1

?בע"ה

"מחשבתן של ישראל"

כ' שבט, שבת יתרו תשפ"ו – כפ"ח

התבוננות בקדימת ישראל לתורה – מהשרש עד ליישום

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בליל שבת זכו בנות כתה ח' מבית הספר יעלת חן בירושלים לשיעור ארוך ועמוק בבית הרב על מתן תורה וסוד הדבור. מתוך היריעה הרחבה מובא כאן פרק אחד, העוסק ביסוד היסודות של החסידות – הקדימה העצמית של ישראל, מקבלי התורה, גם לתורה עצמה. מאמר חז"ל "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" מתפרש כאן בפירושים שונים, המוסיפים לפשט שלו גם 'עבודה' יום-יומית, ומשלימים תהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה.

"אנכי הוי'"

שבת שלום. אנחנו בשבת של מתן תורה, פרשת יתרו. חז"ל אומרים ש"לכולי עלמא בשבת נתנה תורה"[ב]. יש מחלוקת בין רבי יוסי ורבנן האם משה הוסיף יום אחד מדעתו, ואז מתן תורה היה ב-ז' סיון, או שלא הוסיף, ומתן תורה היה ב-ו' סיון, אבל "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה". מובן שיש קשר עצמי בין שבת למתן תורה, והכי מתאים לעסוק בקבלת התורה בשבת.

הדבור הראשון של ה' לישראל הוא "אנכי הוי'"[ג]. על "אנכי" כתוב שהוא "אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ"[ד], עצמות ה' ממש, למעלה משם הוי' – "אני הוי' הוא שמי"[ה]. אף על פי כן, באופן נושא הפכים, אותו "אנכי" שלא אתרמיז בשום קוץ, מתגלה כ"אנכי הוי'" – מתלבש ומופיע בתוך שם הוי' ב"ה.

"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"

יש מאמר חז"ל ידוע, שמצוטט הרבה בחסידות, "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[ו]. המשמעות הפשוטה היא ש"מחשבתן של ישראל" קדמה גם לשבעת הדברים שכתוב עליהם שקדמו לעולם[ז]. "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים"[ח], "ועמך כֻלם צדיקים"[ט] – עוד לפני שה' ברא שום דבר הוא צפה את התענוג שיהיה לו מנשמות ישראל בגופים בעולם הזה[י]. שגם במצב של "חשך יכסה ארץ"[יא] אנחנו נעבוד אותו, נעשה לו נחת. המחשבה הזו קדמה לכל דבר – גם לתורה הקדומה, עליה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[יב].

אבל אפשר לפרש בעוד אופן את "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר": אפשר לפרש ש"מחשבתן של ישראל" היינו מה שישראל חושבים ו"כל דבר" הוא במובן של כל דבור. על הדבור, המלכות (עולם הדבור[יג]), כתוב "כל הנחלים הולכים אל הים"[יד], כל כחות הנפש מתבטאים בדבור. לכל אחד מישראל יש עשרה דבורים – עשרת הדברות – שמבטאים כל אחת מעשר הספירות, עשרת כחות הנפש, שלו. יש דבור שמבטא-מגלה את הכתר, דבור שמבטא-מגלה את החכמה וכו'[טו]. לכל דבור קודמת מחשבה – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". גם כהמשך לפירוש הפשוט, המשמעות תהיה עם דגש על כך ש"מחשבתן של ישראל" ש"קדמה לכל דבר" קדמה בפרט לכל עשרת הדברים, עשרת הדברות של מתן תורה.

ורמז מובהק: "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" עולה בדיוק אנכי פעמים הוי'[טז], ראשית התגלות ה' לישראל בעשרת הדברות, כנ"ל (ורמז נוסף: ממוצע 7 האותיות שבתוך התבות "מחשבתן של ישראל" הוא "אנכי הוי' אלהיך"[יז])! ובהמשך ל"לכולי עלמא בשבת נתנה תורה" – המספר הזה הוא גם ג"פ שבת. בכללות שבת מתחלקת לשתי בחינות, ליל שבת ויום השבת, אבל יותר בפרטיות השבת מתחלקת לשלש בחינות, כנגד שלש סעודות, עד לשיא ברעוא דרעוין (את שלש הסעודות לומדים[יח] מהפסוק הנאמר במן, "לחם אבירים"[יט] – לחם בריאים, לקבל תורה מסיני[כ] – "אכלוהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאוהו בשדה"[כא], שלש פעמים "היום" שהעליונה היא "היום לא", סוד רישא דלא ידע ולא אתידע, אמונה – "מן הוא [כי לא ידעו מה הוא]"[כב]).

"יעמדו יחדו"

נוסיף עומק ברמז האחרון: ידועה המחלוקת[כג] של בית שמאי ובית הלל אם "שמים קדמו", כדעת בית שמאי, לפי הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", או "ארץ קדמה", כדעת בית הלל, לפי הפסוק הראשון של הספור השני של מעשה בראשית, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[כד]. יש גם דעה שלישית, של חכמים, ששמים וארץ נבראו כאחד, לפי הפסוק "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים [עד כאן קדימת ארץ לשמים, לפי הסדר של 'שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני'[כה], וכדעת בית הלל, המקדים שמאל-ארץ לימין-שמים במחשבה כדי לקיים בפועל 'לאכללא שמאלא בימינא'[כו], דהיינו] קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו"[כז].

בחסידות[כח] ברור שהדעה של בית הלל, "ארץ קדמה", יותר גבוהה מדעת בית שמאי, "שמים קדמו" (בסוד "סוף מעשה [ארץ] במחשבה תחלה"[כט]). אבל לגבי הדעה השלישית יש שתי שיטות[ל], האם היא ממוצע ביניהם – למטה מ"ארץ קדמה" ומעל "שמים קדמו" – או שהיא שרש יותר גבוה, בעצמות, שם אין שום הבדל וקדימה בין ארץ ושמים. השיטה של רבי אייזיק מהומיל, בכמה מקומות[לא], היא ש"יעמדו יחדו", דעת חכמים, הוא למעלה משתי הדעות של ב"ש וב"ה.

"ארץ" היינו כנסת ישראל, "ארץ חפץ"[לב], ואילו "שמים" היינו התורה, תורה "מן השמים", כמו לקראת סיום פרשת מתן תורה, "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם"[לג]. ב"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" ברור שישראל (ארץ) קודמים לתורה (שמים), אבל לפי הרמז ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" עולה אנכי פעמים הוי' נסביר כמו השיטה של רבי אייזיק, שיש שרש בו הם "יעמדו יחדו" – "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"[לד] ממש בעצמות. ב"אנכי הוי'" ה"אנכי" הוא עצמות ה' ו"הוי'" הוא התורה ("תורת הוי'"[לה]). אבל "מחשבתן של ישראל" היינו שישראל הם החושבים את ה"אנכי הוי'" – כביכול אנחנו אלו ש'חושבים' בתוך ה' את מחשבת התורה. בתוך "אנכי" – "אנכי מי שאנכי"[לו], כנ"ל – יש את ה'אני', את ישראל שחושב, ו"מחשבתן של ישראל" היא התורה, כפי שאנחנו 'חושבים' אותה בתוך ה' כביכול (דהיינו שרש התורה שבעל פה שמעל לתורה שבכתב שנתנה מן השמים, בסוד "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה"[לז], מעלת ניסוך המים על ניסוך היין[לח], סוד "ארץ קדמה" שבתוך ה"יעמדו יחדו", וכנ"ל שתחלת הפסוק הוא "אף [העולה אנכי] ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", ודוק).

לחשוב על ישראל לפני כל דבר

אפשר להציע פירוש שלישי ל"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר":

לפני כל דבר – כולל שיעור תורה – צריך לחשוב ולתכנן איזה דבר טוב יצא מזה לעם ישראל בכלל או ליהודי מסוים בפרט. מי שחי בתחושה שהתורה קדמה ("שמים קדמו") חושב לפני כל דבר שהוא עושה איך הוא יועיל ללימוד התורה שלו (כולל גם "תורת חסד"[לט], לימוד תורה על מנת ללמד[מ]). המחשבה הזו היא בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[מא], לשם ה"תורה מן השמים", כנ"ל. אבל ההכרעה-ההלכה ש"מחשבתן של ישראל קדמה" ("ארץ קדמה", שבתוך ה"יעמדו יחדו" כנ"ל, ששם אין בחינה של "שמים קדמו", שם אין מעל למלכות, כמבואר בדא"ח[מב]), ולפני כל מעשה צריך לחשוב על טובת ישראל, היא כבר בבחינת "בכל דרכיך דעהו"[מג] (הגבוהה יותר, כמבואר בחסידות[מד]), משום שבכל דבר פוגשים את ה' עצמו – את ה"חלק אלוה ממעל ממש"[מה] (מבחינת "אנכי") שיש בכל יהודי.

שלשת הפירושים של "מחשבתן של ישראל" – המחשבה של ה' על ישראל, המחשבה של ישראל עצמם (על ה' ותורתו), המחשבה (של כל אחד) על ישראל – הם בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה[מו]: מחשבת ה' על ישראל בבריאת העולם היא בבחינת הכנעה – כאשר ה' בענוותנותו נמלך בישראל על כל דבר (והכרה זו מעוררת באדם הכנעה מול האחריות הגדולה שמוטלת עליו, וגם הכרה ש'אין על מה להתלונן', שהרי כל מה שנעשה הוא לפי עצתו הקדומה[מז]); המחשבה של ישראל – על הדבר הנשגב ביותר, "אנכי הוי'" – היא בבחינת הבדלה; המחשבה והכוונה שכל דבר בחיי האדם יהיה לשם כל ישראל – לטובת ישראל בגלוי ממש – היא המתקה, כמובן.

"פי ידבר חכמות"

לסיום הפרק הזה נוסיף עוד גימטריא: תדפדפו בסידור לתהלים – פרק מט פסוק ד: "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות". הפסוק הזה, עוד פסוק של דבור, עולה בגימטריא אותו מספר – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", אנכי פעמים הוי'[מח]. יש בו אפילו חלוקה יפה – "פי ידבר חכמות" עולה כי פעמים הוי' ו"והגות לבי תבונות" עולה אנ פעמים הוי'. היחס בין שני חלקי הפסוק הוא כמו החותם המתהפך של "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה"[מט] – שרש הדבור (הארץ) הוא בחכמה-חכמות ושרש הגות הלב (השמים) הוא בתבונה-תבונות.

אומרים פעמיים בכל יום "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[נ] ויש אין-ספור כוונות ורמזים ב"אחד". כעת נגיד כוונה שאפשר לכוון הערב ומחר, שבת מתן תורה, בקריאת שמע: אחד ר"ת אמונה-חכמה-דבור – הדבור, העצמי, מבטא גם את האמונה וגם את החכמה (שהיחס ביניהם הוא בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[נא], "אחד האמת" מתגלה בחכמה[נב] ומשם מתבטא בדבור). הפסוק לפיו הדבור מבטא אמונה הוא "האמנתי כי אדבר"[נג] והפסוק לפיו הדבור מבטא חכמה הוא הפסוק הזה, "פי ידבר חכמות"[נד].

חוץ מה"חכמות" וה"תבונות" בפסוק – חכמה ובינה (ובפרט פרצוף תבונה) – רמוזות כאן עוד ספירות: "חכמות" בגימטריא דעת, ולפי זה "פי ידבר חכמות" הוא בסוד "דעת גניז בפומא"[נה] ("תבונות" בגימטריא "עבדו את הוי' בשמחה"[נו], העולה גם שמחה במילוי – שין מם חית הא – הכח הפנימי של הבינה[נז]). האותיות שבתוך "פי ידבר חכמות" עולות חסד, המלה "ידבר" עצמה עולה גבורה והאותיות שבתוך "והגות לבי תבונות" עולות יסוד. אם כן, יש כאן חכמה-תבונה-דעת וחסד-גבורה-יסוד[נח] (חסד-גבורה הם ענפי החכמה והתבונה, והיסוד הוא ה'דעת' של מדות הלב[נט], כח ההתקשרות וההתחברות[ס]).

עד כאן. שנזכה לקבל את התורה, להפנים את כל הדברים ולגלות את "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". שבת שלום!