קירוב אחרי השואה

בע"ה

שבת ואתחנן, ט"ו מנחם-אב תשפ"א – כפ"ח

לכבוד הילולת רבי אהרן מבעלז – רעוא דרעוין שבת נחמו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הילולת רבי אהרן מבעלז

כל שבת היא מעין "שבת מברכין" לאירועים שיהיו בשבוע הבא. קראתי היום את ההפטרה, וכשקוראים את ההפטרה המנהג הוא לחשוב על היארצייטים שיהיו בשבוע הבא – הרי מי שיש לו יארצייט נוהג לעלות למפטיר ולקרוא את ההפטרה בשבת שלפני היארצייט. בשבוע הבא זה כולל גם את היארצייט של אבא של הרבי בכ' אב, שיהיה ביום חמישי, וגם יארצייט חשוב בכ"א אב – יארצייט של צדיק שהרבי החשיב אותו כצדיק הדור אחרי הסתלקות הרבי הריי"צ. כ"א אב הוא היארצייט של רבי אהרן מבעלז, שהרבה צדיקים החשיבו אותו כצדיק הדור, וכך גם הרבי התייחס אליו[ב].

הקשר שלהם התחיל עוד לפני הנשיאות, בתקופה בה הרבי הסתיר את עצמו – הרבי בא לראות אותו וכשהוא נתן לרבי יד הוא אמר שיש לו 'יד חמה' ולא הרפה ממנו עד שגילה מי הוא. הסיפור הזה חזר על עצמו פעמיים. הוא הסתלק במוצאי שבת, אור לכ"א אב, כשבאמריקה עוד היתה שבת, והרבי שמע על כך בשבת מהגוים שם. הרבי שאל את המשמשים האם יש אפשרות לתפוס מטוס לארץ במוצאי שבת ולהגיע ללויה, אך כשאמרו שלא יספיקו להגיע ללויה הרבי 'ירד מהרעיון'. זו הפעם היחידה שלרבי היתה הוה-אמינא מעשית להגיע לארץ ישראל.

יש עליו הרבה מאד סיפורים. ידידי הרב בן-ציון שי' גרוסמן הוציא עליו ספר בשלשה כרכים, צנצנת המן, שכדאי לכל אחד לקרוא. נספר עליו קצת[ג]:

גטו בודפסט

בימי הזעם, בזמן השואה הנוראה, הרבי מבעלז ברח והגיע להונגריה. הוא גר בבודפסט ומדי פעם היו לו 'קריזות', אפשר להגיד, שהוא אמר – 'עכשיו צריך לעבור דירה'. הוא גר בדירה אחת, ולפתע פתאום אמר שצריך לעבור דירה. אחת הפעמים היתה בערב ראש חדש, ובבעלז יש מנהג שלא עוברים דירה בערב ראש חדש, אבל הוא אמר שלמרות זאת אין ברירה וצריכים לעבור דירה. תקופת-מה אחרי שעברו דירה הוא שוב הודיע שצריך לעבור דירה, לאזור אחר, וכך גם בפעם שלישית. מהדירה הרביעית היו אמורים לעבור דירה למקום מסתור שהכין לו אחד החסידים העשירים, אבל הוא שינה תכניות – התנצל בפני אותו חסיד וברח מהונגריה והגיע בסופו של דבר לארץ ישראל. אחרי זמן, כשהנאצים ימ"ש רכזו את יהודי בודפסט בגטו, כמו שעשו בכל מקום, התברר לשני חסידים שהלכו לבדוק זאת כי ארבע הדירות בהן גר הרבי מבעלז מסמנות בדיוק את ארבע הפינות שהגדירו את הגטו. בגטו הזה רוכזו המוני יהודים, רבים מהם חרדים, ורבים מהם – קרוב למאה אלף איש, לפי מה שאומרים – ניצלו, ומהם נבנה חלק גדול של היהדות החרדית אחרי המלחמה (יהדות הונגריה ודאי, ובכלל הקהילות החרדיות)[ד].

רואים שהרבי מבעלז ברח אחרי שהוא עשה פעולה להצלת שארית הפליטה בעיר. בכלל, היו בענין הזה הנהגות אצל צדיקים מן הקצה אל הקצה. היו צדיקים שסרבו לעזוב את מקומם, אפילו שהיתה להם אפשרות לברוח, ונספו עם בני הקהילה שלהם. היו אפילו צדיקים ששהו במקום מבטחים, כמו בארץ ישראל, וחזרו כדי להיות עם הקהילה שלהם – ונספו. והיו צדיקים שברחו. היו שלשה אדמו"רים גדולים מאותו איזור שנצלו – הרבי מבעלז, הרבי מסאטמר והרבי מקלויזנבורג – שבנו אחר כך את היהדות. היו עוד, אבל הם מפורסמים מאותו איזור. הרבי מסאטמר יצא ברכבת קסטנר, הרבי מבעלז ברח באורח פלא והרבי מקלוינזבורג עבר את כל תלאות המלחמה וניצל. ודאי כל אחד מהצדיקים טעמו עמו – כל אחד נהג אחרת. הצדיקים שנצלו, אחרי שבני משפחותיהם נרצחו בשואה, הקימו מחדש את היהדות הנאמנה.

חלה טריה לניצול שואה

כל הסיפור הזה הוא רק הקדמה, לסיפור שעוד יותר 'תפס' אותי[ה]:

אחרי המלחמה היה יהודי, חסיד גור, שהתגלגל לאורוגוואי בדרום אמריקה. אחרי כמה שנים הוא בא לבקר בארץ בסביבות פסח כדי לשהות אצל הרבי מגור, הבית ישראל. כשהוא הגיע שאל אותו הבית ישראל האם הוא מתכנן להיות גם בתל אביב, וכשהוא השיב בחיוב הרבי אמר שיכנס גם לבעלזר-רב. הוא כמובן עשה זאת, וכאשר נכנס לרבי לבעלז הוא שאל אותו האם הוא מתכוון לשהות בארץ גם אחרי פסח והאם יוכל להכנס אליו שוב אחרי החג. הוא אמר שכן, וכאשר חזר לירושלים וספר זאת לבית ישראל הוא עודד אותו שאכן יכנס שוב לרבי מבעלז.

כשהוא הגיע בפעם השניה לרבי מבעלז הוא שאל אותו האם מכיר יהודי מסוים מאורגוואי שהוא בעל אטליז. החסיד נחרד וסיפר לרבי שאותו יהודי, שבעבר היה חסיד וירא-שמים, ירד לגמרי מהדרך אחרי כל מה שעבר במלחמה ואי אפשר לסמוך על הבשר שלו – הוא מוכר טריפות וכו'. הרבי לקח חלה טריה, שנאפתה אחרי פסח – לכן הוא בקש שיבוא שוב אחרי פסח – ובקש שכאשר יחזור לאורוגוואי יגש לאותו יהודי וימסור לו את החלה בשמו של הרבי. כאשר אותו חסיד הגיע חזרה הוא עשה זאת, וכאשר היהודי הבין שאחרי כל מה שעבר הרבי מבעלז חושב עליו ודורש בשלומו הוא פרץ בבכי ובסופו של דבר חזר בתשובה. לילדיו הוא כבר נתן חינוך יהודי טוב, והם הקימו משפחות מפוארות שהולכות בדרך התורה.

"לא ידח ממנו נדח"

זהו סיפור חשוב מאד לדור שלנו. הסיפור של אותו יהודי שירד מהדרך אחרי המלחמה הוא לא חד-פעמי – היו רבבות כאלה, מליונים, ובעצם זהו סיפור של דור שלם שהשאלה שלו היא איך הקב"ה אפשר לנאצים ימ"ש לבצע את זממם, לעשות חורבן שלא היה כמותו מאז חורבן בית המקדש ואולי עוד יותר; איך אפשר להאמין בקב"ה אחרי השואה?! הרבי אמר הרבה פעמים שלא מוצדק שהמסקנה מהשואה תהיה פגיעה באמונה או הפסקת שמירת תורה ומצוות, אבל 'בינינו לבין עצמנו' – האם זה באמת מופרך?! האם אי אפשר להבין (מבלי להסכים עמו) את מי שהאמונה שלו נפגעה בעקבות זוועות השואה?!

כאן יש דוגמה בה רבי אהרן מבעלז, ששרד בעצמו את השואה ואִבד אשה וילדים, מקרב יהודי שהתרחק בעקבות השואה – היהודי מרגיש שהרבי מבין אותו ודואג לו, ואפשר לומר שאפילו מצדיק אותו במדת מה, וכך הוא מתקרב. קצת קשה לכתוב זאת באופן נכון ומדויק, אבל בהחלט אפשר להגיד שהצדיקים ששרדו את השואה הם אלו שהיו מסוגלים להעמיד מחדש את היהדות – דווקא מתוך היכולת שלהם להבין ולהצדיק את הדור שאבד את אמונתו וירד מהדרך בעקבות השואה. כתוב ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[ו] – אחד הדברים שצדיק גוזר הוא שהוא פוסק שיהודי זכאי, הוא דן אותו לכף זכות ואז גם הקב"ה דן אותו לכף זכות. וכאשר הקב"ה גוזר להפך ודן את היהודי לכף חוב, אז בא הצדיק ומבטל את גזרת-קביעת הקב"ה (ומוסבר אצלנו[ז] ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" במדת הנצח ואילו "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[ח] במדת ההוד, כף זכות וכף חובה[ט], וד"ל). זו תודעה של "לא ידח ממנו נדח", שבסופו של דבר מקרבת גם את מי שהתרחק בעקבות זוועות השואה. החום של הצדיקים מתמודד עם כל הכפירה, לשון כפור, ומקרב בחזרה את היהודים.

לימוד זכות על הזונים מאחרי ה'

יהודי ש"שנה ופרש"[י], מאיזו סבה שלא תהיה (גם סבה שמתוך רחמי אמת אפשר 'להבין' אותה כנ"ל) הוא בגדר 'זונה' מאחרי ה' (דבר המתבטא במיוחד במזון שהוא אוכל ומוכר לאחרים, כשתי דרשות חז"ל[יא] ל"רחב הזונה"). למדנו לאחרונה, בקביעות שלנו בתנ"ך, את ספר הושע. הושע, כמו עוד נביאים, משתמש הרבה בדימוי של זנות לעם ישראל שזונה מאחרי ה'. מעניין ששרש זנה מופיע בתנ"ך 137 פעמים[יב] (בגימטריא נאוף[יג]) – הכי הרבה הופעות ישנן בספר יחזקאל, שם השרש חוזר 50 פעם (כנגד שער ה-נ של הבינה, פגם בידיעת האלקות), רובן ככולן כמשל להתרחקות עם ישראל מה', אבל הריכוז הכי גבוה (ביחס לאורך הספר) הוא בספר הושע, בו השרש חוזר 21 פעמים[יד].

אצל הושע זהו הסיפור הראשון, הנבואה הראשונה שלו[טו] ("הכל הולך אחר הפתיחה") – ה' מצוה עליו לשאת "אשת זנונים", שתוליד לו ילדי זנונים, ולאהוב אותה. חז"ל אומרים[טז] שהושע אמר לקב"ה שאם עם ישראל זונים מאחריו – שיעזוב אותם. זה לא מה שה' רוצה לשמוע, והוא אמר "מה אעשה לזקן זה?!" – זו לשון חז"ל – והעצה שישא אשת זנונים ויאהב אותה, ואז יראה עד כמה קשה להפרד ממנה. כנראה שזקנים שוכחים מהי אהבה[יז], וה' מטכס עצה שיזכרו את האהבה כדי שיחזרו ללמד זכות על עם ישראל – על מי שזנה והתרחק מה'.

והנה הדור שלנו הוא דור של "תינוקות שנשבו"[יח], כבר לא דור של "שנה ופרש" (עוד יותר סבה-הצדקה ללמד זכות על כל יהודי בדור שלנו, דור של עקבתא דעקבתא דמשיחא, וכלשון הרבי – "דור האחרון לגלות שהוא-הוא דור הראשון לגאולה"[יט]). בכל זאת, גם אנחנו למעשה נמצאים בדיוטא התחתונה, והלוואי שימצא איזה צדיק שידון אותנו לכף זכות וישלח לנו "חלה חמה"...

[גם בגור, האמרי אמת והבית ישראל, אלה צדיקים שנמלטו מהשואה ובני משפחות שלהם נרצחו וכו'.]

נכון. מי שמספר את הסיפוד הדגיש במיוחד את הלימוד ממנו איך הצדיקים משתפים פעולה – שבלי שהבית ישראל ורבי אהרן מבעלז נדברו ביניהם הם שתפו פעולה בלשלוח את החסיד כדי לעזור ליהודי המרוחק.

[גם הרבי, למרות מה שאמר, 'הבין' את התוצאות של השואה והשתמש בהן כלימוד זכות. יש שיחה ב"המלך במסיבו" על מלחמת ששת הימים, בה הרבי אומר שהרבי מקלויזנבורג אבד אשה ו-11 ילדים במחנות ולכן אין עליו קושיות.] חשוב לציין את הקשר ביניהם – דבר הבא לידי ביטוי בסמיכת התאריכים ג ו-ט תמוז ה'תשנ"ד...