אמונה ובטחון (27)

ב' חשון תש"פ – כפר חב"ד

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פרק ז (3) – מהמילים 'והנה רבי עקיבא' (עמ' פג) עד המילים 'שפטפט ביצרו ודוק' (עמ' פה). לשמיעת הקלטת השיעור: אמונה ובטחון 27

קיצור מהלך השיעור

חלקו הראשון של השיעור התיחס לפרשת השבוע בה מופיע נח – ולמידת הבטחון והאמונה שלו.

לאחר מכן, החלק השני הינו קטע קצר וגדוש 'עבודה' בו הסביר הרב שני חידושים עיקריים: הראשון, שעבודת "חשוב טוב יהיה טוב" אינה רק ביחס לצרותיו של האדם עצמו, אלא עבודה קבועה ביחס לזולת. השני, ש"יהיה טוב" יורד כסדר ממחשבה (כאשר חשים הארה של טוב תוך כדי המחשבה הטובה), לדבור (המפיק דבורי עידוד טובים, כולל של האדם לעצמו) ועד למעשה.

בחלקו השלישי-העיקרי של השיעור, התמקד הרב בדמותו של בר כוכבא-כוזיבא, שעלתה מתוך בירור עומק טענת רבי יהושע בן לוי על כך שהמשיח שִקר לו (בהבטחתו שיבוא "היום", שלא התגשמה). פרק א מעניק רקע חשוב, חיצוני-היסטורי ופנימי-קבלי, אודות דמותו של בר כוכבא ומשמעות המרד, יחס חכמים אליו וגם השינוי המתחולל בדור שאחריו. פרק ב מתייחס לשרשי הגלגול של בן כוזיבא, מהם עולה גם הפוטנציאל המשיחי שלו כמשיח בן יוסף וגם עובדת היותו משיח 'מעורב' משקר ואמת (עילוי עבורו, משום שבגלגולו הראשון היה משיח שקר גמור). פרק ג עוסק במשמעות השם כוזיבא, המתאר גם את האכזבה מהדמות, אך גם את מלחמתה בכזב הרומאי – מלחמה בשקר מכח השקר עצמו. פרק ד חותם בקשר של כוזיבא לעיר כזיב (מקום הולדת שלה בן יהודה) ולכזבי בת צור והחטאתה את ישראל (תוך הסבר עמוק לפרץ האנרגיה שמשתחרר גם במעשה חטא).

חלק ראשון: נח מקטני אמנה

יום ה-לב של השנה – "לחיות עם הזמן"

חדש טוב ושנה טובה לכולן.

היום יום ה-לב של השנה – יש ל ימים בחדש תשרי ועכשיו אנחנו ב-ב חשון, ל-ב. הרבה שנים עשינו התועדויות ביום הזה לכבוד יום הלב. בתניא פרק ה-לב הוא פרק של אהבת ישראל, הלב היהודי – "לב ישראל חי", אומר הבעל שם טוב. זהו יום שצריך להתחזק בלב. עיקר הלב של היהודי הוא אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו גם לומדים מתוך ספר שנקרא לב – "לב לדעת".

האות האחרונה של התורה היא ה-ל של ישראל והתורה מתחילה ב-ב של בראשית – כך אנחנו מחברים את סוף התורה לתחלתה בשמחת תורה. אנחנו עדיין יוצאים מהריקודים, המחול, של שמחת תורה, שהוא חיבור ה-לב (סיבוב הדמים של ה"לב ישראל חי"), "נעוץ סופן בתחלתן".

אנחנו יודעים שיש הוראה כללית של אדמו"ר הזקן "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע ועם הפרשיה הפרטית של כל יום בשבוע. הכי בהשגחה פרטית שהרבי שם הוראה זו ב"היום יום" היום, ב' חשון. צריך ללמוד "היום יום", והיום כתוב שאדה"ז אמר שצריך "לחיות עם הזמן", לחיות עם הפרשיה של כל יום – שייך להיום, כנראה שזה שייך לענין הלב של היהודי, שחי עם הפרשיה של כל יום.

הפרשה ה-זה בקרואים – פרשת הקשת

לא בכל שנה הקביעות זהה, אבל לפי קביעות שנה זו ה"לב" – ההוראה לחיות עם הזמן – הוא ב"חמישי" של פרשת נח. יש גם סדר בתורה שאנחנו מסבירים הרבה פעמים, שהיות שכל פרשה בתורה מחולקת לשבע – בפרשת בראשית היו שבעה קרואים, שבע עליות, וכעת אנחנו ב"חמישי" של נח, אז בעצם אנחנו בפרשיה ה-זה של התורה, ז של בראשית ו-ה של נח. אנחנו בפרשיה ה-יב, כאשר ה-יב מתחלק ל-ז ו-ה.

אם כן, יש עוד משהו מיוחד מאד בפרשיה של היום, שהיא שייכת לעיקר נבואת משה רבינו – "כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר הוי'', מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי''", משה התנבא באספקלריא המאירה שנקרא "זה". לאחרונה הסברנו שה"זה" של משה הוא מה שמצביע על כל יהודי ואומר עליו "זה הדבר אשר צוה הוי'" – היהודי הזה הוא "אשר צוה הוי'", צדיק, הוא רואה את נקודת הצדיק בכל יהודי.

יחסית זו פרשיה קטנה – פרשת הקשת, הברית שהקב"ה כרת עם האנושות, ברית שקיימת לעד. המלה ברית חוזרת שבע פעמים בפרשיה זו, "כל השביעין חביבין" (עוד קשר למשה רבינו, שעליו נאמר "כל השביעין חביבין" בהיותו השביעי לאברהם אבינו, הדור השביעי ליהדות) – דווקא בפרשיה ה-זה של התורה יש שבע בריתות של הקשת. אות הברית שה' נשבע שלא ישחית את העולם שוב, כמו שהיה במבול.

קטני אמנה וקטני בטחון

היות שצריך "לחיות עם הזמן" ולחבר את הפרשיה עם מה שאנחנו עוסקים ולומדים – הנושא שלנו הוא "אמונה ובטחון" – ידוע שנח היה "מקטני אמנה", זהו הביטוי, הוא האמין ולא האמין. הוא לא נכנס לתבה עד שלא דחקו אותו המים. הוא האמין במה שה' אמר – הוא בונה תבה, 120 שנה, משקיע בזה המון נגד הרוחות של כל העולם, אבל בעצמו לא נכנס לתבה עד שהמים דוחקים אותו, נחכה ונראה מה יהיה פה. זה נקרא שהוא מקטני אמנה, כפי שמביא רש"י בשם חז"ל. איך הדבר מתבטא בברית הקשת? נקרא ונראה.

אם הוא מקטני אמנה, כל שכן וקל וחומר שהוא מקטני בטחון – הרי בטחון אצלנו הרבה יותר חזק מאמונה. לפי זה, נח אינו בעל בטחון חזק, כמו שאנחנו רוצים, כמו שאנחנו מסבירים שהבאת המשיח היא רק על ידי הבטחון החזק, הבטחון הפעיל, לקחת יזמה וכו'. נח אינו במדה הזו.

לא לחשוב פעמיים על "פרו ורבו"

אחרי שנח יצא מהתבה ה' צוה אותו ב"פרו ורבו", כפי שצוה את אדם הראשון – הרי העולם שמם ו"לא תהו בראה לשבת יצרה", אז עכשיו המבצע העיקרי הוא "פרו ורבו", שיהיו הרבה אנשים, הרבה ילדים. לכן ה' אומר לו:

ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר. ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם.

רש"י הראשון כאן הוא:

(ט) ואני הנני - מסכים אני עמך [לאיזו ספירה שייכת הסכמה? בפרצוף הדעת הסכמת הדעת היא הוד – שאצלנו היינו בטחון סביל, לא העיקר אצלנו. נצח והוד, שני הבטחונות, הם גם "כליות יועצות". ה' אומר לנח שאני מסכים אתך, הולך לפי הראש שלך.]

שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה [מה היה בראש שלו? ה' אמר לפרות ולרבות – אבל הוא חושב פעמיים. טוב לחשוב פעמיים? אם זה מתוך ספק, חוסר בטחון, אז לא. אם ה' מצוה לעשות משהו צריך לעשות אותו מיד, לא לחשוב פעמיים אם זה כדאי או זה יחזיק מעמד כו'. נח חושב פעמיים ואז הוא מתחיל לדאוג – חויתי בעצמי מבול, אולי יהיה עוד פעם מבול, בשביל מה ללדת ילדים? גם חזקיהו המלך, שתכף נקרא עליו, חשש מלהוליד ילדים מפני שראה ברוח הקדש שהבן שיוליד יהיה רשע ובגלל זה נמנע מלהתחתן. בשביל זה הוא התחייב מיתה בידי שמים, אך כאשר ישעיהו הנביא הוכיחו על כך הוא חזר בו וזכה לעוד חמש עשרה שנות חיים (ואכן הוא הוליד את מנשה שהיה רשע גמור אך בסוף ימיו חזר בתשובה...).] עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא [בשביל מה מבטיחים? כדי שיהיה לו בטחון. נח דואג וה' מבטיח לו. נצח והוד נקראות "בטֻחות", הן גם הבטחות – ה' מלמעלה מבטיח לנח.] שלא לשחת העולם עוד וכן עשה ובאחרונה אמר לו הנני מסכים [שוב המלה הסכמה. ולא די כאן בהבטחה – הוא גם עושה לו אות:] לעשות קיום וחוזק ברית להבטחתי ואתן לך אות [ממשי וגשמי להבטחתי – קשת בענן.].

כך פותח – רואים כאן את הראש של נח, שהוא טיפוס דואג. יש לו מה לדאוג, הוא עבר את המבול, ובכל אופן – זה לא אברהם אבינו, לא בדיוק יהודי שהוא בעל בטחון. נח דואג מה יהיה, כמו אמא שדואגת – אפשר להוליד עוד ילד או לא? נושא ששייך לבנות בפרט. יש אחד שחושב פעמיים – לא טוב לחשוב פעמיים בנושאים האלה (השנה הזאת היא שנת תש"פ – תהא שנת פתאים, "פתי יאמין לכל דבר" למעליותא ו"שומר פתאים ה'". דווקא בנושא הולדת ילדים צריך להיות פתי ולסמוך אך ורק על ה' שצוה לנו "פרו ורבו", כמבואר בחז"ל. ואז – תהא שנת פוריות, שנה פוריה בכל). כשהוא חושב פעמיים הוא מתחיל לדאוג מה יהיה. אבל ה' טוב, ה' מרחם, מבין עם מי יש לו עסק, ש'זה מה יש' – זו מציאות האנושות כרגע, אין מישהו אחר, אין אברהם אבינו עדיין, יש רק נח, אז צריך ללכת לפי הראש שלו – ולכן מסכים עם נח, וחוץ ממה שהבטחתי לך שהכל יהיה בסדר, שלא יהיה שוב מבול, גם אעשה לך אות כדי לחתום את ההסכמה שלי. ככה רש"י פותח. אם כן, זהו הווארט שמאד קשור לנושא שלנו, לאמונה ובטחון.

צדיקים גמורים – בעלי בטחון גמור

אחר כך, עוד כמה פסוקים הלאה, כתוב:

ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם.

"לדרת עולם" כתוב חסר דחסר – אפשר לכתוב "דורות" בשתי ווין, וכאן אין אפילו ו אחת. למה ה' כתב זאת ככה בתורה? רש"י אומר:

לדרת עולם - נכתב חסר שיש דורות שלא הוצרכו לאות לפי שצדיקים גמורים היו כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה ודורו של רבי שמעון בן יוחאי _(ב"ר):

יש דורות שיש בהם צדיקים שאינם כמו נח, אלא צדיקים שהם בעלי בטחון – או בטחון סביל או בטחון פעיל בשלמות – ואז אינם צריכים את האות. עוד פעם, רואים שרש"י מאד מדגיש שאות הוא רק בשביל קטני אמונה וקטני בטחון. הדורות שלא צריכים את אות הקשת "צדיקים גמורים היו" – כדי לא להזדקק לאות צריך להיות "צדיק גמור", דהיינו בעל בטחון גמור. צדיק גמור יכול להיות גם בטחון סביל גמור – "חשוב טוב יהיה טוב", "יהיה טוב", נקודה, הכל יהיה בסדר! סביל עדיין, אבל גמור – לגמרי, בלי ספק וספק ספיקא, לא חושב פעמיים, יהיה טוב!

חזקיהו ורשב"י – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

רש"י נותן שתי דוגמאות לדורות כאלה – ש"דרת" חסר בא למעט אותם, דורות שלא זקוקים לאות הברית כלל, כי יש להם בטחון גמור בה', ואז הם עצמם אות הקשת. מי הדוגמה? "דורו של חזקיהו מלך יהודה ודורו של רבי שמעון בן יוחאי".

איזה בטחון יש לחזקיהו מלך יהודה? הוא צדיק גמור ויש לו בטחון גמור – בטחון פעיל או בטחון סביל? [סביל.] הוא הולך לישון, בוטח מאה אחוז שיהיה בסדר, שה' ינצח את האויבים. אין לי מה לעשות, איני יכול להלחם ולנצח אותם – אז הולך לישון מתוך בטחון סביל גמור. הוא צדיק גמור מצד ההוד – יותר מנח. לפי זה צריך לומר שרבי שמעון בר יוחאי הוא צדיק גמור ובעל בטחון גמור גם מצד הנצח – מה שזקוקים בשביל להביא משיח.

חזקיהו יכול היה להיות משיח – פספס זאת, בכך שלא אמר שירה אחרי הנס הגדול שה' הפיל את כל מחנה סנחריב, לא תפס את עצמו שצריך להודות לה'. הוא מצד ההוד, ובעצמו לא הודה לה' – לא אמר שירה – אז פספס את ההזדמנות להיות משיח. איזה משיח? אף על פי שהוא מבית דוד, האריז"ל אומר שהיה יכול להיות משיח בן יוסף. חידוש, פלא, סימן שגם צאצאי בית דוד הם לאו דווקא משיח בן דוד – יכול להיות משיח בן יוסף, כמו שאומר האריז"ל על חזקיהו.

על ספר הזהר כתוב "בהאי חבורא דילך יפקון ביה מן גלותא ברחמי" – נצא מהגלות על ידי משיח בן דוד, אז רשב"י ודאי שייך למשיח בן דוד, בטחון פעיל גמור. במה רואים שלרבי שמעון יש בטחון פעיל? בבטחון העצמי שלו (לכאורה נגד הכתוב "כבֹד אלהים הסתר דבר") לגלות רזין דרזין דאורייתא, וכמו שהוא קרא על עצמו את הפסוק "הולך רכיל [לשון רגל, ברגל ימין, נצח, בטחון פעיל, לכתחילה אריבער] מגלה סוד [= נצח]" למעליותא (המשך הפסוק הוא "ונאמן רוח מכסה דבר". ידוע שבשבעת שמות הצדיקים שבתנ"ך "נאמן" הוא מצד הנצח, מדת משה, עליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", ומבואר בדא"ח דהיינו שאינו מגלה לאחרים את סודות ההשגחה הפרטית ומה שעתיד להיות שה' מגלה לו. אך ניתן לפרש את כל הפסוק למעליותא, אצל רשב"י, שהוא "מגלה טפח [תוך כדי שהוא] ומכסה טפחיים", שהרי "תורת ה' תמימה" – התורה נשארת שלמה ללא שום 'נגיעה' בה גם לאחר גילוי סודותיה, כפירוש הבעל שם טוב. נמצא שה"הולך רכיל מגלה סוד" הוא הוא ה"נאמן רוח מכסה דבר", ודוק. ורמז יקר: רבי שמעון ועוד "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך").

מי זקוק לאות?

עד כאן היה לחיות עם הזמן, שיש כאלה שזקוקים לאות ויש כאלה שלא זקוקים לאות. כך בכל דבר. אות הוא סימן. יש אנשים שלא יעשו שום דבר בחיים – הם פוחדים, הם דואגים (פחד ר"ת פוחד חושש דואג) – אם לא יקבלו איזה איתות מהשמים, אור ירוק מהשמים (או איזה סימן של 'או-קיי' מהרבי).

יש אנשים שלא זקוקים לכך (היו אלה שהרבי הורה להם מפורשות – אתה תפעל בעצמך, לפי הבנתך, ואחר כך תדווח לי...) כי הם צדיקים גמורים, הכוונה בעלי בטחון גמור. אנשים כאלה הם בעצמם האות, סוד "צדיק יסוד עולם" – הצדיק בעל הבטחון הגמור הוא עצמו האות קדש, היסוד, עליו העולם עומד. והיינו מה שהנצח וההוד, שתי דרגות הבטחון, שתי הכליות היועצות, 'מבשלים' וממשיכים את הזרע-קדש ליסוד על מנת להפרות ולהחיות את המציאות, העולם כולו.

חלק שני: "חשוב טוב – יהיה טוב"

שינוי המציאות בכח המחשבה

הפתגם הכי מפורסם בחסידות לגבי בטחון, המבטא דווקא את הבטחון הסביל, הוא "טראכט גוט וועט זיין גוט", "חשוב טוב יהיה טוב"[ב]. נאמר ביחס אליו ווארט שכמדומני לא אמרנו אף פעם, הנוגע גם לכמה סיפורים שהיו בזמן האחרון. ובהקדים:

כשאני אומר "חשוב טוב יהיה טוב" אני חושב שהפירוש הפשוט הוא שיש לי איזו בעיה – מחלה או משהו כזה – ועלי לתכנת את הראש שלי לחשוב טוב ואזי יהיה טוב בפועל. ככל שאתקע מחשבתי בחוזק (כביטוי בחסידות[ג]) בטוב הנראה והנגלה, תוך אמונה שכך יהיה בלי שום צל של ספק – לא להיות מקטני אמונה – כך הדבר יתממש. הדבר קשור לנושא השיא של כל המאמר שאנחנו לומדים – הנושא של פרק ח – "קביעה  רצונית", שלפי תוקף האמונה והרצון וגם השכל הדבר יתממש בפועל ממש. יש כח במח לנווט ולכוון את המציאות החיצונית.

שוב, כשאומרים "חשוב טוב יהיה טוב" בדרך כלל הכוונה לדבר שנוגע לי אישית. המשפט "חשוב טוב יהיה טוב" בא כעין תשובה ל"דאגה בלב איש יַשְׁחנה [ישיחנה לאחרים[ד], או גם לעצמו כאשר מהרהר האדם בינו לבין עצמו בדאגה שמטרידה אותו] – ודבר טוב ['חשוב טוב יהיה טוב'] ישמחנה"[ה].

"חשוב טוב" על הזולת

התוספת שמסבירים כעת היא שזו ההנחיה גם אם אני רוצה לעזור למישהו אחר – לא נוגע לי ("כל ישראל חברים"[ו] ו"כל ישראל ערבין זה בזה"[ז], אבל בפשט מדובר במישהו אחר). יש ביטוי בו פותח הרבי הקודם את הלקוטי דבורים – "מחשבה מועלת"[ח]. אם אני חושב על מישהו בקצה השני של העולם המחשבה מועילה, פועלת, מוציאה אותו מהגלות – רק בכח המחשבה אני יכול למשוך אותו, כמו מגנט, ולהוציא אותו מהמצוקה שלו (כמסופר בלקו"ד שם).

אם כן, מה פירוש "חשוב טוב"? לא רק שכאשר יש לי בעיה עלי לחשוב שיהיה בסדר, שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, אלא שכל הזמן אני צריך לחשוב טוב על אחרים שיש להם בעיות. תמיד יש לקיים "חשוב טוב" על הזולת, חבר שלך שנמצא באיזו בעיה, ו"יהיה טוב", יהיה לו טוב בפועל, כמו שאמרנו שהמחשבה מועלת, פועלת מציאות.

"יהיה טוב" במחשבה-דבור-מעשה

אם נעמיק, יש ב"יהיה טוב" שלש רמות. בנפש יש שלשה לבושים, מחשבה דבור ומעשה. כדי שמשהו יהיה טוב באמת הוא צריך להיות טוב בכל הרמות, בכל קומות המודע של הנפש:

קודם כל צריך להיות טוב במחשבה. ידוע ש-מחשבה אותיות בשמחה[ט], "עבדו את הוי' בשמחה"[י], לחשוב שמח. הכל מתחיל במחשבה, וגם "יהיה טוב" מתחיל בכך שיהיה טוב בפועל בעולם המחשבה.

אחר כך ה"יהיה טוב" צריך לרדת קומה, מעולם המחשבה, עולם הבריאה, לעולם היצירה, שבאדם הוא לבוש הדבור.

רק אחר כך עובר את הפרסה בין היצירה לבין העשיה, שנקראת "אף עשיתיו"[יא] – פרסה קשה – ואז נעשה טוב בעולם העשיה, בלבוש המעשה, כלומר בפועל ממש, שאני פותח את העינים ורואה שבאמת החולה נתרפא, נעשה טוב.

הארה במחשבה; מלה טובה; טוב בפועל

נפרט יותר:

איך רבי חנינא בן דוסא ידע שתפלתו התקבלה, כשהתפלל על מישהו? הרגיש שהתפלה שגורה בפיו[יב] – רצה מעצמה, בלי מאמץ, כמו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[יג]. אם התפלה שגורה בפי – סימן מהשמים שהתקבלה. ההרגשה הזו שייכת גם למחשבה. יש מצב בו אני חושב טוב – מתרכז ומתבונן עמוק בטוב – ונעשה לי אור במחשבה, אני חווה במחשבה מה שנקרא 'הארה'. אור הוא טוב – "וירא אלהים את האור כי טוב"[יד] (לגנזו[טו] – במחשבה). אם תוך כדי המחשבה הטובה אני חווה אור במחשבה – זה כבר "יהיה טוב". איפה נעשה טוב? בעולם הבריאה, עולם המחשבה.

אחר כך צריך לרדת שיהיה טוב בעולם הדיבור. דברנו לאחרונה[טז] על כך שלכל צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[יז], יש תמיד מלה טובה לומר למישהו. כשיש למישהו בעיה בחיים – הצדיק תמיד מוצא מלה טובה להמתיק. הוא חושב טוב ואצלו נהיה טוב, והטוב שאצלו בא לידי ביטוי בדבור שלו – שיש לו מלה טובה לומר לזולת. היום יום ה-לב של השנה, "נחמו נחמו עמי... דברו על לב ירושלים"[יח], צריך לדבר על הלב דברים טובים ונעשה טוב גם בעולם הדבור. כך אפילו כשיש לי בעצמי בעיה, ואני חושב שיהיה טוב. בדרך כלל בני אדם לא מדברים לעצמם, אבל אפשר לעשות זאת – היו הרבה צדיקים שדברו לעצמם, כמו שרבי זושא היה מדבר בגוף שלישי על עצמו לעצמו (או לה' יתברך). אני לא צריך רק לחשוב שיהיה טוב, אלא גם לומר לעצמי בפה (לאו דווקא ברבים) מלה טובה, שיהיה טוב, יהיה בסדר – זה עוזר, זה פועל.

אחר כך הטוב יורד הלאה, ואז "יהיה טוב" ממש בפועל ממש, לעיני כולם, "וראו כל בשר [בעולם העשיה] יחדו כי פי הוי' דִּבֵּר"[יט] – קודם כל "דִּבֵּר" ואחר כך נעשה בפועל ממש.

ספירת הדעת – כח ההיפוך לטוב

אם כן, אמרנו עכשיו שני דברים: קודם כל, ש"חשוב טוב" לא רק על עצמי – אלא גם על מישהו אחר, על כל אחד צריך לחשוב טוב – ושה"יהיה טוב" הוא בשלש רמות. יש "יהיה טוב" בהארה שבמקבלים במחשבה, על דרך "תפלתי שגורה בפי", אך ברובד המחשבה. יש "יהיה טוב" בדבור, היחוד של האדם כ'מדבר', בעולם היצירה. ויש "יהיה טוב" בפועל ממש, בעולם העשיה.

כמה עולה "חשוב טוב" (333) ועוד ג"פ "יהיה טוב" (47) – חזקה של "יהיה טוב"? דעת (474). יהודי הוא בר דעת (לגוי אין דעת – "אל אחר אסתריס"[כ]). בקבלה, שם הדעת הוא "שם הטוב" (שם א-ה-ו-ה בגימטריא טוב) וכמו שכתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב"[כא]. הדעת היא הכח להתקשר בעומק נפשו למקור הטוב האלוקי, ובכך לפעול שהטוב יתגלה בעולם הזה התחתון בבחינת "טוב הנראה והנגלה" לעין כל.

חלק שלישי: בן כוזיבא המלך

א. בן כוזיבא המלך – משיח תהו

השקר של המשיח

נמשיך בלימוד מאיפה שהפסקנו פעם קודמת, לפני כמה חדשים[כב]. נזכיר בקיצור מה שלמדנו אז:

בשני השיעורים האחרונים ספרנו באריכות את הסיפור של המשיח ורבי יהושע בן לוי[כג]. ריב"ל שאל את המשיח מתי הוא בא והמשיח אמר לו "היום". כשריב"ל ראה שהמשיח לא בא באותו יום הוא אמר לאליהו הנביא – אשר שלח אותו לשאול את המשיח מתי יבוא – שהמשיח שִקר לו.

בסוף מתברר שהשקר של המשיח אינו סתם אמת אלא אמת לאמתו – לפעמים מה שנדמה שקר הוא אמת לאמתו. הסברנו שאמת היינו ה' יחיד, "גאט איז אלץ" (ה' הוא הכל), "אין עוד מלבדו"[כד], אבל אמת לאמתו היא ש"אלץ איז גאט"[כה] (הכל הוא ה'), שהעולם הזה, שהוא עלמא דשקרא, הוא האמת לאמתו כי הכל ה', "אין עוד"[כו].

תמיכת רבי עקיבא במרד בר כוכבא

אחרי הסיפור הזה מגיעים כאן – עמ' פג בספר לב לדעת – לעוד סיפור, מהסיפורים הכי חשובים לגבי משיח בחז"ל ובתולדות עם ישראל, ההיסטוריה שלנו – מרד בר כוכבא. היום הפכו בארץ את ל"ג בעומר לחג של בר כוכבא. בעצם, ל"ג בעומר הוא היום בו כד אלף תלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות[כז], אך סביר להניח שהם היו חילי בר כוכבא במרד שלו. כי, כמו שנקרא כאן, רבי עקיבא – גדול התנאים, עמוד התווך של התורה שבעל פה – הוא המאמין והבוטח העיקרי בבר כוכבא, שבלשון חז"ל נקרא בר כוזיבא, כפי שתיכף נסביר.

פותחים כאן בציטוט ההרמב"ם בסוף הלכות מלכים, סוף היד החזקה:

והנה "רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודמה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות"[כח].

נתבונן בדברי הרמב"ם בפרוטרוט:

"בן כוזיבא המלך"

הרמב"ם קורא לו "בן כוזיבא". יש מפרשים[כט] כוזיבא לשון אכזבה, שאכזב אותנו, 'שִקר' לנו. לפי פירוש זה, הוא נקרא כך אחרי שמת. אבל כאן קורא לו "בן כוזיבא המלך" – כשהוא מלך. הוא מלך בפועל, יש מי שאומר שנתיים וחצי[ל], יש מי שאומר שלש – הוא מלך, הנפיק מטבעות. איך יודעים הארכיאולוגים על התקופה? מהמטבעות שעדיין נמצאות, עם סימני יהדות, הוא היה מחובר ליהדות, לתורה. מצאו אגרות שלו בדורות האחרונים – יש אגרות שדאג שחיליו ישמרו שבת, שיהיו להם ארבעת המינים בחג הסוכות ועוד. הוא גם היה ממושמע לחכמים. הוא אמנם לא היה צדיק גמור – זהו סיפור אחר – אבל היה מאמין וכל מלחמתו, במסירות נפש ממש, היתה לכבוד ישראל, להחזיר עטרה לישנה, גם מלכות ישראל וגם בית המקדש.

אם כן, מה פירוש "בן כוזיבא המלך"? היום יודעים ששמו האמתי – כפי שהוא חתום על האגרות – הוא שמעון בן כוסבה[לא]. כך הוא חותם, ומוסיף עוד שתי מלים – נשיא ישראל[לב]. לא רק רבי עקיבא חשב שהוא משיח – גם הוא עצמו חשב כך. זו דוגמה של משיח עם בטחון פעיל מופרז – בדיוק הנושא שלנו כאן, לכן מביאים זאת.

שוב, הוא חתם את עצמו "שמעון בן כוסבה נשיא ישראל" והרמב"ם כותב "בן כוזיבא המלך". כוסבא-כוזבא זו בעצם אותה מלה, כי אותיות ס-ז מתחלפות באותיות השינים. אבל רבי עקיבא, שהיה נושא כליו, דרש עליו[לג] "דרך כוכב מיעקב"[לד] – לכן קוראים לו בר כוכבא. בנבואת בלעם לאחרית הימים כתוב "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" ורבי עקיבא דרש "אל תקרי 'כוכב' אלא 'כוזב'" – הוא ידע מה שמו. בדורות יותר מאוחרים, דורו של רבי, ה"אל תקרי כוכב אלא כוזב" באמת רומז לכך שאכזב אותנו, אך בכל אופן זהו לא פשט השם "בן כוזיבא" – הכל תולדות עם ישראל שחשוב לדעת.

מגמת רבי עקיבא – לעשות כלים למשיח דתהו

מהו נושא כלים? בש"ס שלפנינו – עד לתגליות של כתבי יד עתיקים – לא כתוב שרבי עקיבא היה נושא כליו, לכן יש אחרונים[לה] שאומרים שלא ידוע מאיפה הרמב"ם לקח זאת. אבל עכשיו, לאחרונה, גילו שבכתבי יד עתיקים של התלמוד כן כתוב ככה, אבל השמיטו משום מה – אם כן, זו לא המצאה של הרמב"ם... כך כתוב בחז"ל. מה זאת אומרת? הוא ממש שרת אותו? היה נושא כלים שלו?

לפי הפנימיות בר כוכבא הוא דוגמה של משיח דעולם התהו. את עולם התהו מאפיין "אנא אמלוך"[לו], בטחון פעיל מופרז. אבל, כמו שנסביר כאן בהמשך, אותו בטחון פעיל הוא ממש לא בתיקון – במקום להאמין ולבטוח בה' באופן מופרז הוא מאמין ובוטח בעצמו באופן מופרז. הוא אמר לה' "לא תסעוד ולא תכסוף"[לז] – אל תעזור לי ואל תפריע לי. הוא בטח בכח שלו, ורבי עקיבא אישר זאת. הוא היה גבור, אולי מספר שתים בכל תולדות עם ישראל ובכל תולדות עולם – מספר שתים לשמשון הגבור. גם שמשון הגבור הוא משיח דתהו[לח], אחד משופטי עם ישראל, צדיק, שלפי האברבנאל[לט] הוא חוליה בשושלת הקבלה של התורה. כמו שתיכף נראה, האריז"ל אומר שבר כוכבא היה גלגול השופט שקדם לשמשון. שמשון הוא אחרון השופטים, והשופט שלפניו נקרא עבדון בן הלל הפרעתוני, והוא התגלגל בבר כוכבא.

אם כבר הזכרנו את שמשון הגבור, מה ההבדל בין שני הגבורים האגדיים האלה? שמשון פעל לבד – הוא כל כך תהו שלא זקוק לאף אחד[מ], 'פאר זיך'. הוא גם לא רצה לסכן מישהו אחר – הכל עלי. בר כוכבא היה גבור עולם, אבל הוא היה מנהיג. לפי כל התעודות שנמצאו רואים שהוא היה מנהיג בחסד, מנהיג כריזמטי שהצליח למשוך אחריו את כל העם. כמו שמשך את רבי עקיבא שיאמין בו ויהיה נושא כליו, כך משך את לב כל העולם – היה לו חוש הנהגה לעילא ולעילא.

אם כן, הוא יותר תיקון משמשון, שלב מעבר. יש לו צבא, וגם יש לו חוש בהנהגה – חוש לא פשוט בכלל. בין מכתבי בר כוכבא יש הרבה מכתבים איך לחלק מזון, חטים, כל מיני דברים גשמיים לגמרי. הוא היה מנהיג המסוגל לרדת לפרטי הפרטים של ההנהגה, לתת הוראות הכי מפורטות מה על כל ת.פ. שלו לעשות. ביחס לשמשון הוא קצת יותר מתוקן – מעבר. מי שיכול רק לפעול לבד הוא לגמרי תהו ומי שכבר יש לו חוש ארגון הוא יותר תיקון – אבל עדיין תהו.

שוב, באמת בר כוכבא היה בחינת משיח – משיח בן יוסף, כדלקמן – אבל בדרגת תהו. רבי עקיבא, שגם בבחינת יוסף, כמו שנסביר, היה  נושא כליו – רצה לעשות לו כלים. עולם התהו הוא אורות מרובים בלי כלים, דהיינו בלי בטול לה' (בטול הוא הכלי לקבל את אור ה' בפנימיות, כמבואר בתניא[מא]). שוב, הוא אמר לה' "אל תעזור לי ואל תפריע לי" – נשמע כמו אפיקורסות. מצד שני, הוא הקפיד שצבאו יהיה צבא יהודי עם גאוה יהודית – כל מלחמתו היתה גאוה יהודית מוחלטת, עם קיום מצוות וגם עם כניעה לרבנים. הרבה יותר טוב מהציונות החילונית, אם כי היא אמצה אותו כדמות מופת להתקוממות העם היהודי להיות ריבון בארצו, לפרוק מעל צוארו את עול מלכות הרשעה (מלכות רומי). שוב, כאמור, אצלו היה חשוב לשמור שבת וליטול ארבעת המינים.

גבורת בר כוכבא וחיליו

איך הוא בחן חיילים האם הם מספיק גבורים להצטרף אליו? בהתחלה היה משהו נורא – בשביל להצטרף לצבא שלו חיל היה צריך לחתוך לעצמו אצבע, להראות שמספיק גבור לחתוך את אצבעו. עד שהחכמים שלחו לו מסר – "עד מתי אתה עושה בני ישראל בעלי מומים?!". הוא הקשיב להם והפסיק עם המבחן הזה. מה הוא עשה במקומו? עוד מבחן, עוד יותר הזוי – בשביל להיות חיל אצלו צריך לרכב על סוס בלבנון, ותוך כדי הרכיבה על סוס לעקור עץ-ארז מהקרקע. היו לו, לפי חז"ל, מאתים אלף חילים שעברו את המבחן הראשון ומאתים אלף שעברו את המבחן השני[מב]. הרבה יותר קשה מהיחידות הכי מובחרות היום בצה"ל – עושים להם מבחנים, אבל לא עד כדי כך.

הוא היה תופס אבני בליסטראות – אבני קלע עצומות ששוברות חומות – ומחזיר, והיו הורגות את האויבים. שוב, כמו שמתארים חז"ל, לא היה גיבור פיזי כמותו מאז שמשון הגבור. בר כוכבא הוא לא סתם, הוא משהו מיוחד מאד. כמו אצל נח, יש דורשין לגנאי ויש דורשים לשבח[מג], גם אצלו יש כל גווני הקשת (קודם דברנו על ברית הקשת).

בר כוכבא כמשיח בן יוסף

לפי האריז"ל יוצא שהוא באמת משיח בן יוסף, רק לא בתיקון – משיח בן יוסף צריך לבוא ולתקן אותו. הוא גם גלגול של אדם גדול מאד – של שופט בעם ישראל. בכל אופן, רבי עקיבא תומך בו ומאמין בו, שולח את תלמידיו לצבא שלו. לקח הרבה שנים לתכנן את המרד. היהודים לא השלימו עם החורבן, עם הרומאים, והמרד כל הזמן תסס ברקע. כתוב ששנים רבי עקיבא עזר להכין את המרד, להכין את העם למרד שיבוא נגד הרומאים. כלומר, הוא היה מגויס לגמרי לטובת המרד הזה, כי האמין שהוא משיח ועוד מעט יהיה עוד פעם בית מקדש.

מהאריז"ל יוצא שכוונת הרמב"ם ביחס ל"בן כוזיבא המלך" היא למשיח בן יוסף. למה הארכנו בתיאור הגבורה שלו? כי משיח בן יוסף הוא הלוחם מלחמות. אצל הרמב"ם אין שני משיחים. הנצחון של מי שלוחם מלחמות ה' ומנצח הוא שלב המעבר בדבריו בין "חזקת משיח" ל"משיח ודאי". אם הוא מנצח את כל המלחמות ואז בונה את בית מקדש – הוא "משיח ודאי". אבל החזרת העם בתשובה והמלחמה באויבים הן עדיין גדר משיח בן יוסף, רק שהרמב"ם לא קורא לו משיח בן יוסף אלא "חזקת משיח" ("חזקת" ניתן לדרוש גם כחזק, גבור חזק ביותר), אצלו הכל דמות אחת.

רשב"י – המעבר מגבורות לחסדים

הגבורה הפיזית הגדולה של בר כוזיבא וגם תמיכת רבי עקיבא שייכות לגבורות – עולם התהו. מה קרה בדור מיד אחרי המרד? איך נגמר המרד? ביתר חרבה עם מיליוני הרוגים, היתה שואה – איום ונורא – והסיום היה עשרה הרוגי מלכות, ביניהם רבי עקיבא עצמו. מה היה בדור הבא? בר יוחאי. כתוב בספרים שיש שנים שנקראו 'בר' – בר-כוכבא (או בר-כוזיבא) ובר-יוחאי. שניהם נקראים שמעון – שמעון בר כוכבא (או בר כוזיבא, במקור – בר כוסבה, כנ"ל) ושמעון בר יוחאי. הוא חי בזמן מרד בר כוכבא והרבי שלו הנהיג את המרד – רבי עקיבא הוא הרבי של רשב"י.

מה רשב"י אומר בזהר? בדור של הרבי שלי – כל עשרת הרוגי מלכות, שעיקרם רבי עקיבא – הכל גבורות, אבל "אנן בחביבותא תליא מילתא"[מד], אנחנו חסדים. אנחנו צריכים לעבור פאזה, לשנות ראש לגמרי. הדור הקודם, דור המרד עם רבי עקיבא, כולו גבורות. אנחנו מביאים משיח בצורה אחרת, בחביבות, באהבת חברים, בהפצת פנימיות התורה – "בהאי חבורא דילך"[מה]. שינוי ראש טוטאלי. מי יהיה המשיח – גנרל גדול או צדיק גדול? אצל רבי עקיבא משיח הוא עדיין גנרל גדול, הלוחם הכי גדול, אבל זה לא הלך, זה נכשל, זה אכזב. עכשיו יש שינוי – אנחנו נביא משיח עם חסידות, לא עם אגרופים, כמו שנסביר בהמשך. זו המשמעות של "אנן בחביבותא תליא מילתא" – שינוי מוחלט מגבורה לחסד, מתהו לתיקון.

רבי מאיר – ניצוץ משיח של בר כוכבא

רבי עקיבא עדיין שייך לגבורות. הוא הרי בן גרים, יוצא מעשו, על נשמתו נדרש[מו] "כי ציד בפיו"[מז] (כמו שיתבאר בהמשך הפסקה, שכנראה נגיע אליה רק בשיעור הבא). מי עוד יוצא מהגבורות, מהגוים? מי היה צאצא של נירון קיסר, השייך למלכות הרשעה עוד יותר מרבי עקיבא? רבי עקיבא בן יוסף הוא צאצא גרים – לא יודעים בדיוק ממי, רק שהסבא-רבה שלו היה עשו הרשע. יש עוד אחד, שהוא אחד משני תלמידי רבי עקיבא הכי גדולים, שמחלוקת מי הגדול ביניהם – רבי שמעון ורבי מאיר. רבי מאיר הוא צאצא של נירון קיסר[מח] שהתגייר בסתר – ממש 'שפיץ-רומא'. הוא כל כך עמוק וכל כך גדול עד ש"לא עמדו חבריו על סוף דעתו"[מט]. לכן, אף על פי ש"סתם משנה רבי מאיר"[נ], לא קבעו הלכה כמותו בכל מקום – מרוב העומק שלו, מרוב נשיאת ההפכים שלו, שיכול לומר על טמא טהור והפוך.

נעשה גימטריא: כמה שוה בר כוכבא, הגיבור שלנו היום? מאיר. מה הקשר? אמרנו שאחרי המרד צריכים לבוא חסדים. מילא רשב"י, אבל גם רבי מאיר בא אחריו. מי מבין התנאים אמר בעצמו שהוא משיח אחרי מרד בר כוכבא? בר כוכבא אומר שהוא משיח ומתברר שלא, הוא נכשל. מי יכול בדור הבא ממש, בהמשך לכשלון המרד, לומר שהוא משיח? מי קראה וזוכרת מה כתוב בתחלת הספר תיקון המדינה[נא]? שרבי מאיר אמר על עצמו שהוא משיח[נב]. יש לו את ה"אנא אמלוך", יש לו דם של נירון קיסר, של רומא, של עשו. אבל מה? הוא בדור של רשב"י.

מהו רבי מאיר, חסדים או גבורות? כנראה שהוא איזה שילוב – גבורות ממותקות. רבי עקיבא לא יודע שבר כוכבא לא יצליח? בפשט אינו יודע, מאמין בו שהוא מלך המשיח, כמו שכתוב כאן. אבל אם רבי עקיבא, הרבי הכי גדול בתנאים, תומך במרד, עד כדי כך ששולח את תלמידיו להלחם וכולם נופלים במלחמה – מה הוא הצליח לעשות? כנראה שהצליח, כמו שנראה בהמשך, להוציא את הניצוץ הקדוש מבר כוכבא ולתת אותו לאחד מתלמידיו. איזה תלמיד זכה בו? כנראה רבי מאיר – לא סתם בר כוכבא עולה בגימטריא מאיר. עד כאן היה כדי שנכנס לנושא ונבין שיש משיח דתהו, שהוא משיח של גבורה, שגבורתו שהוא גבור חיל גדול. רשב"י לא אמר שהוא עצמו משיח, אלא רק שספרו – ספר הזהר – הוא שיביא את המשיח. רבי מאיר אמר שאני עצמי משיח.

יחס חכמים לבר כוכבא

כפי שקראנו, הרמב"ם אומר שלא רק רבי עקיבא חשב שבר כוזיבא הוא המשיח, אלא כך "דמה הוא וכל חכמי דורו". זו תוספת לא פשוטה – בירושלמי משמע ככה, אבל בבבלי משמע ההיפך, ששאר החכמים חלקו על רבי עקיבא. מביאים שזו דוגמה לכך שהרבה פעמים במחלוקות ירושלמי-בבלי הרמב"ם נוטה דווקא לירושלמי, בפרט בנושא כזה – שמדובר בתלמוד ארץ ישראל, שגם הרבה יותר קרוב בזמן.

עוד תומך במרד היה רבי אלעזר המודעי – הדוד של בר כוכבא. במטבעות שלו כתוב "אלעזר הכהן" – יש מי שאומר שהכוונה לדודו. בסוף הלשינו בפניו שדודו מדבר עם הרומאים והוא הרג אותו – ובאותו יום ביתר נפלה.

מי הרג את בר כוכבא?

הרמב"ם אומר שחכמי ישראל דימו שבר כוזיבא הוא המלך המשיח "עד שנהרג בעונות". לכאורה, לא כמו שכתוב בתלמוד בבלי[נג]. בגמרא כתוב שהיות שבר כוכבא אמר שהוא מלך המשיח חכמים אמרו שצריך לבחון האם הוא "מורח ודאין", דן אנשים לפי חוש הריח (כמו שכתוב על משיח "והריחו ביראת הוי' וגו'"[נד]) – החוש של חדש חשון[נה], עכשיו. הוא בחן אנשים על ידי שקצצו לעצמם את האצבע או שעקרו ארז תוך כדי רכיבה על סוס, ואותו בחנו האם הוא "מורח ודאין" וכיון שלא עמד בנסיון "קטלוהו" – חכמים הרגו אותו. כך כתוב בבבלי.

הרמב"ם בפשטות לא כותב ככה, אך תיכף נראה שאפשר לעשות פשרה. הרמב"ם אומר שנהרג בעוונות, כשביתר נפלה גם הוא נהרג – הקרב האחרון היה ביתר. אבל במדרש כתוב משהו אחר, לא זה ולא זה – לא על ידי חכמים ולא על ידי הרומאים. המדרש אומר שלא היו יכולים להתגבר עליו בשום פנים ואופן, עד שלא היו יכולים לנגוע בו, כמו שמשון הגבור – אף אחד לא היה יכול להשתלט עליו, רק הקב"ה בכבודו ובעצמו שלח נחש שהכיש אותו. כשבא מצביא הרומאים וראה שנחש כרוך על צווארו הוא עצמו אמר שרק האלקים היה יכול לפגוע בבר כוכבא. אם כן, מי הרג את בר כוכבא? או החכמים או הרומאים או הנחש.

נעשה חשבון, כנראה כל השלשה השתתפו בהריגתו – כל אחד בממד שלו – מפני שבפנימיות הוא שייך לכולם. בר כוכבא ועוד חכמים רומאים נחש עולה 1024, לב ברבוע[נו]. הערך הממוצע של הארבע הוא 256, 16 ברבוע, אהרן (איש החסד!), שהוא גם הערך הממוצע של שש תבות שלשת החכמים הקשורים בעצם לבר כוכבא: רבי עקיבא רבי שמעון רבי מאיר.

נחש בגימטריא משיח, כידוע[נז]. משיח הוא ההורג את הנחש הקדמוני, וכתוב בחז"ל שרק מי שהוא בעצמו נחש יכול להרוג אותו – "את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[נח], גם סימן שהוא ניצוץ של משיח, אבל של תהו[נט]. שוב, לשון הרמב"ם שנהרג בעונות.

עד כאן קראנו כדי 'להכנס לראש'.

ב. גלגול משיח השקר הראשון

מבואר בכתבי האריז"ל[ס] שבן כוזיבא הוא גלגול השופט עבדון בן הלל הפרעתוני משבט אפרים[סא], שהוא גלגול גוון[סב] (כמה גירסאות נוספות בשמו: גנון, יגנון, גאון, ועוד[סג]), מבני אפרים, שהיה "משיח השקר" הראשון, בהוציאו ממצרים ר אלף משבטו של אפרים קודם הקץ (על ידי שטעו בקץ[סד], והיינו שלא השכילו במעבר מדת הבטחון מגדר רצון עז שבנפש לשכל מושכל, וכמו שיתבאר בפרק הבא עיי"ש) ונהרגו ע"י אנשי גת[סה] (והם העצמות היבשות שהחיה יחזקאל[סו]). בן כוזיבא – "על כי לא השלים תקונו נקרא בשם כוזיבא... ותקונו יהיה משיח בן אפרים"[סז].

שרש נשמת בן כוזיבא בשבט אפרים

בן כוזיבא הוא גלגול שופט משבט אפרים, בנו של יוסף – שייך למשיח בן יוסף (שנקרא גם משיח בן אפרים). כמו שנראה, מבין השבטים לאפרים יש הכי הרבה גאון, בטחון עצמי מופרז – הוא מקור הבטחון העצמי המופרז. בינתים לא מצאנו אחד שאצלו הבטחון הפעיל המופרז הוא מאה אחוז בטחון בה', ולא בעצמו. שרשרת הגלגולים מתחילה עוד קודם, בגוון (שהגרסה שנקרא גאון הכי מתאימה, כי הוא מתגאה בגאון של עצמו), שאפשר לכנותו משיח השקר הראשון.

מה הוא עשה? הוא בא לבני שבטו כשהיינו בגלות במצרים ואמר שקבל נבואה שהגיע הקץ – כבר 400 שנה מברית בין הבתרים – וכעת הזמן לצאת ממצרים. איך? בבטחון פעיל, בכח וגבורה – נקח חרבות, אנחנו בני אפרים הגבורים, ונצא בכח הזרוע ממצרים לארץ ישראל. יש כמה גרסאות וכמה שיטות מתי הסיפור קרה, אבל הגרסה הרווחת היא 30 שנה לפני יציאת מצרים, כי בכך הוא טעה בחשבון הקץ. הוא היה משיח שקר כי התיימר להיות נביא, אבל היה נביא שקר – לא קבל זאת מה'. הוא עשה חשבון מברית בין הבתרים, וטעה כי היה צריך לחשב מלידת יצחק, שלשים שנה מאוחר יותר. שוב, הוא לא סתם אמר שהגיע הקץ, אלא פעל בבטחון פעיל – חבר'ה, שכל אחד יקח חרב ונצא. הבטחון היה כל כך מופרז שהוא אמר שלא צריך להוציא צדה לדרך – ביום אחד מגיעים לארץ ושם או שימכרו לנו אוכל או שנקח בכח.

כמה יצאו אחריו? יש מדרש שיצאו אחריו שלשים אלף, אבל המדרש הרווח אומר שיצאו אחריו מאתים אלף מבני אפרים. בדיוק מספר חילי בר כוכבא שעמדו במבחן הגבורה שלו, כנ"ל. כולם עלו לארץ ונהרגו – היו גבורים גדולים, אבל לא היה מה', כמו סיפור המעפילים שה' לא היה אתם, וכולם נהרגו על ידי אנשים קרית גת. כולם נפלו, ורק עשרה נמלטו וחזרו למצרים והודיעו זאת. לפי חז"ל אפרים היה עדיין בחיים וכששמע זאת התאבל עליהם, כפי שלומדים מפסוק מפורש בדברי הימים[סח].

משיח שקר

שוב, משיח השקר של אותו מרד היה אותו אחד שנקרא גנון/גאון/גוון/יגנון, שהוא מקור הגלגול של עבדון בן הלל הפרעתוני ואחריו של בר כוכבא. הנושא שלנו הוא משיח אמת לעומת משיח שקר. הכל שייך למדת הבטחון הפעיל המופרז – ספירת הנצח.

יוצא כאן שבר כוכבא הוא חצי משיח אמת וחצי משיח שקר. יש כאלה שהם לגמרי משיח שקר, שנדבר עליהם בהמשך, אבל לו יש גם ניצוץ משיח אמת – אחרת לא שייך שרבי עקיבא יתמוך בו. הוא תמך בו מצד המשיח האמתי שיש בו. מה הסימן? נעשה יחד עוד גימטריא: משיח אמת ועוד משיח שקר עולה ז פעמים בר כוכבא (מאיר) – יש לו את שתי הבחינות.

מעבר הרצון דרך השכל

עד כה ספרנו סיפורים שחשוב להכיר. הווארט הראשון והחשוב בנושא שלנו הוא מקור הטעות של אותו משיח שקר ראשון: הטעות שלו, בפנימיות, שלא היה מסוגל לתרגם את הרצון העז של הבטחון שיעבור דרך מסננת השכל. בפרק הבא, תכלית כל המאמר הזה, מוסבר הנושא של קביעה רצונית. קודם צריך להאמין חזק, אחר כך לרצות חזק, אחר כך להעביר דרך מסננת השכל ואז לפקוח עינים ולראות שקורה בפועל. השלב העיקרי הוא המעבר מהרצון התקיף, הכתר, למוחין. למשיח שקר חסר אותו מעבר – יש לו בטחון פעיל מופרז אך בלי שום שכל של קדושה.

שכל הוא תחלת הכלים (שהם ענין הבטול, כנ"ל), כמו שרבי עקיבא נושא כליו של בר כוכבא. בשביל שיהיה שכל יש לנו בית ספר, יעלת חן. אמונה יש, רצון יש – אני מקוה... – בלי האמונה והרצון גם השכל לא שוה כלום. אבל האמונה והרצון צריך גם שכל. אז הרצון מתנתב-מתנווט נכון ואפשר לפעול מכחו. הכל מעבר של בטחון – הבטחון מתחיל באמונה, דרך הרצון, דרך השכל, ועד למציאות. צריך שהבטחון יעבור מהרצון החזק בדבר – "אין תקיף כרצון"[סט], "אין דבר העומד בפני הרצון"[ע], והרצון רוצה מיד לבצע – ויצטמצם, יעבור דרך השכל. המעבר הזה חסר אצל כל משיח שקר.

החיאת העצמות היבשות

הגמרא אומרת שהעצמות שהחיה יחזקאל – גם סיפור מופלא – הן-הן עצמות בני אפרים שנהרגו. יחזקאל הנביא הוא כהן, אבל עולה יוסף. הכל כאן שייך ליוסף. כל ענין הבטחון, שיותר מאמונה, הוא יוסף (עליו נאמר "אשרי הגבר אשר שם הוי' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב [רמז לבר כוזיבא]"[עא]), כמו שלמדנו הרבה. כאן הכל תנועה של משיח בן יוסף לא מתוקן.

מה הכוונה שיחזקאל החיה אותם? שהוא עשה תיקון למדת הבטחון הפעיל המופרז. הם מתו – לא סתם מתו, שכבו מתים אלפי שנים – ויחזקאל בא והחיה אותם. הוא עשה להם תיקון – נתן להם כח והשראה שבפעם הבאה כן יוכלו לעבור מהרצון דרך השכל עד לביצוע בפועל. הוא החיה אותם, כמו שמשיח בן דוד יתפלל על משיח בן יוסף שמת ויחיה אותו (כמו שנסביר בהמשך).

ג. המרד בשקר ותיקון הכזב

אכזבה וכזב

בסופו של דבר, אומר האריז"ל, בן כוזיבא לא השלים את תיקונו ולכן נקרא "כוזיבא". היה בו ניצוץ משיח בן אפרים – שהוא משיח בן יוסף – אך הוא לא הגיע לתיקונו, הבטחון הפעיל שלו היה בעצמו ולא בה', ומשיח בן אפרים יסיים את התיקון. אם כן, הוא מפרש כוזיבא כהסבר הרווח (כנ"ל) – לשון אכזבה.

ועוד מבואר בסדר הדורות שנקרא בן כוזיבא על שם שמרד בקיסר רומי והרג בגוים הרג רב מאד ("וזהו שרש גדול בענין משיח נגד הגוים"[עב]).

בסוף הרומאים הרגו ביהודים "הרג רב מאד". לפי ההיסטוריונים הרגו חצי מליון – שואה של חצי מליון – ולפי חז"ל הרבה יותר, מליונים נפלו. לכן רבים דורשים אותו לגנאי, שהלואי שבר כוכבא לא היה ולא נברא, תולדות עם ישראל היו הרבה יותר טובות בלעדיו. אבל האריז"ל אומר – וכל מי שמאמין בה' ובהשגחתו מאמין שמה שכבר היה חייב היה להיות, כמה שנורא – שהוא ניצוץ משיח בן אפרים, שכולו אומר גבורה. כמו שהם הרגו בנו הרג רב הוא הרג בהם בהתחלה הרג רב – גם מספרים דומים, עד כדי מליוני גוים (יש שמחברים את מרד בר כוכבא עם מרד התפוצות שקדם לו) – ולכן מוסבר בסדר הדורות שנקרא בר כוזיבא, על שם מלחמתו עם הכזב של עלמא דשקרא. הדורשים לגנאי קוראים לו בר כוזיבא לגריעותא, משיח שקר, אך אם הוא ניצוץ משיח בן אפרים זו כבר זיקה למשיח אמת – הרכב מענין בין משיח שקר למשיח אמת, כנ"ל – ואז הכינוי בר כוזיבא הוא על שם מלחמתו בכזב-בשקר.

נצחון על הנחש, זכיה בתפלה והולדת תורה

נמצא שהמרד בעלמא דשיקרא (מלכות אדום [מלכות עשו הרשע.]) מכונה שקר וכזב ע"ד "פגע בו כיוצא בו"[עג] (בסוד משיח בגימטריא נחש למעליותא, שבכחו לקטול לחויא בישא ועי"כ לזכות בברתא דמלכא[עד] - סוד "בטח בה לב בעלה"[עה], וכמו שיתבאר),

השקר לוחם בשקר – כדי לנצח נחש אתה צריך להיות נחש (כנ"ל), בסוד "פגע בו כיוצא בו". לכן, כדי להלחם במלכות עשו הרשע, מלכות אדום, בר כוזיבא התלבש גם הוא בשקר – הוא הצליח, עד שהוא הפסיד בגדול. האם אפשר לומר שהמשיח הוא נחש? כמו שסימן משיח הוא "מורח ודאין", שדן לפי ריח, כתוב שסימן משיח שבסוף יהרוג את הנחש הקדמוני – הנחש שהסית את חוה לפתות את אדם הראשון בחטא עץ הדעת.

מה הסימן שהרג את הנחש? כתוב בזהר שברגע שהוא הורג את הנחש נותנים לו להתחתן עם בת המלך. בת המלך היא תפלה, "דא צלותא" – כח התפלה, כח לנצח בתפלה. זהו כבר מעבר – יש משיח שמנצח בשרירים, כשמשון הגבור ובר כוכבא, ויש משיח שמנצח בתפלתו. יש גם משיח שמנצח בתורה שלו – רשב"י. גם נצחון בתפלה הוא טוב מאד, אבל בכל אופן הציור אצלנו, האופן שאנחנו רוצים, הוא משיח שמנצח בתורתו.

רואים כאן את השלבים: השלב הראשון הוא קטילת הנחש-בישא, גבורה. בזכות זאת הוא זוכה בבת המלך – "דא צלותא", כח התפלה, ולא צריך יותר כלי זין וחרבות, "וכתתו חרבותם"[עו]. אחר כך, מתוך הזיווג עם בת המלך, הוא מוליד משיח שכל כחו בתורה החדשה שלו – "תורה חדשה מאתי תצא"[עז].

"בטח בה לב בעלה"

הקשר של המשיח עם "ברתא דמלכא" הוא סוד "בטח בה לב בעלה". בעמ' קב בפנים כתוב שהזכר-האיש מקבל את הבטחון שלו כשהוא בוטח ביסוד הנקבה, אשתו. היום יום ה-לב של השנה – לב הבעל מקבל את הבטחון ממנה, "בה". לא רוצה לקרוא הכל – בעזרת ה' נגיע בהמשך, אחד הנושאים העיקריים בסוף המאמר – אך בקיצור, כתוב כאן שהבעל בוטח באשתו והאשה מאמינה בבעלה. לא רק שהוא בוטח בה שתתן לו לאכול ארוחת ערב, אלא שאת כל הבטחון שלו הוא מקבל ממנה. ככה משיח מקבל את הבטחון בצורה מתוקנת ביותר מה"ברתא דמלכא", בת המלך, אשתו, לה גופא הוא זוכה בכך שקוטל את החויא-בישא.

נאמר רמז יפהפה בפסוק: ה-ב של "אשת חיל" היא "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר", אחרי "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה". כמו שיש חשבון-גימטריא רגיל יש מספר סדורי – חישוב כל אות לפי מיקומה באלף-בית, מ-1 עד 22. במלה בטח אין הבדל – כי כל האותיות הן לפני י. ההבדל במספר סידורי מתחיל רק מהאות כ (שבמספר רגיל שוה 20 ובמספר סידורי שוה 11). בטח עדיין שוה 19, כמו חוה – כבר סימן ש-בטח, בטחון, שייך לאשה, מקבלים אותו מהאשה. גם במלה "בה" אין הבדל – 7. עד כאן עולה 26, שם הוי' – גם במספר הרגיל וגם במספר סידורי. כמה עולה לב? גם רמז יפה. לב הוא הלב שלי, אבל במספר סידורי לב שוה יד, 12 ועוד 2. עד כאן 40. כמה עולה "בעלה" במספר סידורי? 2, 16, 12, 5 – סה"כ 35. כמה יחד? 75, בטחון (במספר רגיל)! רמז מאד יפה שעיקר מדת הבטחון הוא "בטח בה לב בעלה" – מה שהבעל מקבל בזכות אשתו. גם על פי פשט הוא בוטח בה. הכל קשור לווארט שמשיח זוכה בברתא דמלכא אחרי שהורג את הנחש הרע, הנחש הקדמוני.

גאוה חיובית

מי שישלים את מדת הבטחון יהפוך להיות משיח בן אפרים, שלפני משיח בן דוד:

שבחינה זו דגלוי מדת הבטחון הוא ענין משיח בן אפרים (שלשבט אפרים עיקר הבטחון המופרז בגאון עצמם, עיין בסדר הדורות [הנ"ל]).

עיקר הגאוה שייך ל'ממלכת הצפון', ממלכת אפרים, היהדות החילונית היום[עח]. אבל "גאון יעקב"[עט] יכול להיות הכי טוב. גם גאות יחידה בבית ספר, יכולה להיות מאה אחוז בקדושה[פ] – מצד אחד גאוה ומצד שני לא 'אני' בכלל. הכל מישהו אחר – הכל הרבי או הכל הקב"ה, אבל אני אפס. עוד פעם, יכול להיות גאון שאינו 'אני' – זהו משיח אמת. ברגע שקצת 'אני' מתחיל להתערב במשיח הזה הוא הופך להיות משיח שקר.

ד. כזיב וכזבי

שרש המשיח בכזיב

ועוד, מרמז השם בן כוזיבא ל"והיה בכזיב בלדתה אתו"[פא], בלידת שלה בן יהודה, שבסוד "עד כי יבא שילה (משיח) וגו'"[פב]

אחרי שבעצת יהודה השבטים מכרו את יוסף כתוב שיהודה – האחראי לענין – ירד מאת אחיו. אז הוא התחתן עם בת שוע והוליד את ער ואונן, ששניהם מתו – הוא חִתן אותם עם תמר, הם התנהגו לא על פי תורה וה' המית אותם – ובסוף הוא הוליד עוד בן וקרא לו שלה. הוא בן של יהודה ובת שוע – בת שוע היא שרש בת שבע אשת דוד המלך, דוד הוא גלגול יהודה ובת שבע גלגול בת שוע. יהודה פחד[פג] להשיא לתמר את שלה, הילד השלישי, כי שני בעליה הראשונים מתו, ולכן עשה קונץ, כאילו רק ממתין ששלה יגדל. תמר, שישבה אלמנה וחכתה, ראתה בסוף שאינו מתכוון להשיא לה את הבן – את שלה.

התורה דואגת לספר לנו את מקום לידת שלה – "והיה בכזיב בלדתה אֹתו". בת שוע ילדה את שלה במקום שנקרא כזיב, ורש"י מביא בשם חז"ל שגם על שם אכזבה, על שם הפסק הלידה. הוא לא התכוון להוליד יותר וגם לא להשיא אותו לתמר. אחר כך בת שוע מתה, ובפשט שם, בכזיב, היא הפסיקה ללדת. כמו שאחרי לידת יהודה גופא לאה הפסיקה ללדת לתקופה מסוימת ("ותעמֹד מלדת"[פד]). גם כאן בכזיב אשת יהודה, בת שוע, הפסיקה ללדת – לכן נקרא כזיב, לשון אכזבה. מי הילד ששייך לאכזבה? שלה, לשון אשליה. כל בני יהודה הם ניצוצות משיח, וכתוב שגם שלה הוא ניצוץ משיח. לכן שלה רומז ל"שילה" כינויו של המשיח בברכת יעקב ליהודה – "עד כי יבֹא שילה", "יבא שילה" בגימטריא משיח[פה].

"מעות כוזביות" – אכזבה כלכלית

(וכידוע בענין "מעות כוזביות"[פו] דיש בזה שני פרושים – ממלכות בן כוזיבא או ממקום שנקרא כזיב[פז] - והיינו לרמז שעיקר האכזבה והקלקלה הוא באי יכולת המלכות לתקן וליצב את הכלכלה ודוק).

הקשר בין בר כוזיבא למקום שנקרא כזיב מופיע בלשון הגמרא "מעות כוזביות" – ביטוי עם שני פירושים, מעות ממלכות בן כוזיבא (שנשארו ממנה הרבה מטבעות, כפי שהזכרנו) או מעות מכזיב. באמת, כמו שאפשר להבין שכוסבה הוא שם אביו של שמעון בן כוסבה (או שם אמו, יש מי שאומר שלא נשמע כשם של גבר), יש גם מי שאומר שכוסבה הוא שם עירו-מקומו – כפי שהרבה פעמים בחז"ל אדם נקרא 'בן...' על שם מקומו – ולדבריו 'בן כוסבה' רומז שמקורו בעיר כזיב.

במאמר מוסגר: כתוב בהלכה שגדר המלך הוא ש"טבעו יוצא"[פח] – שהוא מנפיק מטבע והוא יוצא, מתקבל, עושים מסחר בכסף שלו. בלי מטבע אתה לא מלך ועם מטבע אתה כן מלך – זהו תנאי הכרחי ועיקרי לגבי מלכות. בביטוי "מעות כוזביות", שלפי אחד הפירושים הן מעות ממרד בר כוכבא, יש רמז ל"כל האדם כֹזב"[פט] – אכזבה מממלכה. אפשר להתאכזב מממלכה כי מפסידה במלחמה ,כמו שנגמר הסיפור אצל בר כוכבא, אבל יש גם אכזבה מכך שהממלכה לא מצליחה לייצב את הכלכלה – זהו קלקול, הממלכה לא משלימה את גדר המלכות. זהו קשר בין המלכות להוד, "איהי בהוד"[צ], אליו שייכת הכלכלה בפרצוף המכללה התורנית. מלכות ודאגה ליציבות הכלכלה של המדינה הן היינו הך – אם אינך יכול לדאוג לכלכלה אתה לא מלך.

כזיב וכזבי בת צור

שוב, נוהגים לקרוא לו בר כוזיבא – או כי באמת זהו שמו, בר כוסבה, כמו שיודעים היום; או כי אכזב אותנו – אף על פי ש"דרך כוכב מיעקב", משיח, בסוף אכזב; או על שם מקומו, כזיב – גם בו יש הפסקה, מלכותו נפסקה, נגדעה, לא נמשכה. כאן יש עוד משהו עמוק – כזיב צירוף אותיות כזבי:

"כזיב" מרמז ל"כזבי בת צור"[צא] (שהוא ה'לעומת זה' של כח הבטחון בצור ישראל, וכמבואר ענינו במאמר וצדיק יסוד עולם באור א, עיי"ש).

כזבי היא מרשעת גדולה, שהכשילה את זמרי – בגללה נהרגו אלפים רבים משבט שמעון, ובשל אותו חטא משה רבינו לא רצה לברך את שבט שמעון[צב]. נזכיר שוב שיש כאן שני שמעון, אחד אחרי השני, שמעון בר כוכבא ואחריו שמעון בר יוחאי (והבלשנים אומרים שרק שני אלה בחז"ל נקראים "בר" במקום "בן", כנ"ל). גבורה לא מתוקנת גם שייכת לשמעון – בין בני יעקב שמעון הוא גבורה. בברכות ובקללות שהיו בהר גריזים והר עיבל, ששה שבטים עלו להר גריזים לקבל את הברכות בשם כל ישראל וששה עלו להר עיבל לקבל את הקללות, והתורה מפרטת שהשבט הראשון שעלה להר גריזים לקבל את הברכות הוא שמעון – אחרת אוי ואבוי, צריך להמתיק אותו. הוא עצמו הגבורות הכי גדולות, אבל הוא הראשון שעולה על הר גריזים, ואחריו עוד חמשה שבטים, כדי לקבל את הברכות. בכל אופן, כזיב אותן אותיות ואותו לשון-שרש כמו כזבי. כנראה שיש כאן איזה קשר שצריך להבין.

צור, אביה של כזבי, הוא ה"לעומת זה" של הבטחון ב"צור ישראל". הביטוי "צור ישראל" מופיע במגלת העצמאות של מדינת ישראל, שם מצוין הבטחון שלהם-שלנו ב"צור ישראל", ללא כוונה לה' דווקא (כידוע שהביטוי נבחר כפשרה בין מייסדי המדינה לחותמים הדתיים על המגלה, כדי שכל אחד יוכל לפרש אותו כרצונו). בכל אופן, על פי פשט "צור ישראל" הוא ה' – ביטוי בו מתואר ה' כנותן לנו את הכח והעוז של הבטחון הפעיל. הלעומת-זה של צור הוא שכל הכח – הצור שלי, התוקף שלי, תרגום צור הוא תקיפא (כמו בשירת האזינו "הצור תמים פעלו"[צג]) – הוא בה'.

שחרור ניצוץ במעשה העברה

וי"ל דנשמת בן כוזיבא, בחינת משיח בן אפרים כנ"ל (שרש התקון של "שלום בית" וד"ל), יצאה ממנה ע"י זווג זמרי אתה והריגת שניהם בידי פינחס (שאמו מבנות פוטיאל[צד], זה יוסף שפטפט ביצרו[צה], ודוק).

המשפט האחרון שנלמד היום עוסק בעוד תכונה של אפרים: בין יב חדשי השנה החדש של אפרים הוא תשרי, החדש השביעי-החביב, שהחוש שלו הוא חוש הזיווג בין איש ואשה, שלום בית. ה"לעומת זה" של שלום בית, זיווג בקדושה, הוא הזיווג בקליפה בין זמרי וכזבי. לכן המקנא הוא דוקא פינחס – מצאצאי יוסף, שענינו תיקון הברית ושלום הבית האמתי, ההיפך מזמרי וכזבי. יוסף התגבר על היצר הרע של פגם הברית, עם אשת פוטיפר, ובזכות התגברותו יצא ממנו פינחס שקנא את קנאת ה' אלקיו והרג את פגם הברית הכי גדול שהיה בתורה – זמרי וכזבי.

מה כתוב כאן? כלל גדול בקבלה, מהכללים הכי עמוקים – שקשה לקלוט אותם – שכאשר קורה משהו לא טוב (ביחסי אישות) מתחולל גם שחרור של ניצוץ קדוש טוב[צו]. הדוגמה הקלאסית היא שכם ודינה: שכם אנס את דינה, משהו איום ונורא – ושמעון ולוי אחיה הרגו אותו[צז] – אבל כתוב שתוך כדי שעשה מה שעשה, על ידי המעשה, יצא ממנו ניצוץ קדוש שהיה בו. בכל אחד יש ניצוץ, ובאנשים גדולים – גם רשע גדול, כמו שכם – יש ניצוץ גדול. היתה בו, שבויה אצלו, נשמת רבי חנינא בן תרדיון (בסוד "והארץ הנה רחבת ידים לפניהם"[צח]), אחד מגדולי התנאים ואחד מעשרה הרוגי מלכות[צט]. שכם לא יודע מה שקורה וגם דינה לא יודעת, הם מרגישים רק את העבירה שהיתה שם, אבל ה' יודע שעל ידי האונס הניצוץ שהיה בו השתחרר ונדבק בדינה. היא קבלה ממנו, בדרך דיעבד גדול, את כל הקדושה שהיתה בו – והוא מת, הניצוץ יצא ממנו. "מצא מין את מינו" – הקדושה נדבקה בקדושה על ידי מעשה פשע, מעשה אונס.

כאן קורה אותו הדבר: זמרי הוא נשיא שבט שמעון, ודאי אדם גדול – יש בו הרבה קדושה. כזבי היא בת מלך – היא גויה, היא רשעה, אבל יש בה ניצוץ. למה שלמה המלך רצה להתחתן עם אלף נשים, כל אחת בת מלך? כי הבין שבתוך בת מלך יש את ניצוץ כל האומה[ק]. הוא טעה, עשה איסור. גם בכזבי יש איזה ניצוץ גדול. במיוחד כשהם עכשיו מזדווגים – שוב, באיסור גמור, משהו הכי אסור שיכול להיות, לכן מגיע להם שיהרגו אותם, כמו שפינחס עשה על המקום, תוך כדי זיווגם – ותוך כדי כך יש כאן שחרור עצום של אנרגיה. נשתמש במלה מודרנית, דווקא את המלים האלה מבינים. יש המון אנרגיה בסיפור – תתכן אנרגיה טמאה, אבל עדיין המון אנרגיה. הם עושים את האיסור שלהם ופינחס בא בצדק – במסירות נפש, כי יכולים (שבט שמעון וזמרי עצמו) גם להרוג אותו – והורג אותם, קידוש ה' (בזכותו ה' נותן לו "את בריתי שלום"[קא], תיקון שלום בית, כנ"ל). מכל האנרגיה הזו משתחרר ניצוץ גדול, שהוא בעצם נשמת בר כוזיבא, שיוצאת מכזבי בת צור (לשון נופל על לשון).

שוב, צור הוא הבטחון המופרז של הקליפה – כולם בסיפור פועלים בבטחון עצמי מופרז, גם החוטאים וגם פינחס (שמזרע יוסף, בעל זיקה לבטחון המופרז של יוסף). מכל הסיפור יוצא ניצוץ גדול של משיח בן אפרים, שנקרא בהמשך הדורות בר כוזיבא, בר כוכבא, שרבי עקיבא בכבודו ובעצמו מחזיק ממנו כמלך המשיח ונושא את כליו, מנסה לעשות לו כלים דתיקון.

עד כאן עוד רמז עמוק במלה כזב. יש פסוק שלא כתוב כאן אבל הזכרנו קודם, "אני אמרתי בחפזי כל האדם כֹזב" (אומרים בהלל). "כל האדם" רומז למשיח בן יוסף (אדם במספר קדמי בגימטריא יוסף, כנודע) – כוזב.

ברכת סיום

איך הגענו לכל הענין? התחלנו ברבי יהושע בן לוי, שחושב שגם המשיח הוא כוזב – אמר לי שבא היום ולא בא. סיימנו רק רעיון אחד, מהו כזב וכזבי וכו', ויש עוד עמוד אחד עד סוף הפרק – שנשאיר לפעם הבאה – עוד כמה תובנות במשיח שקר לעומת משיח אמת. המכנה הכאילו-משותף שלהם הוא הנושא שלנו – בטחון פעיל מופרז. עד עצם היום הזה האנשים שנקטו במדה הזו לא היו בתיקון, לכן לא הלך עד הסוף – כל אחד בקטע שלו – אבל עכשיו כבר ילך, אצלנו כבר ילך.

שתהיה התחלת חורף בריא וחזק ושמח. דברנו בסוכות[קב] שצריך להיות גם בריא, גם חזק וגם שמח. שיהיו לימודים, והשכל הטוב שלומדים ישרת וישמש את הרצון העז והאמונה החזקה ביותר להביא משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בן כוזיבא היה 'משיח דתהו', אך בשלב מתקדם יותר מאשר שמשון הגבור, והדבר התבטא בכח המנהיגות, הארגון ושיתוף הפעולה שלו.
• רבי עקיבא היה נושא כליו – הוא השתדל לעשות כלים (של בטול) לאורות דתהו שלו.
• המרד והחורבן – ובעקבותיו עשרת הרוגי מלכות – מסמן את סיום הנסיון להביא את המשיח בדרך של גבורות, כפי שמכריז רבי שמעון בר יוחאי בדור הבא ש"אנן בחביבותא תליא מילתא". זהו מעבר באופן הבאת המשיח (מאגרופים לחסידות) ובדמותו של המשיח (מגנרל גדול לצדיק גדול).
• רבי מאיר קבל את הניצוץ המשיחי של בן כוזיבא, אותו 'חילץ' רבי עקיבא – רבו – בכח תמיכתו במרד.
• בר כוכבא הוא גלגול משיח השקר הראשון – גוון-גאון בן אפרים – ואצלו כבר נוסף ממד של אמת.
• אצל כל משיח-שקר – שפועל מתוך בטחון פעיל מופרז – חסר סינון השכל כמעבר בין האמונה והרצון החזקים לפעולה המתוקנת במציאות.
• החיאת העצמות היבשות היא נתינת השראה שיוכלו להעביר את הבטחון הפעיל דרך מסננת השכל וכך לשמור אותו ממיתה-נפילה.
• המלחמה בשקר היא באמצעות שקר-דקדושה, "פגע בו כיוצא בו".
• המנצח את הנחש (בגבורה) זוכה בבת המלך, שהיא התפלה, ובסופו של דבר מוליד תורה. אלו הם שלשה משיחים – משיח שענינו פעולה, משיח שענינו תפלה ומשיח שענינו תורה (שהוא ה'ציור' השייך אלינו).
• האיש מקבל את כל מדת הבטחון שלו מאשתו – "בטח בה לב בעלה".
• בטחון פעיל הוא שלילי כשמעורב בו ה'אני'. מי שיצליח להגיע לבטחון פעיל מופרז ללא עירוב ה'אני' – אלא בטחון מלא בה' – יהפוך להיות משיח בן יוסף ("חזקת משיח"). זהו גם ההבדל בפירוש "צור ישראל" – בטחון בכחו של עם ישראל ("כחי ועצם ידי") או בטחון בה' הנותן כח לעם ישראל.
• תפקיד עיקרי של המלך-הממלכה הוא יצוב הכלכלה.
• אצל אנשים גדולים יש ניצוצות גדולים ומעשים טעוני-אנרגיה – גם אם מדובר באנרגיה שלילית של חטאים גדולים – 'משחררים' לעולם את הניצוצות הללו.