נשמות מימין ומשמאל

שבת עקב, כ"ב מנחם-אב פ"ב – כפ"ח

שיעור לבנות תיכון יעלת חן (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת מברכין אלול מסר הרב שיעור מיוחד לבנות תיכון יעלת חן. בהמשך להילולת רבי לוי-יצחק שניאורסון באותו שבוע לימד הרב מביאוריו על התניא – ביאור לאגרת הקדש יג (הנלמדת בשבוע הבעל"ט), העוסקת ביחס בין סוגי הנשמות מימין ומשמאל. פרק א הוא הקדמה על פסוקי הפתיחה של האגרת, עם התעכבות על המלה המיוחדת "טובך" ושלש הופעותיה בתנ"ך. פרק ב מגיע לתורף ההבחנה בין נשמות של ימין ונשמות של שמאל – תוך קישור שלהן לנשמות זכריות ונשמות נקביות. פרק ג עוסק כולו בנשמות שמצד שמאל ובשלש התכונות שמציין אדמו"ר הזקן כמאפיינות אותן – נושא ביאורו של רבי לוי'ק. זהו פרק גדוש 'עבודה', כשהעיקר בו הוא הדגש על המשמעות הפנימית של הצניעות – עבודה טבעית ואמתית, ללא 'בליטות' וללא העמדות פנים (כלפי הזולת וכלפי עצמי). חן מיוחד יש במסירת דבריו העמוקים של רבי לוי'ק לנערות צעירות, תוך מגמה שהדברים יתקבלו אצלן במוח ובלב.

א. "מה רב טובך"

שבת – השראת השבוע שעבר

השבוע היה כ' מנחם-אב – היארצייט של רבי לוי-יצחק שניאורסון, אבא של הרבי. כמו שהרבי תמיד אומר[ב], העליה של כל מה שהיה בימות השבוע היא בשבת – לכן מתאים שנעסוק בתורה של רבי לוי'ק.

בעצם, הדבר הזה הוא מיסודות תורת החסידות. אנחנו תמיד מסבירים שלפי הבעל שם טוב את ההשראה של מעשה, גילוי האלקות שיש במצוה וכיו"ב, רואים רק בסיום – אחרי שהדבר נעשה. בשבת "כל מלאכתך עשויה"[ג] – שבת היא הסיום של כל מה שהיה בימי השבוע, ולכן היא היום שמתגלה בו האלקות של כל מה שנעשה והיה השבוע.

רבי לוי'ק כתב פירושים על הזהר, על הגמרא וגם על התניא – לכן חשבתי שנלמד משהו שלו על התניא שנגיע אליו בזמן הקרוב בלימוד החת"ת.

"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"

אגרת הקדש יג בתניא פותחת "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'"[ד]. הפסוק השלם, שמוסבר בהמשך האגרת, הוא "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחֹסים בך נגד בני אדם", שהוא יחידה אחת עם הפסוק הבא, "תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת". כמו שהוא יסביר באריכות באגרת, יש בפסוק שני אבי-טיפוס שונים ואפילו הפוכים – "יראיך" ו"חֹסים בך". "יראיך" הם בעלי היראה, השייכים לקו שמאל, וה"חֹסים בך" שייכים לקו ימין, אוהבי ה' שמצטיינים גם במדת הבטחון, גם הבטחון הפעיל שבספירת הנצח וגם בת-הזוג שלו שבספירת ההוד, בטחון סביל, כמו שאנחנו תמיד מסבירים[ה]. "יראיך" מופנמים יותר, עובדים את ה' בינם לבין עצמם, היראים הם הצנועים, ואילו ה"חֹסים בך" הם "נגד בני אדם" – הם מראים גם בחוץ, נגד בני אדם, את האהבה והבטחון שלהם. יש לדרוש כי "נגד בני אדם" היינו גם מול בני אדם המתנגדים לענין (כשגם אמצעי התיבות "נגד בני אדם" הם נגד) – גם כשיש התנגדות הם לא מתביישים, הם מקיימים את ההוראה בתחלת השו"ע "ואל יבוש מפני המלעיגים"[ו], אפשר להגיד אפילו בעזות ("הוי עז כנמר"[ז]) וחוצפה דקדושה[ח].

יש בפסוק שני פעלים – "צפנת" ו"פעלת" – שגם הם הפוכים אחד מהשני. "צפנת" (בגימטריא כתר) פירושו לשמור ולהחביא משהו – לשמור אותו צפון – ואילו "פעלת" היינו גילוי ופעולה כלפי חוץ, "נגד בני אדם"[ט]. בפסוק הבא גם יש שני פעלים, ששניהם ממשיכים את ה"צפנת" דווקא – "תסתירם" ו"תצפנם" (כך שהפועל צפן מופיע בתחלה ובסוף). יש הרבה קשרים בין שני הפסוקים.

סודות המלה "טובך"

יש כאן מלה מאד מיוחדת – "טובך"[י]. כל פעם שיש מלה שמסיימת ב-ך ביחס לקב"ה כתוב[יא] שזו פניה אל העצמות. על עצמות ה' אי אפשר לומר שום דבר, הדבר היחיד שאפשר להגיד שה' הוא טוב[יב]. "טובך" היינו הטוב העצמי של הקב"ה – שהקב"ה הוא טוב, עצם הטוב, ה' הוא רק טוב ורק טוב הוא ה' (שהרי "לא יגֻרך רע"[יג]). הקב"ה ברא את העולם בשביל לגלות את הטוב העצמי שלו בעולם – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, מקום שבו העצמות שלו מתגלה[יד]. יש למלה "טובך" גם גימטריא מיוחדת[טו], 37, יחידה – גילוי הטוב האלקי, "טובך", הוא ביחידה שבנפש, "יחידה ליחדך"[טז].

בספר יצירה כתוב שכל אבר בגוף נברא עם אות מסוימת[יז]. האות ט היא כליה שמאל, האות ו היא כליה ימין, האות ב היא עין ימין והאות ך היא עין שמאל[יח]. יש קשר בין הכליות והעינים – האריז"ל אומר[יט] שהכליות של הפרצוף העליון נעשות העינים של הפרצוף התחתון, הכליות של ז"א הן העינים של המלכות – וכאן יש, לפי הסדר, 'סיבוב' שלם שמתחיל מכליה שמאל ונשלם בעין שמאל (מתחיל בצניעות בראש, הסוד שיתבאר בארוכה של "הצנע לכת"[כ] – חוש ההילוך המונהג על ידי רגל שמאל, שהיא התפשטות מכליה שמאל[כא], סוד "הולך בתום [התמימות של ההוד]"[כב] – ומסתיים בצניעות שאף אחד לא יראה את המעשה הטוב שנעשה, כולל אני עצמי, כדלקמן).

השנה יש עוד תופעה מיוחדת של "טובך": הרבי אומר שבמובן מסוים החדש מתחיל כבר משבת מברכין – כשמברכים את החדש כבר מקבלים את פני החדש ואומרים לו "ברוך הבא", על דרך "ברוך הבא מלך המשיח", ובמובן מסוים הוא כבר מגיע. אמרנו ששבת היא העליה של כל מה שהיה בשבוע שלפניה, אבל גם "מינה מתברכין כולהו יומין"[כג], כלול בה כל מה שיהיה בשבוע שאחריה. לפי זה, בקביעות של השנה יש הכי הרבה ימים באלול – ראש חדש אלול הוא בשבת הבאה, אבל מכיון שמברכים אותו השבת נוספים עוד שבעה ימים, כך שיש סך הכל "טובך" ימים של אלול, 37 ימים להרגיש את הטוב העצמי של ה' ואת הקשר העצמי שלנו עם הטוב של אחי-דודי[כד].

פסוקי "טובך"

המלה "טובך" היא מלה נדירה – היא חוזרת רק שלש פעמים בתנ"ך, כולן בתהלים:

חוץ מהפרק שלנו, היא מופיעה ב"אשרי", שאומרים שלש פעמים בכל יום. "אשרי" כתוב לפי סדר האלף-בית והפסוק של האות ז הוא "זכר רב טובך יביעו"[כה].

הפעם הראשונה היא בתהלים כה – פרק חשוב, שאומרים בנפילת אפים (לפי נוסח האריז"ל) – שגם הוא לפי האלף-בית, ושם הפסוק של האות ח הוא "חטאות נעורי ופשעי אל תזכֹר כחסדך זכר לי אתה למען טובך הוי'"[כו]. יש לאדם התמודדות לא קלה עם היצר/ הרע, יש נסיונות, והרבה פעמים בן אדם נופל – בעיקר אם הוא לא מנוסה במלחמת היצר, אם הוא עדיין צעיר, בגיל ההתבגרות. יש לנפילות האלה שם, "חטאות נעורים", וכאן הפסוק שמדבר עליהן – אומרים לה' "חטאות נעורי ופשעי אל תזכֹר", זהו חדש הרחמים והסליחות ויש קשר, ה' סולח לנו כי הוא מרחם עלינו, כי הוא מבין אותנו ואת הקושי שלנו. הזכרון שייך לדעת[כז] ומבקשים מה' שיסיח את הדעת מהחטאים שלנו. שה' לא יזכור לנו את החטאים, אלא "כחסדך זכר לי אתה" – שיזכור את הדברים הטובים, כמו בפסוק "זכר רב טובך". יש בדעת חסדים וגבורות, ומבקשים מה' שיסיח מהדעת את הגבורות ויזכור את החסדים, את הדברים הטובים – "למען טובך הוי'", כדי שיתגלה שאתה טוב בעצם, גם כשלא מגיע לנו.

יש כאן פסוק אחד של "טובך" ושני פסוקים של "רב טובך" (שלש פעמים "טובך" כבר עולה אלף-פלא).

דברנו על כך כבר פעם[כח], ורוצים לומר כעת ולהוסיף חידוש: לשלשת פסוקי "טובך" יש סימן, מזל, שהוא ראשי התיבות של שלשת הביטויים כאן – "מה רב טובך", "זכר רב טובך", "למען טובך". כשמחברים "מה רב טובך", "זכר רב טובך, ו"למען טובך" מקבלים 977 – מספר חשוב אצלנו, בגימטריא "כתר שם טוב"[כט], שלשת הראשים שבכתר, אמונה-תענוג-רצון (שאני מקווה שכל אחת שיושבת כאן מכירה...). אמרנו שרק ראשי התיבות הם מזל, ה"אין מזל לישראל"[ל], הכתר. ממילא, השאר הוא גם מספר חשוב, 900, ל ברבוע שהוא סוד 'הלב היהודי' (ל מול ל) – שגם חשוב שלכל אחת כאן יהיה, קודם כל בתוך הלב ואחר כך אפשר גם תכשיט. מי ששומרת את הלב היהודי בפנים היא "יראיך" ומי שעונדת אותו בחוץ היא מה"חֹסים בך נגד בני אדם". אמרנו שאלול הוא חדש של "דודי" – דודי במילוי (דלת וו דלת יוד) גם עולה 900. זו גם סגולה לכתיבה וחתימה טובה – 900 עולה גם כתיבה-חתימה.

כל זה תוספת 'מסביב' על מה שיוצא לנו מהתבוננות שעשינו במלה "טובך" עצמה.

ב. ימין ושמאל – שני עובדי ה'

נשמות של ימין ונשמות של שמאל

נקרא את תחלת האגרת בפנים:

מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. הנה בכלל עובדי ה' יש ב' בחי' ומדרגות חלוקות מצד שורש נשמתם למעלה מבחי' ימין ושמאל

אדמו"ר הזקן מסביר כאן שיש שני סוגי נשמות, נשמות של ימין ונשמות של שמאל, שיש להן טבע שונה. נשמות של ימין הן פתוחות – נשמות של אהבה, נשמות שמרגישות חופש, אלה נשמות שאוהבות טבע ויוצאות לטיולים, נשמות שיש להן גם חוצפה דקדושה, שלא שמות על שום דבר ועל אף אחד. כמובן, התכונות האלה יכולות ללכת גם למקומות שליליים, אבל זהו הטבע שלהן, שמאפיין את עבודת ה' שלהן. הנשמות של השמאל הן הפוכות, נשמות של יראה, נשמות של צמצום וסגירות, כמו שמיד נקרא – וגם זה בסדר גמור. הוא לא משווה כאן בין הנשמות, אלא אומר שיש שני סוגי נשמות ואדם צריך להכיר מה הוא, מה הטבע שלו. שוב, לא צריך לחשוב שסוג נשמות אחד עדיף מהשני, שני הסוגים טובים מאד.

כמו שהוא יסביר בהמשך האגרת, צריכה להיות התכללות. הדוגמה שהוא מביא, דוגמה ידועה, היא בית הלל ובית שמאי[לא] – דוגמה מובהקת לנשמות של ימין ושל שמאל[לב]. בית הלל הם פתוחים, הם נשמות של ימין – מי שפתוח מתיר איסורים, נוטה להתיר – ואילו בית שמאי הם נשמות של שמאל, נוטות לאיסור[לג]. אבל יש הרבה מקרים בהם זה מתהפך – מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. יש התכללות – זהו סימן של קדושה.

בחינוך, יכולה להיות מחנכת משמאל, בקו של יראה, אצלה הכל אסור, על כל דבר היא אומרת שהוא אסור, ולעומת זאת, יש מחנכת מימין, מחנכת פתוחה, אצלה הכל מותר, הכל בסדר. אבל אם תמיד אותו דבר – זהו סימן שלא מהקדושה, אלא מהצד השני. לכן, גם אצל המחנכת הפתוחה יכול להיות פתאום משהו שממש נוגע לנשמה, שהיא אומרת שהוא ממש לא שייך, אסור לגמרי, וגם המחנכת הסגורה תפתיע את התלמידות לגבי משהו ש'זה דווקא בסדר, לא נורא'. בכל אופן, לכל אחד יש טבע ראשון שצריך להכיר. אנחנו תמיד אומרים ש-טבע שני בגימטריא אמת – אחרי הטבע הראשון, הטבע השני בא לאמת אותו, כמו שעוד נסביר.

בנים ובנות

הוא מדבר כאן על נשמות בכלל, אבל אפשר בהחלט להגיד שבאופן כללי זהו ההבדל בין בנים לבנות. הביטוי הראשון שהוא יביא לגבי נשמות מקו שמאל שהן מצטיינות בצניעות. מה השבח של בת? שהיא צנועה וחסידה. קודם כל היא צנועה – הכוונה כאן באופן טבעי, לא ב'עבודה', זהו הטבע הראשון שלה, "כל כבודה בת מלך פנימה"[לד], ורק אחר כך היא גם חסידה. בנים באופן טבעי הם יותר פתוחים, יותר בקו של השפעה ונתינה – הפסוק הוא "זכר חסדו"[לה], הזכר שייך לחסד.

ככל שמתקרבים לגאולה יש יותר התכללות – לכן יש היום בנות עם נשמות בטבע כמו של בנים ויש בנים עם נשמות בטבע כמו של בנות. זה בסדר גמור, רק צריך לדעת איך לנווט את הכוחות האלה לקדושה. בכל אופן, הוא מדבר על נשמות של ימין ושל שמאל, שבאופן טבעי מזהים אותן עם בנים ובנות.

פותחים בשמאל

רבי לוי-יצחק בעצמו, שמיד נלמד את הביאור שלו, מדבר כאן רק על הצד של השמאל. לרבי לוי-יצחק יש דבר נדיר יחסית אצל צדיקים – רשימה שבה הוא מסביר בעומק את שרש נשמתו ואת מה שעובר עליו בחיים[לו]. שם הוא מסביר ששני השמות שלו שייכים לקו שמאל – בעם ישראל ימין-שמאל-אמצע הם כהן-לוי-ישראל והוא נקרא לוי, מצד שמאל, ובאבות ימין-שמאל-אמצע הם אברהם-יצחק-יעקב והוא נקרא יצחק, מצד שמאל. אם כן, הביאור שלו כאן, ביאור לצד השמאל, הוא ביאור ששייך כולו לבנות, ל"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" – כל הקטע שייך ל"אשה יראת הוי'"[לז], שבאופן טבעי מקבל יותר מיצחק ולא מאברהם.

גם אדמו"ר הזקן מתחיל להסביר את צד השמאל, כמו בפסוק שהוא דורש – "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (לפני "פעלת לחֹסים בך נגד בני אדם"). מתאים דווקא לטבע של עבודת ה' הנשית, שמתחילה מהצניעות והיראה ורק משם מגיעה לאהבה ולחסד[לח].

איפה עוד רואים שהשמאל קודם לימין[לט]? הפסוק הכי עיקרי לכך הוא בשיר השירים, "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני"[מ] – השמאל תומך את הראש של האשה, בונה לה את המוחין, ורק אחר כך הימין מחבקת-מקיפה את כולה[מא].

יש עוד פסוק שמראה אותו סדר, גם בשיר השירים, "עורי צפון ובואי תימן"[מב] – "צפון" הוא צד שמאל, כמו ה"צפנת" כאן, וימין הוא צד הדרום, שנקרא כאן "תימן", לשון ימין.

גם בסדר של בית שמאי ובית הלל – מי קודם? הלל עלה מבבל[מג] ונהיה הנשיא, אבל שמאי כבר היה כאן אב בית דין קודם – שמאי קודם להלל. [ו"מקדימין דבריהן"[מד].] נכון, בכל מקום במשנה דברי בית שמאי קודמים לדברי בית הלל – השמאל קודם לימין.

ג. צניעות, בכיה ולימוד בסתר

אדמו"ר הזקן אומר:

דהיינו שבחי' שמאל היא מדת הצמצום וההסתר בעבודת ה'

ואחר כך הוא מביא שלשה פסוקים, שעליהם מרחיב הביאור של רבי לוי'ק:

"הצנע לכת"

כמ"ש והצנע לכת כו'

גם "הצנע לכת" שייך לחדש התשובה. מי שמדפדפת בלוח "היום יום"[מה] יודעת איך רבי זושא מאניפולי חילק את עבודת התשובה לחמשה פסוקים, דבר שצריך להיות גירסא דינקותא אצל הבנות כאן. מה הוא אומר? ת – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[מו]; ש – "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[מז]; ו – "ואהבת לרעך כמוך"[מח]; ב – "בכל דרכיך דעהו"[מט]; ה – "הצנע לכת עם [הוי'[נ]] אלהיך". סדר התשובה שם עולה – השיא של התשובה הוא "הצנע לכת".

כל אחת כאן תתחתן, בע"ה, בעתה ובזמנה, ותלמד את הספר שכינה ביניהם – שם אנחנו מסבירים[נא] בסדר עולה את עניני הנישואין, היחסים בין בני זוג, כשהשיא הוא "הדר מצוה צניעות"[נב]. ה"הצנע לכת" הוא גם תחלת העבודה, כמו שהסברנו ביחס לנשמות מקו שמאל בכלל ולנשים בפרט, וגם השיא שלה בכמה הקשרים.

מה ההסבר ל"הצנע לכת" בלוח "היום יום"? הוא כותב[נג] שאצל החסידים הראשונים – תלמידי הבעל שם טוב ובעיקר הכוונה שם לחסידי אדמו"ר הזקן – היה נוגע עד צפור הנפש שלא ידעו על המעשים הטובים שלהם, שהמעשים הטובים יהיו "בלתי להוי' לבדו"[נד] ושאף אחד אחר לא ידע מהם.

אצל חסיד חשוב לעשות את הדברים באמת, לשם שמים, לא בשביל שמישהו אחר ידע מהם וישבח אותי. מישהו אחר יכול להיות גם אני בעצמי, לא לעשות בשביל שאוכל לתת לעצמי טפיחת-כתף. צריך לעשות את האמת כי היא אמת, ולא בשביל שום דבר אחר – 'איך מיין מיט אן אמת' ('אני מתכוון באמת') – שהדברים לא יהיו מעושים, לא מלאכותיים, לא חיצוניים. בחב"ד המלה הכי שנואה היא 'חיצון', כשעושים דברים בגלל תדמית חיצונית. מהו 'חיצון'? אחד שבולט ומבליט את עצמו. בחב"ד שונאים 'בליטות' – זו הזדהות עם הטבע הנשי הצנוע, טבע של "חותם שוקע" (בניגוד ל"חותם בולט" הגברי, שגם זקוק לחינוך לשמירת הברית, בחינת "שמור לנוקבא"[נה] – התעצמות עם טבע השקיעה נגד הדחף לבלוט שלא במקום הקדושה, ודוק).

בשביל לעשות משהו באמת צריך שפלות עצמית וטבעית, לכן אנחנו מדברים כל כך הרבה על שפלות. לאחרונה הסברנו[נו] שהשפלות היא לא תכונה חיצונית, איזו מדרגה, אלא היא המהות של האדם בעצמו – כשזו המהות של האדם כל מדותיו ומעשיו הם אמתיים, ללא חיצוניות ובליטות. איפה רואים שבשביל אמת צריך שפלות? "משה אמת ותורתו אמת"[נז] והוא הענו מכל אדם[נח]. ענו, כמו שרש"י מסביר, הוא "שפל וסבלן". משה רבינו בטוח שאם מישהו אחר היה מקבל את הכוחות שהוא קבל – הוא היה משתמש בהם טוב יותר[נט]. לכן משה גם מסרב בהתחלה לקבל את השליחות ומתווכח על כך שבוע שלם[ס] (וכמוהו נהגו עוד צדיקים). מתוך השפלות שלו משה עושה את הדברים באמת.

שרש נשמת הבעל שם טוב

בעצם, זהו ממש אחד מיסודות החסידות. אנחנו אוהבים לדבר[סא] על שרשים שונים של נשמת מורנו הבעל שם טוב. אחד השרשים שמזכירים[סב] הוא צדיק נסתר בצפת, בזמן של האריז"ל, שגזרו מהשמים שאליהו הנביא יבוא ללמד אותו רזין דאורייתא בזכות מצוה גדולה מאד שהוא עשה ביום הבר-מצוה שלו. אליהו הנביא נשלח אליו, אבל לא ידע מה היתה מצוה, ואמר לו שהוא ילמד אותו אבל מבקש ממנו שיאמר לו מה המצוה שעשה. היהודי ענה – 'את המצוה עשיתי רק בשביל הקב"ה, ולא בשביל אף אחד אחר, ולא אגלה מה עשיתי, גם אם לכן לא תלמד אותי'. מהתשובה הזו נעשה רעש גדול בשמים, שלחו את אליהו הנביא ללמד אותו. בסופו של דבר, הוא התגלגל במורנו הבעל שם טוב[סג].

גם הבעל שם טוב היה בתחלה צדיק נסתר, זהו הטבע הראשון שלו, ואחר כך נגזר עליו להתגלות – הטבע השני שלו, טבע שני בגימטריא אמת, שבא לאמת את הטבע הראשון. כלומר, להראות שהוא צדיק נסתר בעצם, וממשיך להיות ב"הצנע לכת" גם כשהוא מתגלה ואף פועל ב"אתהלכה ברחבה"[סד] (המאפיין את הנשמות של קו הימין, כמבואר כאן בתניא[סה]). כך, פעם מישהו שאל את אדמו"ר הזקן האם הוא צדיק גלוי או צדיק נסתר – כמובן, זו חוצפה לשאול כך... אדמו"ר הזקן ענה לו ש'אוי ואבוי לכם אם הייתי צדיק גלוי' – כלומר, גם כצדיק גלוי ומפורסם הוא נשאר צדיק נסתר.

"במסתרים תבכה נפשי"

הפסוק השני שמביא כאן אדמו"ר הזקן כדי לתאר נשמות מהשמאל הוא:

במסתרים תבכה כו'

על פי פשט, "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה"[סו] כתוב על הקב"ה, שבוכה במסתרים "מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם"[סז]. ב"בתי בראי" הקב"ה לא בוכה, "עז וחדוה במקֹמו"[סח], אבל ב"בתי גואי", במסתרים, ה' בוכה. ודאי גם יהודי עובד ה', כמו הקב"ה, בוכה על הגלות, על הגאוה של ישראל שנטלה מהם – לכן הוא מביא כאן את הפסוק.

כתוב שבגלות ננעלו שערי תפלה, אבל "שערי דמעה לא ננעלו"[סט]. אבל, הבעל שם טוב כותב[ע] שגם בענין הזה, יש דמעות טובות שמתקבלות ויש גם דמעות שמזיקות. הדמעות צריכות להיות אמתיות, ואז הן מתקבלות, אבל אם בן אדם בוכה בחיצוניות לא רק שזה לא מועיל אלא יכול להזיק חלילה.

יש סיפור[עא] שפעם היה חזן שעבר לפני העמוד בראש השנה – כבר חושבים כעת על התפלות של ימים נוראים – ובכה הרבה. רבי הלל מפאריטש קרא לו ואמר לו – 'אתה לא צריך לבכות, ישלמו לך...'. כל הבכי שלו היה הצגה, בשביל לעשות רושם על המתפללים. יכול להיות שאדם בוכה בשביל עצמו, להגיד לעצמו שהוא בוכה. זה בכי מלאכותי, מעושה ('אויסגעמאכט'), חיצוני.

מה הסימן של בכי אמתי, בכי של "במסתרים" שלא נועד להרשים אף אחד (גם לא את עצמי)? שהדמעות באות בדרך ממילא[עב]. הרבי הרש"ב מביא[עג] שבליל שבת יש דורמיטא דז"א[עד], יש שינה למעלה – רבי הלל מפאריטש היה הולך לישון בזמן הזה, אך אדמו"ר הזקן היה נרדם בו ממילא. זהו הסימן לדבר אמתי – שהוא בא בדרך ממילא.

רואים כאן שאותו דבר יכול להיות טוב מאד או רע מאד – אם הדמעות הן אמתיות זה הכי טוב ואם הבכי הוא בחיצוניות הוא רק מזיק.

"העוסק בתורה בסתר"

הדבר השלישי שמביא אדמו"ר הזקן הוא מאמר חז"ל:

כל העוסק בתורה בסתר כו'.

כמו שעוד נדגיש, לא כתוב כאן 'כל הלומד תורה', שיכול להיות בכל מיני רמות, אלא "כל העוסק בתורה" – עיסוק בתורה הוא התבוננות מעמיקה מתוך יגיעה בתורה. המקור כאן הוא מאמר חז"ל שכל מי שעוסק בתורה בסתר הקב"ה מפרסמו בגלוי[עה].

חז"ל דורשים את הפסוק "חמוקי ירכיך כמו חלאים" – חלאים הם תכשיטים[עו] – "מעשה ידי אמן"[עז] על התורה, התורה היא "מעשה ידי אמן" של הקב"ה, והיא נמשלה לירך, "מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר"[עח] (ב"הצנע לכת", כפי שמביאה שם הגמרא).

מצוות-תפלה-תורה

מה הם שלשת הדברים שאדמו"ר הזקן מסביר כאן? [מושכל-מורגש-מוטבע?]

הדבר הראשון, "הצנע לכת", מתייחס למצוות – גמילות חסדים ומצוות בכלל. ה"לכת" היינו ההליכה בתוך המציאות, עם הרגלים, לקיים את רצון ה' – צריך לעשות זאת בצניעות. תמיד אנחנו מסבירים[עט] שעיקר הצניעות הוא בהליכה, בפעולה בתוך העולם.

הדבר השני, "במסתרים תבכה נפשי", שייך לעמוד העבודה. איפה בוכים? בתפלה, כמו בתיקון חצות, בו בוכים על הגלות של עם ישראל.

הדבר השלישי, "העוסק בתורה בסתר", הוא בפירוש עמוד התורה – שוב, לא רק לימוד תורה אלא עיסוק בתורה, העמקה בתורה, ששייכת להתבוננות. רבי לוי'ק יסביר שהמדרגה הזו שייכת ליסוד אמא, לרחם האם. הדגשנו שהאגרת עוסקת ב"טובך", בטוב העצמי – "אין טוב אלא תורה"[פ]. המלה טוב בכלל, ובפרט האות ט (שרומזת לטוב[פא]), היא בסוד "טוביה גניז בגויה"[פב] – הטוב הפנימי גנוז בתוכה, כמו שרואים גם בצורה של ה-ט. איפה הטוב גנוז? ברחם האם, שם הוא מתפתח ט חדשים. יוצאת מכאן סגולה פשוטה להרבה ילדים – צניעות, "והצנע לכת".

ביאור רבי לוי'ק

כעת, אחרי כל ההקדמות, נקרא ונסביר את דברי רבי לוי'ק:

קיט א שורה ד"ה וההסתר - כמ"ש והצנע כו': הביא ג' דברים על העבודה שמבחי' שמאל שבהסתר.

כמו שהקדמנו, הוא מתמקד כאן בלהסביר את השמאל, לפי שרש הנשמה שלו:

הוא כי בחי' שמאל הוא שם אלקים.

השם שמופיע ראשון בבריאת העולם, בכל מעשה בראשית, הוא שם אלקים – השם של השמאל, של מדת הדין[פג]. זו שוב דוגמה שמתחילים בשמאל. ידוע[פד] ש-אלהים בגימטריא הטבע – הוא הטבע הראשון שמופיע בתחלת הבריאה.

וישנו בג' מקומות

לפי הקבלה, שם אלקים נמצא בשלשה פרצופים. בעצם, כעת הוא מתרגם מה שאמרנו על שלשת הדברים ללשון הקבלה:

במל' בז"א בבינה (ובז"א גופא בב' מקומות בגבורה ובהוד, עיין בטעמי מצות להרח"ו ז"ל זיע"א פ' תשא במצות שמן המשחה). כמ"ש במאו"א מע' אלקים.

שם אלקים שייך לקו שמאל. בקו שמאל יש שלש ספירות – בינה-גבורה-הוד, ובכולן מופיע שם אלקים. בנוסף, הוא מופיע גם במלכות – המלכות לא מופיעה בשמאל, אך "בנין המלכות מן הגבורות"[פה], עוד לפני שנמשכים בה "חסדי דוד הנאמנים"[פו]. כמו שאמרנו, המלכות היא "אשה יראת הוי'" שמתחילה מטבע של צניעות – לא משהו מלאכותי אלא שייך אליה בעצם מהותה. כאן מעניינים אותו בעיקר הפרצופים, אז אף שהוא מעיר שבפרצוף ז"א עצמו מופיע שם אלקים גם בגבורה וגם בהוד, הוא מדבר כאן על שלשה מקומות – פרצוף הבינה, פרצוף ז"א ופרצוף המלכות.

הוא מביא את המקור מהזהר לשלשה שמות אלקים:

ועיין בזח"א דל"א ע"ב אמר ר' יוסי כו' אלא אלקים עלאה אלקים דפחד יצחק אלקים בתראה (ואמר זה ר' יוס"י שמספרו אלקי"ם).

מה שנקרא בזהר "אלהים עילאה", שם אלקים של הבינה, נקרא גם "אלהים חיים"[פז].

כעת הוא יסביר את הקבלת שלשת הפסוקים למלכות-ז"א-בינה שבהם שמות אלקים:

זהו והצנע לכת עם אלקיך הוא במל'. (והצנ"ע לכ"ת הוא מספר אד' מלא. שאד' אותיות דינ"א והשם הזה הוא במל'. ועיין בזח"ג דס"ה ע"א.

נוסיף גימטריא שהוא לא אומר – רק "הצנע לכת" (בלי ה-ו) עולה הסתר, המלה המופיעה כאן בתניא כהקדמה לכל מדרגות השמאל.

הוא מביא רמזים שהצניעות שייכת למלכות – דבר שהוא גם פשוט, כמו שאמרנו, שהאשה-המלכות מצטיינת בצניעות. אוהבים אצלנו בתיכון להתעסק עם עניני מלכות ישראל – כאן רואים שגם בעניני המלכות צריך "והצנע לכת". את המלך צריך לפרסם לכל בני הדור[פח], בכל האמצעים האפשריים (ולצורך כך נבראו כל יכולות הפרסום הטכנולוגיות, כפי שאומר הרבי[פט]), אך מתוך צניעות אישית גדולה – שהמפרסם לא מבליט את עצמו כלל וכלל, אלא כל הפרסום שלו עניני ומורגש מתוכו שהאינטרס היחיד שלו הוא רק טובת הכלל (וממילא טובת כל הפרטים, שהרי "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט"[צ]).

וכתיב והצנ"ע לכ"ת עם אלקי"ך, הנה כשתצרף והצנ"ע לכ"ת עם תיבת אלקי"ך, יעלה מספר שלהב"ת, שקאי על מל' הנבנית מהגבורות. עיין בל"ת להאריז"ל פ' וירא, ובפע"ח בשער התפילין פ'. והיינו גבורה. אש (וזהו מדת ב"ש. שמא"י אותיות מ"י א"ש)

הצניעות מעוררת את השלהבת – שלהבת האהבה של האשה לאיש (שמתגברת דווקא מכח הצניעות, כמו שדברנו לאחרונה[צא]), אהבת "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" שהזכרנו קודם.

ולפי"ז יתפרש מ"ש מקודם,

בפנים מובאות המלים "והצנע לכת", אבל הוא יסביר כעת את כל הפסוק. זהו הפסוק של "בא מיכה והעמידן על שלש"[צב] – מיכה אומר שה' רוצה מאתנו שלשה דברים. הפסוק מתחיל "הגיד לך אדם מה טוב", הוא בא לומר מהו "טוב", מה ה"טובך" שה' רוצה, "ומה הוי' דורש ממך", כמו שכתוב בפרשה "ועתה ישראל ['ועתה' לשון תשובה[צג]] מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה"[צד], בתורה כתוב "שואל מעמך" ובנביא כתוב "דורש ממך". אחר כך כתובים שלשת הדברים – "כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך". איך הוא מסביר?

עשות משפט הוא ת"ת כי משפט עמודא דאמצעיתא. [לפי נגלה משפט הוא דין, צד שמאל, אבל בפתח אליהו כתוב:] משפט איהו רחמי. ואהבת חסד, חסד. והצנ"ע לכ"ת עם אלקי"ך, גבורה).

גם כאן ה"הצנע לכת", שאמרנו שפותחים בו, בא בסוף.

במסתרים תבכה כו' הוא בז"א. (ומסתרים לשון רבים, הוא לנגד גבורה והוד שבז"א. ושם הוא תבכה בכי'. יען הוא מדת הדין הקשה פחד יצחק, משא"כ במל' דינים רפין. ומכ"ש בבינה שרק דינין מתערין מינה בסופה.

עיקר הדין הקשה הוא בלב, בספירת הגבורה. במלכות יש כבר "דינא רפיא", הדינים נמתקים, ובבינה יש רק מקור לדין. הבינה מצד עצמה היא התבוננות ושמחה, ורק מהחיצוניות שלה יכולים להתעורר דינים – יכולה להתעורר קפידא במח, שבלב יכולה להפוך לכעס. יש גם כעס בקדושה, דברים שצריכים לכעוס – כמו שהוא מזכיר – אבל גם הכעס בקדושה עלול להתדרדר. גם משה רבינו כעס לפעמים, כשצריך[צה], אבל הוא גם טעה בשל כך – "בא לכלל כעס בא לכלל טעות"[צו]. צריך לשמור את הדינים שלא יתדרדרו (כמו שאמר רבי נחמן: 'לילד מרביצים?!'[צז]).

ושם הוא רק הנקודות דאלקים. כידוע).

שם אלקים שבבינה, "אלהים חיים", הוא בכלל שם הוי' שקוראים אותו אלקים, כמו שיש הרבה פעמים בתנ"ך – שם הוי' עם ניקוד אלקים. כלומר, שם האלקים הוא רק הניקוד, שהוא החיות הפנימית של השם. לשם אלקים עם הניקוד יש כוונה – אלהים הוא בגימטריא כוס (כלי הוי', הוא הכלי לאור של שם הוי', אבל יש מדרגה שבה שרש הכלים גבוה משרש האורות[צח]) והניקוד של שם אֱלֹהִים הוא חטף-סגול, חולם וחיריק. כל נקודה בניקוד נחשבת כמו י, כך שהניקוד כאן הוא למפרע י (חולם) י (חיריק) ן (חמש הנקודות של חטף-סגול), המלה יין. בשם אֱלֹהִים עם הניקוד יש סוד של כוס יין – שייך לקידוש שנעשה עוד מעט – אבל בבינה יש רק את הניקוד, רק את היין שבפנימיות.

כל העוסק בתורה בסתר, תורה הוא יסוד אבא, ועוסק בה בסתר היינו ביסוד אימא.

התורה היא חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"[צט], ובפרט היא יסוד אבא, ה"ברק המבריק על השכל"[ק], והלימוד שלה הוא בסתר, כינוי ליסוד אמא – עיסוק בתורה בהתבוננות עמוקה, ששייכת לבינה, ליסוד אמא.

שממעטים את עצמכם

אדמו"ר הזקן משתמש כאן במלה "צמצום" לגבי נשמות מקו שמאל. בקבלה וחסידות מסבירים[קא] שיש שני סוגי צמצום – צמצום של סילוק וצמצום של מיעוט. צמצום של סילוק הוא הצמצום הראשון ואחריו יש בסדר השתלשלות עוד הרבה צמצומים של מיעוט האור.

קודם באגרת הקדש[קב] היו לשונות "גדול עצום ורב", שרבי לוי'ק הסביר כנגד חג"ת. גדול ורב הם איכות וכמות – שני קצוות, "מה גדלו מעשיך הוי'"[קג] ו"מה רבו מעשיך הוי'"[קד] – אבל ביניהם יש "עצום", המדרגה של יצחק אבינו לו נאמר "לך מאתנו כי עצמת מאד"[קה]. כשאני שומע נשמע לי ש"עצום" הוא הכי גדול, הכי מלא עצמה, ו"עצום" שייך גם לצמצום (וכן היחס בין שמאל לימין הוא של "עצם והתפשטות"[קו], העצם ב"הצנע לכת" וההתפשטות ב"אתהלכה ברחבה").

הצמצום של הסילוק, בראשית הבריאה, הוא בעצם בריאת העולם במדת הדין – שם אלהים שמופיע בהתחלה. העולם מתהווה משם הוי' ב"ה, אבל כתוב בתניא[קז] שפלא לא פחות גדול הוא שם אלקים שפועל את העלם והסתר הבורא מן הנברא. הקב"ה מצמצם-מסלק את עצמו, מעלים את עצמו, כדי לאפשר לנברא מציאות. גם האדם צריך ללכת בדרכיו[קח] ולהעלים את עצמו – לעשות בלי שהוא נמצא כאן בכלל, בלי מודעות איך אני נראה בעיני אחרים ובלי מודעות עצמי.

אחר כך יש גם את הצמצום של המיעוט – ה' בוחר בנו "כי אתם המעט מכל העמים"[קט], "שממעטים את עצמכם"[קי]. המיעוט, כמו שהוא רומז כאן בהסבר לשלשת הפסוקים, צריך להופיע בכל המחשבה-דבור-מעשה. בינה-ז"א-מלכות הם גם כנגד בי"ע וכנגד מחשבה, דבור ומעשה[קיא].

במעשה המיעוט הוא "הצנע לכת" – למעט את עצמי בתוך המעשים, שכמה שפחות יראו אותי, שכמה שפחות ארגיש את עצמי.

בדבור כתוב "אמור מעט ועשה הרבה"[קיב]. הפשט הוא שאם צריך לעשות – תעשה ואל תדבר, עדיף שתשתוק. אבל אפשר גם להסביר ש"אמור מעט" היינו לבטא את ה"מעט" שלי בפועל. אברהם אבינו אומר "ואנכי עפר ואפר"[קיג], משה רבינו, שהזכרנו אותו, אומר "ונחנו מה"[קיד], דוד המלך אומר "ואנכי תולעת ולא איש"[קטו] – התכונה של ה"מעט" מתבטאת באמירה. בכלל, שואלים, איך יתכן שמשה רבינו כותב בתורה "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"? זה לא הפוך מהענוה?! ההסבר של רבי נחמן[קטז] הוא שאם מישהו שפל באמת, 'איך מיין מיט אן אמת', לא בחיצוניות, הוא יכול לומר זאת וזה לא יזיק.

אחר כך, בלימוד התורה המיעוט הוא במחשבה – לא לחשוב על עצמי, רק להתייגע בעיסוק בתורה, לא לחשוב שעשיתי משהו או מגיע לי משהו. ה"הצנע לכת" בלימוד תורה הוא שאדם שלומד תורה לא מחזיק טובה לעצמו[קיז], הוא מבין שמה שזכה לו הוא לא בשביל עצמו ומלמד אותו הלאה.

הספקנו רק עד כאן, קראנו קצת מהאגרת עם הביאור, והיה ראוי לסיים את כל האגרת – 'עבודת בית' לקרוא את האגרת, ואי"ה אפשר להבין את כולה לאור מה שהסברנו כבר.

שנזכה, כל אחד ואחת, לדעת מה הענין שלו – להתעצם עמו וגם להתכלל עם אחרים. שנזכה להרגיש את ה"דודי" באלולל!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• שבת היא גילוי האלקות לאחר ימי המעשה – סוד ההשראה.
• הנשמות משמאל מתאפיינות ביראה וצניעות והנשמות מימין באהבה, בטחון ועזות דקדושה.
• את הטוב העצמי של ה', "טובך", מקבלים ביחידה שבנפש.
• מטוב ה' לא לתת דעתו לחטאות נעורינו אלא רק לדברים הטובים.
• שני סוגי הנשמות הם טובים ועל האדם להכיר את טבעו.
• סימן הקדושה הוא התכללות: גם מחנכת 'סגורה' יכולה להפתיע בהיתרים וגם למחנכת 'פתוחה' יש דברים שעליהם לא תתפשר.
• בכללות, בנים שייכים לימין ובנות לשמאל.
• כל שמתקרבים לגאולה גוברת ההתכללות – יש בנים עם טבע נשי ובנות עם טבע גברי.
• פעמים רבות השמאל קודם לימין.
• הצניעות היא ראשית העבודה וגם תכליתה.
• לחסידים הראשונים נגע עד צפור הנפש שלא ידעו על מעשיהם הטובים.
• צניעות היא גם של האדם מפני עצמו – לעשות בלי לטפוח לעצמו על השכם.
• הגנאי הכי חריף בחב"ד הוא 'חיצון' – מי שבולט ומבליט את עצמו. כדי לפעול בצניעות ולשם שמים נדרשת מדת השפלות בנפש.
• שרש נשמת הבעל שם טוב הוא ב"הצנע לכת" – כצדיק נסתר.
• הטבע השני (ההתגלות) מאמת את הטבע הראשון (הצניעות).
• "שערי דמעות לא ננעלו" – אך אלה צריכות להיות דמעות-אמת (בעוד דמעות חיצוניות עלולות להזיק).
• הסימן של דבר אמתי – שהוא קורה בדרך ממילא.
• צניעות היא סגולה לריבוי ילדים.
• יש לפרסם את עניני מלכות ישראל בכל האמצעים – אך מתוך צניעות אישית גדולה (הנובעת מכך שאין למפרסם אינטרס אישי אלא רק דאגה לכלל).
• "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת" היינו תפארת-חסד-גבורה.
• הדין הקשה הוא בלב – לכן גם כעס דקדושה עלול להתדרדר.
• כמו שה' מעלים את עצמו מבריאתו – כך על האדם 'להעלים את עצמו' במעשיו הטובים.
• על האדם למעט את עצמו במחשבה (לא לחשוב על עצמו), בדבור (לבטא בפה את שפלותו) ובמעשה (בפעולות בצניעות).
• מי ששפל באמת – יכול לבטא זאת בלי שהדבר יזיק.