התוועדות תנועת אתהפכא

אור לז"ך סיון תשס"ו - ירושלים

הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

שאלות:

איך מחברים את שמחת החיים לעבודת ה', שהחיים ובית הכנסת ובית המדרש לא יהיו נפרדים?

אנו באים לישיבות תיכוניות ורובם בתורת הרב קוק, חושבים שהעיקר גאולה גשמית של הארץ וכו' – איפה אנחנו עומדים מול זה? להביע עמדות מנוגדות? מה ביחס ל"אתחלתא דגאולה"?

הרב: שאלה על הכלל ושאלה על הפרט (שני נושאים שהחסידות נוגעת בהם, וזה האטרקציה, כפי שאמרו). אנו רוצים שהכל יהיה מלא שמחת חיים – עבודת ה' בשמחת חיים וכו'. דבר זה לא מצריך התנגשות עם אף אחד – כולם צודקים, כל אחד יעבוד את ה' בכיף שלו. אין כאן שום התנגשות, אלא אם כן יש איזה רב שדוגל במרה שחורה, איזה 'מתנגד' רציני, אך אין יותר מדי כאלו ברוך ה', ובוודאי שמצוה גדולה להיות בשמחה תמיד. כל הבעיות מתחילות ברגע שמתחילים לדבר על תיקון הכלל, ואז לכל אחד הדעות שלו איך מתקנים את הכלל.

נחבר לפרשת שבוע – בעניני כלל תמיד צריך לקחת צד, כמו להכריע בין משה רבינו וקרח. קרח מפתה את כולם שמשה רבינו ואהרן לוקחים כל הקופה, וזה נובע מהתנשאות שלא מצד הקדושה, עד שהוא מפתה את כולם (כך כותב רש"י). משמע שהיה שלב שפיתה כולם, עד שמשה עשה נסים וכו'. הפרשה מתחילה "ויקח קרח" (לשון נופל על לשון – ה-ר של קרח זה "לתפארת הלשון" בלשון המדקדקים, ועיקר ענינו זה "לקחת"), מתורגם "ואתפלג קרח" – לקח עצמו לצד אחד (ויש עוד כמה פירושים). כשבא קרח אחד, ויש הרבה כאלו, זה מחייב לקחת צד – קרח הוא צד, הוא מעמיד צד ציבורי, ואני חייב לבחור צד. כתוב "ובחרת בחיים", ויש ודאי בחירה חפשית בתיקון הפרט – להיות שמח או עצוב, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – אך ברגע שמגיעים לתיקון הכלל זה מקפיץ את כח הבחירה החפשית שלי באין ערוך. פתאום קשה להחליט מה התורה אומרת. בתיקון הפרט סוג של בחירה אם לקיים שו"ע וספרי מוסר וכו' או לא. כאן זה סוג אחר לגמרי – אין שו"ע, וכל אחד הוא רב חשוב, הרב קוק, רבי נחמן מברסלב וכו'. הבחירה קופצת לרמה אחרת לגמרי. כמו שקרח לקח צד, זה מכריח את כולם – ברגע שהוא מופיע – לקחת צד, להחליט מי הסמכות שמזדהים איתה. לכן ודאי נכון שבאיזה שלב, מוקדם או מאוחר, החניך שלך יעמוד בפני הדילמה הזו. אם אתה רק מדבר איתו על "עבדו את ה' בשמחה" זה מאה אחוז נכון, אך זה חצי מטרה, ואז לא צריך לבחור מי הרבי ושום דבר – כולם צדיקים, כולם אהובים, כולם ברורים.

ברגע שהולכים לתקן את המדינה, לתקן את המציאות, אז אם מישהו חושב שהוא גדול הדור שיודע מה לעשות – שאני המשיח – ב"ה אין יותר מדי שחושבים שהם המשיח, אך כל אחד צריך לבחור בכיוון של משיח. יודע בלשון פרקי אבות שיש "מחלוקת שהיא לשם שמים" ו"מחלוקת שאינה לשם שמים" – מחלוקת הלל ושמאי ומחלוקת קרח וכל עדתו. לא מחלוקת משה וקרח, כי משה איש שלום שאינו חולק, אך אצל כל קרח כל הגשמאק והחיות מלחלוק – זה כל ענינו. אז יוצא בסוף שהוא חולק עם עדתו – עם האנשים של עצמו. איך אפשר לזהות בכל מחלוקת דעות בעם ישראל – שתמיד נוגע לנושאים ציבוריים, מי המלך (ומדוע תתנשאו), וכאשר נכנסים לארץ ישראל מכניסים עצמנו לזה (גם בחו"ל יש, אך כשרוצים להיות עם חפשי בארצנו יש המון פוליטיקה) – מי זה באמת משה רבינו? צריך להסביר לעצמך, ואחר כך לכל חניכיך, מהו הרמז לזהות את משה ולהתקשר איתו. יש בפרשה מצות "ולא יהיה כקרח וככל עדתו", ויש המונים זאת במנין המצוות כמצוה שלא להחזיק במחלוקת. בכל אופן צריכים לקחת צד – איזה צד אני לוקח? צריך לחפש צד שיש לי איזה תחושה פנימית שהוא בפנימיות מחבר את כל עם ישראל. אף שכעת בוחר צד, כי יש מחלוקת, בפנימיותו הוא ה"שלום בארץ" האמיתי – אני חש שבפנימיות יש בו שלמות, ואף אם רק מיעוט הולך אחריו ההעלם של השלום שבו עתיד להתגלות והוא באמת יקח את כולם. זה אחד שמסוגל לקחת את הלב – "מה יקחך לבך" (פסוק שרש"י מביא על "ויקח קרח"). יש צד אחד שבאמת יקח את הלב של עם ישראל לנצח, לא כקרח שעשה זאת לאותו יום ואותו לילה.

הרמז – רמז מפורסם המובא במגלה עמוקות – שמשה ר"ת מחלוקת-שמאי-הלל. שלמותו של משה שכולל הכל – זו מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים, ש"את והב בסופה", מחלוקת שסופה אהבה סימן שמלכתחילה היתה לשם שמים. אם רואים שמתוך מחלוקת יוצאת שנאה וטינה וכל מיני תופעות לא רצוניות סימן שמראש – אף שכל אחד אומר שחולק לשם שמים – סופו מעיד על תחילתו שלא לשם שמים. "לא תשנא את אחיך בלבבך" – ואם זה מגיע לשנאה זה מחלוקת לא לש"ש, מצד הסט"א והטומאה. לכן במחלוקת שלא לשם שמים לא כולל את משה, אלא רק קרח וכל עדתו. אם סתם היתה מחלוקת היה אפשר לומר שמשה וקרח, אך משה לש"ש וקרח לא לש"ש – ובמה שלא לש"ש אי אפשר להזכיר את משה. השלום של משה שהוא עצמו כולל את שני הצדדים שעתידים להתגלות בעמ"י. ליהושע תלמידו תכונה דומה, אך לא זהה – הוא "איש אשר רוח בו", "שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". אצל יהושע זה "רוח", ומשה הוא בחינת "נשמה", בה יש הרבה יותר אחדות. ב"רוח" יכול להבין כל אחד, להתייחס יפה וללכת לקראתו – הוא בשלו אך יכול להתכופף אל כל אחד מבלי לזוז מעקרונותיו (כקנה הנטוע היטב אך יכול להתכופף). משה רבינו הוא "נשמה", עלמא דאתכסיא, שכולם ממש בו.

לחסיד יש 'מבינות' – וכל מדריך צריך להיות 'מבין', ובכלל חסיד של רבי אמיתי צריך 'מבינות' על הרבי (כווארט של ר"א מהומיל) – איזה רבי כולל הכל. בשביל למצוא רבי שיורני דרך פרטית בעבודת ה' – יש הרבה. אם זה רבי בשביל להיות מלך ישראל – על זה כתוב "דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור". יש הרבה רביים שיכולים לעזור לי להיות עובד ה' – והראיה מתלמידי הבעש"ט, כולם צדיקים וכולם אהובים, וכל אחד התקשר לאיזה צדיק שהדריכו ולקח אותו בדרך הטובה לעבודת ה'. אך כשמגיע למנהיגות של עם ישראל צריך להיות אחד.

ההתחלה צריכה להיות מהפרט. אם אין השתוקקות שאני אהיה עבד ה', גם כל הסוגיות הכלליות ודאי לא מכוונות לפי התורה. בלי זה – זה 'גארנישט'. אחר כך, בשביל לבחור את המנהיג בעניני כלל, חייבים לקחת צד. ברור שתנועה זו חייבת לבוא ולהחדיר לבחורים ולנוער שחייבים לקחת צד, ולא כל הצדדים שוים. אם אני מדריך אותך לקחת צד – צריך לחפש את הצד שבפנימיותו יש את הגרעין של השלום האמיתי והשלמות האמיתית בעם ישראל. צד שבו "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – שבו ביחד מחלוקת-שמאי-הלל.

[שאלה: כל הצדיקים הרציניים אומרים שאלו ואלו דברי אלהים חיים, אבל אני העיקר]

היו צדיקים בדורות האחרונים שהתבטאו "אנו מצדיקי הדור והם ממנהיגי הדור" – כך התבטאו מצדיקי פולין על הרש"ב.

הווארט הוא שלהפעיל את כח הבחירה – וכל מה שקשור לארץ ישראל מצריך יותר ויותר בחירה, והכי הרבה בחירה דרושה ל"בית הבחירה" (בגלל שה' בוחר באיזה מקום, אף שיכול לבחור בכל מקום ובוחר דווקא שם, זה המקום הכי מסוגל לעורר ביהודי את הכח לבחור דווקא ברמה אחרת לגמרי מהבחירה שלו) – זה בעניני כלל. גם כשמעוררים לעניני מקדש – סיבוב שערים וכדו' – זה לעורר להכיר שבלי בית המקדש אני (והעם) עקר, אין יכולת לבחור, אין אבר חי ולכן עקר ולא מוליד. אין את תוקף הבחירה. אבר חי קשור עם צדיק, וצריך לבחור במי שלא סתם צדיק אלא הוא המנהיג. לשכנע על רגל אחת אי אפשר – צריך הרבה הרחבה. כמו שאמרו קודם שעוסקים ביום יום, וזה מה שאפשר ללמד, ואמרתי שצריך הסכמה מה היום-יום – ולא רק על מה מדברים בפגישות. לקבוע לימוד בדברים מסוימים – חוץ מלשמוע שיעורים (שלנו). השיעורים זה בקשיש, אך צריך לשבת וללמוד באותם נושאים שבוחרים ללמוד אותם. זה יכול לעזור להגיע לתכל'ס.

[שאלה: יש ענין ליצור קונפליקט?]

בדורות האחרונים, עוצמת הבחירה – מעין זו שדרושה היום – היתה בתחילת החסידות. אז נוער – אתם בגלגול הקודם – הייתם צריכים לבחור אם הולכים לפי הבית, לפי האבא, או בדרך החדשה. "זה אלי ואנוהו" לפני "אלהי אבי וארוממנהו" – "אלהינו [ואז] ואלהי אבותינו".

אם לא שואלים לא צריך ליצור קונפליקט. אך ישאלו – כי אתה מלמד דברים חדשים, אחרים ממה ששמע עד כה. כאשר שואל אם אפשר להחליק מה טוב, אך בשלב מסוים אי אפשר. אז צריך להסביר שחייבים לקחת צד. אם גם אתה עשית את התפנית הנפשית – לומר כמו שאני עשיתי מלמד גם אותך לקחת צד. צדיק זה צד-ימין, אך כולל כל הצדדים (צפון-דרום-ים-קדם), ואף יש לו נטיה ראשונה לשמאי (קודם בשמו) אך יודע שכל דבר יפה בעתו, כעת הלכה כב"ה ושיבוא משיח הלכה כב"ש. לכן קורח חולק רק על עצמו, ולא על משה, שהוא כולל הכל. כמו שרבי נחמן אמר שלא חולקים עלי – ועל מי שהם מדמיינים שחולקים גם אני חולק.

[שאלה: לבחור צד זה מאד מפחיד. הרב: זה בדיוק מה שרציתי שתרגישו. לא צריך להלחיץ לבחור. צריך לדבר הרבה על עבודת ה' ושמחה ותיקון הפרט, אך עם זאת יש מסר יחודי שרוצים להעביר, ואם הבחור פקח ירגיש זאת וישאל בוודאי. מי שאף פעם לא יחוש זאת – הוא לא בענינים בכלל.]

שאלה: אפשר להביא בתחלה מדריכים מכל מיני זרמים שידברו על עבודת הפרט, ואחר כך מדריכים מכוונים שידברו על הכלל, או שצריך להיות אותו מדריך?

וודאי שצריך אותו אחד – דוגמה אישית של עובד ה' שאכפת לו מהכלל. כמו שרבי נחמן אומר להתפלל על כל עניניו, אך הבעש"ט אומר לא להתפלל על עצמו אלא על השכינה, וכל עניניו לרמז על צער השכינה. צריך שהפרט והכלל יהיו מחוברים ביחד.

אם לומדים עניני שבת ותפלה מרבי שעוסק גם בעניני הכלל – זה איכות אחרת לגמרי.

שאלה: בדורנו יש הרבה שאלות שהם ספק-מצוה מול ספק-עבירה, ספק-קרח מול ספק-משה (בזה החכמה להכריע). איך איש צעיר צריך להחליט בין שני רבנים גדולים? מה עושים במצבים שאחד שולל את השני (לפחות אחד משני הצדדים עוקר לגמרי את השני מהמציאות) – אז חייבים להחליט. איך? כמו שעשה דוחה לא תעשה, ספק מצוה מכריע ספק עבירה, "אברהם הוליד את יצחק" ועשה טוב קודם. זה עיקר החסידות – עם נוסחה מסוג זה אפשר לבחור צד יותר בקלות.

הרב: צריך לפתח חוש מי משה ומי קרח. הלשון של המצוה "ולא יהיה כקרח" – חוץ מזה שהפשט לא לעשות סתם מחלוקות, הניסוח בתורה אומר שכדי לקיים זאת צריך חוש מאד עמוק מי זה קרח. איזה חוש עמוק לא להיות כמוהו – חוש שקרח אוהב מחלוקת. שאלו אם לדבר על מחלוקת – מי שיש לו גשמאק בזה, סימן שהוא עצמו קרח. ממילא משה רבינו מחזר ומעונין בשלום. בסוף גם הוא צריך לקחת צד ולחלוק ולומר לה' לא לקבל קרבנם ולברוא בריאה חדשה שתבלע אותם. בכל אופן, משה ודאי רודף שלום – כמו אהרן. הוא בעצם שלום, וכולל בו כל המחלוקות. תלמיד ישיבה שאוהב מחלוקות, אך מהרגע הראשון מרגישים "את והב בסופה" – זה מחלוקת לשם שמים. אך יש תלמידי ישיבה שאוהבים מחלוקות לא לשם שמים (ישיבה תיאורטית של מתנגדים...) – כל אחד רוצה רק להוכיח את היש שלו. אפילו אופן הלימוד – ידוע אצל חסידים שבלימוד שלא להלכה יש איזו בעיה בשורש, שרוצים להשאר בצ"ע של רבי עקיבא אייגר ולהתכסח בסברות. עיון זה חשוב, אך אם אין רצון להגיע להלכה – ויש כאלו שמואסים בזה – סימן שיש משהו בלימוד שלא לשם שמים, לשם שמים כולל גם את "המעשה הוא העיקר" והרצון לדעת מה ה' רוצה ממני עכשיו.

הווארט שלקחת צד ולחלוק זה לא אותו דבר. כמו שמישהו גדל והולך להתחתן – חייבים להחליט, החלטה הכי גורלית בעולם (אולי). צריך לקחת צד – לא אומר שאוהב מחלוקת. צריך לקחת צד, מתוך שמחפשים את שרש השלום. אתה רואה שיש מחלוקת, ושונא זאת, אך מוכרח לקחת צד – מחפש את הצד שיש בו שלום, שהוא האנטי-מחלוקת.

שאלה: איך אני יודע שהצד שאני בוחר באמת צד השלום וכו'?

כל החסידות זה לפתח 'חושים' – כולל ה'חוש' הזה.

שאלה: אני יודע בוודאות שאני מציג זאת כחייבים לקחת צד – זה מרתיע אנשים. יש אנשים שמוכנים לשמוע אותי כל עוד אני אומר תורות, אך ברגע שאומר להם 'אני איתו' (אפילו לא 'אני נגדו') – לא יקשיבו לי יותר.

אתה צריך ללמד. משתמע מתוך דבריך ששונה מה שהתלמיד הכיר והאמין עד כה, וכששואל אתה אומר "אין הכי נמי". לא תפסיד אנשים – הוא עורר זאת. יש עוד דרך – שואל "הרב קוק אומר אחרת" ואתה רק מחייך (כמו אדה"ז). אם זה לא עובד – כי אתה לא יודע לחייך טוב (רבי נחמן אומר שהחכם האמיתי עונה בשתיקה שלו – לא צריך לדבר בכלל) – אז אתה מחדד את זה שצריך לבחור צד. אתה מפסיד אנשים כשאתה מוריד זאת לרמה של רגש. הוא חשב שעד כה דברנו שכל, ופתאום נכנס רגש חזק ששבר את הטוב-טעם. צריך לשמור על הרמה השכלית – לשמור שזה עדיין ישאר דיון בשכל של הקדושה, ולא שפתאום יורד לרגש שאני בעדו ואני נגדו. זה 'עבודה' – בעיה שלך אם זה לא קח. בא נפתח 'קומי אורי' ונחשוב על מה שכתוב שם – זה סוגיא, בא נפתח ונחשוב. אפשר לומר שאני הגעתי למסקנה זו ובחרתי כך, ואני רוצה שגם אתה תהיה פתוח.

שאלה: כשאני הולך להציג עצמו לראש ישיבה, כדאי לי לומר שאני חב"דניק או שאני הולך ללמד ולהביא אור לעולם. יש ענין שידע מה הצד שלי, לפני שמדברים תורה?

אם אתה אומר שאתה מיצהר יודעים מה הצד שלך. מספיקה הנוכחות – לא צריך להגיד.

שאלה: יש ענין להשתחל, כמו שחסידים גנבו ליטאים? להתלבש בלבושים שלהם ולהיות כמו הבעל תפלה שמוציא החוצה.

תקנו אותי אם אני טועה – יש ישיבה ידועה שבכל הדור האחרון ניסו להתחרות עם ה'לומדות' של המתנגדים, ובסוף מה שקורה שנעשים מתנגדים. דוגמה אחרת – נכנסים לצבא ורוצים להשפיע, ובסוף נבלעים ולא עושים שום דבר. למה זה ככה? כי לא הלכת בתור שליח של מישהו – של הצדיק שבחרת בו. אם הולכים כך – זה שומר עליך שלא תבלע. בעל תפלה שלח מי שראה שהוא ראוי.

שאלה: מי שרוצה ללמוד מהרב. מי שרוצה ללמוד וללמד חסידות עם הנגיעות החב"דיות של הרב וכו' – איך ללמוד? מה ללמוד? מה הרב ממליץ?

שיהיה בקיא בהכל. בקיא בחב"ד, בקיא בלקוטי מוהר"ן – וגם בספרים שלנו.

שאלה: מה ללמוד בשביל לקבל את המוחין האלה? המבנים האלה? החוש הזה (שלא יהיה הדבקות אלא הקבלות אמיתיות)?

חשוב להשתתף ב'חי'. כמו שהרבי הקודם אמר שחלק גדול מהחסידות זה להתוועד עם זקני החסידים וכו' – קצת לחיים, קצת ניגונים (בכלל, בשביל לקרב נוער צריך הרבה התוועדויות). אחרת זה יבש ולא מתחבר. יש פתגם בחסידות ששני משטחים חלקים לא נדבקים – צריך להיות מחוספס, והחיספוס זה מלחמתה של תורה לשם שמים. אם זה אצלך עדיין רק מבנים חיצוניים זה נקרא שאתה 'ירוק' עדיין, רק מתחיל – אז תמשיך. יש הרבה אנשים שגם היו ירוקים, ועכשיו הם ירקרקים – צריך לשבת ביחד.

שאלה: מה עם הענין שהרבה אמר לעשות דברים לא בשם חב"ד, שלא יאמרו שזה 'חב"דסק'ע מעייש'ע"?

לכן המצאנו את גל עיני, והרבי אישר זאת. הרבי אמר לא להציג עצמנו בחב"ד כי זה בלבול מח – גם מחוץ לחב"ד ועוד יותר בתוך חב"ד.

שאלה: אדם מזוהה די מוגבל במה שיכול לפעול – מי שרצה חב"ד כבר הגיע לשם – אך אני מוכרח להכריע מהצד לאן אני נוטה, אל הרבי או אל הרב שך. איך אני אמור לנהוג כמי שלא מזוהה לא עם זה ולא עם זה – איך מכריעים למי אני נוטה, את מי אני אוהד, בעד מי אני מתפלל. כאן זה ענין של נוסחאות – עצם החסידות ואולי גם עצם היהדות.

ברגע שדבר לא ממשיך להתפתח – מת. מה שאנו רוצים זה ליצור תנועה שהיא באמצע, שלא הגיעה עד הסוף. חב"ד – ויש הרבה שתופסים זאת כך – זה סופי, וברגע שזה סופי זה סופני. חב"ד זה מאה אחוז גמור – פרפקט. ברור שהרוח שלנו, וזה מה שהרבי רצה, שיהיו אנשים חיים – אנשים מתפתחים. יתכן שברגע שיודעים שהבחור מיצהר זה מזוהה. חתולה זה לא כלב – חתולה מוגדרת, אך יכול להיות שהיא באבולוציה שמתפתחת למשהו.

שאלה: אני מרגיש שכאשר אני עובד עם חבר'ה – כל אני מדבר זה מצוין. ברגע שאני מנסה לקדם למשהו מעשי – אפילו "נגל וואסר" – זה נתקע. איני יודע איך לעשות קפיצה זאת.

יש סיפור שהיה. יש ישיבה של נוער שלא היו בדיוק בכיוון וכעת מתחזקים בזכות ראש הישיבה שם, אדם מיוחד מאד. כיף להיות שם – הם מחפשים, מאד בביטול בהתחלה, לא מחזיקים מעצמם. לכן כששאלו – וזה הפתיע אותי לחלוטין, כי יש לי בדיוק אותה בעיה, שאני יכול ללמד בלי סוף אך ברגע שרוצה לשנות במעשה זה לא פשוט ובדרך כלל לא הולך, אך כאן – אמרתי להם שכדי להצליח ב'מבצעים' (שלא יתפסו אותך...) יניחו ר"ת. ששים בחורים שזה כלל לא היה בראש שלהם – בעידוד ראש הישיבה שבבטול מוחלט – התחילו להניח ר"ת ביום אחד. גם בכך צריך חוש מה יכול לתפוס – להוציא דברים חזקים. יתכן ש"נגל וואסר" או ציצית צמר לא תופס. לדעתי יש שני דברים שצריכים לנסות להשפיע על נוער למעשה – לא לנגוע בזקן (מתוך זה שזה צלם אלקים, בפרט בארץ ישראל – זה גילוי יג תיקוני דיקנא. משהו חזק, גם קבלה וגם תיקון הגוף) ור"ת. אם ילכו על שני הדברים האלה, זה פתח לכל דבר אחר. זה דברים שגם קשורים לארץ ישראל, ויש גם תחושה שזה תופס.

מאד משנה אם מישהו יתחיל ללמוד פירוש הסולם על הזהר  וכתבי הרב אשלג – שהיה יר"ש, ואין לנו שום דבר נגדו! אך מי שמתחיל ללמוד כך קבלה זו טעות חמורה מאד, וזה יכול ממש לקלקל לו את הראש. מי שנכנס לחיצוניות זה מזיק לחוש הפנימי שלו. אם תופס שזה פנימיות התורה, זה הקבלה. בעצם הבעיה שם זה מה שאתה חושב אצלנו – שיותר מדי טכניקות וכו'. ההבדל בין זה לבין המודלים שלנו, ששם התוכן רק "רצון להשפיע" ו"רצון לקבל", ומתוך זה הכל טכני ובזה יש הרבה פרטים. זה נקרא שלא נכנס טוב לעסק – מאד מאד חשוב להכנס נכון. כשלומדים חסידות חב"ד, ונעזרים גם בספרים שלנו – בשביל זה כותבים את הספרים – וגם חסידות כללית (זה 'לא מזיק' – כל הספרים הקדושים של תלמידי הבעש"ט). ברגע שלומדים מספיק חסידות קח אוצרות חיים ותכנס, קח חסדי דוד שלנו ותכנס.

שאלה: אם לומדים בחב"ד מאמר שלם על דקות של שני פרטים ולא מכירים את הכלל? מאיפה להתחיל?

כדי להכיר את הכלל צריך רב טוב או להתחיל מהספרים שלנו. להתחיל ממבוא לקבלת האריז"ל או סוד הוי' ליראיו. בעבודת ה' להתחיל מפרק בעבודת ה'.

כעת היינו בחתונה מאד חמודה – תימנית אוטנטית. ככה זה קבלה ספרדית – תלך פעם אחת לישיבה אמיתית (אני שמעתי את הרב שרעבי), תשב פעם אחת ותשמע איך מדברים בלי להבין, תתבשם מזה. יצאת ידי חובת הקבלה הספרדית – ואז תלך ללמוד. הייתי כמה פעמים אצל הרב שרעבי בשיעורים – שמעתי את הצלצול, היה מאד נחמד ונשאר לי זכרון מעולה – אך אחר כך צריך ללמוד.

שאלה: יש מישהו בחב"ד שמלמד (או לומד) קבלה?

פעם היה. אחרי הרבי הרש"ב – תו"ת – זה כבר "לאחר הצמצום". בשביל להכיר מה איפה – צריך כללים. אך אחר כך צריך ללמוד בעיון ובעומק. בשביל להתמצא מספיק משהו קצר.

בזמן השואה היה בחור שלמד אצל ר' ברוך בער, וכנראה גם בסדר למד בחב"ד, וכתב ספר קטן מאד ונחמד על כל המושגים – רק למקם הכל. ספר מאד נחמד.

שאלה: שאלתי את הבן של הרב ואמר לי לשאול את הרב בעצמו – במה מסתייגים בחב"ד מכתבי הרמח"ל, והאם גם זה יכול להזיק?

זה איזה מעבר – טרום חסידות. הוא הראשון שמתחיל להסביר מושגים – יצא מחוסר הסבר, אך להסבר הפנימי לא הגיע עדיין. גם מזה לא כדאי להתחיל. יש הרבה סיפורים על זה. יש סיפור שהמגיד היה לו כת"י של ה"קלח פתחי חכמה" והיתה תקופה שלפני שהיה אומר חסידות היה פותח זאת, מסתכל, סוגר ואומר "כיתרון האור מן החשך" והולך לומר חסידות. כשאנו חוזרים על הווארט הזה מדגישים שזה מאד שבח הרמח"ל, שהוא החשך שקדם לאור – "ברישא חשוכא והדר נהורא" – וזו מדריגה גבוהה. זה עוד לא הבעל שם טוב. בכלל לגבי ההתקשרות למשה רבינו – יש התקשרות מלמטה למעלה ויש התקשרות מלמעלה למטה. מלמטה למעלה זה שאתה מיד מזהה שהרבי הוא מנהיג הדור וזהו, ואחר כך אתה גם שומע ולומד שהוא דור שביעי בחב"ד ומהבעש"ט וכו' – וממילא אתה קשור לכל הקודמים. מלמעלה למטה – שקודם כל מגלים פתאום שיש בעל שם טוב, ועיקר ההתקשרות זה אליו, ואחר כך בשכל חוקר ודורש עד שאני מבין שהעצם של הבעש"ט עבר דרך החוט שדרה של נשיאי חב"ד (או שאיני מחליט כך, אלא שהעצם הגיע לאיזביצא – כמו שהבית יעקב קודם בהקדמתו בפירוש – או כמו הרבי מקומרנא; חוץ מחב"ד אני הכי אוהב פשיסחא וכו'). [יש מי שרק חסיד של הבעש"ט, בלי המשך?]. לא. יש כאלו שלא רצו להיות חב"דניקים עד הסוף – כמו כאן בא"י. ר' שמואל העלער גילו לו בחלום ללמוד רק עד אדמו"ר הזקן, אחר כך היו שרק עד הרש"ב וכו'. יש בדרך השניה סכנה – אפשר להתקע. אישית – אצלנו העיקר זה הדרך השניה. זה נפק"מ עצום – והראיה שלא כולם חושבים כך, שלא מסכימים. יש סיכון – צריך לעמוד בנסיון. לכן כולם מוזמנים למעזיבוז שבוע הבא. זה קשור לרמח"ל – שאם יודעים מי הבעש"ט, ברור שהרמח"ל שלפניו זה לא זה. זה לפני המבול.

שאלה: איך רואים זאת?

פעם שאלו אצל הרש"ג – המשפיע המפורסם – שבאיזה תקופה היה בחלישות הדעת. שאלו אותו מה קרה – הוא היה הכי בקי בתניא ומלמד תניא – ואמר שעצוב כי יש איזה משפט בתניא שראה שכתוב בספר קודם, וכל זמן שלא מבין את החידוש של אדה"ז, שזה אחרת לגמרי, זה פוגע לו בעצם הנשמה ובעצם ההתקשרות. אחר כך יצא יום אחד עם חיוך גדול שהבין שזה משהו אחר לגמרי.

שאלה: יש הרגשה שיש בתניא שתי רמות – פני הים, ועומק. אפשר להכנס לשכבות הפנימיות?

וודאי – זה ללמוד בעיון, כל חדא וחדא לפוש"ד.

תמיד עולה למה בחרתי להיות חב"דניק. יש מי שנדלק על הרבי. ויש מי – אולי אותו אחד, בפעם אחרת – שיש לו חוש בנגינה (בלי זה אי אפשר או קשה – שתי גרסאות – להיות חסיד), ומה שמוכיח לו שחב"ד זה העיקר זה הניגונים. שאין שום ערך בכלל בין ניגוני חב"ד לאחרים – עם כל היופי שלהם, עומק נשמתי אין להשוות בכלל. רק הנקודה הזו של הנגינה זה מספיק לנקות את הראש. רק הנגינה מספיקה כדי לדעת שלא הרמח"ל וכו' – אלא חב"ד. או משכיל באמת, שפותח תניא ורואה שיש כאן דרך שאין בשום מקום. אם מחפש חיזוקים – נדלק על ברסלב. אם מחפש עומק והשכלה – יכול למצוא זאת בחב"ד. אך הנגינה זה יותר עמוק מהתורה.

לגבי הדרך של מלמעלה למטה: התנועה הזו, ובכלל כל התלמידים שלנו, בארץ ישראל זה אמור ללכת יותר. זו הנקודה, שכאן – לפי החוש שלי – זו הדרך. במיוחד שכעת אנו הדור העשירי מהבעש"ט. אחרי ג' תמוז פשוט שכל בר דעת לכאורה צריך להיות לו יותר נטיה מלמעלה למטה. [נתחיל קודם – מהרמב"ם?!] – לפני הבעש"ט זה תהו. הרש"ש כותב שתהו ותיקון זה יחסי. האר"י אמר שקבלת הרמ"ק – כמה שמסודרת ושכלית (יותר מכתבי האר"י) – זה עולם התהו, והקבלה שלי זה עולם התיקון. אותו הדבר היחס בין לפני הבעש"ט לאחריו. [הרב קוק יאמר כך על עצמו – שהוא החסידות הלאומית וכו'?!] – באורות הקדש הרבה קטעים שחסידות שייך רק ליחידי סגולה, לא רק שלא מקרב לעם אלא מרחיק מהם.

שאלה: בחינוך של ילדים קטנים, כשילד גדל, אצלו קורה תהליך של מלמטה למעלה?

חינוך זה כמו לספר סיפורים לפני שהילד הולך לישון – אפשר לספר סיפורים על הרבי, אך יותר מקובל לספר סיפורים על הבעש"ט ואפילו כה עשו חכמינו. הילד לא מוגבל בזמן בכלל – אין לא ערכים של זמן – ובשבילו הבעש"ט וכה עשו חכמינו זה עכשיו. סיפורי תנאים זה בשבילו עכשיו – לא מבין מה קרה פעם.

שאלה: מה המקום של רבי נחמן?

כמו שלהחליט על חב"ד זה מתוך הנגינה, להחליט על רבי נחמן – זה מסיפורי מעשיות. החידושים בתורה שלו זה הכל 'בחינות' – כך הוא אמר, וזה נכון. עצם הרעיונות זה 'מוסר חסידי'. ההפלאה והתחושה שיש פה דברים מופלאים זה הבחינות, שמקשרות שני דברים שאין ביניהם קשר על פניו. המסקנות זה כבר 'מוסר חסידי'. החידוש בעיני   – והוא בעצמו אומר  שסיפורי המעשיות שלו זה אין סוף יותר – זה סיפורי מעשיות. זה היחודי – אין כיוצא בו. כדאי לקרוא אותם ולספר אותם. הענין של רבי נחמן – איך שרבי נתן תפס אותו (לעומת רבי נפתלי, שתפס אותו בבחינת ההתחדשות שלו) – זה התחזקות, וזה מה שנשאר. מי שזקוק להתחזקות – זה ספרי רבי נחמן. התבודדות זה לא חידוש שלא היה – רבי נחמן אומר שלא היה צדיק בכל הדורות שלא עשה זאת (במובן של דיבור חפשי עם ה' – המושג 'התבודדות' לא צריך להיות מזוהה עם זה, אלא רק להיות לבד עם ה', כמו אצל הבעש"ט. הדיבור הספונטאני עם ה' – זה ספונטאני. רבי נחמן לקח הרבה דברים יהודיים ספונטאניים ומיסד אותם). ה"דרך חדשה" זה שאפשר להורות לרבים ולא יפגע בספונטאניות של הטבע היהודי – זה עובד כך רק אם אתה מאד קשור אליו, ולא אם עושה מפני הציווי ('כאן צריך לבכות' או 'למחות כפים'), שאז לא שוה שום דבר. אם מוחים כפיים כי כאן צריך למחות – זו חיצוניות גמורה. אם עושים מרוב תמימות שכך הרבי אמר – זה בסדר.

השלמות:

היו עוד דיבורים חשובים שלא נרשמו, שקשורים לזה שלפני הבעש"ט זה לפני עולם התיקון, הרב הסביר שזה 'חוש' להבין את מעלת הבעש"ט, ושבכלל אי אפשר להשוותו – או שאר צדיקים עובדי ה'.

1

הנחה – לא מוגה