", מצטרפים לעם ישראל, באמת, ומגדילים את כבוד ה' בעולם. כמו שיש הרבה תורות במיוחד בלקוטי מוהר"ן[ט], שהגרים מוסיפים לכבוד ה' ביתר שאת ויתר עוז ממה שאנחנו בפני עצמנו לא יכולים, כמו יתרו שבא והתגייר, והתורה לא ניתנה עד שלא בא יתרו[י]. רות, אם המלכות, המשיח יוצא מרות. זה הרקע.
תהיית הארץ על בריאת העולמות והחרבתן
נמשיך לקרוא בפנים:
וְאִלֵּין אִנּוּן דְּאִתְּמָר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרָא עָלְמִין וּמַחְרִיבָן".
התהו הלא מתוקן, שכאן צריך לפסול אותו, כלומר, לתקן ולהחליף אותו בתהו מתוקן – שזהו בדיוק הרעיון של "אורות דתהו בכלים דתקון"[יא], כל הנושא שדיברנו עליו באריכות לפני שנתיים כשהרבי דיבר עליו – הוא המקור בזהר לאורות דתהו בכלים דתקון, או סתם תהו טוב, תהו מתוקן. [אבל זה ממש להחליף את התהו הזה, לא רק להכניס אותו.] כן, זה "אלה תולדות השמים והארץ", לפסול את "והארץ היתה תהו". אבל זה ראשי תיבות תהו. בסדר, צריך להבין את זה.
על התהו הלא מתוקן כתוב שהקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריב אותם[יב]:
וּבְגִין דָּא אַרְעָא הֲוָה תּוֹהָה וּבוֹהָה
בגלל העולמות שה' בורא ומחריב – "הארץ היתה תהו ובהו". מה זה "תהו ובהו"? "תוהה ובוהה". מה זה תוהה ובוהה? הארץ היתה תוהה ובוהה על כך שהקדוש ברוך הוא בורא ומחריב. עוד פעם, אין הפשט שהחורבן הוא תהו ובהו. קצת כמו שרש״י אומר[יג], שכל מי שמסתכל עליו תוהה 'מה זה?' אבל רש״י כותב על פי פשט שהוא תוהה ובוהה מהריקנות, מעצם המציאות, זו מציאות שמעוררת תהייה. כאן הזהר אומר שתהו ובהו הם שהארץ מתבוננת בעובדה שהקדוש ברוך הוא כל הזמן בורא ומחריב.
כשמסתכלים על תהליך כזה, תהליך אלקי של בנין וחורבן, הארץ תוהה ובוהה 'מה קורה כאן'. ככה הזהר אומר. לעניננו למשל, הארץ היא כנסת ישראל שעומדת מול מציאות שהיא ודאי מעשה אלקינו, ה' בונה משהו ומחריב אותו. הארץ, כנסת ישראל עומדת מול ותוהה ובוהה, 'מה זה?', 'מהי התופעה הזו?'
אֵיךְ בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמִין לְחָרְבָא לוֹן [איך יתכן שהקדוש ברוך הוא בורא עולמות בשביל להחריב אותם? קושית הארץ נקראת "והארץ היתה תהו"] שַׁפִּיר הֲוָה דְּלָא לִבְרֵי לוֹן [מוטב לא לברוא אותם, טוב שלא נברא. בשביל מה אתה בורא משהו להחריב אותו? יותר טוב שלא לברוא אותו. ככה הארץ טוענת] אֶלָּא וַדַּאי הָכָא אִיכָּא רָזָא. מַאי אִיהוּ וּמַחֲרִיבָן? דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא יְשֵׁצֵי עוֹבְדֵי יְדוֹי [ודאי שהכתוב שה' מחריב אותם – לא יתכן שהקדוש ברוך הוא סתם יחריב, ישמיד את מעשה ידיו] וְלֹא עוֹד אֶלָּא דָּא שְׁמַיָיא אִתְּמָר בְּהוּ כִּי שָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְגו'. [לכאורה הקטע במשפט הזה בא לחזק את הקושיא. יש פסוק בישעיה שאומר "שָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ"[יד]] אִם כֵּן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד וּמָחֵי. [זהו עוד פסוק בקטע הזה שמחזק את הקושיא, עוד פסוק שהקדוש ברוך הוא עושה ומוחה. בשביל מה הוא עושה ומוחה?]
תורה – סוד קיום העולם
אֶלָּא רָזָא דְמִלָּה כְּדֵין הוּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרָא עָלְמָא וּבְרָיֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ בְּרֵאשִׁית, דְּאִתְּמָר בָּהּ "יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ".
הרז של הענין הוא כך: הקדוש ברוך הוא בורא עולמות בתורה, כמו שכתוב "הוי' קנני ראשית דרכו"[טו]. "בראשית" היינו שבמצעות התורה ה' ברא את העולם – "בראשית (בתורה) ברא אלהים את השמים ואת הארץ".
וּבְהַאי רֵאשִׁית בְּרָא יָת שְׁמַיָא וְיָת אַרְעָא וְאִיהִי סָמִיךְ לוֹן בֵּיהּ" [הוא גם בורא את העולם בתורה, והוא גם סומך ותומך, יסוד העולם הוא התורה. כל זמן שיש את התורה, יש יסוד לעולם, הוא מתקיים] בְּגִין דִּבְרִית כְּתִיב בֵּיהּ [בגלל שיש בה ברית].
"בראשית" הוא דורש בתורה, אבל איך אני יודע שלא רק שהוא בורא על ידי התורה, אלא שהתורה עומדת שם תמיד לקיים את העולם? בגלל שבתוך המלה בראשית כתוב ברית "ברית-אש" – בראשית הוא צירוף האותיות ברית אש[טז], בדיוק לפי הסדר. מכל הצירופים הוא הכי מובהק, הכי בהדיא, בפירוש, בבראשית יש שתי אותיות מכאן, ב-ר, שתי אותיות בסוף, י-ת ושתי אותיות באמצע, א-ש וכולן לפי הסדר. כלומר, האש היא פנימיות הברית, בתוך הברית יש אש. מה אני לומד מזה? שהתורה היא הברית לקיום העולם:
וְאִתְּמָר בֵּיהּ [כתוב בתורה], "אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וְלַיְלָה וגו' [חֻקות שמים וארץ לא שמתי"[יז] הולך על התורה, כמו שיודעים איך חז"ל דורשים[יח] את הפסוק הזה] וְאִלֵּין אִנּוּן דְּאִתְּמָר בְּהוֹן "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ וְגו'".
על השמים והארץ שבפסוק הראשון – "בראשית", "הוי' קנני ראשית דרכו", ברית-אש – כתוב "השמים שמים להוי' והארץ נתן לבני אדם"[יט]. כלומר, אלו שמים וארץ קיימים, לא תהו. הפסוק הראשון מדבר על שמים וארץ שיש בהם ברית, ואם יש בהם ברית-צדיק היא בעצם התהו המתוקן, כמו שנסביר, שהוא צמצום התורה בגוף הצדיק, אז "השמים שמים להוי' והארץ נתן לבני אדם".
על השמים המתוקנים כתוב "השמים שמים להוי'", ועל הארץ המתוקנת כתוב:
וְאִיהִי אֶרֶץ הַחַיִּים כְּלִילָא מִשְּׁבַע אַרְעִין דְּעֲלַיְיהוּ אָמַר דָּוִד מַלְכָּא "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" [השמים של הפסוק הראשון הם השמים עליהם נאמר "השמים שמים להוי'", והארץ של הפסוק הראשון היא הארץ שכתוב עליה "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים"[כ]].
ברית השמים והארץ
וּבְרָא שְׁמַיָא וְאַרְעָא בַּתְרֵיהּ עַל תֹּה"וּ" [אבל אחר כך כתוב, "והארץ היתה תהו", אחר כך ה' ברא עוד שמים וארץ בקליפה, קליפת נוגה, בחיצונים],וְלֵית תַּמָּן יְסוֹדָא דְּאִיהוּ בְּרִי"ת דְּסָמִיךְ לוֹן [באותם שמים וארץ השניים אין ברית של בראשית – ברית אש – לתמוך בהם, חסר הצדיק בשמים וארץ השקריים, החיצוניים]. בְּגִין דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעָא לְמֵיתָן אוֹרַיְיתָא לְאוּמִין דְּעַלְמָא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּאִיהוּ בְּרִית,
הרי "הארץ" של הפסוק הראשון היא "ארץ החיים", ארץ ישראל, היא שלנו. "הארץ" של הפסוק השני היא שאר ארצות תבל, חוץ לארץ, בה יש גוים, אין בה ברית, אין בה תורה, לכן הקדוש ברוך הוא החזיר את התורה על כל אומות העולם, שאם יקבלו את התורה תהיה להם ברית לקיים את המציאות, לקיים את השמים שלהם ואת הארץ שלהם. לגוים יש גם שמים וארץ. הרבה אנשים מספרים חוויה ממש גשמית, אנשים שבאים לכאן מחוץ לארץ ואומרים שאלו שמים אחרים, עוד לפני שמגישים שזו ארץ אחרת, מרגישים פה שהשמים הם משהו אחר.
יש שמים וארץ שיש בהם ברית ויש שמים וארץ שאין בהם ברית, לכן הקדוש ברוך הוא מחזיר את התורה על כל אומות העולם, כולי האי ואולי יקבלו את התורה ואז תהיה להם ברית.
בְּרִית מִילָה מַמָּשׁ, וְלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא לֵיהּ [אבל אומות העולם לא רוצים לקבל את התורה] וְאִשְׁתְּאָרַת אַרְעָא חֲרֵבָה וִיבֵשָׁה [ולכן, כיוון שהם לא רצו לקבל תורה, הארץ שלהם נשארת חרבה ויבשה].
אם כן, מה מסביר כאן הזהר? שמה שכתוב שהקדוש ברוך הוא "בורא עולמות ומחריבן", הוא לא בורא ומשמיד סתם, אלא הוא בורא ומציע לך לקבל תורה. אם אתה לא רוצה לקבל תורה, ממילא אתה נחרב. זה לא הוא עושה, אתה עשית. [בארץ ישראל זה לא ככה.] בגלל שברוך ה' קיבלנו תורה. [זו המשמעות? או שמשמעות שלארץ ישראל אין בחירה בכלל?] ה' כנראה תקע את היתד הנאמן של התורה מאז, אבל בכל אופן זה מתגלה בזה שהסכמנו לקבל תורה. בכך זה מתגלה.
התקבצות המים אל ישראל
וְדָא אִיהוּ "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה". יִקָּווּ הַמַּיִם דָּא אוֹרַיְיתָא. אֶל מָקוֹם אֶחָד אִלֵּין יִשְׂרָאֵל.
כתוב, "יקוו המים"[כא], התורה, "אל מקום אחד", עם ישראל. כל המים הולכים, ה' רצה לפרוס את המים על כל הארץ, לפרוס את התורה על כל העולם. אבל בסוף התקבצו המים רק אצלנו, בגלל ששאר אומות העולם לא רצו לקבל. היות שכל המים התקבצו אצלנו, כל השאר נשאר יבש, "יבשה" מלשון חרבה ויבשה. מה שכתוב שהקדוש ברוך הוא מחריב את העולמות, אין הכוונה שהוא מחריב ומשמיד אותם, רק שהם נשארים חרבים ויבשים, בגלל שהם עצמם לא רוצים לקבל את התורה.
בְּגִין דְּנִשְׁמָתַיְיהוּ תַּלְיָין מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִתְּמָר בֵּיהּ "בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְקוֹמוֹ" [למה ישראל כן מקבלים את התורה, והגוים לא? בגלל שאנחנו, עם ישראל, הנשמות שלנו באות מאותו מקום שנאמר עליו "ברוך כבוד הוי' ממקומו"[כב]]. "כְּבוֹד יְיָ" שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה [כבוד ה' זו המלכות, שנקראת שכינתא תתאה]. "מִמְקוֹמוֹ" שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה [בינה],
מה זה "ברוך כבוד הוי' ממקומו"? "כבוד הוי'" היא המלכות שנמשכת ממקור המלכות, אמא. "ה תתאה ב-ה עילאה תליא"[כג]. על זה כתוב "ברוך כבוד הוי' ממקומו", היות שהנשמות שלנו הן מבחינת "ברוך כבוד הוי' ממקומו", לכן כל המים מתקבצים אצלנו, וכל השאר נשאר חרב. [מה הכונה שהכל יבש? מבחינת שאין מים במקום? מים בבחינת קדושה?] כנראה שזה ברוחניות, גילוי אלקות.
"ברוך כבוד הוי' ממקומו", מברכים ומגלים – ברכה היא המשכה[כד] – את כבוד ה'. עם ישראל שהם השכינה, המלכות, שגם בהם יתגלה המקור שלהם, המקור של המלכות – הבינה. זה נקרא "ממקומו". היות שאנחנו שייכים לשרש של "ברוך כבוד הוי' ממקומו", לכן כל המים מתקבצים אצלנו, והשאר נשאר חרב ויבש.
וְכֵיוָן דְּאִנּוּן נִשְׁמָתַיְיהוּ מִתַּמָּן, שַׁרְיָא עֲלַיְיהוּ וַדַּאי ידו"ד [היות שהנשמות שלנו משם, מ"ברוך כבוד הוי' ממקומו", לכן שורה עלינו שם הוי'], וְאִתְּמָר בְּהוֹן "כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ" [לכן כתוב עלינו, "כי חלק הוי' עמו"[כה]] וְדָא אִיהוּ "יִקָּווּ הַמַּיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד" ["יקוו המים" הם התורה, שרצתה, הציעה את עצמה לכולם, אבל בסוף זרמה רק אלינו. ["כבוד הוי' ממקומו" הוא ה"מה", האתערותא דלתתא?] זהו שם "בן", מקור נשמות ישראל, התורה היא כמו שם "מה".
ארצות אוה"ע חרבין ויבשין – "בורא עולמות ומחריבן"
וְאוֹרַיְיתָא אִיהִי יִשּׁוּבָא דְּעָלְמָא [התורה היא ישוב העולם, "ארץ נושבת"[כו]. ארץ ישראל "נושבת" בזכות התורה שלה] וְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּלָא קַבִּילוּ לָהּ אִשְׁתָּאֲרוּ חֲרִבִין וִיבֵשִׁין [אומות העולם שלא קיבלו את התורה נשארו חריבין ויבשין] וְדָא אִיהוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא עָלְמִין וּמַחֲרִיבָן [זה התירוץ לכנסת ישראל, לארץ שתוהה ובוהה איך זה שהקדוש ברוך הוא בורא ומחריב].
אִלֵּין דְּלָא נָטְרֵי פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא [מה הוא מחריב? אותם שלא שומרים ולא קיבלו את מצוות התורה], לָא דִּישֵׁצֵי אִיהוּ עוֹבָדוֹי, [אין הכונה שהוא משמיד את מעשה ידיו, רק שהיות והוא לא מקבל תורה הוא נשאר, כמו שאמרנו, חרב ויבש] כְּמָה דְּחָשְׁבִין בְּנֵי נְשָׁא [כמו שאנשים טועים וחושבים].
הוא אומר שאנשים, "בני נשא", טועים וחושבים שהקדוש ברוך הוא מחריב. אבל בעצם הוא לא מחריב, זה רק חלק מהבירור של עם ישראל. בנוסף, כמו שנסביר בהמשך, זה יענה על מה ששאלת, רפי – גם כאן יש את סוד הגרים. בזה שהוא מציע ולא מקבלים, בכל זאת הרושם נשאר על כל גר שראוי להתגייר, ובסוף הוא מברר אותו, זה מוציא את הגרים. לכן יש בכל ה"בורא ומחריב" כוונה אלקית –הוא בודאי לא מחריב לגמרי, לא סתם משמיד את מעשה ידיו.
"ב-ה בראם" – נתינת אברהם את ה-ה לגרים
הזהר ממשיך:
וְלָמָּה יְשֵׁצֵי לוֹן לִבְנוֹי [למה שה' ישמיד את הבנים שלו] דְּאִתְּמָר בְּהוֹן "בְּהִבָּרְאָם בְּה' בְּרָאָם"?
"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". כל מי שהוא בן אברהם, "אב המון גוים"[כז], הוא "בהבראם-באברהם"[כח], שאברהם נותן לו את ה-ה שלו כדי לגייר אותו. זה הרעיון שאמרנו פעם קודמת: כשמגיירים גר, אברהם מושיט לו חבל רוחני, להוציא אותו, שהוא האבא שלו. מה הוא נותן לגר? את ה-ה שלו. לכן כתוב "ב-ה בראם". ה' ודאי לא משמיד סתם, להפך, "בהבראם-ב-ה בראם". הוא ממשיך את ה-ה תתאה, שזו המלכות, כנסת ישראל, הוא מציע אותה לכולם, כל מי שרוצה לבוא, ולהסתופף על נחלת ה'. [זה הכוונה פוסל את מה שהיה בהתחלה?] כן, זה פוסל את מה שהיה בהתחלה, תהו שבאמת חרב. עכשיו יש לפסול את הגרועים, ואחר כך יש סיפור שני, שהוא בעצם להציל, או לברר את הניצוצות, הטוב מתוך הרע.
[למה הגרים הם דוקא מלכות?] הם מקבלים, הם יונקים רק מהמלכות. כמו שאמרנו קודם, למה גר צדק נקרא גר צדק? על שם המלכות, "צדק מלכותא קדישא"[כט]. הוא מוסיף כבוד במלכות ה'. הוא אפילו הרגל שכנגד המלכות. יש ג' אבות כנגד חג"ת – חסד, גבורה, תפארת – והגר הוא במלכות, הוא עצם המלכות. לכן "דוד מלך ישראל חי וקים"[ל] הוא בן גרים. כמו שלמדנו הרבה פעמים שהגר בדור ראשון לא יכול להיות מלך, אבל דווקא היא הנותנת – ממנו יוצא מלך. כמו "חש-מל"[לא], הסברנו את זה הרבה פעמים.
אות ה – האלף החמישי
וְאִלֵּין אִנּוּן דְּמִתְגַיְירִין מֵאוּמִין דְּעָלְמָא ["בהבראם – ב-ה בראם" הולך על אלו שמתגיירים מאומות העולם] בְּגִינַיְיהוּ נָפְלַת ה' זְעֵירָא דְאַבְרָהָם בְּאֶלֶף חֲמִישָׁאָה.
עכשיו הוא מתחיל לדבר מהגלות: הגלות של הזהר עוד לא הגיעה לאלף הששי, היא האלף החמישי, שגם הוא כנגד ה-ה. הוא אומר שה-ה, שתי הבחינות של תהו, כנראה מתגברות באלף החמישי, שגם העולם חרב, שזה גלות. מה זה "בורא עולמות ומחריבן"? כמו בורא מקדש ומחריב אותו. לא שהעולם חרב, רק 'תמורת גאולה גלות', 'תמורת ארץ ישראל חוץ לארץ' מה שכתוב "בורא עולמות ומחריבן" זה שה' ברא עוד אומה. בורא עולמות ומחריבן, אנגליה. בורא עולמות ומחריבן, אמריקה. בורא עולמות ומחריבן, רוסיה. כל פעם שה' ברא איזה עולם והחריב אותו יצאה איזו ארץ אחרת, איזו אומה אחרת. [שבעים פעמים?] בקבלה יש רק ז' מלכין קדמאין[לב] שמלכו ומתו בפרשת וישלח[לג], פרשת השבוע. אבל לפי זה, זהו ריבוי. כל פעם שה' בורא עולם ומחריב הוא הופך להיות חוץ לארץ. זו כביכול הוא אמינא להיות ארץ ישראל, אבל הוא לא קיים, לא עומד.
דְּהוּא ה [האלף החמישי הוא כנגד האות ה], דְּאִיהוּ חָרֵב וְיָבֵשׁ [באלף החמישי, יותר מכל תקופה קודמת, חרב ויבש] חָרֵב בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְיָבֵשׁ בְּבַיִת שֵׁנִי.
עד כאן הקדמת הזהר לענין הערב רב.
ב. גרי משה רבינו
תקון החרבת העולמות – גיור גרים
עכשיו הוא מתחיל לדבר על משה רבינו:
וּמשֶׁה בְּגִין דְּבָעָא לְאָעֳלָא גִּיּוֹרִין
משה רצה לתקן את כל החורבנות, את כל החרבות. כל כך למה? עכשיו אפשר להבין את זה טוב מאד. כתוב[לד] שנשמת משה היא מהשמיטה הקודמת, כמו שפעם למדנו פה מתורת חיים[לה] וגם מתורה אור, במאמר "מי שם פה לאדם". נשמת משה רבינו היא מהשמיטה הקודמת, כלומר מעולם התהו. מהי השמיטה הקודמת? שרש נשמתו הוא מעולם שנברא ונחרב. משה בא מלפני המבול של חורבן העולם. כתוב "היו ימיו"[לו] שזאת אומרת, על פי פשט, לפני המבול, אבל כתוב שעוד לפני זה היה עולם קודם. [לכן "מן המים משיתהו"?] כן, הוא גם היה באותו דור ששליש עולם נחרב, דור אנוש, שה' הציף את שליש העולם. על פי קבלה הוא זוכר טוב עוד מקדמת דנא. זאת אומרת, הוא כביכול ה"תוהה ובוהה".
עכשיו נלביש את כל התורה הזו על משה עצמו: משה רבינו הוא זה שזוכר טוב-טוב, או שחווה טוב-טוב, איך ה' בורא ומחריב. הוא התוהה ובוהה, והוא גם צריך להמציא את התירוץ לבעיה הזאת. לכן התירוץ היחיד הוא לגייר. הסיפוק היחיד שיכול לבוא ולהמתיק את הבעיה הזאת הוא רק לעסוק בגיור.
משה מתווכח עם ה'
תְּחוֹת גַּדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא.
הוא רוצה לגייר גיורים תחת כנפי השכינה. כאן יש גם רעיון, עליו דיברנו פעם קודמת. בהרבה ספרים כתוב שמשה ממש פעל נגד ה'. לא כמו שכתוב "'שלח לך'[לז] – לדעתך, אני איני מצווה"[לח] ואתה תעשה מה שאתה רוצה. יש מדרשים שכתוב בהם בפירוש[לט], שה' אמר לו לא לקבל אותם והוא כן קיבל אותם. זה הפלא ופלא, איך ה' אומר לו לא לקבל והוא כן מקבל.
[הוא מוסר נפשו הרבה פעמים] כן, נכון, הוא מוסר, הוא מתווכח עם ה', אבל כאן יש מדרשים שה' פשוט אף פעם לא הסכים לכך. ה' אמר לו לא, והוא אמר כן, וזהו. יש כמה מדרשים שכך הוא הפשט. [הוא לא התפלל?] בסדר, הוא התפלל וה' נענה לו.
[ה' אומר לו "הרף ממני" כאילו משה רבינו תפס אותו. זה מראה שאפשר כביכול להתווכח] ודאי להתווכח, אפשר להתווכח עם ה'. [יותר מזה, לנצח את ה'] לא כתוב שהוא ניצח. זו השאלה באמת, אם הוא ניצח או לא ניצח, אבל כאן הוא נלחם במה שה' אמר לו לא לעשות. במרגלים ה' לא אמר לו לא, רק אמר לו אני לא מצדד לך, תעשה מה שאתה רוצה. לדעתך, "די לחכימא ברמיזא"[מ]. 'ניט פשוט' הדבר הזה.
כאן כתוב עוד יותר, שהוא אמר לו לא לעשות והוא עשה. איך הוא עושה? לפי דברינו כאן זה ברור: אמירת 'לא' של ה' היא חלק מה"מחריבן". מה הסיפור כאן? ה' בורא עולמות ומחריב אותם. ה' מחריב, שובר, ואתה רוצה להציל את השברים, זה השכל כאן. [למה שהוא יעשה את זה?] עכשיו אפשר להבין קצת יותר טוב, בציור הזה. הוא רוצה להציל את השברים. הכל סתם בשביל לשבור אותו? בשביל זה בראת? לשבור אותו? ה"לא" של ה' הוא השבירה. כך נסביר כדי להפשיט את הענין – ה' עולה ומחריב את זה.
החרבת העולמות בדרך ממילא
אם כי לפי כל ההסבר הזה לא שה' עושה זאת ישירות, הוא עושה זאת בצורה לא ישירה. כלומר, הוא מציע תורה והם לא מקבלים אותה, זה נשאר ממילא. אבל בכל זאת, ה' כאן בתנועה של "מחריבן", זו הלשון. [אם צריך להחריב, בשביל מה צריך להלחם בשביל זה?] לכן משה מבין מה התפקיד שלו בעולם – אני פה רואה מחזה כזה, מחזה מזעזע, שה' בורא ומחריב, הוא בורא למגנא? לחינם? כנראה שהדבר היחיד שיכול לתרץ לי את הענין הזה הוא שצריך להציל פה מה שניתן להציל, אולי הכל היה בשביל ההצלה הזאת, אולי כל הענין היה בשביל ההצלה פורתא.
[מתאים עם מה שאמר איוב בטענה שלו להקב"ה שהוא בורא את האדם בשביל להחריב אותו?] זה כאילו המחזה, ה' בורא ומחריב. כמו שהיה כתוב קודם, למה לברוא ולהחריב? אל תברא בכלל! מה צריכים את זה בכלל? "נח לו שלא נברא"[מא]. למי שיש את הדילמה הזאת – יש דילמה, יש בעיה – מה עשית כאן? אם הסוף ככה, אז בשביל מה זה היה? כמו שאפשר לשאול היום על מה שקורה. מה עשית? מוטב שלא תעשה את זה, חכה עוד מאה שנה ותעשה משהו יותר טוב. מה עשית? אבל זה דוקא תוך כדי חויה שה' מחריב כאן את המציאות, ובשביל מה זה היה. מי שחווה זאת ביותר הוא משה רבינו שמתעסק עם גרים, איזה גר לגייר.
טעות משה בגיור הערב רב
וְחָשִׁיב דְּהֲווּ מֵאִלֵּין דְּאִתְבְּרִיאוּ בְּ-ה',
כאן זו הטעות שלו, היה נדמה לו שאלו שהוא מקרב אותם, מגייר אותם, הערב רב, הם מאותם שנבראו באותה ה זעירא של "בהבראם", ה-ה של אברהם, "אב המון גוים". דרך אגב, ה-ה שם של המלה "המון", הגרים הם ה"המון" בכלל, בתפיסה. ה-ה של "בהבראם" היא ה-ה של המלה "המון".
זה מאד חשוב: המנטליות של גיור היא לא של יחידים, היא מנטליות של "המון", עם כל מה שהמלה "המון" אומרת. רק אנחנו צריכים להוסיף את ה-א, ואז המון הופך להיות אמונה, אותיות אמונה. ל"המון" חסרה רק ה-א.
משה חשב שהגרים שלו, הערב רב, הם מאותם שנבראו באות ה של אברהם:
וְהַב בְּהוֹן אָת ה' דְּאַבְרָהָם,
היות שהוא חשב שהם נבראו באות ה, הוא העניק להם, נתן להם את ה-ה. מה זאת אומרת? אם אתה נברא ב-ה, אין לך אותה בפנימיות, היא רק בראה אותך. יש כלל גדול שמי שבורא אותך הוא בעצם נעלם ממך, "העלם הבורא מן הנברא"[מב]. משה חשב שהם נבראו ב-ה של "בהבראם-באברהם". לכן הוא נתן להם, 'מתנה לדרשה', את ה-ה בפנימיות. זה נקרא שהוא גייר אותם.
"לך רד" – ירידת משה בגלל טעותו
גָּרְמוּ לֵיהּ יְרִידָה, [בגלל שהוא נתן להם את הכח הזה, ה-ה. עכשיו אפשר גם לקשר יותר את מה שאמרנו פעם קודמת על אותה ה של יוסף הצדיק, שקודם נתן למצרים את ה-ה – "הא לכם זרע"[מג] – ובגלל זה נגרמה לו ירידה] כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, "לֵךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ".
עכשיו הוא צריך לרדת בגלל שהעם שלו שיחת בחטא העגל. העם שלו הוא הערב רב. [אז לא כל הגרים שייכים ל-ה של אברהם?] לא. כמו "יש ברירה" בדאורייתא או "אין ברירה"[מד], לא כל כך יודעים, אי אפשר לדעת. זה גופא שאי אפשר לדעת פרושו שבפוטנציאל כל אחד יכול, בגלל שאני לא יכול לדעת מי כן ומי לא. בסוף מתברר, איתגליא מלתא למפרע, שהיה אחד שהיה ראוי והשני לא ראוי. אפילו משה רבינו לא כל כך יכול להבחין.
[באמת הקדוש ברוך הוא בורא עולמות על מנת להחריב אותם.] על מנת שהם ישארו יבשים, ויצֵא מה שיצֵא, אחר כך "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על כל הארצות"[מה]. [אבל זה לא כל הארצות] כל מי שישאר, כמו שאמרנו פעם קודמת, אולי שני שליש ילכו, מי שישאר בסוף, אפילו שהוא עוד לא יתגייר. אחר כך תהיה תנועה המונית מבפנים אל החוץ. עכשיו הגיור הוא מהחוץ פנימה. בסוף תהיה ודאי תנועה המונית מהפנים כלפי חוץ, לכלול את כולם, 'אוניברסל'. אבל זה יהיה כנראה אחרי אירוע מסוים שיעשה את הבירור שלו, כמה שישארו בסוף.
אי קבלת האות ה בדחילו ורחימו על ידי הערב רב
איך הוא ממשיך? זה גרם לו ירידה, שנאמר "לך רד כי שחת עמך"[מו]:
"בְּגִין דְּלָא קַבִּילוּ לְאָת ה' בִּדְחִילוּ, [מה הבעיה שלהם? הוא נתן להם את ה-ה אבל הם לא קיבלו אותה נכון. איך מקבלים את ה-ה תתאה נכון?] בְּגִין דְּלָא קַבִילוּ לְאָת ה' בִּדְחִילוּ דְּיו"ד וּבִרְחִימוּ דְּה'.
החטא של מי שמקבל את ה-ה תתאה יכול להיות קיצוץ בנטיעות, בלשון חז"ל[מז], והוא יפריד בין ה-ה שהוא קיבל[מח]. הוא יונק, נקרא יניקת החיצונים, הוא רק רוצה לינוק מהכח שמחיה אותו, מהמלכות, בלי השראת האותיות העליונות של שם הוי'.
כדי להסתפח על נחלת ה', על עם ישראל, אתה צריך להיות "חלק הוי'". מהו "חלק הוי'"? מיהו יהודי לפי זה? מי שנותנים לו מלכות – זו גם הגדרה מאד יפה ועמוקה – אתה נותן איזו מלכות, כמו מִשְׂרה או מינוי, כמו ההלכה[מט] והטעם שלמדנו הרבה פעמים[נ] של איסור נתינת מינוי לגר. כשאתה מקבל את ה-ה, המלכות, כח מהקדושה, האם אתה משרה עליו אוטומטית את האותיות י-ה-ו, או לא. הוא אומר שהם קיבלו את ה-ה ורק יונקים ממנה חיות, לא משרים עליה את האותיות העליונות. מהן האותיות העליונות? "דחילו דְיו"ד ורחימו דְה' עילאה", ו היא תורה.
עיקר השאלה האם הוא מקבל אותה עם המוחין העליונים שמחדשים את ההוויה שלו תמיד, אותיות יה , שהן "דחילו ורחימו". אם יש להם דחילו ורחימו יחד עם קבלת המלכות שלהם, אז גם ה-ו נמשכת עליהם – התורה, "עמודא דאמצעיתא"[נא], התפארת. אבל אם אין להם דחילו ורחימו הם מקצצים בנטיעות ואין להם שום דבר מעבר ליניקת ה-ה.
ברגע שהם לא מקבלים את ה-יה העליונים, אבא ואמא, נשארת ה בגלות, צריך מישהו לגאול אותה. מי גואל אותה? אותו אחד שגרם לכך, משה רבינו. עכשיו ה-ה ירדה לגלות ומשה רבינו, שבא מסוד "עמודא דאמצעיתא", מהדעת, מהתפארת צריך לרדת מדור דור לתוך אומות העולם כדי לגאול את ה-ה בחזרה. זה מה שכתוב כאן בזהר.
ירידת משה לגלות והתערבותו לע"ל עם הערב רב
[לכן] נָחִית אִיהִי מִדַּרְגֵיהּ דְּאִיהוּ ו' [הוא צריך לרדת מהדרגה שלו, שהיא ה-ו] וְאָת ו' נָחְתַת עִמֵּיהּ [הוא נציג האות ו. הוא יורד ממש לתוך הגלות, וכאשר משה רבינו יורד לתוך הגלות, גם ה-ו, המקור שלו, יורדת להאיר לו, להציל אותו, לשמור עליו שלא ילך לאיבוד בתוך הקליפות לגמרי] בְּגִין דְּלָא יִתְאֲבִיד בֵּינַיְיהוּ [האות ו גם יורדת עמו, עם משה רבינו, כדי שהוא לא יאבד בין הקליפות] דְּעֲתִיד אִיהוּ בְּרָזָא דְגִלְגּוּלָא לְאִתְעַרְבָא בֵּינַיְיהוּ בְּגָלוּתָא בֵּין עֵרֶב רַב
זו פעם ראשונה שהוא אומר את הביטוי 'ערב רב'. זה מה שאמרנו פעם קודמת, וכאן כתוב בפירוש, שמשה רבינו עתיד בעצמו לחזור בגלגול ולהתערב ביניהם. משמע שהוא יוולד חילוני, כמו שאמרנו פעם קודמת, בגלל שחילוני וערב רב למעשה הם בזהר אותו דבר. הוא עתיד לחזור בגלגול ולהתערב בין הערב רב:
דְּאִנּוּן נִשְׁמָתַיְיהוּ מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן "כִּי שָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְגו'" [הפסוק מישעיהו שאמרנו קודם. אותם ערב רב הם אלו שהנשמות שלהן באות מאותם שמים של חוץ לארץ עליהם כתוב "כי שמים כעשן נמלחו"].
"מחני נא" – תקון משה את מי נח
וְאִלֵּין אִנּוּן דְּלָא בָּעָא נֹחַ רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ [הן אותן נשמות שנח סירב או נמנע מלבקש רחמים עליהן. אנחנו יודעים שבעוד הרבה מקומות בזהר, וגם במיוחד בחסידות, מסבירים שהעובדה שנח לא ביקש רחמים על דורו לחטא תחשב לו. משה רבינו היה צריך לבוא לתקן את זה. בפסוק "מחני נא מספרך"[נב] – בו הוא מוסר את נפשו על עם ישראל וגם על הערב רב – הוא תיקן "מי נח"[נג], זהו אחד מהרמזים הכי חשובים[נד], שבכך שהוא הקריב את עצמו – "מחני נא" – הוא תיקן את "מי נח". למה המבול נקרא על שם נח? בגלל שהוא לא ביקש רחמים. אם כן, זו סוגיה מפורסמת, גם בכל המקומות, שנח לא היה בסדר בזה שלא ביקש רחמים. כאן, בקטע הזה בזהר, משמע ההפך, שנח בסדר גמור.
שוב, כאן משמע מהזהר שנח באמת ידע על מי לבקש ועל מי לא לבקש. אלה – שיימחו להם... המפרשים מקשים את זה. יש מפרשים על הזהר שלא מבינים את זה. איך כאן, בזהר, משמע שנח עשה בסדר, כאשר גירסא דפשיטא בהרבה מקומות שנח לא היה בסדר.
הרמת ה-ה שהפיל משה בכח ה-ו
וְאִתְּמָר בְּהוֹן "וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ" בְּגִין דְּהֲווּ מֵאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". [למה נח לא ביקש רחמים עליהם? בגלל שחייבים למחות אותם. הם מאותן נשמות שכתוב עליהן "תמחה את זכר עמלק"[נה]. נח ידע מה שהוא עושה] וּמשֶׁה לָא אִסְתְּמַר מִנַּיְיהוּ, [זה ממש זהר נגד משה רבינו. נח יותר בסדר, ומשה רבינו לא ידע להישמר מהעמלקים האלה] וְאַפִּיל ה' בֵּינַיְיהוּ [הוא הפיל את ה-ה תתאה של שם הוי' ביניהם] וּבְגִין דָּא [בגלל זה] אִיהוּ לָא יֵעוּל לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל [לכן הוא לא יכול להיכנס לארץ ישראל] עַד דִּיתוֹב ה' לְאַתְרָהּ [עד שהוא עצמו דואג לגאול ולהשיב את -ה תתאה שהוא הפיל ביניהם למקומה] וּבְגִין דָּא נָחַת אִיהוּ מִדַּרְגֵיהּ, [ולכן הוא בעצמו היה צריך לרדת מדרגתו] וְנָחִית בֵּיהּ ו' [ה-ו ירדה איתו לשמור עליו, שלא ילך לאיבוד] וּבְגִין דָּא ה' נָפְלַת, ו' יוֹקִים לָהּ ו' דְּמשֶׁה [ה-ה נפלה, וה-ו תקים אותה].
וּבְגִין דְּה"א זְעֵירָא ה' דְאַבְרָהָם דְּאִיהִי דְּהִבָּרְאָם אִתְעַזָּר אִיהוּ בְּגִינָהּ, וְאִתְּמָר בֵּיהּ "מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה וְגו'"
למה מוליכים? זהו פסוק שהבאנו בפעמים קודמות. איך הוא דורש כאן "מוליך לימין משה"[נו]? שמוליכים את משה בגלות, דור אחר דור, כדי להציל את ה-ה מהימין, מאברהם שהוא הימין, שהוא שהפיל לתוך הגלות. כך הוא דורש את הפסוק "מוליך לימין משה"
וְאַפִּיק לָהּ מִתַּמָּן בְּחֵילָא דְּ-ו'
איך הוא יוציא אותה בסוף? מי עשה על זה סיפור? כל הזמן הוא מתגלגל למצוא את ה-ה. בסוף הוא יגאל אותה. איזה סיפור זה מזכיר? מעשה מבת מלך[נז], זה ממש מכאן. כל פעם הוא הולך, ואיך בסוף יוציא אותה? "בחילא דְו", בכח האות ו.
וְאַיְיתֵי לָהּ עִמֵּיהּ [ואז הוא יביא אותה ויחזיר אותה הביתה].
"מדֹר דֹר" – תקון משה את ה-ה בכל דור
מה באמת יהיה בסוף שהוא יחזיר אותה?
מִיָּד שַׁרְיָא עֲלֵיהּ י"ה [הסימן של התקון הוא שעל הגרים, או מי שבסוף הוא יוציא, שורה ה-יה. מהן יה? דחילו ורחימו] וְאִשְׁתְּלִים אוֹמָאָה [ואז תקוים השבועה] "כִּי יָד עַל כֵּס יָה מִלְחָמָה לַיְיָ וְגו' [בעמלק מדֹר דֹר"[נח]]. מַאי מִדֹּר דֹּר? דָּא משֶׁה [מה פרוש הכתוב "מלחמה להוי' בעמלק מדֹר דֹר"? זה משה רבינו בעצמו, הוא נקרא "דֹר דֹר". למה? בגלל שהוא צריך לחזור כל פעם] דְּאִתְמָּר בֵּיהּ "דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא".
על משה רבינו כתוב בפסוק "דור הולך ודור בא"[נט], משה רבינו הוא "דֹר דֹר". באמת הוא מתדרדר והולך בדורות, הוא מתגלגל והולך, עד שבדור האחרון הוא אפילו יוולד ביניהם, וזהו. כאשר בסוף הוא יחזיר אותה למקור הכל יהיה טוב. אז ישרו ה-יה על גבי ה-וה והכל יהיה טוב.
ששים ריבוא בכרס אחת – משה רבינו
וְהָא אוּקְמוּהָ דְּלֵית דּוֹר פָּחוּת מִס' רִבּוֹא וְדָא משֶׁה [מה שכתוב בחז"ל[ס] שאין דור פחות מששים ריבוא, הכונה שאין דור בלי משה רבינו. הוא הדור, הוא ה-ס ריבוא של כל דור. למה?] דְּאִתְּמָר בֵּיהּ [בגלל שכתוב עליו] דְּאִנְתְּתָא חָדָא יָלְדָה ס' רִבּוֹא בְּכֶרֶס אַחַת.
כתוב שאשה אחת במצרים ילדה ששים ריבוא בכרס אחת, הכוונה למשה רבינו עצמו, ששקול כנגד כולם[סא], הוא נקרא "דור דור", הוא הדור – "הנשיא הוא הכל"[סב]. למה הוא הדור? יכול להיות, אולי יש כאן רמז שתפקיד הדור הוא להחזיר את הדחילו ורחימו. תמיד דורשים את המלה דור כדחילו ורחימו.
אחר כך ממשיך הזהר שיש בערב רב חמשה מינים – "וְחָמֵשׁ מִינִין אִנּוּן בְּעֵרֶב רַב" – שלמדנו בפעם קודמת, על נגע רע. לא הארכנו בפעם קודמת.
ג. תיקון התהו של משה
"מחה תמחה את זכר עמלק" – מחיית הערב רב
אם כן, יוצא כאן שבאמת משמע על עמלקים, עליהם כתוב "תמחה את זכר עמלק", שהם מעורבבים בתוכנו. משה רבינו צריך להציל משהו, מה שאפשר להציל, להחזיר את ה-ה, ולמחות כמו נח, החכם ממנו. [זאת אומרת שאת מה שהוא עשה פעם הוא צריך בעצם להציל?] כן , לתקן את זה. [מה נקרא לפי זה לתקן? להשרות עליהם את יה?] זה הסימן, התקון. אבל לגבי מה קורה עם הערב רב משמע כאן שבערב רב, בכל העמלקים, צריך לקיים "תמחה את זכר עמלק". אבל בכל זאת, אחרי שמקיימים את זה כדבעי, ה-ה יוצאת.
ה-ה יוצאת יוצאת אולי עם איזה שלל, איזה ניצוצות שהיא גואלת אתה, אולי יש כמה גרים שהיא תוציא איתה. הכל מתחיל מכך שמשה תוהה ובוהה על המציאות. זה מביא אותו, בריאקציה, ללכת נגד ה'. זאת בגלל התהייה מה קורה כאן, שהקדוש ברוך הוא בורא ומחריב.
[רק את עמלק מוחים, נכון?] מבין החמישה מינים? יכול להיות שעמלק הוא גם כלל וגם פרט. קודם, בהתחלה, כולם נקראו עמלק. אחר כך העמלקים הם כבר אחד מחמשת המינים. תעיין בזה. [בא נגיד ככה: כשמשה רבינו עשה את זה – בסוף התברר שזה היה זה היה שווה למפרע?] הכל בסוף יהיה שווה. [מי יודה למי? הקדוש ברוך הוא למשה או משה לקדוש ברוך הוא?] כל מה שדיברנו קודם היה שמשה צריך לנצח, "נצחוני בני"[סג]. יכול להיות ששניהם ישארו בסוף בלי נשימה, כלומר בלי כח לדבר. יכול להיות שישאר בסוף תיקו.
מה יוצא מכל זה?
[מה יוצא מכל המהלך הזה?] הוא חלקי, לא גמרנו בכלל, זה הפן הקשה. [כן, אבל מה יוצא פה? בשביל מה הזהר עשה את כל הפיתוח הזה? משה לא רוצה שיהיה בו עולמות, הוא תוהה ובוהה, מה התירוץ על התהייה ובהייה שלו?] הוא יודע שבודאי יש כאן אלו שנבראו ב-ה. הוא טעה לכלול הרבה יותר שבעצם לא נבראו ב-ה. בין אלו שלא נבראו ב-ה הוא הגלה את השכינה. זה הפשט. [אז נגיד ככה, האם בשביל הטעות הזאת התחיל הכל? האם בעצם הקדוש ברוך הוא התכוון שתהיה הטעות הזו?] כל חטא שיהודי חוטא – של כל אחד, לא רק של משה רבינו – הוא עם כוונה מה'. [זאת אומרת, ממש כך מתייחסים לכזה חטא?] אפילו חטא גמור הוא גם עם כוונה, כל שכן אצל משה רבינו.
הבחנה בין תהו לתהו
[ממה הגרים נבראו? משם אלקים או משם הוי'?] הוא אומר שהגרים נבראו באות ה של אברהם, "'בהבראם' – ב-ה בראם". כל גר נברא, אבל הוא לא מרגיש את זה. צריך מישהו לבוא ולתת לו את ה-ה הזאת. משה רבינו נתן את ה-ה לכולם, בגלל שהוא חשב שכולם נבראו ב-ה, אבל זה לא היה ככה. כלומר, מה הטעות של משה רבינו לפי זה? בלבול בין התהו הראשון לתהו השני. כביכול על מושג הגרים ובירור, הנושא של "בורא עולמות ומחריבן", הוא להבחין בין תהו לתהו. מי כמשה רבינו אמור היה להיות יכול להבחין? שוב, בגלל שהוא מעולם התהו. גם נח היה לפני המבול. נח ממש חי בתהו שלפני המבול, הוא לא ביקש, הוא ידע עם מי יש לו עסק שם, חי אתם ממש. כמו שאמרנו קודם, זו סוגיא רווחת בכל התורה כולה, משה תיקן את נח. גם פה צריך לבשם את כל דברי הזהר.
תקון משה בכפיה – תהו בלתי מתוקן
[מאד בולט הענין שמשה רבינו מאד תקון. הוא הצליח להוציא עם שלם ממצרים ולעשות אותו עם. ברור שאם יש למשה צד של תהו הוא מתבטא בערב רב, אבל כל השאר הוא תקון. אתה רואה את זה לכל אורך ההנהגה שלו.] בסדר, הכרח התקון. אפשר לומר עוד יותר, תיקונו בכח, בכפייה, הוא תהו. המחויבות שלו לתקן היא גופא אורות דתהו. זו דוגמא וציור מה נקרא תקון של תהו, זה בעצם תהו. אופי התקון של משה רבינו הוא תהו.
המעבר מ"עמך" ל"אתה והעם"
מה שנשאר – יש הרבה דברים שנשארו, אבל על זה ממש –הוא שיחה של הרבי. מכל השיחות של הרבי שמודפסות יש אך ורק שיחה אחת[סד] על ערב רב, בענין זה של "לך רד כי שחת עמך". אחר כך כתוב "לך עלה... אתה והעם"[סה]. רש"י מביא שם שאחרי החטא נאמר "לך רד כי שחת עמך", אבל על ידי התפלה ועל ידי העונשים שהיו שם – התקון שנעשה הפך מ"עמך" להיות "העם". הם נכללו. הווארט הוא שהערב רב שנשאר אחרי, בכלל.
ברוחניות זה כבר היה מיד עם התקון של משה רבינו, באותו מקום שהוא אומר "מחני נא". עיקר ה"מחני נא", עיקר המסירות נפש שלו, גם בתקון – היה על הערב רב, כמו שמוכח במפרשים. אפשר לחשוב שאולי כל מסירות נפשו היא על עם ישראל, אבל כמו שאם קצת נלמד, נעבור על השיחה הזאת, גם עיקר מסירות הנפש שלו היתה, גם בתקון, על הערב רב. מה שיצא בסוף, אחרי ה"מחני נא" והתקון שהוא עשה, הוא באמת "העם", כבר לא "עמך". אותו עם נכלל בתוך "לך עלה אתה והעם". "אתה והעם" היינו העם שלך. עכשיו זה כבר לא "רד", אלא "עלה" – "לך עלה מזה".
הוא מדייק ומדגיש את המלה "מזה" בכתוב "לך עלה מזה אתה והעם". מה הכוונה "מזה"? מיניה וביה, מתוך החטא, מהמקום הרוחני הזה. "לך עלה מזה אתה והעם" בא בסוף, לאחר "לך רד". זו רק הנקודה, אבל זו שיחה מאד מאד יפה, ממש מהיפות ביותר. יש בעצם שלשה פסוקים: "לך רד"; אחר כך יש פסוק "לך נחה"[סו]; ואחר כך יש בסוף "לך עלה".
ספור משה עם הערב רב – ירידה לצורך עליה
[מה יוצא מזה?] לכאורה יוצא מזה בדיוק ההפך. [חוץ ממה שתמיד יודעים בכל הספרים הפנימיים, שיש רע שבסוף יעלה לטוב, ויש רע שבסוף לא יעלה לטוב. מה אנחנו מרוויחים מזה שבנינו מבנה כזה בו צדיק הדור הסתבך עם הבעיה הזו, שאולי הוא יצא ממנה 'בשן ועין' ואולי יצא ממנה יותר טוב. מה זה אומר לי? אם זה רעות לצדיק הדור, גם, לא יודע.] זה שישים ריבוא בכרס אחת, זה הדור. פשיטא שמה שזה צריך לומר הוא מה שכתוב כאן, שיש איזו "ירידה צורך עליה", יש איזה משהו שיתגלה בתקון הערב רב שלא היה מתגלה אף פעם בכל תיקוני עם ישראל. יש איזו כדאיות בסיפור הזה, איזו דרגה של אלקות כדי לתקן את הערב רב, זה חייב להיות הווארט. במלים פשוטות: צריך לגלות משהו באלקות, שלא היה מתגלה אף פעם ללא הסיפור הזה.
הצורך בבידוד חלקי הערב רב
[זה קשור לעובדה שמדובר על ערב רב?] כן, זה קשור לכך שהם ערב רב! בגלל שמשה חייב לתקן אותם צריך לגלות כזו מדרגה, 'פצצת אלקות' של תהו בשביל לתקן אותם, הכל כדאי. [איך זה קשור לכל החמישייה הזאת מפעם שעברה? מה חשובים כל חילוקי הדקויות של החטאים?] עיקר מה שרציתי לומר בפעם הקודמת – זה היה הווארט שאמרתי ורשמת ודאי – הוא שלכל אחד יש את התפיסה של הערב רב שלו. גם כל צדיק פרטי שמתעסק עם סוג מסוים של ערב רב עלול להתעלם מכך שיש עוד סוגי ערב רב. אם הוא מתעלם מכך, להפך, הוא יכול להחמיר עם הערב רב שלו. זה היה הווארט כתגובה לחוברת של הרב צוריאל. אתה מבודד רק סוג מסוים של ערב רב, אתה הולך אתם 'כסאח', עד הסוף, בגלל שנדמה לך שזהו. ככל שהמבט יותר מצומצם כך יותר קל, פסיכולוגית, לנגוח אותם. אבל אם אתה מבין שהסיפור הזה מתפרס על כל העם – אתה עושה משהו אחר לגמרי.
מצאת כאן את ה-מ? [ה-מ היא מילוא או מרידור...] מצוין... יצא לנו כאן שהסוג הזה, הערב רב של הממשלה, נקרא כאן בזהר הזה רפאים, וזה מה שהרב צוריאל בודד בחוברת. רפאים ראשי תבות רבין, פרס, אלוני, יוסף, רק היה חסר לנו מ...
[באיזשהו מקום זו השאלה של ישראל: נניח שיש ארבעה סוגים אחרים שקיימים בעם ישראל ויש איזו מלחמה פנימית ביניהם, אבל יש איזה מן מצב שאתה רואה שהקדוש ברוך הוא יצר בידוד כזה, לא רק שהרב צוריאל יצר בחוברת שלו (אני אומר את זה דוקא לחיוב). כלומר, אתה רואה שיש איזה מן כח אדיר של ערב רב שמבוטא בידי אנשים, למרות שהם יהודים] מה היה הווארט בפעם הקודמת? שצריך להפיל את הממשלה – ברור. אבל לא צריך, אוֹן קוּמֶן צוּ, להגיע למושג ערב רב בכלל. למה אתה צריך את זה? זה רק עושה פרנואיה, זה היה הווארט בפעם הקודמת. אתה נלחם בנחרצות נגד הממשלה, מספיק שיש דין 'רודף', מספיק שיש דין 'מסית'. יש שני דינים ברורים שבגללם צריך לרדוף אותם עד גמירא: שהם רודפים את העם ושהם מסיתים את העם. יש לו דין רודף ויש לו דין מסית, אבל אין לזה שום קשר לערב רב. למה לערבב? מה עושה הערב רב? עוד פעם, עושה לך כביכול טוב על הנשמה שאתה לא מחויב לרב קוק לאהוב אותם. הרב קוק מחייב אותי לאהוב אותם, ואני רוצה לפטור את עצמי מכך.
זה מזכיר את הסיפור שהוא מספר על חסיד ויז'ניץ: שואלים אותו 'מה הענין שלכם, חסידי ויז'ניץ?', והוא אומר 'אהבת ישראל'. שואלים אותו 'ומה עם הציונים?' אז הוא אומר 'מה, גם הם ישראל?'... היות שהרב קוק לימד אותנו שצריך לאהוב את כולם – אז איך מסתדרים?
לחיים לחיים!
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.