גלות, גיור וגאולה

בע"ה

אור ל-כ' טבת תשפ"א – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בתחלת השבוע, כאשר חזר הרב ב"ה לביתו מאשפוז, הוא מסר שיעור טלפוני קצר ומיוחד על הפרשה וההפטרה – שיעור שנוגע לכל סוד הגלות והגאולה. פרק א נוגע במלת המפתח המשותפת לפרשה ולהפטרה, "הבאים", וחושף את הסוד הפנימי שלה – סגולת עם ישראל לבוא לתוך כל מצב, להסתגל אליו, מבלי לאבד את היחוד שלו. פרק ב מעמיק בתהליך של עם-תורה-ארץ ומסביר כיצד יצירת העם האחד מתחוללת דווקא בגלות אך תכליתה שנהיה "גוי אחד בארץ". פרק ג, המהפכני, אומר שהממוצע בין "הבאים מצרימה", בגלות, ל"הבאים ישרש יעקב", בגאולה, הוא סיפור מופלא של תשובה ציבורית בזמן חזקיהו המלך. בתוך אותו ממוצע יש פסוק בו נכפלת המלה "הבאים", פעם ראשונה ביחס לקהל ישראל ופעם שניה ביחס לגרים. ירידת ישראל המיוחסים לגלות היא כדי לגייר גרים והגיור הזה – סוד 'המהפכה הרביעית', בחו"ל וגם בארץ ישראל – הוא המפתח להביא לימות המשיח. בפרק זה מוסבר כי השם 'יעקב' הוא סוד הכח לגייר גרים, וכאשר נשלם 'ישראל' שוב לא מקבלים גרים.

א. "הבאים" – סגולת עם ישראל

"הבאים ישרש יעקב"

הפטרת פרשת שמות פותחת "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה"[ב]. הקישור הפשוט לפרשה הוא לפסוק הפתיחה – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"[ג]. מלת המפתח כאן, בה צריך להתבונן, היא "הבאים".

לפסוק "הבאים ישרש יעקב" יש מגוון רחב של פירושים, מן הקצה אל הקצה[ד]. רש"י מפרש כי הפסוק "הבאים ישרש יעקב" מתייחס ישירות ל"בני ישראל הבאים מצרימה" – "הלא ידעתם מה עשיתי בראשונה הבאים למצרים אשר השריש יעקב צצו ופרחו שם עד (אשר) מלאו פני תבל תנובה". אמנם, התרגום יונתן מתרגם ממש הפוך, כשהוא מפרש את הפסוק על הגאולה העתידה – "יתכנשון מביני גלותהון ויתובון לארעהון תמן יתילידון דבית יעקב יפשון ויסגון דבית ישראל וימלון אפי תבל בני בנין" ('יתכנסו מגלויותיהם וישובו לארצם, שם יוולדו [הילדים] של בית יעקב, יפרו וירבו [הילדים] של בית ישראל וימלאו פני תבל בני בנים').

יש על הפסוק גם דרושי חסידות יסודיים[ה], המקשרים בין שני הפירושים ההפוכים ומסבירים כיצד הירידה לגלות היא "ירידה צורך עליה"[ו] ההכרחית למתן תורה ובסופו של דבר לכל תהליך הגאולה. לפי פירוש עיקרי נוסף בחסידות, "הבאים ישרש יעקב" מתייחס לכח המיוחד בקיום המצוות של עם ישראל (הן בארץ ישראל, בזמן הבית, והן בגלות). גם הפירוש הזה עולה בקנה אחד – עם ישראל יורד לגלות מצרים כדי לזכות בסופו של דבר לתורה ומצוות, הוא מקיים אותן בעולם הזה במצבים משתנים (בפני הבית ובזמן הגלות, כשלכל זמן סגולותיו המיוחדות) ובסופו של דבר מכח עבודה זו זוכים ששרשי הנשמות ("ישרש יעקב") מתגלים בעולם ("יתילדון").

בכל אופן, למרות מגוון הפירושים, העיקר הוא פירוש התרגום, שהפסוק "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל" מתייחס לגאולה העתידה. כלומר, הפרשה מתחילה בירידה הראשונה לגלות, "הבאים מצרימה", וההפטרה – שמעין הפרשה – מגיעה אל התכל'ס, העליה שאחרי הירידה, כאשר מכח "הבאים מצרימה" אנו "הבאים" לארץ ישראל ומתיילדים בה, כאשר שרש הנשמה שלנו מתגלה.

סגולת ישראל – להסתגל בלי להתבולל

הווארט הראשון הוא להסביר את המשמעות של "הבאים"[ז]. מה פירוש "הבאים"? יש הליכה למקום, כמו שה' אומר לאברהם אבינו "לך לך"[ח] – הליכה עם מגמה. ה"לך לך" של אברהם אבינו הוא אפילו למקום שעדיין לא נודע, "אל הארץ אשר אראך". לעומת ההליכה, יש ביאה לתוך המקום. בענין הזה, בשרש של כל אחד ואחד ובשרש של כנסת ישראל (ב"ישרש"), יש סגולה מיוחדת – הסגולה של עם ישראל, "עם סגֻלה"[ט], להסתגל לכל מקום אליו מגיעים, מבלי להתבולל בו ח"ו.

כתוב, מאמר חז"ל[י], שמי שבא למקום ינהג כמנהגו. אנחנו מצד אחד מסתגלים, באים לשם, מגיעים ונכנסים ובאים לתוך המקום – "ברוכים הבאים" – ומצד שני לא מתבוללים. אמנם, תכלית הביאה היא "ברוכים הבאים" הביתה (עד שיש מדקדקים המפרשים שבית הוא לשון ביאה[יא]), כסוד המלה צבא, שיוצא ובא[יב]. אבל גם כשבאים למצרים, המקום הכי זר, גלות – אנחנו באים לשם, באים ומתיישבים. זהו עיקר הסגולה שלנו – להסתגל ולשמור על היחוד שלנו, הכח הזה תלוי בפירוש הנוסף של "הבאים ישרש יעקב" שהוזכר – קיום המצוות. המצוות נותנות ליהודי את הכח להסתגל ולהשאר יהודי שלם בכל מצב בו הוא נמצא. זהו ווארט מאד חשוב.

נאמר גימטריא ראשונה: "הבאים" בגימטריא חן – אנחנו באים וגם מוצאים חן בכל מקום, כך בכל תולדות עם ישראל. כמו שעוד יוסבר, החן שאנחנו מוצאים שייך לניצוצות – אנחנו מוצאים חן בתוך המקום (כמו "חן מקום על יושביו"[יג]) וגם מוצאים חן בעיני יושבי המקום כי הניצוצות שבהם נמשכים אלינו. כשאנו מפסיקים למצוא חן – מגרשים אותנו משם, כמו שהיה במשך כל הדורות. היהודים באים. זהו ווארט ראשון.

ב. יצירת העם

דבק השבטים בגלות

עיקר הענין של גלות מצרים, "הבאים מצרימה", הוא כדי ליצור את עם ישראל – עם ישראל נולד-נעשה דווקא במצרים, בארץ גשן. אם יעקב והבנים היו נשארים בארץ – מי יודע מה היה קורה אחרי מות יעקב. היה להם טוב בארץ, ויכול להיות שכל שבט היה מתפתח לעם בפני עצמו.

הדבק, האחדות והליכוד של האחים הם דווקא מתוך צרה – כשאנחנו נמצאים בצרה, כשאנחנו בשפלות, אנחנו מתאחדים. כך מסביר באריכות אדמו"ר האמצעי[יד] בענין השפלות והאחדות. אם כן, שני הדברים שיצרו את העם, ה"ובני ישראל פרו וישרצו ויעצמו במאד מאד"[טו] והעובדה שהם נשארו יחד, הם דווקא בזכות "הבאים מצרימה את יעקב".

בכל מקום שיהודים גולים – אנחנו תמיד מחפשים את האחים שלנו, כמו שכתוב בתוכחה[טז]. זה מה שמקיים אותנו בגלות – הקהלות. יהודי מחפש יהודי ובזכות זה לא מתבולל בין העמים. זו הסגולה העצמית, הזהות של היהודים. כל העמים האחרים כשגולים – מיד מתבוללים, עד כמה שיכולים. אין להם זהות עצמית בכלל – זו תכונה של עם ישראל דווקא.

המלה "אחד" היא מלשון "אח". כידוע, פעם אחת בתנ"ך כתוב "אח" במקום "אחד"[יז]. כולנו אחים, וה-ד של "אחד" רומזת ל-ד רוחות העולם[יח] – גם כשאנחנו מתפזרים ב-ד רוחות העולם אנחנו עדיין אחד. צריך לאהוב יהודי שלא ראית מימיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, כמו שכתוב ב"היום יום"[יט] בשם הבעל שם טוב.

העם, התורה והארץ

יש שלשה דברים – העם, התורה והארץ[כ]. ידוע הרמז ששלשתם יחד, עם-תורה-ארץ, עולים אחד כאשר מחשבים את האָלף כאֶלף[כא]. העם, התורה והארץ הם אחד – אבל קודם צריך ליצור את העם, אחר כך לתת לעם את התורה ואחר כך שיכנסו ויכבשו את הארץ. בעצם, בני יעקב יצאו לכתחילה מהארץ, יש כאן מעגל, "נעוץ סופן בתחלתן"[כב], אבל בשביל להפוך לעם צריך דווקא לרדת למצרים – "הבאים מצרימה".

לפי הספירות, שלשת הדברים הם כנגד כתר-תפארת-מלכות, הראש-תוך-סוף של הספירות: הכתר הוא יצירת העם. "אין מלך בלא עם"[כג] והעם הוא בעצם הכתר של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שברא את העולם בשביל שיהיה לו עם. על העם הזה כתוב "עִם המלך במלאכתו"[כד], הם כבר היו אתו[כה], אבל כעת צריכים לצאת וכאילו להפרד, סוד הצמצום, ובקבלת עול להתבטל למלך. התפארת היא האמצע, מתן תורה (התפארת היא עמוד התורה[כו]). התכל'ס היא הכניסה של העם לארץ, ושנתקיים בארץ על ידי התורה – הארץ היא המלכות, כמובן. גם כאן יש רמז ידוע של אחדות: כתר-תפארת-מלכות עולה אחד בחזקת שלש (2197 = 13³). שוב, היסוד והעיקר הוא יצירת העם – שמתחיל בירידה למצרים.

עוד הקבלה חשובה כאן: יצירת העם שייכת ליעקב – "ואלה בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". התורה היא משה רבינו, כמובן – "זכרו תורת משה עבדי"[כז]. הארץ היא יהושע בן נון, שמכניס אותנו לארץ. זהו גם הסבר פנימי וחשוב למה משה רבינו לא יכול להכניס אותנו לארץ. כל מה שכתוב בתורה על החטא – מי מריבה וכו' – הוא רק 'תירוץ', 'סבה' של ה', אבל בעצם הענין של משה הוא ה'תוך', התורה, ואילו הארץ היא דבר אחר, בחינת 'סוף', השייך בעצם ליהושע.

ועוד רמז מובהק: יעקב-משה-יהושע, העם-התורה-הארץ, עולים בגימטריא בריאה-יצירה-עשיה – הם הגילוי של האצילות בראש-תוך-סוף של העולמות התחתונים.

ולסיכום:

עם	כתר	יעקב	בריאה
תורה	תפארת	משה	יצירה
ארץ	מלכות	יהושע	עשיה

"הבאים" בשיבה לארץ

החידוש השני הוא לאחר שאנחנו מתפזרים בגלות, כשהתכל'ס בסוף היא החזרה לארץ. כשם שהאחוה שלנו מתגלה בגלות, היא מתגלה גם כשחוזרים לארץ, שיבת ציון, באים הביתה. אמרנו שתכלית הביאה היא לבוא הביתה, "הבאים" הביתה בקיבוץ הגלויות. הדבר קשור במיוחד לדור שלנו, דור הגאולה[כח]. גם פה, בארץ, המגמה של הביאה היא להתחבר מכל קצוות הארץ. כידוע[כט], רבי מענדל'ע ויטבסקר כשעלה לארץ חתן את בנו דווקא עם בת רב ספרדי – כדי שהעדות תתחברנה. גם הרבי היה בעד נישואים בין עדות שונות[ל]. כאן, בארץ, יש כוּר בו צריכים להתחבר, גם אם עוד לא מספיק קורה.

יש "את זה לעֻמת זה"[לא] – הרעיון של "המזרח התיכון החדש", רעיון של התבוללות, ההיפך ממה שהוסבר. בכל אופן, לא פשוט בפרט שהעולם האשכנזי יבוא למקום הזה, לארץ ישראל שבמזרח התיכון (אופי אחר לגמרי מאשר ארצות אשכנז) – יש בכך חידוש, "הבאים" לארץ. מצד אחד זו שיבת ציון – שבים הביתה. מצד שני, כמו במשלים של הבעל שם טוב על הריחוק של בן המלך מבית אביו[לב], אחרי שבן בית היה הרבה שנים במקום אחר – הוא צריך להסתגל גם כשהוא חוזר לביתו, זהו כבר לא המצב הרגיל שלו. בכל אופן, העיקר ש"הבאים" הוא בשביל האחוה והאחדות – זו התכלית.

גם כאן יש גימטריא יפה: אמרנו ש"הבאים" בגימטריא חן – ידוע[לג] ש-חן במספר קטן שוה אחד (וכך גם "הבאים"). במספר הרגיל, "הבאים" היינו "אדם אחד"[לד], אדם הוא "לב אחד"[לה] ו-לב הוא "גוי אחד" – "גוי אחד בארץ"[לו]. כל הסוד של "הבאים" הוא בשביל ה"אחד", אח-ד.

חכמת יוסף

לאור זאת, אפשר לראות באור חדש את העלילה של יוסף עם האחים – הכל בחכמה מופלאה. יוסף יודע שעם ישראל יווצר רק במצרים. הוא הגיע למצרים והוא חייב להביא את כל בית אביו למצרים. אפילו כל הסיפור של שבע שנות השובע ואחריהן שנות הרעב הוא חלק מהסיפור – פתרון חלומות "הולך אחרי הפה"[לז] והכל חלק מהתכנית-העלילה להוריד את משפחת יעקב למצרים כדי שדווקא שם הם יהפכו לעם.

מצרים היא מקום זר, אבל דווקא בו נשארים משפחה אחת – זהו פיזור שהוא היפך הפיזור, בו תלויים הגיבוש וההתפתחות של העם ושל האחים, מתוך החויה שתמיד אנחנו באותו גורל, באותה ספינה. כלומר, יוסף הבין דבר שאפילו יעקב לא הבין (עד שהגיע למצרים, התאחד עם יוסף וחי שם את טוב שנותיו הטובות בחיק משפחתו המאוחדת) – הכל נקרא על שם יעקב, אבל מי שניווט והבין את הענין הוא יוסף. על כך הוא אומר להם "אתם חשבתם לרעה והאלהים חשבה לטובה להחיֹת עם רב"[לח] – יוסף אומר כמה פעמים שכל המטרה היא עם.

ג. ממוצע חזקיהו – "הבאים" מישראל ומהגרים

תשובת הדור של חזקיהו

כשמחפשים את המלה "הבאים" בתנ"ך, התקליטור נותן 36 תוצאות (6 בתורה ועוד 30 בנ"ך). חוץ משני "הבאים" שהזכרנו, נתייחס לפסוק האחרון של "הבאים" – "הכל הולך אחר החיתום"[לט] – שהוא גם הפסוק היחיד בו חוזרת המלה "הבאים" פעמיים: "וישמחו כל קהל יהודה והכהנים והלוים וכל הקהל הבאים מישראל והגרים הבאים מארץ ישראל והיושבים ביהודה"[מ].

מה הסיפור כאן? הסיפור של פסח חזקיהו. חזקיהו הוא בן של אחז, המלך הכי רשע שחלל את הקדש, עבד עבודה זרה והכניס צלם להיכל[מא] – הכי גרוע שיכול להיות (כפי שמאריך פרק כח בדברי הימים ב). שיא מעשיו הרעים מתואר שם – "ויאסף אחז את כלי בית האלהים ויקצץ את כלי בית האלהים ויסגר את דלתות בית הוי' ויעש לו מזבחות בכל פנה בירושלם. ובכל עיר ועיר ליהודה עשה במות לקטר לאלהים אחרים ויכעס את הוי' אלהי אבתיו"[מב]. והנה, מולך תחתיו בנו חזקיהו (מתוך אחז יוצא חזקיהו). הסיפור של חזקיהו מתחיל מפרק כט בדברי הימים ב – "יחזקיהו מלך בן עשרים וחמש שנה ועשרים ותשע שנה מלך בירושלם ושם אמו אביה בת זכריהו. ויעש הישר בעיני הוי' ככל אשר עשה דויד אביו. הוא בשנה הראשונה למלכו בחדש הראשון פתח את דלתות בית הוי' ויחזקם". דבר ראשון שחזקיהו עושה, מתאים לשמו, הוא לחזק את דלתות בית ה', שיוכלו להכנס למקדש. הוא מלך צעיר, בן עשרים וחמש, ומיד הולך בדרך הפוכה מאביו הרשע.

מכאן ואילך שני פרקים מופלאים עוסקים בתהליך התשובה של חזקיהו ובני דורו, המגיע עד לפסח שעשו באותה שנה. בהתחלה חזקיהו אסף את הכהנים והלוים ועורר אותם לתשובה לטהר את בית המקדש. הפסוקים מונים את משפחות הלויים שהתעוררו לענין (בהנהגת הלוים, "כי הלוים ישרי לבב להתקדש מהכהנים"[מג]) ומתארים את מבצע הטהרה שהחל בר"ח ניסן, ב-ח' ניסן (יום מיוחד אצלנו...) נכנסו לאולם וקדשו את הבית במשך עוד שמונה ימים (מזכיר את טהרת בית שני בזמן החשמונאים, שגם לקחה שמונה ימים[מד], כפי שדברנו[מה]). אחרי הטהרה והקידוש של הבית היתה מעין 'חנוכת הבית' מחודשת, בריבוי קרבנות, והפרק הראשון חותם – "וישמח יחזקיהו וכל העם על הַהֵכין האלהים לעם כי בפתאֹם היה הדבר".

אחר כך פנה חזקיהו לעם שמחוץ לירושלים, ומזמין את כולם לעשות פסח. בעצת החכמים הם דוחים את פסח לחדש השני (ב"הוראת שעה" לא פשוטה[מו]), כדי שכל העם יוכל להשתתף (הרי העם מעל וקודם לתורה כנ"ל – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" גם לתורה הקדומה[מז]). לא כתוב כאן שהם עשו פסח שני (ובאמת חכמים מסבירים שחזקיהו עבר ניסן בניסן), אבל למעשה דחו לזמן של פסח שני – שהלימוד ממנו הוא "אין אבוד"[מח]. הסיפור הוא אחרי גלות עשרת השבטים, אבל עדיין נשארו יהודים גם בממלכת ישראל, ממלכת הצפון, וחזקיהו שלח שליחים לכולם וקרא להם לחזור אל ה' – "אל תהיו כאבותיכם וכאחיכם אשר מעלו בהוי' אלהי אבותיהם ויתנם לשמה כאשר אתם רֹאים. עתה אל תקשו ערפכם כאבותיכם תנו יד להוי' ובאו למקדשו אשר הקדיש לעולם ועבדו את הוי' אלהיכם וישב מכם חרון אפו. כי בשובכם על הוי' אחיכם ובניכם לרחמים לפני שוביהם ולשוב לארץ הזאת כי חנון ורחום הוי' אלהיכם ולא יסיר פנים מכם אם תשובו אליו". כתוב שצחקו עליהם וביזו אותם, "ויהיו משחיקים עליהם ומלעִגים בם", אבל לאט-לאט אנשים התחילו להתעורר, להכנע בתשובה, ולבוא לירושלים.

העם טהרו גם את ירושלים (אחרי שלפני כן טהרו את המקדש) וחגגו את הפסח, "ויאכלו את המועד שבעת הימים מזבחים זבחי שלמים ומתודים להוי' אלהי אבותיהם", ואחר כך "ויועצו כל הקהל לעשות שבעת ימים אחרים ויעשו שבעת ימים שמחה" (באופן שמזכיר את החגיגה הכפולה בחנוכת בית ראשון[מט]). הפרק חותם "ותהי שמחה גדולה בירושלם כי מימי שלמה בן דויד מלך ישראל לא כזאת בירושלם. ויקמו הכהנים הלוים ויברכו את העם וישמע בקולם ותבוא תפלתם למעון קדשו לשמים" (הפרק הבא מתאר כיצד העולים חזרו למקומותיהם וטהרו את כל הארץ, ואת חידוש סדרי העבודה במקדש). שוב, אלה שני פרקים מופלאים, פרקים של תשובה שלא תאומן ושל שמחה עצומה – "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה"[נ].

בהמשך למה שהסברנו קודם, חוץ מהחידוש של התשובה, החידוש היה שנוצרה שוב אחדות מכל מי שנשאר מכל יב השבטים – חידוש מופלא. חלק מהווארט הוא שכאשר עושים תשובה מתאחדים, "שוב לאחד"[נא].

"בקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח"

היום בהשגחה פרטית היארצייט של הרמב"ם. הרמב"ם פוסק[נב] ש"אין ישראל נגאלין אלא בתשובה" וממשיך ש"כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין". חז"ל אומרים שחזקיהו היה ראוי להיות משיח[נג]. אכן, בהמשך המלוכה שלו, היה הנס של סנחריב והוא לא אמר שירה – לכן לא זכה להיות משיח בפועל.

אפשר לומר שהיה ראוי להיות משיח כאן, בסיפור הזה, כי הוא החזיר את כל עם ישראל בתשובה – תשובה פלאית, תשובה נפלאה, כפי שרואים בסיפור כאן. לכאורה, כשקוראים את הסיפור הזה, מיד היתה צריכה להיות הגאולה ושחזקיהו יהיה מלך המשיח. אכן, זהו כח שנמשך בסיפור הזה, חזקיהו נעשה ב"חזקת משיח" (שלב הכרחי בביאת משיח לפני שנעשה "משיח ודאי", כלשון הרמב"ם[נד]) – היה כאן גילוי של "ילידון", שעם ישראל נולד מחדש וכולם באים לבית המקדש.

"הקהל הבאים מישראל והגרים הבאים"

כל הווארט של הדרוש הוא שהסיפור של חזקיהו והפסוק עם שני "הבאים" הוא הממוצע בין "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" ל"הבאים ישרש יעקב". מתחילים ב"הבאים מצרימה" – באים לגלות ומסתגלים שם, פרים ורבים ונעשים לעם. בזכות קושי השעבוד (והיחס של "הבאים" אליו) זוכים לקבלת התורה, ובסופו של דבר זוכים ל"הבאים ישרש יעקב" של לעתיד לבוא. בין לבין יש את הסיפור של חזקיהו, כשעיקר החידוש שכאן הפסוק אומר פעמיים "הבאים" – אחד על ישראל והשני על הגרים. זהו ודאי פרט חשוב כאן, שצריכים להיות שני "הבאים" – שני גילוי שרש נשמה.

לכל ממוצע יש תמיד שתי בחינות, מה שמתקשר לקודם ומה שלאחר כך. אם שני "הבאים" בפסוק הם הממוצע, "כל הקהל הבאים מישראל" הם בני ישראל דווקא, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו", והחידוש שלעתיד לבוא, "הבאים ישרש יעקב", הוא "הבאים" של הגרים[נה].

למה עדיין יש עוד גלות, גם אחרי הסיפור המופלא הזה של חזקיהו? חז"ל אומרים "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים"[נו], להוסיף-לאסוף את כל הניצוצות המפוזרים בעולם, ובזמן חזקיהו עדיין לא נגמרה העבודה הזו[נז]. בשביל הגאולה האחרונה צריכים את כל "הגרים הבאים". אפשר לומר שאצל חזקיהו היו רק "הגרים הבאים מארץ ישראל והיושבים ביהודה", אך היו חסרים עדיין הגרים מכל העולם. כנראה אם חזקיהו היה אומר שירה על נס סנחריב היא היתה מתפרסמת בכל עולם (בו שלט אז אשור) – השירה עוברת ממקום למקום ונותנת 'פס-קול' שמסביר את האירועים ומושך את האנשים להשתנות בעקבותיהם[נח] – והיו מגיעים גם הגרים מחוץ לארץ[נט].

הגיור תלוי גם באחדות שלנו. כאשר אנחנו עם אחד – זהו גם כח מושך (על דרך מגנט חזק) להוסיף גרים. כמו שהזכרנו, הפסוק לא מדבר על גרים מחוץ לארץ, אלא "הגרים הבאים מארץ ישראל". יש הרבה אינם-יהודים בארץ ישראל, והרושם הוא שאם אנחנו היינו כמו שאנחנו צריכים להיות, גם חלק מסוים מהם היה נדבק בנו – אלה שיש בהם ניצוצות טובים, רצון טוב וכו'. הם הרי חיים בתוך היהודים – השאלה היא האם אצלנו יש זהות יהודית גלויה (עם כל המשתמע מכך, אמונה איתנה בה' ובתורתו, צניעות וכו').[ס]

סוד יעקב – הכח לגייר גרים

נשאל עוד שאלה, שאלה ידועה[סא] – למה כשה' מוסיף ליעקב אבינו את השם ישראל הוא לא מבטל לגמרי את השם יעקב? משמע מהפסוק ש"לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל"[סב], אך בפועל בכל התנ"ך יש גם יעקב וגם ישראל, לא כמו אצל אברהם אבינו ששוב לא נקרא "אברם" (ואף אסור לקרוא לו כך)[סג]. כאן אפשר להוסיף ווארט חשוב מאד:

כשיעקב נולד כתוב "ויקרא שמו יעקב" כי "ידו אֹחזת בעקב עשו"[סד]. יש בכך כמה פירושים. הפירוש הפשוט הוא שכפי שיעקב היה ראשון ליצירה הוא רצה להיות ראשון ללידה, ולכן החזיק בעקב עשו לעכב אותו מלצאת ראשון (לשון נופל על לשון)[סה]. יש פירוש[סו] שיעקב יתפוס מעשו את המלכות עוד לפני סיום מלכותו, "בעקב עשו". כעת יש לנו עוד פירוש, יעקב – הארת ה-י, הארה משרש הנשמה בעקב[סז] – חייב להוציא מעשו את הניצוצות שיש בו. עשו הוא בן של יצחק אבינו ורבקה אמנו, הוא אח של יעקב. מי הנשמה העיקרית שיוצאת מעשו? רבי עקיבא[סח], אותיות יעקב בתוספת א[סט]. איני זוכר אם יש כזה פירוש, אבל כעת אנחנו מפרשים שיעקב הוא הכח שיש בעם ישראל להאיר בגרים – מה שאנחנו קוראים 'המהפכה הרביעית'[ע].

כתוב[עא] שלימות המשיח, כאשר "אך טוב לישראל"[עב], לא מקבלים גרים. המצב המושלם הוא השם ישראל, כשכבר נצח את עשו[עג] – גמר אתו, גמר עם המאבק. השם יעקב הוא עדיין בתוך המאבק, ותכלית המאבק היא לא רק להנצל – תכלית המאבק, בהשגחה פרטית, היא להוציא את הניצוצות מעשו, להוציא את הגרים. העובדה שאנחנו עדיין נקראים יעקב היא תקוה לגרים – השם יעקב הוא תקוה לגרים. אם היינו רק ישראל לא היו יותר גרים.

איך עוד יודעים את הווארט הזה? מהפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען"[עד] – "ארץ מגורי אביו" הוא המקום שאביו היה מגייר גרים, וכמו שאביו גייר גרים גם יעקב (ולא ישראל) גייר גרים[עה]. ישראל הוא מושלם מראש, לא יכול לגייר, ואילו יעקב הוא "בארץ מגורי אביו". יש גם רמז: יעקב ועוד גר בגימטריא שכינה – שכינתא בגלותא כדי לגייר גרים, שמשלימים את השכינה[עו].

מכך יוצא כפתור ופרח למה אצל אברהם השם אברם בטל – שהרי אברהם עצמו הוא "אב המון גוים"[עז], השלמות של אברהם היא הגרים. אברהם נותן את הכח ליעקב לגייר. יעקב עדיין בתוך המאבק, וזהו זמן שעוד אפשר לגייר.

לדוגמא, היום, עדיין יש מאבק – אם היינו ישראל טהור לא מקבלים גרים יותר. היות שיש עדיין מאבק בתוך העולם אנחנו עדיין בבחינת יעקב ואפשר לגייר. מיהו גר? כמו שאמרנו הרבה פעמים, גר הוא אחד שמתאהב – מתאהב בנו כשאנו עדיין במצב של מאבק. לכן כאן אצל חזקיהו "הבאים" השני, "הגרים הבאים", הוא המתקשר עם "הבאים ישרש יעקב" (שבהמשך "יציץ ופרח ישראל"). זהו דרוש מאד יפה, שמאד קשור למהפכה הרביעית.

"ומלאו פני תבל תנובה"

סוף הפסוק שלנו הוא "ומלאו פני תבל תנובה". "תנובה" משרש נוב, כמו "בורא ניב [נוב כתיב] שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו"[עח] (פסוק שאנחנו עדיין באמצע לדרוש אותו, מי"ט כסלו). ה"תנובה" שייכת גם לניב, שהוא ביטוי חדש, שפה חדשה – מה שנצרך בשביל לקרב את כל הגרים משבעים לשון (כפי שמשה באר את התורה "באר היטב"[עט] בכל הלשונות[פ]).

דרך אגב, נספר משהו נחמד: כאן במשפחה כל הזמן כותבים לרבי מכתבים באגרות-קדש. המכתב האחרון שנפתח[פא], בזמן האשפוז, פונה למישהו שהרבי ראה שני ספרים של אביו באיטלקית ומצאו חן בעיני הרבי, אבל הם היו מאד עמוקים וקשים. הרבי אומר שבשביל לקרב את הנוער צריך לכתוב הרבה יותר פשוט ומובן, ולכן כותב לאותו בן שיאמר לאבא שלו שהרבי מבקש-מציע שיתחיל לכתוב בצורה יותר פשוטה, לעמך. צריך לקחת זאת לתשומת-לבנו... לעשות איזו תפנית. איטלקית שייכת גם לבירור של רומי, של עשו.

תנובה אותיות תבונה. מה התבונה? כמו "שמע בקֹלה"[פב] של שרה – התבונה לדעת מי ראוי, איזה גר לקבל ואיזה גר לא מקבלים. כך כתוב בפירוש ששרה חופפת את שערו של אברהם אבינו[פג], וההסבר הוא[פד] שאברהם רוצה לגייר את כולם ושרה מוציאה את הפסולת – את הגרים שאינם ראויים. שרה אמנו היא אמא עילאה, הכח שלה הוא בעיקר הפשטה – היא פסלה את הגר, פסלה את ישמעאל. רבקה אמנו היא בחינת תבונה[פה], מדרגה יותר נמוכה של הבינה, שמתלבשת במדות הלב – הכח שלה הוא בעיקר לדעת את מי כן לקבל. כמה שרבקה אוהבת את יעקב ויודעת שהבן השני שלה, עשו, הוא רשע – היא ודאי מעונינת להוציא ממנו את כל הטוב שיש בו. רבקה אוהבת את יעקב, אבל היא "אם יעקב ועשו"[פו]. רש"י כותב שם "איני יודע מה מלמדנו" – אנחנו תמיד אומרים[פז] ש"איני יודע" היינו רדל"א ברש"י. אפשר לומר שהכתוב רוצה לומר שהיא גם אמא של עשו, וידעה שיצחק לא יכול להחזיר אותו בתשובה, אבל אם יצחק יברך את יעקב עם הכח והרצון להחזיר בתשובה את עשו – יעקב יוכל להוציא ממנו את כל הניצוצות[פח]. זו התבונה של רבקה – לתת ליעקב את הכח. בעצם, זו רבקה עצמה בתוך יעקב, שהיא המקרבת, היא עושה את המהפכה הרביעית. קוראים לה "תנובה", אותיות תבונה[פט]. שוב, זהו גם "בורא ניב שפתים" – הביטוי, הניב, הסגנון החדש, השפה החדשה, כמו שפת החסידות. הכל מתחיל מ"הבאים" ונגמר ב"תנובה".

התנועה המשיחית – יעקב-חזקיהו-משיח

נסיים ברמז. התהליך שלנו כולל שלשה שלבים. הכל מתחיל "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרים את יעקב איש וביתו באו". הם "בני ישראל" – "הבאים מישראל" אצל חזקיהו – אבל "את יעקב איש וביתו באו". מדובר ביעקב, הכח של "וידו אחזת בעקב עשו". אם כן, "הבאים" הראשון על שם יעקב. שני "הבאים" באמצע, הממוצע, הם אצל חזקיהו. "הבאים" האחרון – "הבאים ישרש יעקב" – שייך כבר למשיח. אחרי שכל הגרים מתגיירים, "הבאים ישרש יעקב", אפשר להגיע לשלמות של "יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה"[צ]. וסימן יפה: יעקב חזקיהו[צא] משיח ר"ת יחם, עולה "הבאים"!

השלישיה הזו היא משהו משיחי מאד: יש ביטוי "משיח אלהי יעקב"[צב], אחר כך הקב"ה בקש לעשות מחזקיהו משיח, ובסופו של דבר המשיח עצמו משלים-מגשים את התהליך שכאן. סימן לשלמות הוא רבוע, וכאן זהו רבוע מיוחד – יעקב-חזקיהו-משיח בגימטריא הוי' ברבוע[צג]!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מכח "הבאים מצרימה", בירידה לגלות, זוכים בסופו של דבר ל"הבאים ישרש יעקב" – גילוי-לידת שרשי נשמות ישראל בגאולה.
• סגולת ישראל היא היותם "הבאים" – הנכנסים להיכן שה' לוקח אותם, מסתגלים למציאות אך לא מתבוללים בה.
• הכח להסתגל מבלי להתבולל הוא קיום המצוות.
• כל עוד אנו מוצאים חן במקום – אנו נמצאים בו. כשמסתיימת מציאת החן – עדות לסיום עבודת הבירורים – מגרשים אותנו משם.
• אילו השבטים היו נותרים בארץ – יתכן שכל שבט היה מתפתח לעם נפרד. ליכוד וגיבוש העם הוא דווקא בגלות – מתוך הקושי המשותף.
• עם ישראל הוא "אחד" – תחושת אחוה מתוך הפיזור ב-ד רוחות העולם.
• ראש-תוך-סוף של עם ישראל הוא יצירת העם, קבלת התורה והכניסה לארץ – הפעולות של יעקב אבינו, משה רבינו ויהושע בן נון.
• אחרי האחדות שבגלות – אנו "הבאים" לארץ, בקיבוץ גלויות, בשביל ליצור אחדות חדשה כאן.
• חכמת יוסף היתה "להחיות עם רב" – להוריד את בני יעקב למצרים כדי להפוך אותם לעם.
• הקב"ה בקש לעשות את חזקיהו משיח בזכות התשובה הציבורית שעורר – תשובה ואחדות בעם ישראל כולו.
• הממוצע בין "הבאים מצרימה" בראשית הגלות ל"הבאים ישרש יעקב" בסוף הגאולה הוא חזקיהו – "הקהל הבאים מישראל" אחוזים ב"בני ישראל הבאים מצרימה" ו"הגרים הבאים" הם הכח להגיע ל"הבאים ישרש יעקב".
• כח יעקב, "וידו אֹחזת בעקב עשו", לגייר גרים (וכשמגיעים לשלמות ישראל שוב אין מקבלים גרים).
• התבונה את מי ראוי לגייר באה מרבקה אמנו – "אם יעקב ועשו" – המבינה שברכת יצחק ליעקב (מתוך הרצון שלו להחזיר בתשובה את עשו) תתן כח ליעקב לגייר ניצוצות מעשו.
• "ומלאו פני תבל תנובה" מכח "ניב שפתים" – שפה חדשה של גילוי אלקות לעולם כולו.