"הלא חי אני"

מוצאי י"א שבט פ"ו – כפ"ח

עבודת ה' גם בזמני קטנות; מאור עינים פרשת יתרו (ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ענין עיקרי, החורז תורות רבות בספר מאור עינים – הוא מצבי הקטנות והגדלות בעבודת ה', והעבודה הנדרשת גם בקטנות. בתורה שלפנינו עוד העמקה יסודית בענין: התבוננות בשני טעמים לנפילה – טעם אישי, של "ירידה צורך עליה", וטעם כללי, של העלאת הנשמות הנפולות – ובעיקר לימוד שעיקר ההילוך היהודי ועיקר קבלת התורה הם עבודת ה' גם בנפילות. כשאדם נופל עליו להכיר שה' צמצם את עצמו מלכתחילה גם למקום ולמצב אליו הגיע ועליו לחפש אותו שם. ה'נוסחא' היא שגם בתכלית הנפילה יכול האדם להתבונן שעדיין הוא חי, להבין שה' הוא החיים שלו וממילא לדעת שה' נמצא איתו בתוך הנפילה ומצפה שימצא אותו ויעבוד אותו גם שם – עבודה בקטנות, שתעלה אותו בסופו של דבר לתכלית הגדלות.

או יאמר. בשעה שהקדימו וכו' אמר מי גילה רז זה לבני וכו'.

וצריך להבין, איך אפשר לעשות קודם שישמע מה לעשות.

המינים טוענים כנגד עם ישראל על ההתחייבות לעשות לפני השמיעה: "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו... ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו"[ב]. אך כאן יש שאלת תם, פשוטה הרבה יותר – כיצד ניתן לעשות בפועל דבר שעוד לא שמעת?

גם מה היה ענין התפארות הש"י שהתפאר בזה כל כך במה שהקדימו נעשה לנשמע.

בת הקול שיצאה ושאלה "מי גילה לבני רז זה?!" מעידה שהקדמת "נעשה" ל"נשמע" היא פלא גדול – גם בשביל ה' יתברך, כביכול ("גם בעיני יפלא נאם הוי' צבאות"[ג]) – וה' מתפאר בו, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו"[ד]. מה היא ההתפארות הגדולה דווקא בכך?

כל אחד נופל לבד

אך האמת הוא, שהאדם אינו יכול לעמוד תמיד על מדריגה אחת. כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), שבא ומסתלק[ה], דהיינו כשהוא דבוק בהש"י הוא מרגיש חיות ותענוג, ואחר כך מסתלק ונופל ממדריגתו.

ציר מרכזי בתורות המאור עינים – ובעצם החל כבר מתורת הבעל שם טוב – הוא סוד הנפילות שאדם עובר תמיד בעבודת ה', "שבע יפול צדיק וקם"[ו], כשתמיד הקטנות קודמת לגדלות[ז]. הוא מקדיש הסברים להבנת הצורך בקטנות והסברה כיצד עומדים בנסיון ועובדים את ה' גם תוך כדי הנפילה. כתוב[ח] שה' ברא את העולם הזה ושם אותנו כאן לשם נסיונות, שבהכרח כרוכים בנפילות (נפילה ע"ה עולה נסיון) – ה' רצה שנחיה דווקא בעולם בו נופלים וקמים, עומדים בנסיון הנפילה ממדרגה קודמת וקמים ממנו למדרגה גבוהה יותר[ט]. כך, את הפסוק "והחיוֹת רצוא ושוב" דורשים[י] "והחיוּת רצוא ושוב" – דופק החיים נע בין "רצוא" של התלהבות בגדלות מוחין, עם תחושת חיות ותענוג[יא], לנפילה של "שוב", בו החיות מסתלקת והאדם נופל לקטנות מוחין.

ויש בזה רזין דאורייתא בטעם הדבר למה צריך ליפול ממדריגתו.

טעם הנפילות הוא פלא – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[יב], שהתורה תלמד אותי את טעם הנפילות. בתורה זו יבואר מיד "טעם אחד" כללי לנפילות, אך הלשון "טעם אחד" מלמדת שיש ברזין דאורייתא טעמים אין-ספור לנפילות. לכל הפחות, ישנם ששים ריבוא טעמים, כאשר כל טעם מתאים לאחד מששים ריבוא שרשי הנשמות בעם ישראל. אילו כולם היו נופלים באותו אופן, עם אותו טעם, היתה בכך נחמה פורתא – וזו לא היתה ממש נפילה. נפילה של אחד אינה זהה בטעמה לנפילתו של השני, אי אפשר להשוות בין הנפילות, וכל נופל מרגיש (בצדק) ש'אין דומה לו' – זו נפילה חריגה, בלתי מובנת, רק אני 'על הפנים' (אותיות עם נפילה) – ודווקא הנפילה היחודית היא נפילה של ממש.

וטעם אחד הוא כדי שיבוא אחר כך למדריגה יותר גדולה, שבכל דבר צריך להיות העדר קודם להויה[יג], וכשרוצים להגביה למדריגה יותר גדולה צריך להיות העדר קודם, לכן צריך ליפול ממדריגה שהוא עכשיו.

בין 'יש' ל'יש' צריך להיות 'אין' – בין הויה להויה צריך להיות העדר, שמאפשר הויה חדשה הנעלית באין-ערוך. לפני ההתהוות-העיבור האדם היה בנקודת 'אין'[יד], וכשהוא חוזר ל'עיבור שני' כדי להוולד מחדש הוא קודם צריך לחזור לאין. בכללות, אפשר לומר שה'יש' הראשון הוא מדרגת הצדיק וה'יש' השני הוא מדרגת בעל התשובה – הנעלה מהצדיק באין-ערוך[טו] – וכל נפילה לקטנות היא קריאה לחזור מחדש בתשובה (כמבואר בתניא[טז] שתחושת קטנות ואטימות – הרגשת נפילה, ש'הכל מתמוטט לי' – היא סימן שהתשובה שעשיתי בעבר לא התקבלה לפי מקומי כרגע, ונדרשת ממני עבודת תשובה נעלית יותר). אכן, גם הטעם הכללי הזה לא משווה בין הנפילות, שהרי גם אותה "מדריגה יותר גדולה" אליה יש להגיע שונה אצל כל אחד – כל אחד ומדרגותיו שלו. אלא שכדי שכל אחד יעלה למדרגה יותר גדולה, המתאימה לו לפי שרשו, עליו ליפול ולקום.

פסוק נוסף שמתאים להתבוננות הזו – חוץ מ"שבע יפול צדיק וקם" – הוא הפסוק "כי נפלתי קמתי כי אשב בחֹשך הוי' אור לי"[יז]. בעוד בפסוק "שבע יפול צדיק וקם" מורגש שמדובר בתהליך רב-שלבים, בפסוק "כי נפלתי קמתי" הדגש הוא שהנפילה והקימה הן באותו רגע ממש (וגם תוך כדי הנפילה, "כי אשב בחשך", מורגש ש"הוי' אור לי", ה' אתי תמיד, כפי שעוד יורחב בהמשך). שתי האפשרויות הן כפי השיטות לגבי ה'אין' שבין 'יש' ל'יש' – האם הוא מורגש, בעל נוכחות בפני עצמו, או שהוא יכול להיות מובלע-יחסית ב'יש' שלפני ואחרי[יח] (וכדוגמה המובהקת: מחלוקת האם "בין השמשות", ה'אין' שבין מציאות היום למציאות הלילה, הוא משך זמן או שהוא "כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו"[יט], ודוק).

עבודת ה' בנפילה

והנה צריך האדם שגם בנפלו ממדריגתו יתאמץ לעלות אל ה' באותו מדריגה שהוא עכשיו.

ה'קונץ' של יהודי הוא עבודת ה' גם כשהוא נופל – גם כשהוא 'על הפנים' הוא ממשיך לעבוד את ה' "באשר הוא שם"[כ]. כל אדם צריך לעבוד את ה' במדרגתו שלו, ולא לחקות אחרים, כפי שהסביר הבעל שם טוב[כא] את המאמר "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן"[כב] – לא עלתה בידן משום שהם לא עבדו את ה' במדרגתם העצמית, אלא ניסו לחקות מישהו אחר. הדבר נכון גם ביחס האדם כלפי עצמו: כשאדם נמצא בנפילה הוא עלול לחשוב שהוא יקום ממנה על ידי שיתאמץ בכל הכח 'לחקות את עצמו' כפי שהיה 'על הגובה'. אך האמת היא שאסור לאדם לחקות אפילו את עצמו. עליו לדעת שה' לא הפיל אותו כדי שינסה לחקות מצב קודם, לשחזר את העבר, אלא כדי שילמד משהו חדש – כיצד עובדים את ה' גם בתוך הנפילה, בהוה. זהו הנסיון של הנפילה, שהעמידה בו תביא את האדם למדרגה חדשה שבאין ערוך למדרגתו הקודמת.

כי צריך להאמין שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה, ואפילו במדריגה שהוא עכשיו יש גם כן השי"ת כי לית אתר פנוי מיניה, רק שהוא מצומצם מאוד.

"לית אתר פנוי מיניה"[כג] – במקום, בזמן ובנפש. ה' צמצם את עצמו צמצום אחר צמצום, והוא נמצא גם בתכלית הנפילה[כד] – במצב העכשווי של הנופל, בו עליו לעבוד את ה'. הנסיון לחקות את מה שהיה הוא בעצם התעלמות מה' בהוה, מכך שהוא צמצם את עצמו בכוונה מכוונת, במחשבה תחלה, להמצא במקום ובמצב בו האדם צריך למצוא אותו כעת.

וזהו ממזרח שמש עד מבואו וגו' (תהלים קיג, ג)[כה]. שהצדיק נקרא שמש, כמאמר עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל וכו' (יומא לח:)[כו], הרי שהצדיק נקרא שמש. וזהו ממזרח שמש, דהיינו שהמוח שלו בהיר וזך ודבוק בהש"י. עד מבואו, דהיינו כשמסתלק הבהירות ונפל ממדריגתו. ולעולם צריך להיות מהולל שם ה', ולהתאמץ לעלות אל הש"י באותו מדריגה שהוא עכשיו.

יעקב אבינו נקרא שמש[כז], כל צדיק בדורו – כמו עלי בדורו או שמואל בדורו – נקרא שמש (כמובא כאן), וגם בכל אדם יש נקודת צדיק שנקראת שמש (בבחינת "שמשון בדורו"[כח] – שמשון נקרא על שם קונו[כט], "שמש הוי'"[ל], אך הסיומת ון מקטינה[לא], היינו שהוא 'שמש קטנה', ושמש קטנה יש בכל יהודי...). כמו שהשמש זורחת בבקר במזרח ושוקעת בערב במערב, כך לכל צדיק יש זמן של זריחה, של בהירות המוחין (בסוד "משכיל לאיתן האזרחי"[לב], שהוא עתיד לזרוח), וזמן של שקיעה, של נפילה וקטנות (אצל עלי, הדוגמה שהוא מביא מחז"ל, היתה שקיעה ונפילה כפשוטו בסוף ימיו, ויתכן שאם היה 'תופס את עצמו' ועובד את ה' אחרת תוך כדי הנפילה היה קם מיד לתחיה). אכן, גם בזריחה וגם בשקיעה צריך להיות "מהולל שם הוי'" (לשון "יהל אור"[לג]) באותה מדרגה.

"נעשה" בנפילה ו"נשמע" בעליה החדשה

וזהו נקרא נעשה קודם לנשמע, אף בנפילתינו ממדריגתינו להדבק בהשי"ת באותה מדריגה כנ"ל. ואחר כך נשמע, שעיקר השמיעה הוא לשון הבנה, דהיינו שבא למדריגה יותר גדולה, כנ"ל.

"נעשה" – שיש בו משמעות של טרחה וקושי[לד] – הוא עבודת ה' גם בנפילה (כשאין לאדם שום שמיעה-הבנה פנימית במעשיו, משום שנטלו ממנו כל המוחין, אבל הוא ממשיך בעשיה בפועל). למרות שנתבאר שהנפילה של כל אחד היא יחודית, כל אחד נופל לבד ו"לא ראי זה כראי זה" (כל אחד רואה את דמותו המשתקפת בראי במצבו הנוכחי באופן אחר...), עדיין נאמר "נעשה" לשון רבים (וכן בלשון המחבר, "נפילתנו ממדרגתנו") – הכח להתחזק ולעבוד גם בנפילה היא על ידי החבור לכלל[לה]. מתוך כך זוכים גם ל"ונשמע", ה"וקם" שאחרי ה"שבע יפול צדיק", להבנה במדרגה גדולה יותר – אחרי הנפילה מגדלות א' לקטנות ב' קם שוב הצדיק לגדלות ב'[לו].

וזה הוא עיקר קבלת התורה שקבלו ישראל. ולכן התפאר הש"י בזה מאוד, שקבלו התורה בגודל האמת, והשיגו האמת שלעולם יהיו דבוקים בהש"י ולא יפרדו ממנו אף בנפלם ממדריגתם. וזהו עיקר ההילוך וההנהגה הישראלית, ובזה צריך להלך.

עיקר קבלת התורה אינו ה"ונשמע" אלא ה"נעשה", הכח לעבוד גם בנפילה. זו גם הסבה שמתן תורה הוא בתוך פרשת יתרו, מי שנפל לעומק הקליפות עד לקצה האחרון, שעבד כל עבודה זרה שבעולם, ומכך בא להדבק בעם ישראל, ועד שהוא לא יאמר "ברוך הוי'"[לז] אי אפשר לקבל את התורה[לח]. בכך גם מתפאר ה' בישראל – קבלת התורה רק בגדלות מוחין היא אמת, אבל קבלת התורה גם בנפילה היא אמת לאמתו ("גודל האמת"), ההכרה האמתית שה' עמנו בכל מצב, ואפשר להדבק בו גם בנפילות. האמת הזו הופכת את היהודי למהלך (מה"לך לך"[לט] של היהודי הראשון) – "אהלך באמתך"[מ] – כהבטחת "ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה"[מא]. ישנם 'עומדים', שאם הם עומדים על מדרגתם מה טוב, אבל אם הם נופלים אין להם כבר מה לעשות, ואילו אנו "מהלכים בין העֹמדים", בעלי כח ללכת-להתקדם גם בנפילות כדי לגלות משהו גבוה עד אין סוף (הכל באופן של "הליכות עולם לו"[מב], גם במצבי העלם והסתר, "הליכות אלי מלכי בקדש"[מג] – והוא כח היהודי-המהלך הראשון, כנ"ל, ההולך ומפרסם אלקות בכל מקום ובכל מצב, "ויקרא שם ['באשר הוא שם'] בשם הוי' אל ['הליכות אלי'] עולם ['הליכות עולם']"[מד], וד"ל).

הלא חי אני

ובמה יבוא להשי"ת כשנפל ממדריגתו, שהרי ניטל ממנו המוחין והדעת. אך שהש"י הוא מלא כל הארץ כבודו. דהיינו אפילו במקום שהוא כל הארץ, שכולו ארציות שהוא רק חומר עב, אף על פי כן מלא כבודו ית'.

ישנן בעולם רוחניות וגשמיות, ששתיהן 'בסדר', אך ישנה גם חומריות, הממד הנמוך של החומר, בה אסור לשקוע[מה]. אך גם מי ששקע ב"חומר עב"[מו], חומריות ועביות, והגיע למצב של "כל הארץ", שכולו ארציות, צריך לדעת ש"מלֹא כל הארץ כבודו" – שגם שם ה' נמצא, וגם שם אפשר וצריך לעבוד אותו.

והנה ה' יתברך נקרא חי החיים[מז], דהיינו שכל החיים שבעולם בהמות חיות ועופות ומין האדם החיות שלהם הוא הש"י. וזהו חי החיים, שהוא ית' החיות של כל החיים. ויחשוב כשנפל ממדריגתו, הלא חי אני, ומי הוא החיות שלי הלא הבורא ית', ונמצא יש כאן גם כן הוא ית' אך שהוא מצומצם מאוד.

גם בעומק הנפילה, ואפילו על ערש דוי ר"ל, יכול האדם להזכר ולהתחזק ש"הלא חי אני" (בגימטריא חזק[מח]) – ואם אני עדיין חי הרי שה', "חי החיים"[מט], נמצא בתוכי ואני יכול וצריך לעבוד אותו. "חי החיים" מחיה גם את הטוב וגם את הרע, גם את העליה וגם את הירידה (רע גם במובן של מלרע[נ], נפילה למטה) – "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע"[נא].

חיות אלקית יש בכל נברא, גם בדומם ובצומח, אבל כאן מודגשים דווקא החי והמדבר, שאצלם החיוּת היא תנועה רצונית – "כל  חי מתנועע"[נב]. כלומר, התנועה עצמה היא ה"רצוא ושוב", קטנות וגדלות, עמידה, נפילה וקימה[נג] –  התנועה מדגישה את החיים וממילא דרכה גופא מורגשת נוכחות חי החיים ב"ה. אכן, נוכחות ה' "מצומצם מאד" היא גם ב"קיסטא דחיותא"[נד], המדה הכי מצומצמת של חיים[נה], שנשארת באדם בכל מצב, אפילו אחרי מאה ועשרים – גם אז הוא יכול לומר לעצמו "הלא חי אני"... כלומר, ההתבוננות והעבודה שכאן הן סוד עצם הלוז של היהודי, ממנה הוא קם לתחיה גם אחרי שהוא מת (כדוגמת דוד המלך – שיוזכר בהמשך התורה הזו – "בר נפלא"[נו], שבכל רגע מת ממש וקם מחדש לתחיה).

"מי גלה רז זה"

אחרי ההסבר להתבוננות שנותנת כח לעבודה גם בנפילה הוא חוזר ומעמיק את ההסבר למאמר חז"ל על "נעשה ונשמע":

וזהו אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני. רצה לומר מי, דהיינו כשהם חושבים מי הוא החיות שלהם, זה גילה להם רז זה להקדים נעשה לנשמע כנ"ל.

הקדמת "נעשה" ל"נשמע" היא העבודה בקטנות שנותנת כח לעלות לגדלות גבוהה יותר, ואת אותו "רז זה" של עבודה בקטנות מגלה לנו ה"מי" – השאלה "ומי הוא החיות שלי?" שבאה אחרי ההכרה "הלא חי אני". גם כאשר האדם הוא בקטנות מוחין, ונותר בו רק רשימו של יכולת חשיבה ויכולת הרגשה, הוא יכול לשאול את עצמו "מי?" (שאלת הבינה, "מי דקיימא לשאלה"[נז], שהיא יסוד ההתבוננות) – מי הוא זה שנותן לי את יכולת החשיבה, את ההרגשה, את החיים עצמם? הקב"ה. סימן שהקב"ה מתגלה בתוכי כרגע, ואותו אני צריך לעבוד.

וזהו ביום הזה באו מדבר סיני (יט, א), דרשו רז"ל[נח] שיהיו חדשים עליך כיום שניתנה. ואיך אפשרות הענין, הלא התורה ניתנה זה זמן ארוך, ואיך יהיו חדשים כיום שניתנה. אבל לפי דברינו הנ"ל מובן היטב, שבכל יום ויום[נט] מקדים נעשה לנשמע, שזה היה עיקר קבלת התורה כמבואר.

התורה נתנה לפני אלפי שנים, אבל כל יום אדם צריך להקדים "נעשה" ל"נשמע" מחדש. האדם מתחיל את היום כשהוא שוכב על מטתו, ועליו לעשות מאמץ – קטן או גדול – לפקוח עינים ולקום מהמטה. על הבקר הוא עדיין ממש בקטנות[ס], 'על הפנים' כפשוטו, והוא זקוק ל"נעשה" – לעשות מעשה כדי לקום ולהתעורר, להתחיל לעבוד את ה'. ההתחלה של הכל היא "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" – תודה על החיים עצמם (על ה"הלא חי אני"), על "המחזיר נשמות לפגרים מתים" אחרי השינה (שהיא אחד מששים במיתה[סא]). חווית תחית המתים הזו, שיש בכל יום, היא-היא הקדמת "נעשה" ל"נשמע" – קבלה מחדש של התורה, שעיקרה הוא "נעשה ונשמע", קטנות קודם לגדלות, העדר קודם להויה, בכל פעם מחדש.

עד כאן החידוש-היסוד העיקרי של התורה הזו, ולאורו נדרשים בהמשך עוד כמה פסוקים ומוסברים עוד כמה עניינים:

"חיים כלכם היום"

וזהו ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו' (דברים ד, ד)[סב]. וצריך להבין למה כתוב בשני שמות בה' אלקיכם, הוי ליה למימר ואתם הדבקים בה' ותו לא. ולפי דברינו הנ"ל יובן היטב. כי אלקים בכל מקום הוא דין וצמצום[סג]. וזהו ואתם הדבקים בה' אלקיכם, דהיינו אפילו כשהוא מצומצם אצליכם כשנפלתם ממדריגתכם, אף על פי כן אתם דבקים בהש"י. באמצעות כי הלא חיים כולכם היום, ומי הוא החיות שלכם הלא הוא יתברך שמו ויתעלה זכרו.

הפסוק "ואתם הדבקים" מתאר לכאורה מצב של גדלות, דבקות בה', אבל בהגדרת "בהוי' אלהיכם" הוא רומז לכך שהדבקות היא גם במצב של גדלות, הרמוזה בשם הוי', וגם במצב של קטנות, הרמוזה בשם אלקים. בכתבי האריז"ל כל דבר מתבטא בשמות קדושים, כאשר שם הוי' הוא השם של הגדלות, הראשונה וגם השניה, ואילו שם אלקים הוא השם של הקטנות, בקטנות ראשונה אלקים פשוט ובקטנות שניה אלקים בחילוף (אכדטם)[סד]. המפתח לדבקות בכל מצב כתוב בסיום הפסוק (שנדרש כאן באופן מקורי) – "חיים כֻלכם היום", התבוננות בכך שאנחנו חיים ("הלא חי אני") וה' הוא חי החיים.

מכח עבודה זו הופכים החיים כולם למסכת אחת רצופה של דבקות בה', מתגלה שהכל הוא שם הוי', והרמז: נפילה-נסיון עולים יחד 351, משולש שם הוי' ב"ה. על כך ניתן לדרוש את הצהרת האמונה שלנו ערב ובקר (קטנות וגדלות), בכל יום תמיד – "שמע ישראל הוי' אלהינו", מתוך התבוננות של דבקות גם ב"הוי'" וגם ב"אלהינו" (על דרך "הוי' אלהיכם"), מגיעים ל"הוי' אחד", הכל אחדות אחת של שם הוי', תודעה שהיא גופא הקימה מתוך הנפילה.

"שויתי הוי' לנגדי תמיד"

וזהו מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, רצה לומר שהיה שוה אצלו הוי"ה דהיינו כשאני דבוק בהש"י במוחין בהירים, ולנגדי הוא לשון נגדיות דהיינו כשנפלתי ממדריגתי, הכל היה שוה אצלי, שהיה דבוק בהש"י גם בעת נפלו.

הבעל שם טוב מפרש ש"שויתי הוי' לנגדי תמיד" היינו מדות ההשתוות[סה] ביחס לשבח ולגנות. כאן מדת ההשתוות מקבלת עוד גוון – השתוות במצבי גדלות ("הוי'") ומצבי קטנות ("לנגדי"). בסגנון השפה המדוברת היום – ויש מעין זה גם בלשון תורה[סו] – לא רק שהכל שוה בעיני, אלא הכל 'שוה', טוב וכדאי (ובדרך צחות: כשעושים גימטריא, בודקים כמה משהו שוה, הרי שהכל 'שוה'...)[סז].

הפירוש של "הוי' לנגדי" כשני מצבים הפוכים, גדלות וקטנות, נותן טוב טעם גם בפסוק "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"[סח], בו המלים "עזר כנגדו" נדרשות גם הן כשני מצבים הפוכים[סט] של עזרה והתנגדות. כשאדם בגדלות, עם בהירות במוחין, הוא מרגיש שאשתו היא "עזר" – לא רק שהיא עוזרת המסייעת לו, אלא שהיא זו שעזרה לו להגיע לגדלות, ובלעדיה הוא היה נותר בקטנות. לעומת זאת, כשאדם בקטנות הוא מדמה שאשתו היא "לנגדו" – מתנגדת לו ומפריעה לו. אכן, העבודה היא "שויתי" – לכלול הכל באותו שויון מתוקן, ולהכיר שההתנגדות של האשה היא העזר הגדול ביותר[ע], כאשר הוא נפל לישות והיא מבטשת אותו ובכך מתקנת אותו[עא] ומאפשרת לו להגיע לגדלות נעלית יותר.

"כי לא מחכמה שאלת על זה"

וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה. רצה לומר שיש שוטים שבנופלם ממדריגתם שוכבים לעפר ואינם עולים שוב אל הש"י. וזהו אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, דהיינו שאז הייתי עובד הש"י ועכשיו נפלתי ממדריגתי. אל תאמר כן, כי לא מחכמה שאלת על זה, כי החכמה תחיה (קהלת ז, יב), והחיות רצוא ושוב, ואם כן מוכרח להיות כך. וזה נקרא בזוהר הקדוש מטי ולא מטי, דהיינו כשהוא דבוק בהש"י בבהירות אז נקרא מטי, וכשמסתלק נקרא ולא מטי.

שטות דקליפה היא סבת הנפילה-העבירה – "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[עב] – ושטות גדולה עוד יותר היא להתייאש מהנפילה ולחשוב שכבר אי אפשר לעבוד בה את ה'. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הנפילה בפגם הברית – השטות-הסטיה העיקרית, "נחל השטים"[עג] – שבעקבותיה האדם מרגיש אבוד, מיואש, כמי שנפל ולא יכול לקום יותר, וצריך להזכיר לו את ההלכה שגם במצב זה הוא יכול וחייב לעסוק בתורה בתוקף וללא גמגום[עד] – "פתח פיך ויאירו דבריך"[עה]. אם כן, לענין עבודת ה' ימי הבהירות אינם טובים מימי הנפילה – בכולם צריכים לעבוד את ה'. צריך להיות ב"חכמה", להכיר שהחכמה האלקית היא המחיה והחיות היא תמיד בדרך של "רצוא ושוב", "מטי ולא מטי"[עו] (וכפי שמסביר האריז"ל[עז]: "רצוא ושוב" מלמטה למעלה, מצד האדם, שרץ לגדלות ושב לקטנות, ו"מטי ולא מטי" מלמעלה למטה, מצד החיות האלקית, המגיעה אליו כבהירות, "מטי", ופועלת אצלו תנועה של רצוא, ושוב נלקחת ממנו בהסתלקות הגורמת לו נפילה, "לא  מטי")[עח].

העלאת הנשמות הנפולות

אחרי הטעם האישי-הכללי לנפילות, "ירידה צורך עליה" למדרגה גבוהה יותר שלו עצמו, הוא מוסיף עוד טעם שהוא מיסודי תורת הבעל שם טוב[עט] – טעם שנוגע לטובת אחרים (והרי יסוד החסידות, בהגדרת חז"ל, הוא נכונות האדם להפסיד בעצמו כדי להיטיב לזולתו[פ]). כדי להתמודד נכון עם הנפילות צריכים להתבונן דווקא בשני הטעמים יחד[פא].

והטעם למה צריך ליפול ממדרגתו, הוא כך. דהנה יש נשמות נפולים. יש שנפלו מששת ימי בראשית, ויש שנופלים בכל דור ודור[פב] ומתגלגלים והם נע ונד, ואינם יכולים לבוא אל הש"י כי אין להם במה לבוא, שבחיים חיותם עסקו בהבלי עולם הזה ולא עשו כלום. וכשהצדיק נופל ממדריגתו ואח"כ קם, כמאמר (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, וכשקם ועולה אל הש"י מעלה עמו אותם נשמות הנ"ל[פג].

והנה אינו יכול להעלות אלא אותן נשמות שהם משרשו, ולכן צריך כל אדם ליפול ממדריגתו כדי להעלות נשמות שהם משרשו, והבן.

כבר מבריאת העולם, בה כל נברא הוא "טוב" והכלל הוא "טוב מאד"[פד], יש נשמות נפולות – בחטא אדם הראשון נפלו נשמות, כפשוטו, וגם בימי הבריאה הקודמים יש פגמים וחטאים, דוגמת החטא של העץ-פרי שלא קיים את ציווי ה' שיהיה "טעם עצו ופריו שוה"[פה] והחטא שהוביל למיעוט הלבנה, והכל הוא בחינה של נפילת נשמות. מאז ואילך, בכל הדורות, יש נשמות שנופלות ומתמוטטות, ומאז הן, כמו קין שהרג את הבל אחיו, בבחינת "נע ונד"[פו] (גלותו של 'היהודי הנודד'). נשמה שחיה בעולם הזה יכולה תמיד לקום, מתוך ההתבוננות של "הלא חי אני", אבל כשהנשמה אינה בעלמא דין אין לה במה לבוא אל ה' והיא זקוקה לסיוע מנשמות החיים שמתקנות את נשמות המתים.

במסורת טשרנוביל מקובל[פז] כי המגיד ממעזריטש ענה לשאלת תלמידיו במי ידבקו אחרי הסתלקותו, שיחפשו צדיק שמסוגל לתקן את נשמות החיים ואת נשמות המתים, וכל התלמידים נתנו עיניהם בבעל ה"מאור עינים". יש לומר שבגדלות א' הצדיק מסוגל לתקן את נשמות החיים אבל כשהוא מגיע לגדלות ב' – על ידי הנפילה והקימה ממנה – הוא מסוגל לתקן גם את נשמות המתים, התיקון בו מדובר כאן. כשהצדיק נופל הוא מגיע למקומם של המתים – "מאן דנפיל מדרגיה איקרי מית"[פח] – וכשהוא עולה משם חזרה הוא מעלה אתו את נשמות המתים (דוגמת המלכות היורדת-נופלת למקום הקליפות, אליו נפלו שברי הכלים, ומעלה משם את רפח הניצוצות הקדושים).

אכן, לא די בכך שצדיק אחד יפול ויקום – כל אחד יכול להעלות את הנשמות הקשורות לשרשו, ו"ועמך כֻלם צדיקים" צריכים ליפול ולקום כדי להקים את מי שקשור אליהם. אמנם הצדיק הוא נשמה כללית, גזע ממנו מסתעפות כל הנשמות, אבל כדי להעלות נשמה שנפלה, הטוב ביותר הוא שהענף הקרוב אליה הוא שיעלה אותה, ולכן לכל אחד יש אחריות להעלות את הנשמות הקשורות אליו.