בע"ה

התוועדות ישיבת נחליאל

כה אלול סו – ישיבת נחליאל

סיכום שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג[1]

לחיים, לחיים! כתיבה וחתימה טובה!

היום כה באלול, יום בריאת העולם. עוד ששה ימים ר"ה – השנה חל בשבת קדש – שהוא יום ששי של מעשה בראשית, יום בריאת אדם וחוה. היום שנבראו, והיום שחטאו, וגם חזרו בתשובה – יום לחזור בתשובה. במקום שבעלי תשובה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, עד שכל הירידה – הן ירידת הנשמה בגוף, והן חטא שלעתים יהודי חוטא – כדאית בשביל העליה שאחריה, והעליה זה התשובה.

בכל אופן, יש משהו מיוחד היום – כה אלול. בר"ה אומרים "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", ומבואר ש"זה" היינו "זה ספר תולדות אדם" אשר נברא ביום הששי. היות שאדם הראשון הוא תכלית הבריאה והכל נברא עבורו – כמו שכל אדם צריך לומר "בשבילי נברא העולם" – ולכן "זה היום תחלת מעשיך". אך "זכרון ליום ראשון" – זוכרים את היום הראשון לבריאה, יום בריאת האור. בלי אור אין שום דבר במציאות – אין צמיחה, אין חיים ובוודאי שאין אדם, ובפרט שכל תפקידו של האדם להאיר את הראשון. הראשון שהתחיל להאיר את העולם זה אברהם אבינו – "אברהם התחיל להאיר" – לכן כתוב שיום ראשון כנגד אברהם אבינו, מדת החסד.

גם ידוע ש"כל הנביאים נתנבאו ב'כה [אמר הוי']'" אך "מוסיף עליהם משה [רבן של כל הנביאים, שהתחיל ב'כה' אך הוסיף] שנתנבא 'זה הדבר אשר צוה הוי'' [בבהירות, ולכן אי אפשר להוסיף עליו]". על כל פנים, היסוד זה "כה" – ב-כה אלול כל יהודי מקבל רוח נבואה. הכוזרי אומר שכל החזרה לארץ ישראל, והחזרה ללשון הקדש, בשביל שעל כל יהודי תשרה רוח נבואה – על כל אחד ואחד מאתנו. היום הכי מסוגל לזה הוא יום ה"כה" – כה אלול – כאשר ר"ה הוא יום ה"זה", "זה היום תחלת מעשיך", "זה ספר תולדות אדם". היום יום בריאת שמים וארץ, ותפקידנו לחבר שמים וארץ ולהאיר את כל המציאות, עד תיקון כל העולם ו"אשפוך את רוחי על כל בשר" שאז "ונהרו כל הגוים" – הבסיס של הכל זה ה"כה", רוח הנבואה.

גם כתוב ש"בראשית ברא" זה גם לשון הבראה. כל שנה שחוזרים ל-כה אלול – לבסיס הנבואה של כולנו, לרוח הארץ-ישראלית – יש כח להבריא את המציאות. לא כולם בעם ישראל עם ראש בריא, לדאבוננו. התפקיד שלנו להיות קודם כל בריאים בעצמנו – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", הבריאות זה לחבר את הרוחניות עם הארציות ברוח התורה – ועם רוח זאת ללכת ולהבריא את עם ישראל, לתת ראש בריא וחדש. "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה". הכל תלוי בנו – כל אחד צריך לומר "בשבילי נברא העולם", עלי עומד העולם כדי לתקן אותו – ובשביל זה צריכה להתנוצץ בכל אחד רוח יהודית מקורית, רוח נבואית. כל אחד נביא – נביא זה מי שמתקשר עם ה', מי שפונה אל ה' בתפלה ובתורה ובמצוות, הוא מדבר אל ה' וה' מדבר בו, יש לו השראה ורוח. חדש אלול זה חדש של אהבת דודים בינינו לבין ה' – "אני לדודי ודודי לי" – ומתוך כך מגיעים היום לשיא מסוים בחדש, שמתוך זה שאנו אוהבים ה' והוא אוהב אותנו, ה' מתחיל לשפוך עלינו את ה"כה אמר הוי'", את הרוח הקדש הנחוצה לנו כדי לתקן עולם במלכות שדי.

עוד דבר נחוץ:

ביום אחד דמעשה בראשית כתוב חמש פעמים "אור" – כנגד חמשה חומשי תורה –  "אברהם התחיל להאיר". כשם שהאור האיר על רקע של "תהו ובהו וחשך" כך אברהם התחיל להאיר על רקע של חושך – תשע-עשרה דורות של גויים – והתחיל להאיר. כך כל יהודי – "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים" אבל "ועליך יזרח הוי'" ונותן לנו את אורו כדי להאיר את העולם. ה פעמים אור – אותה ה שאברהם מקבל בברית המילה, בציווי "התהלך לפני והיה תמים". ה זו רמוזה גם ב"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", שם ה זעירא – ה בכח, המחכה להתגלות בפועל אחר גילוי הברית מילה של אברהם, ו-ה זו היא ה-ה פעמים אור (שחז"ל אומרים במדרש שהם כנגד חמשה חומשי תורה אור). כל הדבר הזה, כל גילוי האלקות, מתחיל מאברהם אבינו. מי שקורא את הרמב"ם יודע שהרמב"ם במדה מסוימת הזדהה ואהב את הדמות של אברהם אבינו, אפילו (במדה מסוימת) יותר ממשה, כי אברהם בא מהחושך – "מי יתן טהור מטמא לא אחד", "זה אברהם מתרח" – בא מאפס, מטומאה, והגיע לשיא המעלות של להיות היהודי הראשון וגר הצדק הראשון (ו"הכל הולך אחר הפתיחה"). היום זה היום להזדהות עם אברהם אבינו, ולדעת שכל חמשה חומשי תורת משה רבינו מתחיל ממנו – מעלת משה רבינו "כל השביעין חביבין" (אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה), והדיוק הוא שכל מעלתו וחביבותו בהיותו השביעי לראשון, השביעי לאברהם אבינו, ובלי הראשון אין לו שום ענין (כי לא היה שביעי). לכן כל הזמן צריך לזכור שכל חמשת חומשי תורה אור שזוכים מפיו – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (ו"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה") – הכל בזכות אברהם אבינו, בזכות ה פעמים אור ביום ראשון של הבריאה.

עוד משהו, קצת עמוק: כלומדים פנימיות התורה יודעים שיש עשר ספירות, והספר הראשון שכתוב שיש בו עשר ספירות – בהן ברא ה' את העולם היום – זה ספר יצירה, שעל פי המסורת כתבו אברהם אבינו. זה ספרו של אברהם אבינו, והוא המקור הראשון לעשר ספירות. עשר ספירות יש גם בנפש של כל אחד – הנפש בנויה על פי עשר ספירות, שלושה כחות של שכל (חב"ד) ושבעה כחות של רגש (חג"ת נהי"ם). ספר יצירה פותח שה' ברא את העולם בעשר ספירות ו-כב אותיות היסוד – סך הכל לב נתיבות חכמה. בהמשך ספר יצירה מסביר את עשר הספירות בצורה מוחשית, ואומר שזה מה שקורים היום במדע ממדים – יש חמשה ממדים בספר יצירה: אורך, רוחב, עומק, זמן, נפש. עד לפני כמאה שנה לא ידעו שזמן ומקום זה מקשה אחת, ותפסו את המציאות כתלת-ממדית בלבד, עד שאיזה יהודי בא וגילה שהזמן והמקום הולך ביחד ויש ארבעה ממדים. ספר יצירה מגלה את הממד החמישי. בכל ממד שני קצוות – בזמן יש עבר-עתיד, במקום יש (בלשון ספר יצירה) דרום-צפון, מזרח-מערב, מעלה-מטה. ספר יצירה יותר מתקדם מהמדע היום, ומוסיף ממד חמישי – ממד של נפש (על גבי שלושת ממדי העולם וממד השנה). אנו יודעים שבגן עדן מקדם יש עץ החיים ויש עץ הדעת טוב ורע, וכתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב" – מזה לומדים שהנפש זה בעצם הדעת, ובדעת יש שני קצוות, טוב ורע. כתוב בתניא שדעת זה "התקשרות והתחברות" – לכל אחד יש דעת, והשאלה למה מתקשר בדעתו, באיזה דבר הוא רוצה להתדבק ולהתאחד. אנו, יהודים, מצווים "ובחרת בחיים". הדעת – הכוללת טוב ורע – היא הבוחרת. הטוב והרע ביחד מהוים ממד נפשי, שבאמת הוא מקשה אחת עם ארבעת הממדים האחרים. לכל ממד יש שני קצוות, אז לחמשה ממדים יש עשר קצוות, וזה העשר ספירות – זה יסוד ספר יצירה. העשר ספירות מתחלקים לזוגות, וכל זוג זה ממד אחד.

- דרך אגב, נוסיף דבר מעשי, שיש מנהג עתיק (שגם בחב"ד לא כל כך ידעו עד שהרבי אמר) של הרבה חסידים מכל החוגים, מיום זה לומר אחר התפלה את אותו יום במעשה בראשית. אפשר להתחיל מיד (הרב אמר עם כל התלמידים את היום הראשון של מעשה בראשית). יוצא שביום א דר"ה אומרים יום ששי של מעשה בראשית וביום השני של ר"ה – שאז תוקעים השנה בשופר – אומרים "ויכולו". זה מנהג מאד חשוב לעשות. –

בכל אופן, החמשה "אור" ביום ראשון דמעשה בראשית הם התיקון של חמשת הממדים וה-י ספירות. איך זה הולך? יש כאלה שזה ברור – "וירא אלהים את האור כי טוב" זה כנגד ממד הנפש, הממד של טוב-רע. "ויקרא לאור יום" – כנגד ממד הזמן, השנה. נשאר ג"פ "אור" כנגד שלשת ממדי המקום. היות שהכל מתחיל מאברהם זה כך – "ויאמר אלהים יהי אור" זה חסד (ממדי דרום-צפון). בכל פעם האור כנגד הקצה החיובי, שתפקידו להאיר את הקצה ההפכי – "יהי אור" בא על רקע של חשך, וחשך זה שמאל, אז ה"יהי אור" זה אור האהבה (חסד-דרום) שבא להמתיק את הגבורה-השמאל. התפקיד הראשון של יהודי שמקבל היום רוה"ק כדי לתקן את המציאות זה קודם כל האור-החסד-הימין (עם כל מובני המלה ימין) שיתחזק ויתגבר להאיר ולהמתיק את השמאל – "לאכללא שמאלא בימינא". זה "אברהם התחיל להאיר". "ויהי אור" זה המזרח (התפארת, הרחמים, מדת יעקב אבינו), משם זורחת השמש, עד ששוקעת במערב (יסוד, הכולל את המלכות). הסימן בקבלה ש"ויהי אור" = רחל, היא המערב שיעקב ממתיק. אם כן, בפסוק הראשון ארבע רוחות, כאשר הדרום מאיר לצפון והמזרח מאיר למערב. בזמן איפה ה"אור" ואיפה החשך? אפשר לחשוב שהעבר, שגלוי לנו, הוא אור, ואילו העתיד חשוך ונעלם – וצריך להביא אור מהעבר לעתיד, ממתן תורה לעתיד. אך יש פירוש הפוך, שהאור האמיתי זה האור של המשיח, האור של הגאולה, וכולנו צריכים לחיות בעתיד – לקחת את רוח הקדש מהעתיד ולתקן את העבר שלנו. העבר גלוי, אך גלוי שהוא לא בסדר – אם העבר היה בסדר כבר היינו הרבה אחרי ביאת המשיח – לכן עיקר הפירוש שצריך לקחת מה"יום אחד", ה"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (יום שעתיד להיות), ומשם לשאוב אור להמתיק את כל מה שהיה, בכל ההסטוריה, מאז חטא נפילת אדם הראשון. רק אנו, היהודים, יכולים להאחז בעתיד. גוי לא יכול להאחז בעתיד – רק בעבר, בשבילו העתיד נעלם – יהודי חי בעתיד, ומתוכו ממשיך אור להמתיק את ההוה ואת העבר, ועל זה כתוב "ויקרא אלהים לאור יום".

יש עוד אחד – "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". הבדלה זו על דרך "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים". ידוע בקבלה ש-ה פעמים אור ביום ראשון ו-ה פעמים מים ו-ה פעמים רקיע ביום שני זה בסוד אמ"ר. כשם שבין מים למים יש רקיע, כך בין אור לחשך, והרקיע מבדיל בין עליון לתחתון. "מים מצמיחים כל מיני תענוג" וההבדלה היא בין מים עליונים (תענוג אלקי) למים תחתונים (תענוגות בני אדם). מים תחתונים הם בעצם מים מרים, אלא שמי שנאחז במים העליונים – שיש לו תענוג אלקי מללמוד תורה, להתפלל לה', לעשות מצוות ולקרב עוד יהודי ועוד יהודי לתורה – הוא מסוגל גם לרדת ולהמתיק את המים המרים, "וימתקו המים" (הופעת ה"המתקה" היחידה בתורה). כל הישיבה כאן שיהיה תענוג אלקי כדי לרדת מטה מטה ולהמתיק מים המרים.

אם כן, הסברנו שבכל אחד מחמשת הממדים יש קצה אחד שבעצם אור וקצה שני שבעצם חשך בתחלה, אך תפקיד האור להתגבר כל כך שילך מקצה אל קצה של אותו ממד, שיאיר את החשך וימתיק אותו ויהפוך אותו "כיתרון האור מן החשך". זה הכח שאנו מקבלים ביום הזה. ה זה השרש של כה (ה בריבוע) – כה אלול, יום שרש הנבואה. בכל דור יש משה רבינו אחד, אחד שמתנבא ב"זה", אך כולנו צריכים להיות נביאים שבבחינת "כה" (כאיחול משה "מי יתן כל עם הוי' נביאים"). כל אור מהחמשה אורות בעצם כלול מכולם, אז יש ה פעמים ה – לכן כתוב "יהי אור". שה' יעזור שנזכה לאור זה – השנה ר"ה בשבת (702), שהיפוך הספרות שלו זה אור (207). כל ר"ה זה אור – כדרשת חז"ל על "'לדוד הוי' אורי וישעי', 'אורי' בר"ה 'וישעי' ביו"כ" – אך בפרט ר"ה שחל בשבת זה אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, כרמוז בכך ש-שבת ו-אור הם מספרים משלימים. שה' יזכנו בשנה הקרובה לאור הזה, והיום יום ההכנה לשנה הקרובה – שנזכה כולנו לנבואה זו, להתעוררות והשראה אלקית, של אור להבריא ולתקן את הראש של בני ישראל וגם להיות אור לגויים ולתקן את כולם, הכל עם האור שה' נתן לנו בתורה, ועוד קודם מתחיל מאברהם אבינו שהוא פשוט אחד שיוצא מהחושך ורוצה להכיר את מי שאמר והיה העולם, וזוכה להכירו במסירות נפש, ומקדיש את חייו לפרסמו ש"יש אחד ואין שני" לו, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", זה האור של אברהם אבינו. ה' יעזור שנזכה כולנו לאור זה ומכחו להביא את המשיח, ושתהיה לנו – כל יהודי – שנה טובה ומתוקה (בהמתקת האור את החשך), ושהמקום הזה יפרח מאד ויאיר בריקודים והמחאת כף, ובעיקר על ידי לימוד התורה הקדושה, מקור האור שלנו.