1

בע"ה

שיעור סנהדרין (1)

ד' אלול ס"ח – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

איפה הכנר שלנו? נלמד ניגון חדש עד שיסדרו את ההגברה. היום זה חדש אלול. חדש אלול זה חדש של "אני לדודי ודודי לי", לכן כתוב בחסידות שזה החדש הכי מסוגל בשנה להתחתן. אז יש מי שהגיע לפרקו, צריך להתחתן בפועל ממש – שיהיה שידוך טוב בחדש הזה – אבל כל בחורי החמד שלנו צריכים להתחתן עם התורה. בן ישיבה עוד לפני שהוא מתחתן, מקים בית נאמן בישראל, קודם הוא צריך להתחתן עם התורה. ידוע שיש שתי בחינות בזה: שאנו, עם ישראל, החתן והתורה הכלה, "'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'", ויש בחינה שהתורה היא החתן ואנו הכלה. בכל אופן, החדש הזה – שלפי האריז"ל הוא גם חדש של עיר מקלט, שנכנסים לתוך הת"ת ומתייחדים עם התורה ונישאים לתורה, זה החדש המיוחד בו יש להתחתן, עם התורה ובבא הזמן כל אחד עם בת הזוג שלנו. יש לנו ניגון שתיכף נשיר, "אני לדודי ודודי לי", ומקוים שכולם מכירים, אבל בכל אופן, לכבוד השנה הזאת, לר"ח אלול בא לנו ניגון ל"אשר ברא ששון ושמחה" – נראה אם זוכרים את זה.

למדו את הניגון.

לחיים, לחיים! מזל טוב לחתונה עם התורה.

ניגנו "אני לדודי ודודי לי".

לחיים לחיים!

בזמן הזה מתחילים ללמוד מסכת סנהדרין. מן הסתם התחלתם מהתחלה – אולי בהמשך נתחיל שיעורים מהתחלה (שלחנו לצוות משהו שהוא הקדמה בכלל לסנהדרין) – אבל היום, ואולי גם בהמשך, נתמקד בפרק ז' (כל השביעין חביבין), פרק "ארבע מיתות". כשלומדים מסכת שבת אז גם נוהגים הרבה להתחיל מפרק ז', פרק "כלל גדול" בו מונים את ל"ט מלאכות, שזה עיקר דיני שבת. גם כאן אפשר לומר שעיקר הסנהדרין – עיקר החידוש שלהם – זה דיני נפשות. זה גם עיקר הענין של פרשתנו – "שֹפטים ושוטרים". ידוע שעל התחלת משנה תורה, בפרשת דברים, משה מצוה על שופטים – מה ההבדל בין השופטים של דברים לשופטים של פרשת שופטים? אחד ההסברים הוא שהשופטים של דברים זה בעיקר דיני ממונות (לא תגורו מפני איש, הדבר הקשה תביאו אלי), ואילו בפרשתנו – שהיא עיקר המצוה לדורות, ועיקר המצוה ששייכת לארץ ישראל (אז משה בדור המדבר וכאן זה כבר "בכל שעריך אשר הוי' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" – זה דיני נפשות, והזהר הקדוש אומר בפירוש שכאן מדובר בדיני נפשות, שהסנהדרין דן על החיים ועל המות. זה החידוש של סנהדרין בכלל. אחר כך יש מסכת מכות, שזה מלקות וגלות. הבבות זה ממונות כמובן, ומכות זה הורג בשגגה ודיני מלקות, אבל סנהדרין זה בעיקר נפשות. לכן הפרק העיקרי שבו זה הפרק הזה, אם כי כל הפרקים מהאמצע והלאה עוסקים בדיני נפשות – ארבע מיתות בית דין – אבל הפרק הזה הוא המרכז, לכן נקרא "ארבע מיתות בית דין" (אם כי יש תופעה מיוחדת שפותח "זו מצות הנסקלין" על מה שדובר בפרק הקודם, וכאן מתחיל מהנשרפים).

נקרא את המשנה הראשונה:

"משנה ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שריפה הרג וחנק רבי שמעון אומר שריפה סקילה חנק והרג זו מצות הנסקלין".

חוץ ממה שדברנו שחדש אלול זה עיקר מקלט – "אנה לידו ושמתי לך" ("מקום אשר ינוס שמה", "שמה" אותיות משה) – שבורחים אל התורה, והניגון היה על "אשר ברא ששון ושמחה". המלה העיקרית במשנה זה "ארבע", המלה הפותחת. המפרשים אומרים ש"ארבע" זה לאפוקי מיתה אחת שנמסרה למלכות – מיתת סיף – וארבע לבית דין. היחס הוא, כידוע, לפי הסימן "ואד יעלה מן הארץ" – יחס א-ד. יש הרג, שמשותף לשניהם אבל הוא לבדו נמסר מלכות, וכל הארבע נמסרו לבית דין. כבר נפתח עם איזה ווארט של נגלה. הפירוש של ר' ראובן מרגליות – שהרבי מאד העריך, והוא ת"ח גדול – ומה שיש לנו ממנו בש"ס זה בעיקר הביאורים על מסכת סנהדרין. כמה שיש פה בקיאות מופלאה, בכל אופן כשיש פה ושם איזה סברא צריך שניתן את הראש אם זה מתקבל על הדעת. כאן על ההתחלה מביא בשם מישהו מהאחרונים, ומסכים עמו ומאריך בכך, שיש לומר שארבע מיתות כאן זה אסמכתא לשיטת הרמב"ם שיש כאן ארבע מצוות – שכל אחת המיתות היא מצוה בפ"ע בתרי"ג מצוות התורה. בכללי הרמב"ם בתחלת סהמ"צ הרמב"ן חולק על זה, ואומר שאין למנות ארבע מיתות כארבע מצוות, אלא הכל בכלל מצוה אחת – "ובערת הרע מקרבך" (גם פסוק בפרשתנו – גם אסמכתא חשובה שהשופטים בפרשה זה בעיקר דיני נפשות). על פי פשט "ובערת הרע" זה עונש מות, אבל הרמב"ן סובר שזו גם המצוה היחידה (שבכלל יש ארבע מיתות שנמסרו לבית דין, ומיתה אחת שנמסרה למלכות, וכו'). שוב, הוא רוצה לדייק מה"מנינא" – זה שהתנא כאן כותב את המנין – שזה אסמכתא לרמב"ם. הרבה פעמים הגמרא שואלת למה יש מנין, אך כאן הגמ' לא שואלת בפירוש (נראה בסוגיא שאולי כאן יש איזה דיוק), אבל הוא כאן רוצה לומר שזה אסמכתא לדעת הרמב"ם. הסברא הזאת לא מתקבלת בכלל על דעתנו – לא שחולקים על הרמב"ם, אבל בכלל לא נראה להוכיח אותו מכאן. לרס"ג בספר המצוות שלו אין בכלל מצוה מיוחדת של מיתות שנמסרו לבית דין, רק יש לו חלק של עונשים – יש ח"י מצוות בתורה שהעונש עליהן סקילה, ו-י' שריפה, ו-ו' חנק ו-ב' הרג. כל עונש זה על העבירה המסוימת שלו, אבל אין מצוה על בית דין להרוג – רק עונשים על מצוות ל"ת שאדם עבר עליהן. כלומר, יש כאן בעצם שלש דעות לגבי מצות המיתה שבית דין צריך להרוג מישהו. לפי הרס"ג וסיעתו – זה לא מצוה בפני עצמה. יש עבירות שמגיע עליהם עונש כזה וכזה. לפי הרמב"ן וסיעתו יש מצוה אחת. לפי הרמב"ם וסיעתו יש ארבע מצוות נפרדות.

רק לגבי הנושא הזה, יש רמזים יפים: או שהמצוה להרוג זה 0 (שאין מצוה בכלל), או שזה 1 או שזה 4. מה המספר הבא בסדרה? 9, 16, 25. זה הסדרה הבסיסית ביותר של חזקת 2 – סדרה של ריבועים, n בריבוע. מה זה נותן לי שעשיתי את הסדרה הזאת? זה נקרא להפשיט את הנושא, מסביר לי מה קורה כאן בהפשטה. יש משהו במיתת בית דין שהוא n בריבוע. אם אני רוצה לייחד מספר אחד שמסמל את המספר ריבוע ודאי שאני נוקט ארבע – הריבוע המשמעותי הראשון (1 יכול להיות כל דבר), שגם נקרא על שם זה שהוא ריבוע (הוא מרובע בגלל שהוא ארבע ונקרא ארבע בגלל שהוא מרובע). המו"נ מקדיש הרבה פרקים של ספר הפילוסופיה שלו – שגם בנגלה הרוגאצ'ובר וסיעתו (אם יש סיעתו) בונים תלי תלים של הלכות לפי סברותיו – ושם כותב במפורש שהמספר הכי חשוב בתורה זה ארבע, גם מבחינה פנימית (איך שהוא תופס את פנימיות התורה) וגם בפועל, איך שזה משתקף בתורה. כלומר, המספר שהרמב"ם הכי אוהב זה 4, ופעם דברנו על זה באריכות (הרבי, למשל, הכי אוהב 3 וחזקותיו). יש לו כאן דוגמה חשובה ביותר של 'קדושת הארבע'. זה פלא שהוא לא כותב דבר הכי פשוט, שמתבקש וכל אחד מבין בעצמו, שחז"ל כינו את השם המפורש "שם בן ד" כי בנוי מארבע אותיות. כשמסביר את הענין של ארבע בפנימיות, לפי הפילוסופיה, גם מסביר הרבה מודלים שמיד אפשר להקביל לשם הוי' – הוא לא עושה את זה, את זה השאיר לנו. אז פה יש דוגמה, מהחשובות ביותר בתורה, של מבנה של ארבע. מה זה ריבוע? אם אני אומר שהעצם של ארבע זה ריבוע, 2 בריבוע, אז בעצם זה שנים שהם ארבע, בסוד "כי ביה הוי' צור עולמים", שבעצם זה י-ה, אבל מתוך ההתכללות שלהם נעשה שם הוי', בן ד אותיות. קודם יש 2, שני עולמים, ומתוך ההתכללות שלהם נעשה שם בן ד. יש סוגיות מפורשת של שנים שהן ארבע, אבל גם בארבע מיתות בית דין זה מתחלק לשתים – חמורות וקלות (ולכן יש שני בתי קברות) – כאשר בתוך כל אחת מהן יש מחלוקת ת"ק ור"ש מה יותר חמור ומה יותר קלות (בתוך יחידה אחת של חמורות או של קלות). ברור שיש כאן, קודם כל, שתי חלוקות – חמורות וקלות – ובכל חלוקה יש שתים. זה שכל, מודל, של שתים שהן ארבע. גם כאשר לא מפורש, תמיד במספר ארבע ראוי לחפש את השנים, את הריבוע. ריבוע זה שלמות, זה התכללות, לכן זה כל כך חביב על הרמב"ם. יש מפרשים שאומרים שריבוע – התכללות – זה סמל מובהק של צדק, "ושפטו את העם משפט צדק". הסמל במציאות או במחשבה של דבר צודק ונכון זה ריבוע, שהוא צודק ומיושר, מרובע למעליותא (היום אומרים שמישהו 'מרובע' לגריעותא, שלא יכול לצאת מהריבוע שלו).

[אז כשיושבים שלשה דינים יושבים שלשה ריבועים? תיכף נגיע לשלשה ריבועים]. יש בקבלה שם בן יב אותיות, שיוצא מהברכה המשולשת – ברכת כהנים – שבכל פס' שלה יש שם הוי' אחד. שלשת שמות הוי' זה יב אותיות – פשוט שלשה שמות הוי'. אם מצרפים את זה קצת אחרת, כותב אבולעפיא, זה מצטרף ל"היה והוה ויהיה". מה הקשר בין שלש לארבע? שיש שלש יחידות של ארבע, שלשה שמות הוי'. הדוגמה ההפוכה בתורה זה חשן – ארבעה טורי אבן של חשן המשפט, שבכל אחד שלש אבנים טובות. מהדוגמאות הכי יפות של הקבלה ל-יב אותיות זה השיר ששרנו קודם: "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה ואחוה שלום ורעות". עיקר מה שה' ברא זה "ששון ושמחה חתן וכלה" – זה ממש שם הוי', ששון בחכמה (זה יסוד אבא, "שש אנכי על אמרתך" – ברית מילה – שארוך ומסתיים ביסוד ז"א), שמחה זה "אם הבנים שמחה", חתן וכלה זה ברא וברתא, וה, הבן והבת שמתחתנים. כנראה לחתן ולכלה יש אור מקיף של או"א – כך צריך להיות – כאשר תוך כדי ה"ועזב את אביו ואת אמו" הוא לא עוזב לגמרי, אלא הם שורים עליו כששון ושמחה. זה דימוי והתבוננות יפה מאד, שאבא ואמא הם ששון ושמחה, כמו החופה שמקיפה את החתן והכלה. אחר כך יש פירוט של לשונות שמחה – לקח את ה-יה, ששון ושמחה, ופתח אותם להוי' שלם של לשונות. אחר כך "אהבה ואחוה שלום ורעות" – לקח את ה-וה של השם המקורי ופיתח אותו לסוד הוי', למה שבין חתן וכלה. זה כוונה חדשה לכהנים מה לחשוב בברכת כהנים (שיהיה להם את הכח לכוון את כל הברכות) – זה עיקר הברכה של בית המקדש, וכל מה שקשור לבית המקדש זה "פרו ורבו" (להתחתן, והפו"ר שיוצא מ"אהבה ואחוה שלום ורעות"). נתבונן בשתי המלים "אשר ברא" – זה כמעט נוטריקון ארבע (ארבא, אבל א זה פנימיות של ע בכל מקום) – אפשר לראות כאן נוטריקון סמוי של המלה ארבע. "בתלת זימני הוי חזקה" – חזקה של 4 ג"פ. אמרנו ש"ששון שמחה חתן כלה" זה שם הוי'. איך רואים גם בשני? גילה-רנה זה "אברהם יגל יצחק ירנן", זה י-ה במפורש. צריך לומר – ובשביל זה צריך להתבונן – שדיצה-חדוה זה ה-וה. הדיצה צריך להיות כנגד יעקב והחדוה כנגד דוד – תן לחכם ויחכם עוד. וגם בשלישי, עוד יותר ברור: אהבה זה ודאי אברהם, עוד הפעם. אחוה זה לשון איחוי וחיבור, אז אפשר לומר שהחיבור זה איזה מן צמצום או ריכוז של האהבה. כאן יותר ברור ה-וה – שלום-ורעות – שלום זה יסוד. כאן החידוש היפה – שאפשר להתבונן רק בזה – שרעות כאן זה מצד המלכות. רעות, חוץ מזה שלשון רֵע, זה לשון מלרע. שני רעים זה שני דברים שלכתחילה היו רעועים, קצת נפרדים, וצריך לחבר אותם. או, בסגנון אחר לפי הקבלה, הרעוע זה סוד הנסירה ואחר כך צריך לחבר אותם שזה הרעוּת. מהרע-השבור עושים רע, לשון חיבור. זה דווקא במלכות. במלכות "וימלך וימת וימת וימלך" זה המנגנון הזה של שבירה ותיקון, נסירה וחיבור והחזרת פנים בפנים. דווקא הרעות זה במלכות.

בזה סיימנו – אם כי יש הרבה פרטים שאפשר להשלים – לראות שיש כאן מטבע מובהק של חז"ל כנגד שם יב. אם נוסיף את הנוטריקון הסמוי הזה, ש"אשר ברא" רומז שעיקר הסוד זה ארבע. אם נחזור לעניננו, מסכת סנהדרין – ארבע מיתות בית דין. מה כל כך חשוב בעבודה שלנו ארבע מיתות בית דין? מתי חושבים על זה כל יום? בנוסח האריז"ל הזמן שרואים את זה בפירוש בסידור זה קשהעמ"ט, אבל מי שלומד בכתבי האריז"ל זה לא רק שם שצריך לקבל "אם פגמתי בק"ש וכו'" – אם פעם אחת לא קראתי ק"ש בזמן, ח"ו, מה מגיע לו, לגוי הזה, סקילה. אגב, זה לא רק בדיחה. נאמר עוד משהו: בזהר יוצא מפורש שפרשת שופטים זה ארבע מיתות בית דין. כי אחרי המשפט שופטים זה המקום היחיד שמונה ומסביר ארבע מיתות בית דין, וחידוש נפלא שמסדר אותם לפי שיטת רבי שמעון במשנה – הראשון ששם לב לזה הוא הרמ"ז – כראוי שיהיה בספר הזהר, שכתב רבי שמעון. בכל אופן, יש פה משהו יפה ביותר – שהמקום היחיד שמפורשות ארבע מיתות בית דין בזהר זה בריש פרשת שופטים. מה שחשוב כאן, כותב בפירוש על כל אחד כשמתחיל להסביר על מה זה: "הרג למאן? לס"מ..." וכך כותב בפתיחת כל אחד. שימו לב, בתחלת הסוגיא בגמרא – עוד לפני שהוא מדבר בגמרא מהארבע מיתות הוא פותח משבע סמנין שמעבירים את הכתם. רש"י בעצמו צריך לפרש באריכות יתר, יחסית, מה פירוש המלה סם. כל הסוגיא כאן מתחילה מהמלה סם, ורק אחרי שמסביר את הסוד של הסמים הוא מקשר את זה לארבע מיתות בית דין. בכל אופן, הזהר אומר שכל המיתות זה לאותו ס"מ. אבל בכל אופן, אם פגמתי בקריאת שמע אז מגיע ברוחניות סקילה – כך האריז"ל אומר. ואם בתפלין שריפה, ואם בציצית אז הרג ואם בתפלה אז חנק. בסידור שלנו רואים את זה רק בקריאת שמע על המטה. אבל מי שלומד את זה בכתבי האריז"ל אז בכל קריאת שמע – גם בבקר – אז צריכים למסור את הנפש ב"אחד", וכשמאריכים ב-ד של אחד יש כוונה של קבלת ד מיתות בית דין, זה חלק מהמסירות נפש. בנעילה של יום כיפור על איזה אחד מה-ד מתכוונים במיוחד לפי השל"ה הק' (כמו שכתוב במחזור) – שריפה. מי קרא הבקר את צעטל קטן? (אף אחד, אנחנו חב"דניקים – כנראה לא צריך, זה התקדמות. גם נסיגה וגם התקדמות). מי שלא קרא, ההצדקה היחידה לכך זה בגלל שזה חרוט אצלו במח ולא צריך לקרוא, ושמה כתוב שכל הזמן – במיוחד כשבאה לאדם איזה תאוה – צריך לחשוב שהוא פשוט נשרף על קידוש ה'. אז גם כן, יש משהו מיוחד – גם מכאן וגם מנעילה – שבמדה מסוימת המיתה הכללית של מסירות נפש זה שריפה (כמו קרבן). זה קצת אסמכתא לרשב"י. בכל אופן, זה שמכוונים זאת ב"אחד" או ב-ד רבתי של אחד, אז יש פה שתי הסברות של הרמב"ם והרמב"ן – שזה מצוה אחת, כי אומרים "אחד", אבל במיוחד ב-ד של אחד זה נותן מקום לומר שיש כאן ד מיתות. זה שכתוב בספר יצירה "לפני אחד מה אתה סופר", וגם מכוונים זאת, אחד זה גם אפס – זה שיטת הרס"ג.

נחזור לענין: הוא אומר שיש במנינא של "ארבע מיתות נמסרו לבית דין" איזה רמז לשיטת הרמב"ם, ואמרנו שזה לא מתקבל על דעתנו. נאמר סיבה פשוטה למה לא. בכל הששה סדרי משנה המלה "נמסרו" – לא ראיתי מי שמדייק במלה "נמסרו", לשון מיוחדת (אומרת שלשמים יש הרבה מיתות, אבל זה נמסר לבית דין) – יש רק עוד פעם אחת, "דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין". רק פעמיים בתורה "נמסרו" – "ארבע מיתות נמסרו לבית דין" וההיפוך-המשלים "על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין", היינו מיתות בידי שמים שלא נמסרו בבית דין. איך ה' מקיים מיתה זאת? יש לו אין סוף דרכים (ביחזקאל יש "ארבעת שפטי הרעים" – כנראה גם הקב"ה מצמצם את עצמו לדפוס שקבע ובחר בתורה, "אנא נפשאי כתבית יהבית", בסדר של ארבע ושם בן ד). גימטריא = ארבע. סתם גימטריא, זה ארבע (כל מיתות בית דין זה על פגם בגימטריא). שוב, מעצם המלה "נמסרו" לא משמע כלל שמדובר במספר מצוות, אלא במיתות שנמסרו לבית דין. אדרבא, הלשון "נמסרו" הכי משמע כמו הרס"ג, שזה לא מצוה (או לכל הפחות כמו הרמב"ן).

היות שהמספר ארבע כל כך חשוב לנו, גם להמשך, נשאל שאלת בקיאות: כמה פרקים במשנה פותחים בארבע (גם נוגע להלכה, תחלת הפרק, שהרי יש "הרי את מקודשת לי על מנת שאני יודע פרק אחד")? "ארבעה ראשי שנים", "ארבעה אבות נזיקין", "ארבעה שומרים", "ארבע מיתות" (אם היו רק ארבעה גם היה נחמד, אבל יש שבע – כמו שכאן הגמרא פותחת בשבע, וזה גם פרק שביעי, במשנה שמתחילה "ארבע"), "ארבעה אחים" (ביבמות), "ארבעה מחוסרי כפרה", "ארבעה נדרים" (בזרעים וטהרות אין אפילו אחד). כדרכנו נעשה מזה סדר. דרך אגב, הסוגיא הראשונה בגמרא זה סוגיא של סדר – האם כאשר יש מנין הסדר הוא מדויק, יש בו הגיון של חומרה לעומת קולא, או שהסדר הוא לאו-דווקא, האם אפשר לדייק את הסדר או שאי אפשר לדייק את הסדר. זה הסוגיא העיקרית בכל הש"ס של חשיבות של סדר. זה גם משהו מאד יסודי הסוגיא כאן. נעשה סדר של שבעה פרקים שמתחילים עם 4 (שאגב, כולם לשון זכר – "ארבעה" – חוץ מ"ארבע מיתות"). לפני שנתקדם נשאל עוד משהו – האם יש מסכת שמתחילה ב-4? מכל השבעה שאמרנו שנים פותחים מסכת, ר"ה וב"ק. יש סדר אחד שמתחיל ב-4 – נזיקין. סדר 1, 2 מסכתות, ו-7 פרקים. זה עוד סדרה: 1, 2, 7 (= 10, העשירי יהיה קדש), שהבסיס שלה הוא גם כן 4. הסדר שמתחיל ב-4, נזיקין, הוא הסדר הרביעי. בסדר זרעים 0 פרקים של 4, בסדר מועד יש 1 (ראשי שנים), בנשים יש 2 (אחים, נדרים) בסדר נזיקין 3 (אבות נזיקין, מיתות, שומרים), בקדשים 1 (מחוסרי כפרה), בטהרות 0. הסדר לכאורה הוא לפי סדר המשניות, אם רוצים להקביל לשבעת ימי הבנין – הסדר הפשוט של 7. "ארבעה ראשי שנים" זה חסד – ר"ה זה חידוש, גילוי אור חדש, ויחסית למדות ר"ה של המדות זה החסד, "ראשון לציון". הנושא של "ארבעה אחים" – כאן דוגמה מצוינת שתמיד מתחלק לשנים ושנים, שנים נשואים לשתי אחיות ושנים אחרים – זה שנים נשואים לשתי אחיות ומתו וכו', ולדעת כולם לכתחילה חולצות ולא מתייבמות (ודיעבד מחולקת ב"ש וב"ה). זה גבורה – כל מסכת יבמות זה קצת הרבה גבורה, כי הכל מדובר על מי שמת צעיר ללא בנים. כאן זה שני אחים שמתו בלי ילדים, זוגות צעירים על פי פשט. איך מתו? מן הסתם במלחמה או משהו [או בארבע מיתות...; נחזור למה שהתחלנו: היות שעכשיו צריך לחשוב על חתונות, אז התיקון של מי שחייב סקילה זה ששון, מי שחייב שרפה זה שמחה, מי שחייב הרג תיקונו שיהיה חתן (לחדש את החתן שבו), והתיקון של חנק זה הכלה (כנראה שהחתן מעדיף הרג והכלה מעדיף חנק, אם שואלים איזה מיתה רוצים)]. "ארבעה נדרים" זה תפארת – נדר זה יסוד אמא שמתלבש בתפארת ז"א. "ארבע אבות נזיקין" – הסדר הרביעי, הוא גם הפרק הרביעי בספירות – כנגד נצח, שכללות סדר נזיקין הוא בנצח. הכל היה כדי להגיע אלינו – ארבע מיתות זה "איהי בהוד". יבמות בגבורה כי הנושא שלו הוא היפך החיים. הענף של ארבעה אחים זה ארבע מיתות בית דין (אני למדתי עליהם יותר זכות, שמתו בגבורת המלחמה). אבל ענף הגבורה זה ההוד, וההוד זה ארבע מיתות שנמסרו לבית דין. ארבעה שומרים זה שומר הברית – יסוד. השומרים צריכים להשבע – כתוב ששבועה זה בז"א, או יסוד ז"א, קיומא (תחת הנדר שבתפארת). ארבעה מחוסרי כפרה – להיות מחוסר כפרה זה כנראה נושא של מלכות. אז עשינו סדר לפי הסדר של שבעת הפרקים בש"ס.

עוד דבר של ארבע: הפרשה היא שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אז יש מדייקים שמיעוט רבים שנים, ומדובר בשני שופטים ושני שוטרים. זה דבר שכתוב בספרים, וזו דוגמה מצוינת של "שנים שהם ארבע". ואיך בספרי הקבלה מקבילים אותם לשם הוי'? אומרים שהשופטים זה הזכרים, י-ו, והשוטרים הנקבות, ה-ה. מה השכל כאן? כמו שאנחנו אומרים בבקר ב"ברוך שאמר" – "ברוך אומר ועושה", ובזהר כתוב "אבא אומר ואמא עושה". לעניננו, אבא הוא השופט האומר מה לעשות, אבל הזרוע המבצעת זה אמא. זה היחס בין השופט לבין השוטר. מסבירים שאותו יחס ממש זה בין ז"א למלכות – החתן אומר והכלה עושה. זאת אומרת שיוצא מכאן ציור מאד מענין שנשים, אמא תתאה או אמא עילאה, זה השוטרים במשפחה, והזכרים הם השופטים (כך לפי הפירוש הזה – הנשים יכולות לחלוק על ההסבר הזה, אבל כך כתוב בספרים). ידוע החידוש של הרבי שמתפללים רק "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה", בלי שוטרים. הרבי אומר שלע"ל לא צריך שוטרים – רק שופטים ויועצים. בין שופט ליועץ – כל רבי הוא גם וגם – ששופט אומר דעת תורה ויועץ מתלבש בלבושי המתברר ומייעץ, נותן עצה ההוגנת לו (זה גם יוצא מהגמרא שלנו בהתחלה – נותנים לו עצה ההוגנת לו). השופט מגלה מהי דעת תורה, ותיקון העולם שברגע שישמעו מה אומרת התורה יעשו. עד כאן הווארט של הרבי, אבל כתוב בתורה "שופטים ושוטרים" והתורה היא נצחית. אז מה מתבקש לומר? זה הנחמה או הפיצוי של מה שאמרנו קודם – שמי שקודם, בעולם הזה, היה שוטר, הוא זוכה לע"ל להיות יועץ. עדיין צריך את השופט, מי שאומר את הפסק – מי שיודע את ההלכה ויכול לפסוק (בפרט אם שנים רבים צריך להעמיק בהלכה עד שפוסק "פלוני את זכאי, פלוני אתה חייב") – אבל מי שיכול לתת את העצה זה דווקא אותו אחד שהיה שוטר. בכללי החינוך וההדרכה אומר שמחנך טוב – מחנך זה כמו יועץ – צריך להכיר גם את מהות המחונך וגם את המצב שלו. שני דברים ביועץ – להכיר מהות הנשמה והמצב בו נתון. יש כל מיני גורמים שמשפיעים על האדם לפי מצבו המשפחתי, הכלכלי וכו'. בלי להכיר מהות ומצב אי אפשר לעזור. ככלל אומרים שלהכיר את המהות זה כמו פסיכולוג ולהכיר את המצב זה כמו עובדת סוציאלית (לשון נקבה דווקא, כי זה יותר מתאים לאשה). אבל בסך הכל, שני הדברים הללו – כל ענין היעוץ, גם אצל המשיח ("פלא יועץ") – זה הפן הנשי שלו. השופט, האובייקטיבי, זה הפן הזכרי, והיועץ, הסובייקטיבי, זה הפן הנשי. האבא אומר מה צריך לעשות והאמא נותנת עצה איך להסתדר עם האבא. קודם היתה שוטרת כדי לבצע מה שהאבא אמר, אבל היות שזה עובד רק כשיש רצון טוב – כמו לע"ל, שיש רצון טוב – צריך להתחשב באדם, ילד או מבוגר. מהות ומצב זה כמו זכר ונקבה בתוך היועץ, אבל שניהם ב"פלא יועץ". זה שהמשיח נקרא פלא-יועץ זה הפן הנשי שלו, מה שקודם היה שוטר – מי שאחראי על המציאות, שתשקף את הדעת תורה. אם יש רק שופטים ואין שוטרים יש תיאוריה ואין פרקטיקה. מה שמענין את האשה שהדברים יהיו בפועל, תכל'ס. לכן היום, גם ה' עילאה וגם ה' תתאה זה שוטרים (מיעוט רבים שנים), אבל לע"ל – שכבר מתחיל – זה יועצים. כל זה היה להסביר למה בקורס הפסיכולוגיה יש רק נשים... בשוטר יש דינים, אבל התיקון שזה יהפוך להיות יועץ טוב – פלא יועץ. "איש היה בארץ עוץ איוב שמו והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע", איוב = חוה, זה תיקון חוה, זה השרש שלו. יש בחז"ל ש"עוץ זה איוב" – לא רק שם ארצו אלא שמו עצמו. כל התכונות זה תכונות של אשה יראת אלהים.

הסבה שהגענו לפרק זה היא לא כל מה שאמרנו, אלא כי בפרק זה יש את ז' מצוות בני נח. הכי נוגע לבית דין זה נפשות, אבל פחות אקטואלי היום כי לא נוהגים. מה הכי אקטואלי? צריך לדעת, כי צריך ללמוד אליבא דהלכתא (זה דווקא לימוד חסידי, כמפורש בהקדמת שו"ע אדה"ז). אם חושבים לרגע מה ה"אליבא דהלכתא" הכי חשוב בכל המסכת הזאת, ברור שבדור שלנו העיקר זה הנושא כאן של שבע מצוות בני נח (מזה אפשר להגיע גם למלכים). זה היחס בין עם ישראל לגוים – החובה עלינו לחנך-לכפות את הגוים למצוות, זה תיקון עולם, ובזכות זה נגיע גם למלך. חשוב שכל מי שלומד או מלמד את המסכת ידע שזה הנושא הכי עיקרי, והוא נמצא בפרק ז' (זה השבע הכי חשוב, בדורנו, בתוך הפרק השביעי). לכן אמרנו גם שהגמרא כאן מתחילה עם המספר שבע. מה הקשר בין ארבע מיתות לשבע מצוות בני נח? אם מקיים אותם יפי, ואם לא מגיעה לו מיתה. למי מיתה? לס"מ. כמו שהזהר שואל "נפש כי תחטא – תווהא", איך יתכן שיהודי יחטא? כל שכן, איך יתכן שיהיה חייב מיתה? רק כי התלבש בו דיבוק של גוי. מה זה "ובערת הרע מקרבך"? יש רע בעם ישראל? עם ישראל זה טוב, "היטיבה הוי' לטובים", עם ישראל טובים בעצם, אז "ובערת הרע מקרבך" זה הקליפה שנדבקה מהגוים (יש מי שיאמר ערב רב, אבל כבר הארכנו בזה אצל יוסף הצדיק), זה "שדין נוכראין". כל תאוה זה שד, תאות היתר זה שדין יהודאין ותאות איסור זה שדין נוכראין. הקדמנו זאת שזו הסיבה שהגענו לפרק זו, כאשר סוגית שבע המצוות היא ארוכה ולא פשוטה. זה עיקר הנושא של השנה בישיבה. לכן מתחילים מפרק זה, פרק "ארבע מיתות", וכנראה שאם זה בתוכו כל מה שכתוב בפרק נוגע לסוגיא זו. אין הכי נמי, כמו שאמרו קודם, כל מלכות ישראל אצלנו יוצאת מפרק שני – שלש מצוות (כבר יש שלשה כרכים, ואפשר עוד בלי סוף) – אבל הנושא האקטואלי היום זה שבע מצוות בני נח.

נתחיל לקרוא את הגמרא בפנים:

גמרא אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא כל מקום ששנו חכמים דרך מניין אין מוקדם ומאוחר [יש לנו מאמר ש"אין מוקדם ומאוחר" זה עבודת התשובה, וכשיש זה עבודת הצדיקים, אז לפי זה כל המאמרים חוץ מאחד הם עבודת התשובה] חוץ משבעה סמנין [רש"י אומר שסם לא לשון בשם (כמו "קח לך סמים") ולא לשון מרפא אלא "כל דבר הצריך לתיקון חברו" (וזה הפירוש הבסיסי של סם), זה פנינה שמאד חשובה לנו. זה כן קצת כמו מרפא, כי זה לתקן, אבל זה לאו דווקא מרפא אלא דבר הצריך לתיקון חברו. אז אם צריך למשל לעשות 'מבצעים' – איזה תיקון למישהו, ואפשר לומר שזה גם תיקון לעצמי – אז בשביל לעשות תיקון צריך סמים.] דתנן שבעה סמנין מעבירין על הכתם [כדי לדעת אם זה דם או צבע, ותוס' מחדש שאפילו אם יודעים שזה דם ודאי ואחרי הבדיקות זה לא עובר יש לו דין של צבע ואינו מטמא, אף שסתם כך דם נדה מטמא גם לח וגם יבש, אבל אם לא עובר אחרי שבעת הסמנים (צ"ע אם זה רק הלאה לא מטמא, מה שנשאר, או גם למפרע – לפחות מתחלת הבדיקה). החידוש של תוס' מזכיר מה שכתוב, גם לגבי דם, ש"שחור אדום הוא אלא שלקה". שחור שלקה עדיין דם, אבל כאן אחרי שנשאר הוא כבר לא דם. קצת אחרת: חמץ אסור במשהו בפסח, אבל ודאי יש מדת פירור (למולקלות או משהו) שזה כבר לא חמץ. דברנו על זה פעם באריכות. מה הרעיון? שכל דבר אסור בבסיס שלו הוא מותר, אסור ורע וטומאה זה לבוש ולא עצם. גם אם אתה יודע שזה דם, וזה לא ירד, זה כבר לא דם אלא צבע] רוק תפל ומי גריסין ומי רגלים ונתר ובורית קמוליא (ואשלך) [ואשלג] וקתני סיפא העבירן שלא כסידרן או שהעבירן שבעתן כאחד לא עשה ולא כלום רב פפא סבא משמיה דרב אמר אף ארבע מיתות מדקא מפליג רבי שמעון שמע מינה דוקא קתני ואידך בפלוגתא לא קא מיירי [אבל המשנה שלנו גם לפי סדר, אז היא גם עבודת צדיק. אם החייב מיתה עושה תשובה זה עוזר לו? לא בעולם הזה, דנים אותו לפי מדת הצדיק (או הרשע) שלו] רב פפא אמר אף סדר יומא דתנן כל מעשה יום הכפורים האמורים על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום ואידך ההוא חומרא בעלמא רב הונא בריה דרב יהושע אמר אף סדר תמיד דקתני עלה זהו סדר תמיד [בתוס': "תימה דלא קאמר אף סדר ברכות דתנן בפרק בתרא דר"ה (ד' לב.) סדר ברכות אבות וגבורות וקדושת השם עוד תנן התם (ד' לג:) סדר תקיעות ג'". במרגליות הים מביא תירוץ יפה מר"י ענגיל, שאנחנו מאד אוהבים, שמוכיח שגם ברכות וגם תקיעות זה דבר אחד, ואז זה לא סדר של כמה דברים אלא דבר אחד, ואז אם יתחלף בתוך עצמו לא קרה שום דבר (לא לגמרי ברור, כי אפשר לומר גם הפוך – שבדבר אחד חייב להיות דווקא כך, כי אחרת לא קיים, אך עכ"פ זה דבר אחד ולא שלשה). זה סברא יפה מאד. זה יהיה מאד חשוב לנו כאשר נעשה סדר מכל המובא כאן. יש מי שרוצה לומר על תוס' שהדיוק הוא "סדר..." לעומת "זהו סדר...". זה גם תירוץ יפה, אבל התירוץ של ר"י ענגיל יותר עמוק.] ואידך ההוא למצוה בעלמא ולאפוקי ממצות חליצה דתנן מצות חליצה בא הוא ויבמתו לפני בית דין היו נותנין לו עצה ההוגנת לו [זה מה שאמרנו שהשופט הוא גם יועץ. ומה העצה? אומר רש"י: "שאם היה הוא זקן והיא ילדה, הוא ילד והיא זקינה, אומרין לו כלך אצל שכמותך ולא תכניס קטטה לתוך ביתך". כל רב צריך להיות יועץ נישואין, והווארט כאן שמעדיף נישואי מציאת חן על נישואי נשיאת חן. השופט הוא בן תורה, "תורה מן השמים", אז העצה שלו זה נישואי יום כיפור – שידוך מן השמים – ולא נישואי ט"ו באב. כששונים אתה רוצה שהשונות תתבטא כהשלמה, אבל בדרך כלל – במיוחד אצל מי שרואה מלמעלה – השונות מתבטאת כקטטה. קטטה זה לשון קטנות מוחין. אם באמת יש קטנות מוחין השונות זה לא כדאי, כי תתבטא כקטטה, אבל אם היו זקן וילדה עם גדלות מוחין זה היה טוב. אין גדלות מוחין יותר מנשיאת הפכים. דוגמה לזקנה וילד – יוכבד ועמרם, ילד עם זקנה (צריך לחקור כמה הפרש ביניהם) – כ"כ גדלות מוחין שגם לקח דודתו. עוד הבדל: יבום זה לא בחירת לבו, אלא מה שהתורה מקנה לו כשהוא בקטנות מוחין. אם לא היתה אפשרות חליצה הייתי אומר שזה מזלו, אבל לכן התורה נותנת חליצה. צריך לומר בפנימיות מצות יבום – אולי זה הכי פנימי – זה שהתורה נותנת שתי אפשרויות זה בחינה אם בגדלות או בקטנות. לכתחילה יבום ודיעבד חליצה, אבל היום זה הפוך למעשה, כי אנו בקטנות מוחין. כל הסיטואציה של יבום זה מצב של קטנות – אם כולם היו בגדלות זה לא היה קורה (כמו שרואים אצל ער ואונן ותמר ויהודה וכו')] שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו [היועץ לא צריך לחכות שיבואו אליו, אלא לקרוא לו, ואז לומדים מ"ודברו אליו". על פי פשט הם כבר באו לבית דין, אז מה זה "וקראו לו"? צריך איזה אתערותא דלתתא, אבל אחר כך צריכים לקרוא. איך הם הגיעו זה סיפור אחר, אבל עכשיו הם כאן ואז צריך "וקראו לו זקני עירו". צריך להיות זקני עירו, כאלו שמכירים – מאותה עדה וכו' – שיש להם קירוב מצד העדה או הקהילה (הגבלה לאותה עדה ודאי לא ראוי היום, אז צריך לומר שזה נשמות דומות – כמו שמדברים הרבה פעמים לגבי פגישות עם בן ובת – שהסימן הכי מובהק זה אם מתעוררים ומתפעלים מאותם דברים, "עירו" לשון התעוררות, כמו שדורשים "עיר וקדיש מן שמיא נחת" – ההתעוררות זה המזג (לכן פעם גם לא התחתנו בין עדות, כי המזג שונה, כפי שכותב ר' גרשון מקיטוב). אם מה שמחמם אותו מקרר אותה ומה שמחמם אותה מקרר אותו – יש פה בעיה. גם היועצים צריכים לשדר על אותו סוג מזג. אז "ודברו אליו", אל שרש הנשמה שלו, כמו שכתוב בקונטרס כללי החינוך וההדרכה, מכירים מהותו ומצבו ואז יכולים לדבר אליו] והיא אומרת מאן יבמי וגו' [מאן = לא אבה יבמי. יבם = בן, להקים בן לאחיו] והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלשון הקדש היו אומרין ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו וירקה בפניו רוק הנראה לדיינין וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש וגו' ונקרא שמו בישראל וגו' ואמר רב יהודה מצות חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה [חמשה דברים לפי הסדר בתורה, שנים כתובים כל אחד בפסוק זה אחר זה והשלשה הבאים בפסוק אחד. הוא עושה דבר אחד בלבד, והיא ארבעה דברים – יחס אד. בסדר חליצה היא האקטיבית הוא הפסיבי, היא הגבר והוא סתם סמרטוט. הוא רק אומר 'אין לי כח' – זו המצוה היחידה שה' אומר משהו אבל אתה יכול להגיד "אין לי כח" (בדרך כלל האשה אומרת אין לי כח, אבל כאן היא לגמרי אקטיבית – קודם תובעת, לוקחת לו את הנעל, יורקת, ושוב צועקת). יוצא שמצות יבום זה כאשר הוא הגבר והיא האשה, וחליצה זה כאשר הפוך – היא הגבר והוא האשה. איך זה עוד בא לידי ביטוי? אם הוא מייבם היא לא יכולה להתנגד – הדוגמה הכי קיצונית שאין לאשה דעה בכלל, היא הכי פאסיבית. יש לו מצוה להקים זרע לאחיו שנפטר ולה אין דעה – קיצוני שהוא אקטיבי והיא פאסיבית. בחליצה זה הפוך. לפי זה מחליטים. הארכנו בזה יותר מבאחרים, כי כאשר הסדר את הסוגיה נראה שחליצה זה כנגד ספירת היסוד, תיקון הברית, בחינת "עוד יוסף חי"] והוינן בה מאי קא משמע לן מתניתין היא הא קא משמע לן מצוה הכי ואי אפיך לית לן בה [כאן יוצא שהמלה מצוה אומר שזה לכתחילה בלבד, אז שלה' לא יהיו שום טענות – כל המצוות זה דיעבד. עיקר הקפידא זה לא של המלך שלא עשו הוראותיו, אלא שמצוה זה לשון צוותא – עבד מלך מלך – ואם לא עשית את המצוה פספסת את הנישואין עם רבש"ע] תניא נמי הכי בין שהקדים חליצה לרקיקה או רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי [צריך לסדר את חמשת הדברים: קוראת וקורא חולצת ורוקקת וקוראה. היחידה המובהקת בסוף – חולצת, רוקקת וקוראה. חולצת-רוקקת-מפרסמת. הפרסום זה המלכות. ברור שבסוף היום מה שנשאר ועושה רושם זה הרקיקה – זה מה שעשה את היום. (בשנה הראשונה הרבי עשה נסיונות לבקר את גדולי הצדיקים – לעשות קירוב דעת – ובקר גם את ר' יואליש, שהיה לו יארצייט לפני שבוע. אחר כך היתה מחלוקת גדולה, אבל אז ר' יואליש החזיק מהרבי – גער בגבאים שזלזלו בו כאברך צעיר. היה אצל ר' יואליש שטיחים יוקרתיים על הרצפה, אז כל העינים של כל הקהל היו רק לראות אם הרבי יורק בעלינו לשבח, והוא ירק. כל השנים בשכם עשיתי כל מיני דברים כדי לא להמאס, ואחד הדברים היה שהצנעתי את הרקיקה כמה שיותר. עכשיו כבר לא אכפת לי – אחרי עשרים שנה אולי כבר יש עוד כמה חוץ ממני. בכל אופן, רקיקה עושה רושם). כאן הוא הגבר והוא האשה, הוא לא מוכן לשאת אותה ולתת לה זרע – הרקיקה זה היסוד. חליצת נעל זה כמו להגיד שאין לך רגלים, אין  לך עמידה. אגב, יש דיוק בפסוק – צריך לחפש היכן דורשים את זה – שאצלו כתוב "ועמד ואמר". הוא עומד ודוחק את הנעל, והיא בגבורה חולצת (העמידה זה הרגלים צריך להעמיד אותו, כנראה אין לו עמידה). החליצה זה ההוד (רגל ימין שלו זה השמאל שלה). שתי הרגלים זה נו"ה – "ועמד ואמר" זה הנצח, ומה שהיא חולצת את הנעל זה ההוד. החליצה זה כי הוא לא מוכן להודות באחריות שלו להקים זרע לאחיו, ועל שם פעולה זו נקראת כל המצוה חליצה. זה שכתוב שהסדר לא משנה, לגבי מה כתוב? רק לגבי חליצה-רקיקה. זה צדיק-תמים, הרבה פעמים היסוד וההוד יכולים להתחלף, כמו "נח איש צדיק תמים", שיסוד בא לפני הוד. לפי זה "מאן יבמי" זה תפארת. מה חסר? חסד וגבורה, חסדים מכוסים בלשון הקבלה. מצות חליצה זה רק ה' תחתונות, ומה עם ה-ב' הראשונות? זה מצות יבום. זה שהאח מת זה גבורה, זה שמיבם זה החסד, וזה שיש ברא-בוכרא על שם אחיו המת זה התפארת, השליש העליון שלה. היא אומרת "מאן להקים זרע" – כתוב שזרע זה מתנת התפארת, כמו שמכוונים בברכות לזוג בחתונה – הוא לא ב"עץ החיים" אלא ב"עץ הדעת", ממאן מתוך האגו שלו, שני השליש התחתונים. איך יודעים שיבום זה תיקון האגו, כי הסירוב זה בגלל "כי לא לו יהיה הזרע" – זה עץ הדעת, בא מהרגשת אני. יבום זה גם מוצנע, בלי בית דין, וחליצה זה מגולה, בפהרסיא. אז יצא לנו 'בקשיש' כל סדר יבום וחליצה לפי מבנה הספירות] ולאפוקי מהא דתנן כהן גדול משמש בשמונה כלים והדיוט בארבעה [גם דוג' פנטסטית של שם יב, שמתחלק לשלש רביעיות, שהרי גם בגדי לבן של כה"ג שונים משל הדיוט. לפעמים שלם יותר מחצי ולפעמים חצי יותר משלם. אפשר לומר שה-י"ב כאן זה ד' מיוחדים של יו"כ ו-ח' של כה"ג שכוללים בתוכם ד' של כהן הדיוט] בכתונת במכנסים במצנפת ואבנט מוסיף עליהן כהן גדול חושן ואפוד ומעיל וציץ ותניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים שנאמר ומכנסי בד יהיו על בשרו ותנא מאי טעמא אקדמיה לכתונת משום דאקדמיה קרא וקרא מאי טעמא אקדמיה משום דמכסיא כולה גופיה עדיפא ליה [הוא בגד יותר כולל]:

עד כאן הסוגיא הראשונה. צריך לומר שכל מה שיש בפרק כלול בטעימה הראשונה הזאת, במנה הראשונה. כמה דברים יש כאן? ששה: ארבע מיתות, שבעה סמנין, סדר יום כיפור, סדר התמיד, חליצה, בגדי כהונה. ביניהם שנים זה סדר דווקא (ביום כיפור זה לא בגלל החשיבות אלא "חומרא בעלמא"). היחיד שמדויק בגלל החשיבות ואין מחלוקת זה שבעה סמנין. נסיים בזה שמהששה האלה צריך ג"כ לעשות פרצוף של ו"ק. זה לא לפי הסדר, וצריך קצת הבנה. כמו שאמרנו, שכל פעם שרוצים לסדר משהו צריך קודם לזהות אחד כמפתח. היות שהעיקר כאן זה בסוגיא זה שבעה סמנין – זה כל הדין של רב סחורא – דיני כתמים שייך להוד. שם צבע כתום, ועל כתם כתוב "הודי נהפך עלי למשחית". המבחן אם זה עובר או לא עובר זה איזה תיקון או מבחן של ספירת ההוד. זה שמישהו חשב שהיות שזה כתמים ונדה זה יסוד, זה שייך למה שאמרנו לפני רגע שהוד ויסוד קשורים ומתחלפים, אבל תכל'ס ברור שזה הוד – המושג דם נדה זה הוד. רוצים לדעת אם זה דם או צבע. כל הדם זה בשמאל, מקור הדם זה באמא – "אודם שבו.." – וגם בחכמת הצבע, מי ששמע או זוכר, אז מבין שלשת ממדי הצבע, בהירות-צבע-עצמה, והצבע זה בינה-אמא. לכן צבע סתם בתורה זה אדום. מתחילים מהוד, "מודה אני". מה עוד ברור? ארבע מיתות – גבורה. עיקר תפקיד בית דין – גבורה – זה דיני נפשות. יפה שהמשנה על מיתות והגמרא התחלה משבעה סמנים, ואז שאלה למה לא נאמרו ארבע מיתות – זה גבורה והתפשטותה להוד. בגדי כהונה בתפארת – "לכבוד ולתפארת". איך זה ימתיק את הקדמת הכתונת לפני המכנסיים? כי הכתנת מכסה את כל הגוף, ו"תפארת גופא" (מכנסים זה רק נה"י). אמרנו שחליצה זה יסוד – יבום או חליצה, להתחתן או לא. מה זה מוסיף? אף שהמצוה נקראת על שם החליצה, עיקר הרושם זה הרקיקה – בחינת יסוד שביסוד (צריך לחשוב למה ר' אייזיק אוהב את הרקיקה, שזה היארצייט שלו). נשארו תמיד ויום כיפור – הצד השוה שלהם שעבודות במקדש. אני חושב שתמיד זה חסד ויו"כ זה נצח. יום כיפור זה "יומא", ושמה הסדר בקפידא, אבל לא בגלל החשיבות אלא החומרא, ותוס' מלמדים ממקום אחר בש"ס שלומדים זאת מהמלה "חקת". יש לנו כלל גדול שבז"ת חק זה בנצח (למעלה זה בכתר) – "חק ומשפט" זה נצח ותפארת – קודם כל בגלל שבאלף-בית אלב"ם חק זה פרצוף הנצח. תמיד בחסד זה רק מצוה, אך לא מעכב בדיעבד. חסד הוא מתירני, אין חק בחסד. עיקר התמיד זה תמיד של שחר – בקדשים הלילה הולך אחר היום, והפתיחה זה בבקר – זמן של "חסד לאברהם". אפשר לפרש את המלה "זהו [סדר תמיד]" ש"זה" זה גילוי, אור חדש, שחר. השרש של הנצח – גם ההוד, אבל בעיקר הנצח – זה למעלה מטעם ודעת, חוק בל יעבור, דווקא ככה. גם נצח זה נצחיות. יום כפור זה "אחת בשנה", יום שלמעלה מהזמן, שבעצם מסמל את ההיה-הוה-ויהיה כאחד. שניהם קשורים ודאי, באותו קו, ואני חושב שנכון לשים את סדר יו"כ בנצח ואת סדר התמיד בחסד.

נסיים עם סברת ר"י ענגיל, תירוץ התוס' כנ"ל: הוא אומר שגם התקיעות וגם הברכות לא שייכים לכאן כי בעצם הסדר שם הוא בתוך דבר אחד, ולא בין שלשה דברים שונים. הגענו עד כאן בפרצוף, וחסרים חו"ב. הסברא שלו יכול להשלים את החו"ב, שבאמת זה לא שייך לסוגיא – זה תוספת, זה מוחין. גם כשיש מרכיבים בתוך המוחין, אבל יחסית למדות זה באחדות ולא בפירוד. איפה הברכות ואיפה התקיעות? ברכות בחכמה והתקיעות בבינה (השופר זה יסוד אמא, זו מצות שמיעה). כתוב בקבלה בפירוש שכמו שהשופר זה יסוד אמא, מפורש שהברכות זה גילוי יסוד אבא. בפרט כאן, בשמו"ע שהברכה הראשונה זה "ברכת אבות" – רמז די מובהק לאבא. אם כן, התוס' עם סברת ר"י ענגיל יכול להשלים את אבא ואמא. לשים לב שהתפארת כאן – בגדי כהונה – נוטה לימין, עבודות במקדש. יש "ליעקב אשר פדה את אברהם" ביחס ת"ת לחסד ו"איהו בנצח" ביחס ת"ת לנצח.

יש עוד דברים יפים אבל השעה קצת מאוחרת. נעשה עוד תרגיל יפה של חשבון, סדרה קצת יותר מורכבת: חי סקילות, י שריפות, ו חנק ו-ב הרג – סדר יורד לא לפי ת"ק ולא לפי ר"ש (בחמורות כת"ק ובקלות כר"ש – זה כבר אומר שבמציאות יש אחיזה לכל אחד, זה המציאות כמו הרס"ג – שאין מצוה להרוג אלא מנין עונשים). יש חי סקילות וכל השאר גם חי – ביחד יש לו (כמו שיש לו כריתות – לו צדיקים 'גדולים' ו-לו צדיקים יותר קטנים, לו נסתרים ו-לו נגלים). זה רמז מאד יפה לדבר החריג הזה – שלא יודע אם יש עוד דוגמה – שבתחלת פרק חדש אומרים "זו מצות הנסקלין" שמסכם פרק קודם אחרי כותרת הפרק החדש (ביומא בארבע פיסות זה לא פרק חדש). הרמז הוא שזה אותו מספר. הפסוק של חי חי זה "חי חי הוא יודך כמוני היום". נעשה סדרה (בחזקת 3, כי מארבעה מספרים): 2, 6, 10, 8. הבסיס הוא 4 (כמו שזה היה הבסיס של 1, 2, 7). המספר הבא: 34. יש רמז מובהק שלא אמרנו בהתחלה: זה שיש סוד ריבוע, כמו שאמרנו, זה הכי מובהק בכך שסקילה-שריפה-הרג-חנק = 1156 = 34 בריבוע. הממוצע של כל מיתת בית דין זה טוב בריבוע (ברא אלהים). כעת חמשת המספרים עולים יחד 70. שני המספרים הבאים: 62, 106. שבעת המספרים עולים רחל. רחל = ז"פ לד (ממוצע כל מספר). מה זה קשור לרחל? הרמ"ז על הזהר כותב בפירוש שכל השופטים והשוטרים ודיני נפשות זה תיקון רחל. הזהר ב"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" עוד לפני שמפרט מיתות פותח (שלש שורות שיש להם כמה עמודים של ביאור אצל הרמ"ז לפי קבלת האריז"ל) "הדא הוא דכתיב 'כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים'" ודורש כאן את ה"כי" (מזכיר סיפור רבי שלמה מקרלין, שאמר שמתפרנס מצווי 'כי') – הרבה פעמים זה כנסת ישראל (רמ"ז) וכאן הזהר מסביר שה-כ זה מילוי ה-י. בכל אופן, מסביר הרמ"ז לפי עומק דברי האריז"ל שהכל כאן זה לתקן פרצוף רחל, שתעלה ותכלול פרצוף לאה ואז תהיה רחל הגדולה וזו הגאולה האמיתית והשלמה. המשפט הוא בשביל לבנות את ה"כי" – את רחל – ואיך בונים על ידי המשפט של ארבע מיתות בית דין? בסוד ה-כי, שקודם יש י, ואז היא מתמלאת ועולה כ, ו-כ רומז לכתר, "כתר עליון איהו כתר מלכות". היחס הראשונה בין לאה לרחל הוא על פי הפסוק "עקב ענוה יראת ה'" – לאה היא ענוה ורחל היא יראת ה'. ה-עקב של לאה מתלבש בתוך הראש, העטרה, של רחל. בתחלה, כאשר "עקב ענוה יראת הוי'", כשעקב לאה מתלבש בכתר רחל, אז יש רק י אורות. אבל אחר כך יש תוספת אור, אור גדול שמאיר מיסוד אמא לתוך הכתר הזה של רחל, וזה מגדיל את האור של העקב, ממלא את ה-י והופך להיות כ – גם לשון כתר – ואז הכתר בשלמות ואז רחל מתחברת לגמרי עם לאה והכל הופך להיות פרצוף אחד של רחל הגדולה, וכל זה הוא הפסוק "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים". אומר ש"זה ישפיל" היינו הא-הא, ו"זה ירים" היינו ו-ו. מה שהוא מסביר זה ממש פנינה, לסיום: הא-הא זה שני פרצופי הנוק' בהתחלה – לאה, אותיות המחשבה, ורחל, אותיות הדיבור. לפי זה יוצא שאת שתיהן צריך להשפיל. תיכף נסביר יותר. ו"זה ירים" הכוונה ו-ו – לפעמים זה התפארת והיסוד של ז"א, אבל כאן מפרש שזה הדעת והתפארת של ז"א. למה מפרש דווקא ככה? כי שרש לאה זה בדעת של ז"א ושרש רחל בתפארת ז"א (ועל זה כתוב "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" – בנין כתר רחל עומד מאחורי ת"ת ז"א). אז יש הא עילאה שנבנית מה-ו העליונה דז"א, הדעת שלו, ויש הא תתאה שנבנית מהתפארת שלו, לאה ורחל. עד כאן הוא כותב. צריך להסביר את זה לפי חסידות, ואז נבין כמה דברים מתוקים מדבש. בשביל לחבר צריך להשפיל שתיהן (אולי כדי שיוכלו להתאחד) ולהרים שתי בחינות הזכר (כדי שיכול להשפיע. כמו שאמרנו קודם – אם הגבר הוא נעבעך לא יכול להאיר לבת זוגו). בפשטות: להשפיל נקבות שיוכלו לקבל ולהגביה זכרים כדי שיוכלו להשפיע. אבל כעת נסביר בעומק לפי חסידות: לאה נקראת ענוה ורחל יראת ה'. גם יראת ה' זה בטול – כמו שמבואר באריכות בפרק בעבודת ה' יש כמה דרגות בטול, ושתי הנוקבות מצטיינות בשפלות שלהן (זה הענין והמעלה שלהן), רק שיש את הבטול של לאה (שנקראת ענוה, כמפורש באריז"ל), ויש את הבטול של רחל בתחלה – "רחל הקטנה" – וזה השפלות של דוד המלך. "זה ישפיל" זה הא-הא, כל אחת צריכה לאמץ ולהשתלם בסוג השפלות ששייך לה. זה קודם כל. נלמד מסדר הפסוק שאי אפשר להרים את רחמי הבעל לאשתו – כמו להרים את קרנם, המזל שנותן לו את הכח – לפני ששתי דרגות האשה מגיעות כל אחת לשפלות המיוחדת שלה. את כל הדבר הזה – הוא לא כותב את זה כאן, אבל אפשר בקלות – לקשר לסוד של ימים נוראים, סוד הנסירה. בסוד הנסירה, כדי שהנוק' תוכל להבנות ולעבור לעמוד פב"פ איתו צריך שהזכר ימסור לה את כל הדינים וישאר רק עם החסדים, וזה פעולה שנעשית על ידי החסד העליון שהוא המסור שיורד ומנסר בין שניהם, תוך כדי שהוא מעביר את כל הדינים לנוקבא וכל החסדים נשארים אצל הזכר. שוב, זה דוגמה של דבר שנשמע על פניו – לנשים – לא הכי יפה. מה פתאום שהאשה צריכה לקבל את כל הדינים וכל החסדים נשארו אצל הזכר?! אלא שהוא הוא הסוד הזה, "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים". דינים זה בקורת – למסור את כל הדינים לנקבה זה לתת לה את כל הכחות שיש בעולם כדי להגיע לענוה וליראת ה' שלה. שלאה תצטיין כאשת הענוה למופת, שהיא היא הענוה, ושרחל תצטיין שהיא היא היראת ה', "אשה יראת ה' היא תתהלל". זה גופא נעשה על ידי שכל הדינים הולכים לנוקבא, וזה הפירוש של "זה ישפיל". אחר כך כל החסדים זה הרמת קרן המשפיע שיוכל להאיר – גם אור שלו, מה שלמדת בעצמך, וגם אור שמקבל מלמעלה, "מה שלמדתי אותך" האמור במשיח לבעש"ט. אפשר לומר שהאור שמתחדש בדעת הדעת שלו, אור ישר שלו, מלמעלה למטה, ומה שמתחדש בתפארת זה רחמים שלו, מה שמתחדש בעקבות או"ח מלמטה למעלה. כל תיקון השופטים זה תיקון לרחל, לתקן שתחזור להיות פב"פ (וכמו שיש ארבע מיתות בית דין יש ארבעה זיווגים (יעקב-רחל, יעקב-לאה, ישראל-לאה, ישראל-רחל), והכי גבוה במוסף שבת זה ישראל-רחל, ולהגיע לזיווג זה היינו על ידי "שופטים ושוטרים" עפ"י הפסוק "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" (= "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" – עולה לה בריבוע שעולה מט במשולש, כנודע בספה"ע, והנקודה האמצעית היא תריג. זה שמי לעלם זה עלמא דאתכסייא, לאה, וזה זכרי לדור דור זה עלמא דאתגלייא, רחל). הדבר הזה הוא משהו מושלם ביותר.

נראה אם נשארו לנו עוד כמה פירורים לסוף. עוד משהו נחמד שנאמר בקיצור:

אחד מהנושאים במסכת כאן זה התראה (= תורה). אי אפשר שבית דין יעשה אף אחת ממיתות אלו לפני שחוקר ודורש את העדים,  ועיקר מה שצריך לחקור – חוץ מחקירות ודרישות – זה אם התראה היתה בסדר. זה הדבר הכי קריטי כדי ליישם הלכה של מיתת בית דין. נאמר בקיצור נמרץ – ואחר כך תשלימו את זה – שיש פיר-דינים בהתראה, ארבעה דינים, ויש בזה סדר: א) שהמתרה יאמר "פרוש" (זה אסור). ב) אם תעשה את זה "אתה חייב עליה כך וכך" (מיתת בית דין או מלקות וכו'). ג) העבריין צריך לומר "על מנת כן". ד) הוא צריך לבצע את העבירה תוך כדי דיבור אחרי שאמר "על מנת כן". ברגע שמתבוננים רגע בסדר הזה רואים עד כמה זה רחוק מהמציאות, וצריך שחקנים מדופלמים כאן כדי לבצע את ההתראה. גם מתחלק ל-2 של המתרה ו-2 של העבריין. 2 הראשונים זה תרדלמ"ל (בשכל) – המתרה אומר את שניהם, אחד אחרי השני. אחר כך יש את התגובה של העברין ואת "המעשה הוא העיקר" (שבפועל צריכים להיות סמוכים ממש). באמירת "פרוש" יש חכמה – משדר בטול ל"אורייתא מחכמה נפקת". החיוב זה בינה – "מינה דינין מתערין" (כמו שאמרנו שהשוטר זה האמא, אבא אומר פרוש ואמא אומרת מה תעשה אם לא יפרוש). החוצפה לענות "על מנת כן" זה בלב – ביטוי מופלא של תגובת התפארות וחוצפה, שלא אכפת לו משום דבר, הפקר גמור. המעשה תוך כדי דיבור זה מלכות (או נה"י) – המעשה הוא העיקר. ליד זה יש עוד מבנה של הוי' – מי המתרה. לכאורה זה אחד מהעדים, אבל האם חייב להיות אחד העדים? לא יודע אם כתוב באיזה מקום המספר ארבע, אבל יש בהלכה ארבע אפשרויות: א) אחד משני העדים. ב) מישהו אחר בפני העדים. ג) ששמעו קול (המתרה עמד מאחורי הקלעים). ד) מותרה מפי עצמו. עד היינו עד ראיה – חכמה. מישהו אחר בפני העדים – בינה, הם תרדלמ"ל. שומעים קול זה ו' – סתם קול זה "הקול קול יעקב". הוא עצמו – הגברא עצמו – זה מלכות (עושה לשם יחוד לחבר את כל הארבע מדרגות יחד...). גם כאן מתחלק ל-2 בפני עדים ו-2 בפני עצמן (איך מתחברים? בשביל שאדם יתרה בעצמו צריך שאיזה קול יתלבש בו – הקול מהאויר זה דיבוק, ואם זה נכנס בו הוא מתרה בעצמו).

הרמ"ז מסביר את "צדק צדק תרדוף" שהכל זה לתקן את המלכות. כל ענין המשפט זה לבנות את רחל הגדולה, וזה צדק-צדק, חיבור הצדק העליון שבתחלה זה לאה עם הצדק התחתון שבתחלה זה רחל, וצריך לרדוף כדי לחבר אותם (שיהיו כמו לשון נרדף, שזה אותה משמעות, חיבור לאחד – הוא לא אומר את זה).

מלת המפתח של כל נזיקין זה דין – דיני ממונות, דיני נפשות, דינים. דין – חוץ מזה שמתחיל ב-ד – זה 64, 8 בריבוע. זה גם חזקה של 4 – 4 פעמים 4 פעמים 4, 4 בחזקת 3 (עוד פעם חיבור המספרים 4 ו-3). פרק שביעי בא אחרי לו פרקים בנזיקין. במילוי – דלת יוד נון – רק אותיות המילוי עולה מלכות (רמז יפה ל"דינא דמלכותא דינא" שלא אמרנו), ובסה"כ זה 560 שמתחלק ב-4 (וגם ב-8 וב-16) – ד"פ 140 (פירמידה של 7). אם מוסיפים פשוט למילוי אז זה ד"פ יוסף. דין במספר קדמי – ד = 10, י =55, נ = 195 – עולה 260, י"פ הוי', ד"פ א-דני (אותיות דינא). זה שיש כל כך הרבה זיקה של דין לשם הוי', שם הרחמים, זה אומר שגם קדמות הדין וגם תכלית כוונתו זה רחמים. דין פשוט, במילוי ובמסק"ד = 34 פעמים הוי'. 34 – המספר בהמשך סדרת המיתות, ממוצע שבעת המספרים שסכומם רחל, והשרש של ארבע מיתות. ובא לציון גואל – שכל הדין יהפוך לרחמים. שהקב"ה יעשה דין בעצמו, "ועמד ואמר", שיעמוד מכסא הדין, ואמר זה בלשון רכה, לשון רחמים, ויאמר שנה טובה ומתוקה.

ניגנו שוב "אשר ברא".

השלמה (ח' אלול, מלויה):

א. רש"י אומר ש"סם" זה לא בשם ולא מרפא אלא "כל דבר הצריך לתיקון חברו". זה היה בשביל מה שאמרנו בסוף שסמנים זה בהוד. להוד יש שרש בכתר וגם שרש בתפארת (צירופיהם מתחלפים) – לא בשם היינו לא על שם שרשו בכתר ולא מרפא לא על שם שרשו בתפארת, אלא "הצריך לתיקון חברו" זה המועיל שלו (חלק ההוד, בהקבלת טוב-ערב-מועיל למושכל-מורגש-מוטבע).