כ"ד אלול ס"ח – בת עין

שבע ברכות לצחי וחנה-יעל אבוחצירא ולזוג הנדלר

סיום עולם התהו ותחלת עולם התקון

מחכים לעוד חתן, ויש לנו כאן שני חתנים ושתי כלות שהתחתנו באור ל-חי אלול, יום ההולדת של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, היום שהוא בדיוק שבוע לפני בריאת העולם. כבר אנחנו נכנסים ל-כה אלול, יום בריאת העולם, יום האור – "יהי אור [החתן, אור ישר] ויהי אור [הכלה, אור חוזר]". כד הוא סוף השבוע שמתחיל מ-חי, השבוע שלפני בריאת העולם, שלפי הקבלה הוא השבוע של עולם הנקודים[א] – אורות מרובים של תהו שצריכים להמשיך עכשיו – זה הזמן, זה הרגע ממש, שמסיימים את עולם התהו ועכשיו זה הזמן – להמשיך את האורות דתהו בכלים דתקון, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". זו כוונה מיוחדת בדיוק ברגעים אלו.

רמז ל-חי אלול בפסוק "ומל הוי' אלהיך את לבבך"

בחת"ת של היום יש רמז מאד יפה. היום מסתיים השבוע שהתחיל ב-חי אלול והפסוק האחרון בחת"ת של היום הוא "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". בפסוק יש כמה רמזים לזמן זה: "את לבבך ואת לבב" זה רמז התשובה של חדש אלול, כפי שמסביר הרבי. אבל יש רמז עוד יותר ספציפי ל-חי אלול, שיש בפסוק חי מלים ו-אלול אותיות, וסיומו הוא "למען חייך", לשון חי. הכל סוד ה-חי אלול, יש כאן אלול בכלל ו-חי אלול בפרט, גם על פי מספר האותיות והמלים וגם על פי הסיום ("על פי שנים עדים"). אם כן, זה מאד בהשגחה שעכשיו מסיימים את חי אלול ומכניסים את האורות המרובים דתהו לתוך הכלים של עולם התקון.

א. "שלטי הזהב" – שליטת הזהב בחיי הנישואין

חיזוק השם "מגדל עדר"

בהתוועדויות האחרונות כל פעם אנחנו מזכירים רמז, סימן לשנה הבאה עלינו לטובה. לפני שבוע ויום היינו כאן בבר-מצוה כפול ואמרנו רמז ששייך לבר מצוה: תשסט = מצות הוי' ברה. היום אנחנו כאן שוב, לשמחתנו, בישוב הקדוש מגדל-עדר (שיש כאלה שקוראים לו בטעות בת-עין, אבל כשיבוא מלך המשיח יתקן את זה; בחדש אלול בכלל, ובימי הסליחות בפרט, צריך לקבל החלטות טובות לקראת השנה החדשה – זו יכולה להיות החלטה מצוינת; לא שבת-עין לא טוב, זה שם מעולה, אבל מגדל-עדר הוא השם; קודם כשראיתי כאן את הילדים מתרוצצים כאן בחצר ממש הצטייר לי שזה מגדל-עדר, שגדלים כאן עדרים-עדרים של נשמות משיחיות, מקום שמגדל את העדר של המשיח, פה במקום הזה).

הערב נאמר עוד רמז של תשס"ט, ששייך במיוחד לחתנים וכלות, וממילא לכל זוג בעם ישראל.

 תשסט = את שלטי הזהב

יש פסוק שחוזר פעמיים בתנ"ך, פעם אחת בספר שמואל, אצל דוד המלך, ופעם שניה כשהתנ"ך מספר שוב פעם על כל תולדות דוד המלך בספר דברי הימים. שני הפסוקים כמעט זהים, בשני שינויים מאד קטנים של כתיב. הכתיב של הפסוק בשמואל[ב] הוא "ויקח דוד [הוא לוחם מלחמות ה', מכין את כל חומרי הגלם לבנין בית המקדש, כל הצפיה שלו וכל הלב וכל כליון העינים שלו לקראת המקדש, לכן הוא גם מבקש בספר תהלים 'אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי וגו'', בפרק כז שאומרים באלול, וכל חייו מכוונים למקדש, 'ראה ביתך דוד', ובהקשר הזה נאמר] את שלטי הזהב אשר היו אל עבדי הדדעזר ויביאם ירושלם". בדברי הימים[ג] דוד מלא (דויד – אותיות דודי, כמו ב"אני לדודי ודודי לי") – "ויקח דויד את שלטי הזהב אשר היו על [יותר מסתבר] עבדי הדדעזר ויביאם ירושלם". הרמז בבטוי החוזר באופן שוה – "את שלטי הזהב". תשסט = את שלטי הזהב.

למה בחרנו דוקא את הרמז הזה דוקא לשבע ברכות? יש כמה רמזים בולטים. הר"ת הם אשה והס"ת הם בית (למפרע, אור חוזר), "ביתו זו אשתו", אז יש כאן רמז כפול לאשה. אמצעי התבות עולים ג"פ טוב – "מצא אשה מצא טוב". גם אשה בעצמה כפולה של טוב (חי פעמים טוב, היהלום של טוב). עוד רמז, רק במבנה הבטוי, שאת י האותיות כאן אפשר לעשות משולש של ארבע, ופינות המשולש הן אהב (אהבה, אם כופלים את ה-ה). האות האמצעית במשולש היא ט (של "שלטי"), אות ה-טוב ("טוביה גניז בגווה").

ארבעה פירושים בשרש שלט: חצים-בנים-תלמידים-שלטון

הסימן הזה יכול לשמש למשך השנה הבאה עלינו לטובה גם לסימן יפה בשביל ספרים שענינם הוא נישואין ושכינה ביניהם – שתיכף נסביר מה זה "את שלטי הזהב" לענין הנישואין ושבע ברכות – וגם לספרים שהנושא שלהם זה מלכות. כי 'שלט' בעברית זו מלה עם שרש מיוחד, ובמדקדקים אומרים שיש בשרש שלט שני ענינים – שהקשר לא כל כך ברור (ואף המדקדקים לא מביאים קשר), אבל אם שני הענינים באותו שרש ברור שיש קשר – שלט ושלטון. שלט הוא לא בדיוק כמו שלטי חוצות היום, כדלקמן, אלא לפי חלק מהמפרשים הוא מגן ורש"י (בפסוק "אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים", הבטוי השני של "שלטי..." בתנ"ך) מפרש שזה אשפה של חצים. המלבי"ם במקום אחד בתנ"ך עושה פשרה בין שני הפירושים בפשט של שלט ואומר שכנראה שזה סוג של מגן שיש בו איזה כיס לחיצים (כי מפסוק אחד בירמיהו[ד] באמת משמע שזה עשוי לחיצים).

לענין חתן וכלה, איש ואשה – "אשתך כגפן פוריה" זה נוטריקון אשפה (והחצים שבאשפה הם רמז לבנים, "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים"). על הפסוק "כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות" אומר רש"י על פי חז"ל שזה לשכת הגזית שמשם האולפן (כך מפרש תלפיות) יוצא לעם ישראל. רש"י כותב שם שאשה היא יפה כשצווארה זקוף, זקופת קומה, וזה רומז ללשכת הגזית, ועל זה כתוב בהמשך "אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים". שם רש"י מסביר ש"שלטי הגבורים" אלו תלמידי הסנהדרין, אבל בנים הם גם חצים – ב"שלטי הגבורים" יש שלשה פירושים: חצים-בנים-תלמידים (= 784 = כח ברבוע = "פעלת צדיק [לחיים]", ודוק). איך שלא יהיה, יש כאן רמז גם לאשה הפוריה וגם לבנים-התלמידים.

אבל יש עוד פירוש אחד לשרש שלט – "ויוסף הוא השליט" (הופעה יחידה בכל התורה). אפשר לדמיין איזה קשר בין שלטון למגן, אבל המדקדקים לא מסבירים זאת אלא רק אומרים שזה שני ענינים – שלטון ומגן (או מגן עם כיס עבור חצים). לכן הדבר הראשון שנסביר לגבי נישואין, לגבי חתן וכלה, זה "את שלטי הזהב" שכתוב בדוד.

הדדעזר – ה"לעמת זה" של "עזר כנגדו"

ממי דוד לקח את שלטי הזהב? כל עבודת דוד היא להעלות ולברר ניצוצות מהגוים. נלחם ולוקח שלל למקדש, אבל בכל מלחמה שלוקח ממישהו מעלה איזה ניצוץ וענין פרטי. כאן זה מעבדי הדדעזר. למה זה רומז? הדד-עזר רומז ל"עזר כנגדו" באופן הדדי. כנראה שהמלך הדדעזר הוא בלעו"ז כנגד סוד הנישואין – "אעשה לו עזר כנגדו" (עבדי הדדעזר = שלום, הלעו"ז של שלום בית אמיתי שבין איש לאשתו; פנות המשולש של ד הנבנה מ-י אותיות עבדי הדדעזר הן אותיות עדר – התקון הוא כאן, במגדל עדר, כנ"ל). נאמר שבשם "הדדעזר" יש רמז לעזרה-הדדית. יש כאלה שמתחתנים וחושבים שרק האשה צריכה להיות "עזר כנגדו", אבל אנחנו דורשים תמיד שהיא עזר – כנגדו, כמה שהוא עזר לה כך היא פועלת כנגדו להיות עזר לו, הכל בהדדיות. זה ברמה הכי פשוטה, הכי בסיסית ויסודית. כלומר, יש עזרה הדדית בחיי הנישואין – זה הדדעזר.

רק "הדד" הוא אחד ממלכי התהו (השבוע שמתחיל מ-חי אלול) – התפארת שלהם (נקודה מרכזית שלהם, אולי הוא המלך הכי חשוב אחרי בלע בן בעור[ה]). הדד הוא שם של הרבה מלכי קדם, הוא התפארת, הרחמים של התהו (רחמי האיש על אשתו), שצריך לקחת ממנו אורות מרובים של רחמים של תהו ולהכניס בכלים של תקון. הדד = אהבה (במספר קדמי, הדדעזר = 1183 = ז פעמים אהבה ברבוע כללי), והוא גם מלשון דודים (כמו דוד – שני שמות עם שתי אותיות ד, די נדיר – שלוקח ממנו את השלטים, יש ביניהם איזה זיקה מיוחדת). הוא רומז לתקון נושאים שבינו לבינה, בין איש לאשה.

ההירארכיה בגוף – מח שליט על הלב והלב על הכבד

בחסידות המלה 'שלטון' מופיעה בעיקר בבטוי הלקוח מהזהר ומצוטט בתניא וכל ספרי החסידות – יסוד היסודות של עבודת ה' לפי דרך הבעל שם טוב – "מח שליט על הלב". בעצם, לא רק שהמח צריך להיות שליט על הלב, אלא שהלב צריך להיות שליט על הכבד. יש מלך – מח-לב-כבד (ס"ת חב"ד, זה אחד מפירושיהם). זה סדר, הירארכיה של שלטון, ואם השלטון הוא בסדר הכל הולך טוב. אם סדר השליטה בנפש לא טוב הכל הפוך. יש הרבה ווארטים בחסידות מה קורה אם הסדר לא תקין, אם הלב על המח או הכבד על הלב – הכל הפוך ולא מסתדר טוב.

כבד לשון כבוד – כבוד החתן את הכלה

בקיצור נמרץ: היחס המתוקן בין החתן והכלה קשור מאד לענין של מח שליט על הלב ועל הכבד. נתחיל מלמטה, מהכבד. כבד הוא גם מלשון כבוד. זה כבד טוב – יש כבוד. כתוב בקבלה שמח-לב-כבד (מלמעלה למטה) הם נפש-רוח-נשמה (מלמטה למעלה). הכבד הוא הפשט, הלב הוא הרמז והמח הוא הדרוש (מעל הכל יש סוד). בפשט, לפי הלכה, היחס הטוב בין בני זוג זה לנהוג כבוד גדול אחד בשני. על החתן לכבד אשתו יותר מגופו (הכבד הוא הגוף, המדרגה התחתונה), ואם מסתכלים ברמב"ם רואים כמה אשה טובה מכבדת את בעלה. צריך כבוד הדדי (כעת מתקנים את הדדעזר, צריך עזרה הדדית וכבוד הדדי – גם עזרה פשוטה שייכת לכבד-כבוד). איך לכבד? כל אחד צריך לחשוב שהשני הוא מלך, כמו בשבע ברכות (שכעת הולכים לסיומם).

יש ווארט שאומרים בעולם: עד מתי החתן הוא מלך והכלה מלכה? כל זמן שהחתן מתייחס לכלה שלו כמלכה אז הוא מלך. ברגע שהוא מפסיק להתייחס לאשתו כמלכה – באותו רגע ממש הוא מפסיק להיות מלך. אם כל החיים החתן (שזה תלוי בו, לפי הווארט הזה – ווארט בשביל חתנים) מתייחס לכלה כמלכה אז הוא מלך. כתוב ש"מלכא בלא מטרוניתא לאו איהו מלך לא איהו גדול" (מזכירים זאת במאמר שנוהגים לומר לפני החתונה) – המלכה עושה אותו מלך. כל התייחסות זו, בפשט, של לנהוג כבוד ולעזור – שאת המלכה בבית – זה הכל תקון הכבד, זה התשתית מלמטה.

אהבה שולטת על הכבוד וחידושי תורה שולטים על האהבה

אפשר לחשוב שזה דבר כל כך יפה וחשוב שהוא שולט על הכל, שצריך למסור את שרביט השלטון לכבד, אבל כתוב שהכבד לא אמור להיות השליט – הלב אמור לשלוט עליו, להיות "את שלטי הזהב" שלו. רוצים ששני בני הזוג, לעולם ועד, יהיה להם שלטון. יש פסוק אחד בתנ"ך[ו] בו יש בטוי "אשה [זונה] שַׁלָטֶת", ושם הכוונה או שהיא שולטת על עצמה (פירוש אחד), שולטת על היצר שלה, או מצב הפוך שהיצר הרע שולט על האדם. זה איזה מקור בתורה שאפשר ללמוד את המושג שליטה פנימית, "שלטי הזהב".

כמאמר מוסגר: היחס הכי מעולה בכלל, הוא יחס של זהב. כתוב בתניא פ"נ שהאהבה הכי גדולה לה' היא "כמעלת הזהב על הכסף". בדרך כלל האהבה היא כסף, אבל האהבה הכי גדולה היא זהב. השלטון בנפש צריך להיות בדרגת שער הנון, דרגת זהב. בית שנותנים הרבה צדקה מתוך בריאות זה זהב (זה-הנותן-בריא), מי שכולו נתינה ביד רחבה וספונטאנית הוא בחינת זהב.

מה צריך לשלוט על זה? הלב. מה זה הלב? הדבר הפשוט בלב זו אהבה, על כל דרגותיה השונות. כלומר, יש הרבה דרגות אהבה – "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" – והאהבה צריכה לשלוט על הכבוד בכבד, זה מובן. למעלה מזה "מח שליט על הלב". הכל זה טוב, אבל צריך סדר של שליטה – שהאהבה בלב תשלוט על מעשה הכבוד בכבד. ומה במח? לב הוא רגש ומח הוא שכל. יש איזו בחינת "זהב" של מוחין ששולט גם על רגש האהבה שבלב, ואז הכל הולך למישרין בחיי הנישואין ובכלל בקשר בין נשמות. הווארט הוא שבחינת מח שליט על הלב בחיי הנישואין היינו שלחתן ולכלה יש חידוש תורה לכל אחד וחידוש זה שולט על האהבה שבלב.

תורת הבעש"ט – חידוש העולם ניכר בחידושי תורה

ולהבין זאת, יש תורה של הבעל שם טוב על היום של כה אלול – אליו נכנסנו כעת – יום בריאת העולם. הבעל שם טוב אומר[ז] מאין יש הוכחה או דוגמה שהעולם מחודש – מתוך התבוננות באדם יהודי שמחדש בתורה. הוא מסביר את זה בהרבה שלבים, אבל רק הווארט הזה – אם אפשר לחוש את חוית החידוש בתורה, מי שחווה את זה יודע שהעולם מחודש, כי חידוש העולם הוא "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

שליטת המח החד על הלב הרך

יש קשר בין נשמות, קשר של מח בין חתן וכלה. לפי חסידות, הפירוש הרוחני והגבוה ביותר למצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו", הוא חידושי תורה. לפי תורת הבעל שם טוב חידושים של יהודי בתורה הם משהו לגמרי ספונטאני, אפילו אם לא יודע שמחדש בתורה – בכל מלה. כתוב על שני ת"ח שכל אחד מחדד את השני – "ברזל בברזל יחד", לשון חידוד. בזוג שמתחתן, במיוחד זוג שגדלו על ברכי התורה והחסידות וממשיכים בדרך הזאת, שיש חידוד הדדי. אותיות ה ו-ח מתחלפות בעברית – הדד זה כמו חדד. יש שהזוג הוא זוג של שני ת"ח שמאד מאד אוהבים וכל אחד מחדד את השני, והחידוד הזה מתבטא בחידושים ספונטאניים, חידושי אמת שצומחים, שפרים ורבים, מבין יחוד הנשמות האלה. הממד הזה של החידוש (גם מתחיל מ-חד, לשון השמחה הכי עליונה הוא חדוה, זה החכמה והחידוש של השמחה).

המח הוא חד והלב הוא רך. אהבה רגשית היא דבר רך, מצוין שהלב רך. לנהוג כבוד אחד כלפי השני זה מצוין, אבל סדר השליטה צריך להיות מח-לב-כבד, וזה סוד "את שלטי הזהב". זה גם אמור להיות הפסוק שמלמד איך לתקן את השלטון בארץ בכלל (באמצעות שלטי חוץ של זהב...). מח-לב-כבד היינו שליטת החידוש על (ברכה הכי גדולה לחתן וכלה שכל הזמן תהיה התחדשות, והתחדשות זה פונקציה של התורה, של המח) רגש האהבה (לא שליטה שמבטלת, אלא רק שמנווטת נכון) ושליטת רגש האהבה על נהיגת כבוד (איך לנהוג כראוי – אפשר לנהוג כבוד בלי להרגיש את הזולת, ואז זה כלום – צריך שהרגש ינווט איך באמת לעזור ולהיטיב לזולת).

תקון הכבוד במח – ראית הדעה ההפוכה כחידוש

נסיים את הדברים בקיצור: ידוע שהתלמידים של רבי עקיבא נענשו על זה שלא נהגו כבוד זה בזה, ואחר כך (לפי דעה אחת) בא רבי עקיבא וחדש ש"'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". לפי איך שהסברנו קודם יתכן שבזה גם חדש שהאהבה שבלב צריכה להיות שליטה על הכבוד שנוהגים. מה זה "לא נהגו כבוד זה בזה"? כל אחד סבר סברא אחת, וחשב שאני צודק והוא לא – כך מסבירים את ה"לא נהגו כבוד".

גם בחיי הנישואין כל פעם צריך לקבל החלטות ולכל אחד יש הסברא שלו, ולפעמים הסברא של השני לא מוצאת חן – מה שאת אומרת לא שייך, מה שאתה אומר לא לענין. מתוך זה שכל אחד חושב שמה שהשני אומר זה לא לענין יכולים לא לנהוג כבוד זה בזה. מהרמה הנמוכה ביותר, של הכבד, אם עולים למח – שאמרנו שהמח הוא בעצם חידוש, שכל אחד מחדד את השני וכל אחד מחדש – שם החידוש של השני, גם אם זה לא מה שחשבתי, זה יותר מוצא חן. החידוש האמיתי שזה באמת חדש, שזה לא מה שחשבתי – לא חשבתי ככה, ופתאום אני שומע איזה כיוון חדש, זוית חדשה, וזה מדליק אותי. זה נכון. לא כמו בכבד. תמיד יש "נעוץ סופן בתחלתן" – המח הוא התקון האמיתי של הכבד, של "שלא נהגו כבוד זה בזה".

אם אני שומע משהו שלא נשמע לי לענין יש נטיה לא לנהוג כבוד, אבל אפילו אם אני מתגבר – אני מכבד את דעתך אפילו שלא נשמע לי לענין – זה לא התכלית. התכלית היא שכל אחד שומע חידוש בדברי השני, חידוש גם לגבי – שיש בזה פן חדש לגמרי, חידוש יפהפה – שגם מפרה (הדדית), זה ה"פרו ורבו" במוחין, כי זה "מוצא חן" (שכן מתיישב על דעתי) ו"נושא חן" (כי בתחלה זה היה הפוך מדעתי), גם זה וגם זה (הדדעזר עולה מרים שעולה ה פעמים חן, סוד חנ-ה אם שמואל [שעולה שש וחצי פעמים חן], כמבואר במ"א). זה בחידוד והחידוש של המוחין. זה רק להבין פשט, שבמוחין זה כמו שני ת"ח.

מח – דבוק חברים, לב – אהבת ישראל, כבד – אהבת אחים

נסביר עוד דבר, ב-יג אהבות[ח], האהבה במוחין (הכל זה אהבה) נקראת "דבוק חברים", שנים שלומדים אצל אותו רב. טוב מאד שלשני בני הזוג יהיה רבי אחד משותף, זה רצוי, ואז בני הזוג יכולים להיות בדבוק חברים. האריז"ל אומר שהדבר שמעכב את ביאת המשיח הוא דיבוק חברים – לא סתם אהבת ישראל, אלא דוקא דיבוק של שני חברים אצל אותו רב. זה התקון של תלמידי רבי עקיבא, שיש רבי אחד ולחברים יש כל אחד מח אחר (אנחנו לא בעד "מח אחד", זה פסול אצלנו), לכל אחד יש את המח שלו (מח חד, מחדד), אבל יש ביניהם דיבוק – האהבה הכי גבוהה של האהבה, דיבוק בין החברים. "האשה הטובה היא החבר הטוב" – אשת חבר (= ראשית, "ראשית חכמה [אשה חכמה, 'ומהוי' אשה משכלת'] יראת הוי' ['אשה יראת הוי' היא תתהלל']" ו"בראשית [על ידי ראשית, בעזרת החידוד והחידוש של אשת חבר] ברא אלהים את השמים [האהבה בלב] ואת הארץ [נהיגת הכבוד]", ד"אסתכל באורייתא וברא עלמא" כנ"ל, וד"ל). זה צריך להיות "מח שליט על הלב".

הלב ב-יג אהבות הוא אהבת ישראל, אהבה רגשית של כל שני חברים (הבעל שם טוב אומר שאהבת ישראל צריכה להיות רגשית וחמה). תקון הכבד הוא גם סוד של אהבה – אהבת אחים, אהבה טבעית (זה ביסוד בפרצוף של יג האהבות).

כדי שנשיג את השבע ברכות נפסיק כאן. צריך שני מנינים שיתחלקו לשני החתנים. (היום, כה אלול, זה כבר המלך השמיני. הדר = אלף המגן. מהיטבאל = כמגדל. יחד עולים אשה – את שלטי הזהב).

ב. פרצוף תהליך החידוש בכתר שם טוב

אמרנו שיש תורה מאד יפהפיה של הבעל שם טוב על חידוש העולם, תורה מיוחדת בשביל היום הזה, כה אלול. אפשר להרגיש איך העולם באמת מחודש רק מתוך התבוננות בחווית-חידוש בתורה. אם האדם זכה באמת לחדש בתורה הוא מבין שיש חידוש, שיש כזה דבר יש מאין.

הוא מסביר תהליך שלם[ט] – דוגמה אחת של פרצוף (מתוך כמה שכתובים בכתר שם טוב). הפרצוף שעושה כולל את כל העשר ספירות אבל יש בו שש מלים, ששה מושגים: חידוש (עצם החידוש), התפשטות, צמצום, האמנה, תענוג, דבור. לכן דברנו בשיעורים האחרונים כמה שהבעל שם טוב אוהב את הדבור (וגם המלכות היא עולם הדבור, עצם הזיווג הוא "ראוה מדברת", "עם אחד בשוק", עם האחד גם בדבורי השוק). "בראשית נמי מאמר" אבל זה מאמר סתום, והמאמר הפתוח הראשון הוא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (אור ישר ואור חוזר, חתן וכלה, כנ"ל). עד שמגיעים לדיבור יש כמה שלבים.

חכמה ובינה: עצם החידוש

החדוש הוא בעצם המוחין, יחוד חכמה ובינה, אבא ואמא, ושם, מתוך הזיווג הפנימי יוצא חדוש. אפשר לומר שהחדוש הוא ה"ברא בוכרא", הדעת, אז רק במושג חדוש – ה"מח שליט על הלב", הפריה בין השנים במישור הפנימי-הרוחני – יש את כל החב"ד.

חסד: התפשטות לאין תכלית

אחר כך הבעל שם טוב אומר שזה מתפשט עד אין סוף (המושגים אחר כך מובאים ומבוארים באריכות בחב"ד) – ההתפשטות היא החסד. בדרך כלל חדוש הוא רק חכמה, ברק המבריק על השכל, אבל כאן כל המוחין הם החדוש – אבא ואמא שמולידים את הבן הבכור שלהם, הכל נקודה של אור פשוט. אחר כך הנקודה הזאת מתפשטת עד אין סוף, שזה החסד. אחר כך המחדש מבין שתכלית החידוש (דבר שרבי הלל מסביר באריכות, שעוד משנית החדוש, יחד עם חוית עצם החדוש, יש בשביל מי ומה זה החדוש הזה, ואצל יהודי החדוש הוא תמידי) היא לספר אותו למישהו אחר. "התפשטות החסד" פירושו שאני רוצה להאיר את זה הלאה ולשתף את כולם. כמו שאם אנחנו מחדשים איזה חדוש ואומרים שיעור יש רצון להיטיב שהאור הזה יגיע לכולם, שכל העולם יכיר אותו, וממילא יש בנפש הרגשה של התפשטות אין סופית.

גבורה (ותפארת): צמצום ווויסות

אז, אם איני טפש (אין חכם כבעל הנסיון...), אני יודע שהרצון האדיר הזה יכול בסופו של דבר למנוע מהחידוש להתפשט בפועל – בצורה הזאת החידוש לא יכול להגיע לכל העולם. לכן, מתוך החכמה הזאת הפנימית, שהחידוש שלי כמו שמתפשט עד אין סוף לא יגיע ככה לאף אחד, לכן אני חייב לצמצם ולהגביל מאד את החידוש. בשביל מה לצמצם? כדי שבאמת אוכל לספר את זה למישהו. כמו שזה עכשיו אצלי, מוכן לכל העולם – התפשטות של "עולם חסד יבנה" – זה לא ראוי להגיע לכולם.

מי מווסת, שהצמצום לא יהיה יותר מדי, ואולי תוך כדי הצמצום אוציא את כל האויר, כל הרוח חיים והנשמה מהחידוש שלי, ואז אפילו כשאומר את זה זה לא יעשה שום דבר כי החויה הפנימית יצאה מזה. לכן צריך את התפארת – זה לא שלב בפני עצמו, אלא הויסות בין התפשטות החסד לבין צמצום הגבורה. יש חידוש, ותוך כדי החידוש ברור שיש יעד, ומיד זה גורם להתפשטות אין סופית, ומיד חייב לבוא צמצום כדי שיוכל להגיע לזולת.

נצח והוד: האמנה – הוספת הישן על החדש

המלה הכי מיוחדת בהשתלשלות הזאת של הבעל שם טוב היא "האמנה". בתורת הבעל שם טוב, כמו שמובא בספר התולדות ושאר תלמידי הבעל שם טוב, האמנה היא צורה מיוחדת של המלה אמונה – במקום לומר אמונה אומרים האמנה. האמנה שייכת לנצח והוד, ה"תמכין דאורייתא". האמנה היא איזה מן ביסוס – עכשיו יש לי מינון מתאים (לא הוצאתי את כל הפנימיות, ויש כאן משהו מוגבל ומצומצם שראוי לומר לזולת), אבל אי אפשר לומר עדיין לזולת אם איני מעמיד את זה על שני עמודי תווך כמו יכין ובועז, וזה "האמנה".

מה בדיוק אומר בנפש? יש כמה פנים להסביר את דברי הבעל שם טוב שאחרי הצמצום, הכל לקראת המסירה לזולת, צריך להיות האמנה. דבר אחד הוא שצריך אני בעצמי להאמין במה שאני הולך לומר. כשהתפשט היה ברור לי ששייך לכל העולם, אבל אחרי הצמצום של זה צריך שוב להתחזק ולהאמין בזה. זה עיקר הפשט של הבעל שם טוב.

עוד ענין: כדי שאתה תאמין במה שאני הולך לומר לך צריך לעשות לזה מראי מקומות. כמו שמוציאים מאמר – מצדי מי צריך את המראה מקומות (רק לבדוק שלא טעיתי באיזה ציטוט), אבל הרבי כן אהב מראי מקומות. אדמו"ר האמצעי לא אהב מ"מ, אמר שמוציא את הרוח, אוהבים חידוש. אבל הצ"צ כן אהב מ"מ, וכך גם הרבי – אלו שתי גישות של צדיקים, שני שרשי נשמות. מראי מקומות הם סוג של האמנה – שתהיה אסמכתא, "תמכין דאורייתא". אתה נותן לחידוש שלך אסמכתאות – נותן לחדש אסמכתא מהישן.

האמנה היא להוסיף את הישן לחדש. כל הווארט היה חידוש, "פנים חדשות באו לכאן" – אני אוהב דברים חדשים, ולא אוהב דברים ישנים ("וישן מפני חדש תוציאו"), אבל בכל אופן יש שלב לפני שאני אומר את זה שעושים האמנה. זה גם משהו בנפש – מענין אם מישהו חשב על זה, אולי חשב בצורה קצת אחרת. זה גם משהו פנימי – מסקרן אם חז"ל או איזה צדיק כבר חשב על זה. האם בין החידוש של תלמיד ותיק למה שנאמר למשה מסיני היה עוד מישהו שאמר את זה?

שוב, יש ענין להעמיד את החדש עם תמיכה מהישן (ישן חדש = נחת רוח – נחת רוח לפני שאמרתי בישן ונעשה רצוני בחדש, וד"ל). יש הרבה מה לומר על המושג הזה האמנה, השלב שאחרי הויסות בין התפשטות לצמצום, והוא כנגד נצח והוד.

יסוד: התענוג שבחידוש

אחר כך פתאום אני מרגיש "תענוג". דוקא לפי הפירוש האחרון, של הוספת הישן לחדש, פתאום זה הופך להיות כיף גדול מאד עבורי – אז אני ממש שמח בחידוש. כמו שלפעמים מישהו מחדש משהו, ואומרים לו – או רואה בעצמו בספר – שמישהו אחר אמר זאת לפניו ואומר "ברוך שכוונתי". יש מי שאומר רק לצאת ידי חובה, שחייבים לומר "ברוך שכוונתי", אבל היה עדיף לו שלא היה מישהו שאמר את זה קודם. אבל אם הוא ענו, אם הוא באמת צדיק, ה"ברוך שכוונתי" הוא לא רק אמיתי אלא גם נותן לו תענוג אין סופי – שאת החידוש שלי אמר הצדיק, ולא רק אני. אחרי ה"האמנה" מגיעים ל"תענוג" – זה היסוד. אחרי שבניתי תמכין לחידוש אני מקבל תענוג גדול מהחידוש הזה.

מלכות: דבור – הגילוי לזולת

אז, ורק אז, הגיע הזמן הרגע למסור את זה הלאה, שזה נקרא "דבור" – המלכות. הדבור בסוף הוא "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" וכל עשרת המאמרות בהם נברא העולם.

ולסיכום:

	חכמה ובינה עצם החידוש
חסד התפשטות		גבורה צמצום
	תפארת ויסות
	נצח והוד האמנה
	יסוד תענוג
מלכות דבור

תקון קין והבל – "האופן בתוך האופן"

אותו דבר אצל בני זוג, שגם הם צריכים לעבור בשליטה שלהם – "את שלטי הזהב" שלהם – מחדוש עד לדבור, שזו התקשורת גם במובן של הבל וגם במובן של קין. כתוב שזיווג הפה, זיווג נשיקין, הוא תקון הבל (שגם חטא, ברוחניות), וזיווג הגוף הוא בחינת קין, "קניתי איש את הוי'". צריך לתקן את שניהם, שקין לא יהרוג את הבל וגם הבל לא יחטא (זה ענין לא קשור שהכנסתי, בשביל אליעזר שיש לו עם זה ענין מיוחד...).

תקון קין (הגוף) והבל (הרוח) נקרא "האופן בתוך האופן" – שיעור שהיה בירושלים תוך כדי החתונה שלכם – פסוק ממעשה מרכבה שהוא גם כן חתונה. בכל אופן חיצוני, כל מה שקורה בטבע – האופן החיצוני – יש אופן פנימי, שזה ההנהגה הנסית, הנס שבתוך הטבע. "אופן בתוך האופן" הם גם איש ואשה, כי כתוב בזהר הקדוש על אברהם אבינו ושרה אמנו שהם צורה בתוך חומר, האופן בתוך האופן.

"אופן בתוך האופן" הוא יחוד שמתקן גם את אדם וחוה וגם את הבל וקין. היות שקין היה הבכור, הצירוף שלהם בפועל הוא י-ה-ה-ו (קין הוא ה תתאה והבל הוא ה-ו), הצירוף של תפלין דר"ת. קין הוא הגוף והבל הרוח, וגם בזיווג יש שתי בחינות אלה, וזה תקון אדם וחוה. יצאו אדם-חוה-קין-הבל – צירוף תפלין של ר"ת. אנחנו אוהבים להפיץ את המבצע של תפלין דרבינו תם, והיות שכבר הזכרנו, אם עדיין אתם לא זוכים להניח ר"ת, כדאי להתחיל. מי שהולך בדרך האריז"ל צריך גם תפלין של רש"י וגם של ר"ת.

סיום

יש מנהג שמהיום אומרים כל יום את היום של מעשה בראשית. מחר בבקר אחרי התפלה לומר יום אחד, עד ראש השנה "יום הששי" ויום ב דראש השנה הוא שבת של מעשה בראשית, "ויכלו". בעצם "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", כעת ההתחלה. מתחילים חיים חדשים. אף על פי שהשבע ברכות נגמר, כל זמן שהכלות מלכות אתם מלכים – שתהיו מלכים כל החיים. שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה לכולם. ישר כח לבעל הבית ולבעלת הבית, ושתהיה שנה של משיח.