1

בע"ה

שיעור לכבוד בר מצוה לטוביה ירוחם אריאל (לילדי ת"ת)

אור ל-כ"ה כסלו ס"ח, נר ראשון דחנוכה – יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו "הנרות הללו".

יש כמה פסוקים שנוהגים לומר או לכוון לפני שמדליקים נר חנוכה, ואחד מהם "כי אתה נרי הוי' והוי' יגיה חשכי", פסוק שדוד המלך אומר. "אתה נרי" – הנר זה אתה, ה'. כתוב ש"נר הוי' נשמת אדם", ו"אתה הוי' נרי" ו"הוי' יגיה חשכי". מה זה "יגיה"? מלשון נוגה-אור (גם להגיה ספר זה להאיר אותו, לשרוף את כל החשך שיש בספר). בכל אופן, "אתה נרי הוי' והוי' יגיה חשכי". זו פעם יחידה בתנ"ך שיש ביטוי "הוי' והוי'". הוי' והוי' = חן = נגה. מה פירוש המלה "נגה"? זה סוג של אור, אבל זה לא בדיוק אור רגיל. כמה זמן יושבים ליד הנר? חצי שעה בערך. ומה עושים כשיושבים? חוץ מזה שמשחקים בסביבון (לא לאור הנר, אלא רק לאור השמש), מסתכלים ומתבוננים בנר. בתוך הנר יש כמה מדרגות של אור. מי יודע כמה מדרגות רואים כשמתבוננים בנר? דווקא בחנוכה יש ענין להסתכל בנר, אפילו בנר שבת אין ענין להסתכל על האש – מדליקים נר שבת משום שלום ביתו, שיהיה אור בבית. בנר שבת העיקר שזה ימלא את החדר אור, שיהיה אור בבית. נר חנוכה הוא גם בשביל להאיר החוצה, אבל יש משהו שצריך להתבונן בכל הדרגות של האש. לכן יושבים ליד הנרות ומסתכלים חזק באש של הנר הזה.

קודם כל שאלה, איפה מוזכר נר חנוכה במשנה? יש בגמל שהדליק את הבירה, שם מתייחסים לנר חנוכה לא כאור אלא כאש. אנו מתייחסים לנר חנוכה כאור, אבל פעם יחידה שמוזכר במשנה זה לא בהקשר של המצוה והאור אלא במצוה של האש – רואים שנר חנוכה גם מסוכן קצת, יכול להדלק ולהתלקח. רואים במשנה שבנר חנוכה יש גם ממד של אש בוערת, לא רק של אור מאיר. כשמתבוננים בנר צריך להתבונן בכל הדרגות שיש שם. כמה דרגות יש? יש אור שממש מסביב לפתילה, שהוא אור כהה יותר – זה כחול, ולפעמים זה נקרא "אוכמא" (שחור בארמית, כחול חזק מאד). הדבר הראשון שמתבוננים זה ב"נהורא אוכמא", בחלק שממש תופס ושורף את הפתילה, שקוראים לזה האור השחור או האור הכחול. בקבלה יש לאור הזה שם מיוחד – חשמל. יש מי שאומר שמה שיחזקאל במרכבה ראה אור החשמל, זה אולי הצבע הזה. משהו מאד חזק ובהיר, כחול חזק, וזה האור שמחזיק ממש את הפתילה. מה מסביב לזה? "נהורא חוורא" – אור לבן. בקבלה אומרים שלדבר הזה קוראים אש. יש חשמל, שתופס את הפתילה, ויש מסביב לו אש, ואחר כך יש עוד משהו מסביב – "נגה". זה לא אור שממלא את הבית, אלא הילה על גבי האש, ולזה קוראים נגה. אחר כך יש את האור שממלא את החדר, את הבית, ולזה קוראים אורה או זהר (חושבנא דדין כחושבנא דדין). מהשמש יש אור ומהנר יש אורה – אור זכר ואורה נקבה (עולה מלמטה, כשמשהו נשרף). כשהאור ממלא את החדר זה "ליהודים היתה אורה וגו'" – זה קשר בין חנוכה לפורים. האור של החנוכיה, של הנרות, זה אורה, וזה בא בסוף – אחרי נגה-אש-חשמל. יש המון רמזים, אבל זה היה רק בשביל לזהות את הנגה – ההילה שלמעלה מהאש.

על זה כתוב "הוי' יגיה חשכי" – עם האור הזה ה' הופך את החשך. זה כמו מעבדה מדעית – בתוך הנר המקום ששמה החשך הופך להיות אור זה בחלק הזה, שנקרא נגה, ועל זה כתוב "הוי' יגיה חשכי". קודם "אתה נרי הוי'" ואחר כך "והוי' יגיה חשכי". האבא של הבר-מצוה כתב מאמר שאתמול עשינו עליו קצת הגהה, ושמה מוסבר שיש במושג חשך שתי משמעויות, שתי בחינות של חשך. מישהו יודע מה זה יכול להיות? במצרים היה "וימש חשך" – חשך עם ממשות, חשך שאפשר להרגיש. יש חשך שאין בו ממשות, ולזה קוראים בלשון הראשונים העדר האור בלבד – לא שיש חשך, רק שאין אור. או שחשך זה העדר האור – אין אור אז נהיה חשך, אבל לא שהחשך זה ממשות. יש חשך שהוא משהו. בשביל החשך הראשון מספיק להאיר אור – ברגע שמאירים אור החשך נדחה, "מעט אור דוחה הרבה מן החשך" ממילא, אוטומטית, כי החשך היה רק העדר אור, וכשיש אור ממילא אין חשך. אבל מה צריך לעשות עם החשך הממשי, (כמו "וימש חשך")? כתוב שלא מגרשים חשך עם מקלות, אבל מה צריך לעשות? החשך הזה הוא איזה חמר גלם, חמר היולי, וכל חומר אפשר להפוך לאיזו תבערה – לאיזה דלק – וממילא אם מדליקים אותו הוא גם מתהפך לאור גדול (לא סתם אור, אלא "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול"). אור גדול = נר, כל נר זה לא סתם אור, אלא יש בו אור גדול. אם כן, יש בנר שתי בחינות – מה שהנר מאיר את החשך, וגם ממד ששורף את החשך. כתוב לגבי חנוכה שצריך להדליק את הנר בחוץ, "עד שתכלה רגל מן השוק", והגמרא מוסיפה "רגלא דתרמודאי" (אותיות מורדת). כשאומרים "תכלה" זה יותר מתאים לאור שדוחה חשך או לאש ששורפת חושך? לאש ששורפת, כי כליון זה שריפה, ולא רק סתם דחיה. על פי פשט זה משהו אחר, עד שהסוחרים הולכים הביתה – זה הפשט – אבל הסוד, הפנימיות, שהנר של חנוכה צריך לפעול את הכליון של הרגל של המורדת (תרמוד אותיות מורדת), שזה היצר הרע שמורד בה'. היצר הרע הוא אנרגיה, הוא משהו ממשי, חשך ממש, וצריך להפוך את היצר הרע לאור גדול, כמו שכתוב "'ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך' – בשני יצריך". זה הפירוש של הפסוק "כי אתה נרי הוי'" זה הנר שמאיר, זה נקרא להאיר את החשך, וזה ביחס לחשך שהוא רק העדר אור. אבל כשכתוב "והוי'" – יש כלל, ש"והוי'" זה "הוא ובית דינו". מה זה ה"בית דין"? בפנימיות, הוי' זה שם הרחמים, אבל לפעמים הרחמים זקוקים לדין, וכשה' מצרף לרחמיו גם את מדת הדין, כשמצרף לאור גם את האש, אז כתוב "והוי'". זה הפירוש של הפסוק – "כי אתה נרי הוי'" זה להאיר את החשך ו"והוי' יגיה [אור נגה, שם החשך נשרף והופך לאור גדול] חשכי". אם החשך זה רק העדר האור לא מתאים לומר "חשכי" – אי אפשר לומר על לא כלום שזה שלי. "חשכי" זה משהו קיים, אבל צריך להגיה את זה – להפוך את זה לאור גדול. זו פעולה של חנוכה, ודווקא המשנה רוצה להבליט את התכונה של האש שיש בנר חנוכה, היכולת לכלות. בקדושה "לכלות" זה לבוא לידי כלות הנפש, מדרגה הכי הכי גבוהה באהבת ה'.

חשמל-אש-נגה = שלהבת (בלי אורה). יש מאחז"ל שצריך להדליק את הנר עד שתהא שלהבת עולה מאליה. כשמתבוננים צריך את כל השלהבת – החשמל, האש והנגה. כשרואים את כל השלשה זה מספיק, אז האורה מאירה בדרך ממילא. אבל צריך להתבונן, דווקא בנר חנוכה, בחשמל ובאש ובנגה. שלהבת = בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. אם זה מקביל, אז "בכל מאדך" זה הכח של הנגה להפוך את החשך לאור.

אז גם בחנוכה, יש את הנס של הנרות ויש גם את הנס של הנצחון. יש גם פסוק שמחבר את שני הדברים יחד – "ואור אש". יש פה אור ויש פה אש. אם מתבוננים לפי הסדר, יש בכללות במה שעשינו עכשיו שלוש מדרגות – אור, אש, חשך. האש זה באמצע, זה נגה. כסתם אומרים נגה כשלומדים חסידות – כמו בפרק הראשון בתניא – נגה זה "סוד עץ הדעת טוב ורע", יש בזה טוב ויש בזה רע, והשאלה לאן זה נמשך. או שזה יורד לרע, או שזה עולה וגם מעלה את הרע, את החשך, לאור. אז האש שבין האור ובין החשך הוא ממש נגה, אבל הנגה הטוב זה הכח לתפוס את "חשכי" בידים ולהפוך אותו לאור גדול. זה האש שבאמצע, ממש כמו קליפת נגה – בין חשך של ג"ק הטמאות לאור של הקדושה. אם הנגה לא טוב הוא מוריד את האור לתוך החשך, אבל אם הנגה הוא טוב – שזה כנראה התיקון של חנוכה – הוא תופס בחשך, שורף אותו ומכלה אותו. בכל אופן, צריך קודם להאיר את החשך שהוא העדר, שזה "אתה נרי הוי'". אבל אחר כך "והוי' יגיה חשכי". זה פסוק שצריך לחשוב ולהתבונן בנרות של חנוכה.

שרו "תתעורר".

טוביה זה גם מלשון "האור כי טוב" – האור הגנוז. מי נקרא טוביה? משה רבינו. זה אור הגנוז. על איזו אשה כתוב "טֹבת מראה" (ולא "יפת מראה")? על רבקה, אשת יצחק. יצחק הוא אור או אש? אש, כי הוא גבורה, ואשתו טובת מראה. מענין שבתוך האור כי טוב, אור הגנוז לצדיקים, יש גם את הכח הזה לשרוף את החשך ולהפוך את החשך הממשי לאור גדול, דווקא באור הטוב. חושבים שטוב זה רק משהו רך ועדין, אבל יש משהו "טוב מאד" באור ששורף. כתוב ברבקה "טבת מראה מאד" (אפילו ברחל לא כתוב מאד). אמרנו ש"בכל מאדך" זה הכח ששורף את החשך, ה"מאד" זה דווקא אצל רבקה. היום הולדת השנה יוצא בשבת מברכין טבת – "טֹבת מראה מאד". "מאד" זה הכח לכלות את הרגל מן השוק, נגד החשך החזק צריך אור חזק, וכמה שהוא חזק ככה הוא יותר טוב. האש ששורפת את החושך לא עושה שריר, היא טובה מאד. הפשט הכי פשוט ש"טוב" זה יעיל. כשאומרים שמשהו טוב למשהו, הכוונה שהוא עובד טוב, שהוא יעיל. האור הטוב זה אור שעושה את העבודה שלו, והעבודה שלו זה לא רק להאיר וממילא להבריח את החשך שהוא העדר האור, אלא עיקר העבודה שלו זה לשרוף בשריפה חיובית מאד (המאמר שהאבא כתב זה על ל"ג בעמר, השריפה של רשב"י – זה קשר של נר ראשון ונר רביעי של חנוכה לל"ג בעמר). יש בקדושת לוי שהנר הראשון של הערב זה בעצם קול השופר של ראש השנה, שלא רואים זה בראש השנה, ולוקח כמה חדשים עד שהקול שיוצא מהשופר מתגלה בעולם הגשמי כנר הראשון של חנוכה. צריך לומר שהנר הזה אחר כך נעשה המדורה של רשב"י בלג בעמר. לחיים לחיים! כולם מוזמנים הלאה.